שוב, ארון ואני.
דבר אחד היה תמיד שנוי במחלוקת בינינו.
ארון היה בעד “ריאוֹ”. אני הייתי בעד “ווֹלווֹ”.
בענין זה לא הגענו לפשרה, מעולם. לעולם.
עמדנו שעונים אל הגדר, צופים ברכב אשר ברחוב.
ה“וולוו” שלך, אמר ארון, איך הוא מושך בעליה? כמו זגג. קדח־קדח־קדח־דח־דח־ח־ח־ח.
“הריאו” שלך, אמרתי, איך הוא מושך בחול? כמו דג מלוח. קדח־קדח־קדח־דח־דח־ח־ח־ח.
העיקר זה העליה, אמר ארון.
העיקר זה החול, אמרתי.
ה“וולוו” שלך, אמר ארון, יש לו פאפם מחורבן. ציאפאפם, ציאפאפם, ציאפאפם. קול כמו לזקנה שמוכרת יו־יו. ארון אמר ציא במשיכה ארוכה ואת הפאפם־פאפם בקצרה.
ה“ריאו” שלך, אמרתי, מפליץ כמו חמור של ערבי. פארחבום, פארחבום, פארחבום. פא רפא וחית ממושכת, כמובן.
אביך, אמר ארון.
אביך, אמרתי. אבל לא היה לו אבא. אביו מת עוד בחוץ־לארץ ואמו מכרה עופות מעל דוכן בשוק.
תראה, אמר ארון.
על המדרכה ממול צעד זאביק. לראשו סיר גדול של מרק ובידו תרוָד.
שמאל ימין שמאל, אמר זאביק. הוא צעד בסך.
תראה, אמר ארון, תראה את זבק.
ארון שרק לו.
זאביק תפש את הסיר בשתי ידיו, נדהם כהלום רעם. אחר־כך ראה אותנו.
לבוא? שאל זאביק.
זאביק ניצב נגדנו. אנחנו עמדנו, גב אל גדר. ארון ואני פרסנו לו לדר.
יש לך מספיק לדר? שאלתי.
תודה, אמר ארון.
זבק, מה יש לך שם על הראש? שאל ארון.
סיר, אמר זאביק.
מאיפה סחבת סיר? שאל ארון.
אמא שלי נתנה לי, אמר זאביק. אמא שלי שלחה אותי לקנות חלב.
ומה זה שאתה מחזיק ביד זבק? שאל ארון.
את זה לקחתי בעצמי, אמר זאביק.
מדוע? שאלתי.
חשבתי להיות קצת חייל, אמר זאביק.
יש לך מספיק לדר? שאל ארון.
תודה, אמרתי.
לא, אמר זאביק, אין לי בכלל.
בסדר, קח, אמר ארון. עכשיו, אתה יודע מה באמת מעניין אותי?
אמרתי לא.
באמת שאני לא יודע, אמר זאביק.
מה שבאמת מעניין אותי, אמר ארון, זה זה. אם אני אדפוק לו מכה בסיר, למי זה יכאב, ליד שלי או לראש שלו, אתה מבין אותי?
אמרתי כן.
מה אתה חושב? שאל ארון.
אני עוד לא יודע, אמרתי, אבל זה באמת מעניין.
אתה מבין, אמר ארון, האם הסיר הזה מגן או לא, האם תכאב היד או יכאב הראש?
אני כבר צריך ללכת, אמר זאביק. אמא שלי תהרוג אותי אם אני אקלקל לה את הסיר.
אותך זה בכלל לא מעניין? שאל ארון.
זה דווקא כן מעניין אותי, אמר זאביק, אבל אמא שלי מחכה מאוד לחלב. קודם אמרת שאתה מפחד לקלקל לה את הסיר, אמר ארון.
גם זה, אמר זאביק, וחוץ מזה גם החלבן עוד מעט יסתלק מהפינה.
כל פעם אתה אומר תירוץ אחר, אמרתי. בכל פעם תירוץ אחר.
סימן שאף אחד לא נכון, אמר ארון. יש לך מספיק לדר?
תודה, אמרתי.
קח לדר ועבור לנוֹח, אמר ארון.
זאביק לקח מהלדר ולעס. החלבן יסתלק עוד מעט מהפינה, אמר.
זה תלוי, אמר ארון.
כמובן, בכף יד שטוחה זה לא יכאב כל כך, אמרתי.
גם במכת אגרוף, מלמעלה למטה, כהלם פטיש, לא יכאב ליד, אמר ארון.
כמובן, אמרתי.
אבל באגרוף נכון, בזיזים של פרקי האצבעות, כאן מתעוררת השאלה.
זה יכאב נורא, אמר ארון.
החכמה זה באגרוף כזה, אמרתי.
שלום ילדים, אמר שלמה שכטר.
שלום המורה, אמרנו.
האויר צח, אמר שלמה שכטר.
מן הסתם סיימתם הכנת שיעורי־הבית. ראשיכם עמוסים ושוקקים תורה ומדע. למה לא תשחקו באויר הצח והמבריא ותתנו הפוגה למוח? שאל שלמה שכטר.
לא טוב שלא לשחק באויר הצח. עת ללמוד ועת לשחק, הלא כן ילדים? שאל שלמה שכטר.
הלא כן? שאל שלמה שכטר.
כן המורה, אמרנו.
וזהו מי? שאל שלמה שכטר.
זבק, אמרנו.
זפק? שאל שלמה שכטר.
זבק, אמרנו בהדגשה.
זאביק, אמר זאביק.
ה–הא. זאביק. זאביק ולא זפק. שם נאה לך זאביק, אמר שלמה שכטר.
זאביק אמר כן.
ומה לסיר זה עושה על ראשך, נערי? שאל שלמה שכטר.
אמא שלי שלחה אותי להביא חלב מהפינה, אמר זאביק.
דומה אתה, נערי, לשר־מאה רומאי בקסדתו, אמר שלמה שכטר.
כן, אמרנו.
זאביק אמר כן.
שחקו באויר הצח, ילדים, העלומים הלא רק בחטיפה ניתנו לכם, היום הציצו מחר קמלו. הלא כן, ילדים? שאל שלמה שכטר.
כן, אמרנו.
זאביק אמר כן.
שלמה שכטר תופף באצבע קלה על הסיר שעל ראשו של זאביק. אתה ילד טוב, נערי, אמר שלמה שכטר והלך.
ארון צדק. כאשר הוכה הסיר בכף יד שטוחה, או באגרוף הולם כפטיש, לא נגרם ליד כל כאב. אבל כאשר הוכה הסיר באגרוף נכון, בזיזים של פרקי האצבעות, התעוררה השאלה למי כואב יותר, ליד או לראש.
החלבן יסתלק עוד מעט מהפינה, אמר זאביק.
הלכנו אל שרגא. ארון ראשון, אני שני וזאביק שלישי, הסיר לראשו והתרוָד בידו. בפינה עמד החלבן בין כדיו ויצק חלב ללקוחותיו.
אתה רואה, הוא עוד לא מסתלק, אמר ארון.
איך נדע אצל שרגא? שאלתי.
פשוט מאוד, מי שיפסיק קודם. אם שרגא יפסיק להכות סימן שהיד כואבת וסימן שלסיר כזה יש תועלת של מגן, אמר ארון.
נקדי, רובן ואוריק רצו בהולים.
החנות של אפשטיין נשרפת באש, בואו! קרא נקדי בשמחה.
הם עצרו ועמדו לידנו, נושמים ונושפים.
מה זה יש לך על הראש? שאל נקדי.
אמא שלי שלחה אותי להביא חלב מהפינה, אמר זאביק. החלבן עוד מעט יסתלק מהפינה.
חברה, למה אנחנו מחכים? נמהר אחרת לא ישאר שום דבר לראות, אמר רובן.
אתם לא באים? שאל אוריק.
לא, אמר ארון.
לא, אמרתי.
זאביק אמר לא.
השלושה נעלמו בפינת הרחוב, רצים כאילו לעזרת טרומפלדור בתל־חי.
בית־המלאכה של שרגא היה מרוחק ממקומנו שמונה דקות של הליכה. הלכנו. זאביק הלך מאחור.
שמאל ימין שמאל, אמר זאביק. הוא צעד בסך.
ה“וולוו” שלך לא שוה פרוטה, אמר ארון.
ה“ריאו” שלך לא משיג קורקינט, אמרתי.
ה“וולוו” שלך, בלי המסמרים שבו היה משמש לזיבול, אמר ארון.
ה“ריאו” שלך צובעים אותו כדי שיבחינו בינו לבין פגר, אמרתי.
אביך, אמר ארון.
אביך, אמרתי.
שמאל ימין שמאל, אמר זאביק.
שרגא לא היה בבית־המלאכה. אשתו עמדה בחצר וכיבסה לבנים ומצעים בגיגית.
אנחנו נחכה לשרגא, אמר ארון.
החלבן יסתלק עוד מעט, אמר זאביק. כבר חושך עוד מעט.
הבטנו כיצד מתקרצפים הלבנים בידיה החזקות והשלוקות של אשתו של שרגא. בחצי סיבוב סחטה סדין כפול.
אולי היא תסכים? שאל ארון.
לא, אפילו לא כדאי לשאול אותה, אמרתי.
ילד, אמרה אשתו של שרגא.
כן, אמרתי.
כמה מרוויח האבא שלך? שאלה.
אניח לא יודע, אמרתי.
האבא שלך מביא לאמא שלך מתנות יפות? שאלה אשתו של שרגא.
איזה מתנות? שאלתי.
אני לא יודעת איזה מתנות, אמרה אשתו של שרגא. אולי אודיקולונה.
כן, אמר ארון.
כן, אמרתי.
אתה האח שלו? שאלה.
כן, אמר ארון.
החלבן בטח הסתלק כבר מהפינה. אמר זאביק.
ואולי גם חרוזים וגם גרביים, ואולי גם מטפחת לראש? שאלה אשתו של שרגא.
ארון אמר כן.
החלבן כבר בטח הסתלק, אמר זאביק.
היא סחטה סדין כפול, טלוא לאורכו ולרוחבו, בחצי־סיבוב פסקני. היא תלתה את הכבסים על החבל. היא שפכה את המים מהגיגית והשעינה אותה על הקיר של הצריף.
ואולי גם כובע עם דובדבנים, אמרה אשתו של שרגא, אולי לעצמה.
עם דובדבנים, אמר זאביק.
כן, אמר ארון, את כל זה מביא אבא לאמא.
ומה אני מקבלת משרגא? מכות, אמרה אשתו של שרגא.
אמרתי לך, שרגא יהיה בסדר גמור, לחש לי ארון.
אמי תהרוג אותי אם אני לא אבוא עם החלב, אמר זאביק.
שתקנו.
בתוך הצריף העלתה אשתו של שרגא אור בעששית. היא מילאה פיה מים מבקבוק והתיזה בנשיפה על מה שרצתה לגהץ. היא קיפלה וסיפגה את הכבסים. על הגחלים להט מגהץ. היא גיהצה בפה קמוץ. אחר־כך פיזמה לעצמה. ארון ואני ראינו ושמענו.
חושך לגמרי, אמר זאביק.
ארון ואני פרסנו לנו ולו לדר.
ה“וולוו” שלך, אמר ארון.
“הריאו” שלך, אמרתי.
דבר זה היה תמיד שנוי במחלוקת ביני לבין ארון.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.