רקע
שבתי טבת
פגישה עם חילק

הגענו איפוא לגיל בו פוגשים ידידים בתרועה: “הן זה חמש־עשרה שנה שלא ראינוך!” הרי זה גיל ארור לחלוטין. עתה מגיעים החלומות לקיצם. פעם חלמתי שיום יגיע ואזכה במירוץ על סקאָטים, שתמיד אגיע הראשון לפינת פרישמן־פרוג, אך עתה, בגיל זה, יודע אני בוודאות שהחלום פג. לעולם לא אהיה ראשון במירוץ־הסקאָטים.

אם הבינותם לרוחי, הרי הגענו לגיל בו נמוגים החלומות ודועכים, והמציאות מאירה את השעה באור יום מלא ומסנוור.

פגשנו את חילק כספי בקריאה: “חילק! אל אלוהים, הרי זה חילק ולא אחר! מה נשמע, חילק?”

כלל לא היה קשה לזהות את חילק. אותו ראש אליפסי התלוי בין שתי אוזנים כבירות. אוזנים שימנעו בעדו, לכשיגדל (חשבתי אז) מעבור בדלת. אותן עינים כחולות בוהות. אותו שער מחליד. אותו גוף מגושם ואותן ידים אדירות. את חילק הייתי מזהה שמונים אלף מיל מתחת לפני המים.

אזכוֹר זאת כאילו קרה הדבר לפני שעה קלה, כאשר למ’לה הודיע לנו: “חילק מנגן בפסנתר. כמו ילדה!” ישבנו אז במגרש הגדול וצלינו תפוחי־אדמה. איש לא האמין לדבריו של למ’לה. הכל סברו שהוא חומד לצון.

למל’ה: “אני אומר לכם שחילק מנגן בפסנתר. בעצמי ראיתי!”

אמרנו: “אנחנו איננו מאמינים”.

“בוודאי”, אמר אז למל’ה “אין הוא מנגן בכוחות עצמו. אמו מסייעת לו. בעצמי ראיתי, מבעד לתריס, איך אמו עוזרת לו. חילק ישב על הכסא שלפני הפסנתר והיא טפחה לו על הגב. אני אומר לכם, רבותי, קשה היה לנחש מהיכן נמלטים הצלילים, מהפסנתר או מהגב של חילק!”

אביו של חילק היה פקיד קטן־קומה ודק גו. בראשו החווירה קרחת נוגה וציפורני ידיו היו לבנות. אמו של חילק, כנגדו, היתה גדלת־איברים, כבדת־בשר, שערה מחליד ואוזניה שני נתחי בשר נא. סלאווה – זה שמה – היתה החזקה בשכונה ויכלה להפיל את מי שרצתה.

כולנו היינו תאבים לדעת כיצד סלאווה וחילק מנגנים. התגנבנו חרש אל מרפסת הבית. מבעד לחרכי התריס ראינו את חילק יושב לפני הפסנתר, אמו לצדו, הוא פרט והיא טפחה על גבו.

אמא של חילק: “אחת ו, שתים ו, שלוש ו, ארבע ו… אחת ו, שתים ו, שלוש ו, ארבע ו…” הטפיחות יצאו מתחת ידה של סלאווה אטומות ורוויות, כנפילת שק קמח. חילק היה ילד בריא מאוד. גבוה בראש מבני גילו, ידיו אדירות ועורפו עורף פר. אף על פי כן לא השפיעו עליו הטפיחות של אמו לטובה.

חילק: “ננוח עכשיו, אמא”. חילק חילץ את עצמותיו וליטף באצבעותיו את שכמו, עליו נחתו פצצות־ידה של סלאווה.

סלאווה: “לא, בני, לא. כדי להיות קארל צ’ארני עליך לעמול לרוב. עליך לעבוד יומם וליל. יומם וליל. הנגינה אינה באה לך בקלות. אבל בחיים, בחיים יש לעבוד, לעבוד, לעבוד. אחת ו, שתים ו, נו, חילק, יחד! אחת ו, שתים… נו?”

חילק: “ננוח קצת, אמא”.

סלאווה: “חילקיניו, הכיצד זה ננוח קצת אמא דוקא עכשיו כשהנגינה החלה לבוא כה יפה? נו, חילקיניו, תשתדל קמעה. יחד! אטיוד שני של בורגמילר! יחד אחת ו, שתים ו, שלוש ו, ארבע ו… יופי חילקיניו ו, שלוש ו, ארבע, ו, עוד פעם ו, ככה ו…”

הבטנו בהשתוממות רבה על חילק ועל אמו. אבל העובדה נשארה עובדה. חילק מנגן בפסנתר. לא זו בלבד, אלא שבחלומו – כך התברר לנו מדברי אמו – התגלתה לו תמונה כשהוא פורט על פסנתר. אחרי כן ביררנו את הדבר עם חילק, ואכן, לילה לילה היה חולם על נגינה. תחילה חלם על רינה ועל הפסנתר שלה, אחרי כן החל לחלום שהוא, ולא רינה ינגן בכ' בתמוז, בחצר בית־הספר, בטקס האזכרה לבנימין זאב הרצל. חילק – כך ראה זאת בחלומו – ייטיב לנגן מרינה. דממה תשרור בחצר בית־הספר. המקהלה המדברת של כתה ו', תסיים את הקריאה מכתביו של בנימין זאב הרצל.

המורה להתעמלות יקרא “עמוד נוח!” המנהל יאמר “אפשר לשבת, ילדים”. ואז יאמר המורה להתעמלות: “ועתה נשמע את יחיאל כספי מנגן לזכרו של בנימין זאב הרצל. יחיאל כספי, תלמיד ז' שלישית ינגן… הוא ינגן…” המורה להתעמלות מתקשה בקריאת הכתוב על פיסת־הנייר שבידו.

המורה להתעמלות: “סו… סונטא… סונטאלי…” המורה להתעמלות הופך את פיסת־הנייר. בינתיים הוא חוזר על הכרזתו: “ועתה נשמע את יחיאל כספי, תלמיד ז' שלישית, שינגן לזכר נשמתו של המנהיג הציוני הדגול בנימין זאב הרצל. חילק ינגן… סו…”

חילק ממקומו: “סונאטינה בשני פרקים מאת קארל צ’ארני!”

המורה להתעמלות: “סאניטיה בשני פרקים מאת קארל צ’ארני, לזכרו של מנהיגנו האהוב והדגול, הנערץ ולא נשכח בנימין זאב הרצל. כן, סונאטינה בשני פרקים מאת קארל צ’ארני”.

חילק ממקומו על הבמה: “צ’ארני היה המורה של ביטהובן1. הוא היה המורה הכי טוב לפסנתר”.

לא היתה זו רבותה לדעת את שמותיהם של קארל צ’ארני, ביטהוֹבן ואף לא לנקוב בשמה של היצירה, סונאטינה בשני פרקים. מאז כיתה ב' היתה רינה מנגנת בכל הזדמנות חגיגית בבית־הספר משהו משל קארל צ’ארני. תחילה ניגנה קטע א' מהפרק הראשון של הסונאטינה בשני פרקים. בכיתה ג' שמענו את קטע ב' של הפרק הראשון. בכיתה ה' ידענו על־פה את קטע א' של פרק ב'. כאשר נדרס המורה שלנו למלאכה שמענו לראשונה, באזכרה לנשמתו, את הסונאטינה של קארל צ’ארני במלואה, על שני פרקיה. אז שמענו מפיה של רינה שקארל צ’ארני היה מורו של ביטהובן, אשר שיר שלו שרנו במקהלת בית־ספר.

חלומו של חילק לא הירפה ממנו ימים רבים. כאשר סיפר על החלום לאמו, ספקה סלאווה כפיים ואמרה: “אח! חילקיניו, הן מאז ילדתי אותך חולמת אני שהיה תהיה פסנתרן. כה אמרתי לאבא, פעמים רבות. אבל אבא התנגד. אבא אמר חילק דומה לך, ידיו מגודלות ואינן ידים לפסנתר. ואני, אני הייתי אומרת לאבא, אבל לבו לב שלך, הומה כשל יונה. הבה נתנהו למורה לפסנתר!”

כך התאחדו החלומות של הבן והאם. נתנו את חילק תחת ידיה של המורה מאניוסה כצנשטיין. “המורה השניה הכי טובה בתל־אביב”, לדבריו של חילק. מאז לא ראינוהו במגרש הגדול. לא על שפת הים ולא במגרש המשחקים של בית־הספר. חילק היה שוקד יומם וליל על הפסנתר.

הקרע בינינו לבין חילק לא פתאום בא. תחילה עוד היינו שורקים לו, מול חלונו. הוא היה מופיע אלינו חיוור, לבוש חולצה לבנה.

אנחנו: “חילק, בוא לבית העם, מציג השמן והרזה!”

חילק: אני לא יכול. אני מוכרח לנגן".

אנחנו: “בוא. תנגן אחר־כך…”

קולה של סלאווה: “הא! שוב באו הפרחחים לקחת אותך. כל פעם שהם שורקים שמח אתה להימלט מהפסנתר. האם כך תהיה לקארל צ’ארני?”

חילק אלינו: “אני מוכרח לנגן…”

נדמה לנו, היום כאז, כי שלושה חדשים לאחר שהתחיל בהגשמת חלומו נמאס עליו הדבר. כנראה שהנגינה היתה קשה לו, או ייתכן שהחוץ משך את ליבו יותר מקארל צ’ארני.

אמנם, חל משבר בנגינתו של חילק. אבל סלאווה טענה, כי העיכוב בהתפתחותו המוסיקאלית מקורו במאניוסה כצנשטיין. סלאווה גמרה אומר שיש לתת את חילק תחת ידיו של “המורה הכי טוב בתל־אביב”, כך הובא חילק לאולפנו של חיים היינריך שטאדט.

התמסרותו של חילק לנגינה גרמה לנו, חבריו, אכזבה לא מעטה. אותה עת היינו נתונים במלחמה מרה עם קבוצת “הירדן ב'”. מפגש עויין היה בלתי נמנע. זקוקים היינו לכוחו ולאגרופיו של חילק. אבל אמו אסרה עליו בכל תוקף להתרועע עמנו.

בבית־הספר היינו זקוקים לו. נבחרת המחניים הפסידה פעמיים לנבחרת בית־הספר השכן. רק חילק היה מסוגל להציל את הנבחרת בתחרויות הגמר על גביע בתי־הספר. אבל חילק מיאן לשחק, בחששו פן ישחית את אצבעותיו.

המורה להתעמלות אמר אז… אבל רגע. המורה להתעמלות הצטער יותר מכולנו על נגינתו של חילק. הוא לא התאושש מאז ניגן חילק את הסונאטינה בשני פרקים בטקס כ' תמוז. כל העת שחילק פרט מילמל לעצמו: “כך הולך לאיבוד האתלט הטוב ביותר של בית־ספר. כך הולך לאיבוד הכוכב שלי”.

כן, המורה להתעמלות אמר אז שמעודו לא ראה ילוד אשה שנברא בצלם של אתלט כמו חילק. גופו היה מושלם לחלוטין לאתלטיקה ולכל ענפי הספורט. מושלם, חוץ מפגם אחד – אוזניו. אוזניו היו גדולות מדי ולא איפשרו לו לזכות באליפות בתי־הספר בריצה למאה מטרים. הן תפשו שטח רחב מדי של אוויר ועיכבו את תנופת רגליו של חילק. אבל בכדור ברזל היה ראשון. בהטלת כידון היה ראשון. בקפיצה לגובה ראשון.

המורה להתעמלות, לפני מועד תחרויות הגמר בתום שנת הלימודים, החליט לנסות לשכנע את אמו של חילק שתתיר לבנה להשתתף בנבחרת בית־הספר.

הוא הופיע בבית חילק בשעה שהשנים ניגנו אטיוד של בורגמילר.

סלאווה: “אחת ו, שתים ו, שלוש ו. אחת ו, שתים ו, שלוש ו…” לא שמה ליבה כלל למורה להתעמלות שעמד מצונף בפינה – אליה הביאו מר כספי. המורה סיפר לנו שחיכה במשך ארבע שעות רצופות. במשך כל אותה העת השמיעה סלאווה “אחת ו, שתים ו, שלוש ו.” המורה שלנו להתעמלות נפנה למטבח. מר כספי התקין שם ארוחת ערב לעצמו. הוא אמר למורה שאין כל טעם לדבר באוזני סלאווה. מר כספי קונן, כי מאז החל חילק מנגן, עליו לבשל לעצמו, לכבס לעצמו ולתקן את בגדיו. סלאווה עסוקה בחיפוש תווים, בשיחות עם המורה הכי טוב בתל־אביב ובנגינה עם בנה.

בפעם האחרונה שמענו וראינו את חילק בחגיגת הסיום של בית־הספר. הוא ניגן את “בשביל עליזה”, יצירה מאת התלמיד של קארל צ’ארני. המורה להתעמלות ישב בפינת האולם ובכה כמו ילד.

אמי סיפרה לי שסלאווה אמרה לה כי המורה הכי טוב לפסנתר בתל־אביב משוכנע שחילק הינו גאון מוסיקאלי שלא קם כמותו. סלאווה אמרה שהיא תקדיש את כל חייה לעתידו של בנה.


פגשתי את חילק במשרד החשבונות של אחד המוסדות הצבוריים. הוא שמח לקראתי.

“לא הייתי מאמין למראה עיני”, אמר אחוז התרגשות, “מה אתה עושה כאן?”

“מה אתה עושה כאן?” שאלתי.

“אני? אני עובד כאן. הנה השולחן שלי. מה אתה עושה כאן?”

“באתי לראות את רבינוביץ,” אמרתי.

“אתה מכיר את רבינוביץ?”

“אישית,” אמרתי. “ומה נשמע כך?”

“נו, יש לי שלושה ילדים ולא מזמן נכנסתי לשיכון”, אמר חילק.

“מה שלום אמך?”

“אמא מתה לפני חמש שנים, תנוח בשלום.”

“עוד מנגן לפעמים?” שאלתי לפני היפרדי ממנו.

“גם אתה לא הגעת ראשון לפינת פרישמן־פרוג,” אמר חילק כשחיוך עצוב על פניו.




  1. כך במקור. הערת פב"י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49450 יצירות מאת 2732 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!