רקע
שבתי טבת
חסידה וספק העוגות

חמש־עשרה שנה חלפו, היום, מאז כתבתי את סיפורי הראשון, “חסידה ומוכר הנפט”. חתמתי עליו, כמובן, בשמי הבדוי – הזע"ף, שהיה ראשי תיבות של זליג עמיהוד פסיקה. צירוף זה של שמות הידהד באוֹזני בהד חזק מזה של שמי מלידה שבתי טבצ’ניק. שם שאם תהגוהו מעט תמצאו שגם הוא איננו מן השמות החלושים ונטולי המיץ.

רק לעתים רחוקות יקרה שסופר יפגוש בראשית דרכו בשם כה מעודד, כמו הזע“ף שלי. בעצם, עודני מצטער שהשמטתי מידי את החזקה עליו. עמו הייתי מגביה לעוף מאשר עם השם המפוקפק אשר בשער. ברם, בימים ההם הייתי קל דעת ופתי וויתרתי שלא מדעת על נכסים הרבה. תארו לעצמכם, את הזע”ף שלי החלפתי בשם ניסן ורד, בהשפעתה של חברתי אז, זמירה הסמינאריסטית. היא קראה באוזני דברי־פיוט לרוב, אותם העתיקה לפנקסה בכתב־יד זעיר מאד, דקיק מאד ומעוגל מאד. זמירה אמרה לי: “מפסיקה וטבצ’ניק עולים ריחות של נפטלין ושל מסמרים חלודים. לכל היותר תצליח בחסותם לחבר קינות”. ניסן ורד היה שם רענן, מבושם ומתאים לחרוזי אהבה. הוא נעם לאוזניה עד מאד.

טעמה הנמבזה של הכלימה עולה בפי למשמע ולזכר השם ניסן ורד. השבח לאל, חיים כריספין, היום סוֹחר מצליח, נשא את זמירה לאשה וכך נתן לי את נשמתי במתנה. לכריספין היו שער שחור על החזה, צקלון־טיולים, גיטארה ומחברת־שירים עבה ובה, בין היתר, ה“אִם” של קיפלינג באנגלית. על אלה – לאחר החתונה – שיחקו והרטיבו שלושת ילדיהם והכלב. כאשר התרפטו לגמרי הוטלו בזה אחר זה, להוציא את שער החזה, דרך החלון לאשפת הרחוב. אבל אז, כאשר לזמירה רק 59 ק"ג ולגיטארה מנגינות נכאות, היו יוצאים שניהם אל הגבעים ואל ההרים, מזמרים, מספרים, מפייטים, נאנחים ומפייטים.

כאשר נישאו זוֹ לזה כבר היה שמי, השבח לאל, רבשקה הפרתי.

נחזור נא, מוטב, לזליג עמיהוד פסיקה.

משום שבימים ההם חפצתי “לדעת את החיים, את האמת על החיים”, נכנסתי לעבודה במחסן־ספרים, באחד מבנייני המשרדים הגדולים בדרום העיר. תפקידי היו שנים: לשרת את הלקוחות, בעיקר מו"סים, בשעות שלפני הצהרים ולארוז את הקניות בחבילות למשלוח, מאחת עד שלוש אחרי הצהרים. שעות בהן נסגר המחסן בפני הקהל, ובעל־הבית, צבי נמצ’יק, היה פורש לביתו לסעודה ולתנומה. לבדי הייתי נשאר במחסן, לרשותי מלאי מספיק של נייר־אריזה, חוטי־משיחה, דבק, מַדבּקוֹת, שולחן־אשוח ארוך מאוד שטבלתו חלקה ומבהיקה ופנאי להרהורים.

האמת על החיים, כפי שנתגלתה לי יום אחד במחסן, בין אחת לשלוש, היתה זו ששתי דרכים מובילות אל השיגרה, קצרה וארוכה. הלבלרות והזבנות הן קיצור־פלא של הדרך הקצרה. לא יצא שבוע לעבודתי אצל צבינמצ’יק (כך כינוהו לקוחותיו) וכבר מצאתי עצמי כלוא בעולם חשוך של שיגרה, מאורגן למופת, בו נחשבה סעודת־עשר לתענוג־מלכים.

את הכריך הייתי מכין לעצמי עם שחר, לפני פת שחרית. דמיתי אז מאוד ליֵיקה הרוכש כרטיסים לקונצרט שייערך בעוד שבועיים, בו תנוגן המוסיקה החביבה עליו. ההנאה שלו מתחילה ברגע שהצטרף לזנב התור שלפני הקופה, נמשכת ומתעצמת בשריקה ובפיזום של קטעים נבחרים מהתכנית ומגיעה לשיאה בקונצרט גופו. טעמו של הכריך קנה לו שביתה בחכי החל ברגע שפרסתי את הלחם. במשך ארבע שעות, עד לרגע הנגיסה, מילא את הגיגי בישותו כשהוא יורה לתוך מוחי תזכורות על גבי תזכורות, מנוסחות כמברקים, כעין זה: “המחוגים יורו על עשר שעות בעוד שבעים ושתים דקות. סטופּ.”

בכל זאת, על כך אני גאה גם היום, המחסן לא עשאני לבלר גמור, לא הבאתי עמי תה בתרמוס, מהבית למחסן. הסתפקתי בתה שחילקה אשה בשם חסידה. זו היתה לבושה שחורים וסינר לבן. שעה קלה לפני עשר היתה חסידה מציצה בפתח המחסן ושואלת את צבינמצ’יק ואותי: “חריף, עם לימון, או עם חלב?”

עד מהרה היתה עלי עבודתי במחסן לזרא. המו"סים היו לקוחות טרדניים המוחים תמיד את אגלי הזיעה שנקוו בפס הוורוד שחרצה מגבעת הקש, או הקאסקט, במצחם. לשונם, כאשר דובר בכסף, לא ידעה מנוח ולא היה קץ לבדיחות שהשמיעו באזני ברצותם שאגדיל את ההנחה שקבע למענם בעל המחסן. גם נוכחתי שאריזת ספרים, מאחת עד שלוש אחרי הצהרים, איננה מפעל העשוי להעשיר את הדעת ולהלעיט את הדמיון. כך שיום אחד, רבע שעה לאחר שצבינמצ’יק הלך לביתו, במקום לעסוק בנייר ובדבק, עליתי על הטבלה החלקה והצוננת, שכבתי עליה אפרקדן, ראשי ורגלי המסונדלות על חבילות ספרים, והזיתי בעתידותי.

היה לי ברור שלא אצלח להיות סופר בעל שיעור־קומה מאחר שעד לעלותי על טבלת השולחן לא ארעני שום דבר יוצא דופן. לא התיתמתי, לא התגוררתי ברובע של גזלנים ופרוצות, לא היו לי כלבים כידידים יחידים של אמת וסיימתי את חוק לימודי בגימנסיה בציונים היותר ממוצעים. אהבות נסערות לא פקדו אותי ובדרך כלל הייתי מתחיל ומסיים את היכרויותי עם הנערות ללא צירים וחבלים של התרגשות והתחמצות הנפש.

והנה, עודני מחטט בנפשי באורח זה ומלעיג על קורותי הדלים, וקול צחוקה של חסידה הגיע לאוזני. למחלקת התה היה מטבח זעיר בעליית המדרגות. שם חלטה את התה על פתיליה ועל פרימוס. שם איסמה את העוגות ואת המצרכים האחרים של סחרה.

הטיתי אוזן. חסידה שוחחה באופן נלבב עם גבר. השיחה קלחה באידיש, שפה שאינני מבין בה ולא כלום. אבל יכולתי להבחין מיד, לפי הנימה, שרגשות חמים קולחים בין המשוחחים. הקולות חלפו בין החלון האחורי של המטבח ובין החלון של המחסן, הפונה אל החצר, ונשמעו ברור מעל השולחן.

זליג, אמרתי לעצמי, הגיעה שעתך. מחלקת התה מתנה אהבים אם גבר אלמוני. הנה אותה עלובה, קצרת־קומה שמצחה תמיד מבהיק, שומה שחומה מתחת עינה ודובדבן־בשר על סנטרה, גם היא גובה את מנת־האהבה הזקופה לזכותה בספר החיים. אין לך אלא לחשוף את זהותו של הגבר והסיפור, שאוב כולו ממעיין האמת, יישזר בידיך מאליו. סיפור סוער, של רגשות ושל יצרים, של קנאה ושל יסורי אהבה ואולי – אם יאיר המזל פנים – גם של רצח. היית משוכנע, כי אהבה הניטשת במטבח שבעליית המדרגות, בין פחי נפט וסוכר, נדונה מראש לקץ טראגי.

הגבר המבקר במטבח היה סַפק העוגות. היה זה ברנש גוץ שהוציא יותר מעשרים שנות חיים לבטלה בחפיפה יומית של שערו, בנוזלים ובממרחים, כדי לתחום את קרחתו. אחרת אין לתרץ את פשר הבשמים שנדפו תמיד ממערומי ראשו. חיוור היה וחייכני, ספק משום צער שבלב, ספק משום נסיון־כשל של ביטוי למשהו.

ממשכבי על הטבלה, בימים שבאו, האזנתי בשקידה רבה למתרחש במטבח. חדור הייתי הכרת־תודה למזלי שהביאני למצפה ממנו ייחשפו לעיני סודות האדם. אמנם, הרבה לא הוגד לי מהקולות ומהשאון שחדרו למחסן דרך החלון. המלים לא היו מובנות. פשר הצחוק נעלם ממני. סיבת הרוגז לא נודעה לי. השאון הרבגוני עלול היה להיות תוצרת של כמה וכמה גורמים: צלצול כפיות בכוסות, זרימת מים מברז, הזזה של כסאות ושל שולחן, חליצת פקק מבקבוק ואולי גם טפיחה של יד על בשר. משהו מעין זה הגיע לאוזני: צעל מיר נישט מאנסעס, מוישה. איך קען דיר. איך זוג דיר, חסידע, איך בין דורט הונדרעט מאל. ציק ציק ציק. נו, אז אוודאי גוט, מוישה. ווש ווש ווש. איך וייס נישט וואס, חסידע. דזזט דזזט דזזט. מוישה, דיינע חאכמעס. חה חה חה. איז ואס, חסידע. קלוק. חסידע, מוישה. קלוק. מוישה, חסידע. קלוק. דער משוגע. אי אי אי. הערן צו, מוישה. פארח טאח.

באוזני היו אלה חידות, אבל באמצעות הקולות היו עיני רואות את המתרחש במטבח. החזיון שנגלה לי היה חזיון נפלא של אהבה סוערת ונשגבה. האהבה הזאת של חסידה למשה, ולהיפך, הציתה בי קדחת נוראה של כתיבה. כל גיחוך שנשמע מהמטבח, כל דזזט של חריקת כסא, כל קלוק של חליצת פקק, כל פארח טאח של טפיחה, דירבן אותי לכתוב. לכתוב, לכתוב, לכתוב, לכתוב ולכתוב. לכתוב.

בערב, לאחר סעודה חטופה, הייתי ננעל בחדרי וכותב שעה ארוכה. למחרת היית קורע את מה שכתבתי, בחימה שפוכה, וכותב גירסה חדשה של סיפור אהבתה ומותה של חסידה. כתבתי שבע גירסאות שלימות בסך הכל וקטעים לאין ספור. מפליא עד כמה נחרתו בזכרוני כמה מהגירסאות שכתבתי על אודות חסידה.

מוכר הנפט, משה, הניח את הפח בפינת המטבח, מחה ידיו במכנסיו השחורות והנוצצות, ואמר: “ארבעים ושמונה מיל, חסידה.” – כך נפתחה אחת הגירסאות. חסידה, עיניה שחורות ונוצצות לא פחות, חיבקה את מוכר הנפט החסון בצוארו, ליטפה את בלוריתו השחורה ובקול חנוק ביקשה, “נשקני מהר, משה.”

“מה החיפזון, חסידה?” שאל הגבר החסון. “קודם כל נשב וננוח קצת. ננשום אויר צח ולא אויר רחוב. אחר כך נאכל פלח של דג מלוח טוב עם שתיה של תה טוב, חם וחזק. אחר כך נאכל עוגה או שתים. נאכל. נשוחח. נעבור קצת על החשבונות. נשתה עוד תה טוב, חם וחזק. ועוד יישאר לנו זמן לרוב בשביל נשיקות, חסידה.”

“נשקני מהר, משה. אני נשרפת.”

אז לי בטח אסור לגעת בך," אמר ורעם בצחוק באס.

“החכמות שלך נמאסו, משה. חבקני ונשקני, או שאני מתה.”

“מה קרה חסידה, מה קרה ומה החיפזון? אני לא בורח לאוסטרליה שאני מוכרח לנשק אותך. עוד נתראה פעמים רבות ועוד תהיינה הזדמנויות לנישוקים, כהנה וכהנה.”

“אתה לא אוהב אותי, משה, אתה לא אוהב אותי בכלל.”

“אח, אח, אח! התה באמת טוב, חם וחזק.”

אתה כמו כולם," אמרה חסידה. היא צנחה על הכסא, הניחה לחיה על השולחן והליטה פניה בידיה. “אתה כמו כולם, משה,” בכתה ואמרה, “רק היופי חשוב לך, לא הנשמה. הנשמה לא חשובה לך לגמרי. רק יופי אתה מחפש.”

“הנשמה דוקא כן חשובה לי,” אמר משה וגמע מכוס התה הלכודה בשתי כפות־ידיו, “חשובה לי מאד. אני מעריך מאד את הנשמה שלך. יש לך נשמה בריאה, חסידה. אבל אח, אח, אח! את הנישוק אינני מחבב. זה גוזל ממני אויר לרוב ואין דבר יקר לי כאויר הצח.”

“אם באמת היית מעריך את הנשמה שלי ואוהב אותי קצת לא היה לך בכלל איכפת לבזבז עלי קצת אויר,” אמרה חסידה, עודה בבכיה.

“אח, אח, אח!” נאנח משה וגמע מן התה החריף.

“ידעתי שאסור לי להתאהב בך. שאני רק אסבול,” בכתה חסידה. היא בכתה, בכתה, בכתה, בכתה ובכתה.

משה גמע בתאווה רבה ובקול גדול מן התה הטוב, החם והחזק. בכיה של חסידה ומכאובה, שמילאו את חלל המטבח בווש ווש ווש, לא טרדו את שלוותו.

מבעד למסך דמעותיה, כתבתי באחד הקטעים, התבוננה חסידה במשה, הגומע מכוסו בשלווה אולימפית. הוא לא אוהב אותי, אמרה וחזרה בלבה. לפתע נעלם מעיניה הגבר החסון שחור הבלורית ובמקומו ישב משה החיוור והקרח הגומע אויר, כדג על היבשה, בנחיריו ובפיו. “האהבה מתה,” לחשה חסידה ונעצה את הלהב בלבו. ציק ציק ציק.

בגרסה אחרת, לאחר ששתו תה למכביר ואכלו תריסר עוגות, כל אחד, יושם חסידה ומשה, שעונים זה לצידה של זו, ודנים באהבתם ובצפונות העתיד.

“הואף,” נשף וטפח בידיו על כרסו פארח טאח. “כבר מזמן לא שתיתי כל כך הרבה תה, הואף”. פארח טאח.

“גם אני.” נשפה חסידה, “הבטן שלי עוד מעט יתפוצץ. תראה”.

“יופי,” אמר משה. “איך שהבטן שלך מתפוצץ. תראי את שלי!”

“חי חי חי”.

“חי חי חי”.

“אי זה כואב”.

“אי זה כואב”.

פארח טאח. משה טפח על כרסו.

פארח טאח, נענתה בטנה של חסידה.

“כאשר נהיה גדולים תמיד נשתה הרבה תה, נכון חסידה?”

“נכון.”

“אני כל כך אוהב אותך, בובה שלי.”

“אתה אומר את זה, משה בעד זה שאתה שיכור.”

“אני לא שיכור. אני אוהב אותך.”

דזזט. דזזט. דזטט.

“מה זה משה?”

“מה זה מה?”

“מה זה הדזזט־דזזט הזה?”

“זה התה הנפלא שלך עובד בתוך הבטן שלי,” אמר משה, מחייך.

“אמרתי לך שאתה שיכור.”

“הקשיבי. הקשיבי.”

“עשה עוד פעם”.

דזזט. דזזט. דזזט.

“יופי. משה.”

“זה לא אני עושה. זה התה שלך.”

“נהדר שלי.”

“אני כל כך שמח שגילית לי שאת אוהבת אותי. נדמה היה לי שיש לך משהו עם הצעיר ההוא שעובד במחסן הספרים.”

“מה פתאום?” חסידה השתוממה, באמת ובתמים.

“כל פעם שאת עוברת על פניו הוא מביט בך כאילו היית גרטה גארבו.”

“מה יש? אסור לו כבר להביט על נשים יפות?” שאלה והיטיבה את התלתל הנופל על מצחה.

“אבל אני רוצה שתהיי רק שלי ולי”, ייבב משה ומשך את חסידה אליו. לרגע הירפה ממנה, הסיט את נרתיק העור שעל בטנו לצד, חזר ותפשה וחיבקה בכוח רב.

השנים התנשקו.

קלוק.

“אני אהרוג אותך!” סינן משה מבין חריקת שיניו, כתבתי באחד הקטעים. “יותר לא תבגדי בי. יותר לא!” הוא הידק את החגורות שעל ידיה ועל קרסוליה. תחב עמוק לפיה את מגבת־המטבח, אחרי כן הגדיל את הלהבות של הפרימוס ושל הפתיליה וקירב אליהן את פחי הנפט. עיניה של חסידה נקרעו מאימה.

“הכל ידוע לי עליך ועל הצעיר ממחסן הספרים,” לחש משה. טיפות גדולות של זיעה גלשו על קרחתו שהאדימה באור האש. “די!” זעק. הוא יצק נפט על חסידה והטיל עליה את הפרימוס ואחריו גם את הפתיליה. זעקה וכדור אש עלו יחדיו במטבח הזעיר. האש ליחכה. ווש ווש ווש. ווש ווש ווש.

היה עלי, כפי שהבינותם, לעשות את משה למוכר נפט. משלח יד זה הוא גברי יותר מאשר הפצה קמעונית של עוגיות ולסיפורי היה דרוש לי במטבח של חסידה גבר ולא רכיכה.

אבל הקטע האחרון דווקא לא הסתיים ביציקת נפט ובהבערתו. למיטב זכרוני היו אלה השורות האחרונות שנכתבו על אהבתם של משה וחסידה:

שניהם שכבו, זה לצידה של זו, על שטיח של דם. ידיהם היו לחוצות בחותם נצחי. שקט ושלווה שררו במטבח. דבר לא זע ולא נע. רק שפתיהם החיוורות פלטו מילים אחרונות של אהבה.

משה: צעל מיר נישט מאנסעס, חסידע.

חסידה: איך קען דיינע חאכמעס, מוישה.

דזזט. נשמותיהם פרחו בעד החלון האחורי. דזזט.

היה זה הקטע האחרון, כי למחרת כתיבתו בישרה חסידה לכל עובדי הבית שלא יחולק תה במשך היומיים הבאים. “האח שלי, משה, מתחתן סוף סוף עם האלמנה, ועלי לעזור בהכנות,” אמרה כדברי הסבר. כאשר יצאה מחנותו של צבינמצ’יק נדמה היה לי שירתה בי מבט חד, כסימן קריאה.

אותו יום, בין אחת לשלוש, נרדמתי על טבלת השולחן. היתה זו הפעם הראשונה לעבודתי במחסן ששנתי לא הופרעה בחלומות. ישנתי שינה טהורה ומבריאה, משוחררת מספרות ומרוח. אולם, זו לא ארכה. צבינמצ’יק העיר אותי בחבטה עצומה של כרך תלמוד על ראשי. הוא הוציאני אל המדרגות וציווה באזני המזמזמות לבלי שוּב, לעולם, למחסנו.

בערב נפגשתי עם זמירה ושמעתי דברי־פיוט שקראה מתוך פנקסה. כאשר נפרדנו היה שמי, כאמור, ניסן ורד. בכך לצערי תמה פרשת הזע"ף.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49984 יצירות מאת 2762 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21301 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!