רקע
שבתי טבת
הפסנתר במעבר

הלכתי לי ברחוב ז“ק והשתדלתי להיזכר, איך מתחיל שיר ה”רקפת". רקפת, רקפת, רקפת, רקפת נחמדת מאד, או רקפת, רקפת, רקפת, רקפת, רקפת נחמדת מאד? בחיי, היו ימים שהשיר הזה לא מש מגרוני. יומם ולילה הייתי משמיע אותו, בלווית קולה של אמי. היא היתה אומרת לי, שיר בני את שיר הרקפת ואני אתלווה אליך. אני אמרתי לה, שירי אמי את שיר הרקפת ואני אתלווה אליך. אבא מיאן לחזור הביתה והחנווני גורפיין, שממול, התחנן, הזהיר ואיים. השירה שבקעה מתוכנו טרפה את חשבונותיו והיכתה את קופתו הרושמת בנזקים. אבל אני ואמי לא שעינו לתחנונים, לאזהרות ולאיומים. יחד שרנו ושרנו, ושרנו עוד, רקפת, רקפת, רקפת, רקפת, רקפת, רקפת, רקפת נחמדת מאוד. או ששוב טעיתי? אבל הכיצד, הן שיר זה היה כה שגור על גרוני.

אני מכיר אנשים רבים שדעתם נטרפה עליהם כליל רק מפני שניסו את זכרונם יתר על המידה. אני עצמי התקרבתי פעם כדי פסע מהשגעון. לפתע ביקשתי לדעת את שמו הראשון של גוגין. מיד עלה בי קול, להלן קול א‘, שאמר לי מניה וביה, פּוֹל שמו. שטויות, יצא כנגדו קול אחר, להלן קול ב’, פול היה דוקא שמו הראשון של סיזאן. ואני אומר לך, נענה קול א‘, שפול דוקא היה שמו הראשון של גוגין. כמובן, לגלג ב’, כלל לא אכפת לי אם תכנה את גוגין בשם־ראשון פול או עובדיה, אבל רק למען האמת ההיסטורית אני קובע כאן שפול היה שמו הראשון של סיזאן. אני מוכרח לציין, אומר א' בקול נחלש, שעד לפני רגע קט הייתי סבור ששמו הראשון של גוגין הוא פול. ב' איננו מהסס, הוא נחפז לנצל את יתרונו ורודף את א‘. אתה מוכן, אומר הוא בחוצפה, להמר אתי על עשר לירות שפול היה שמו הראשון של סיזאן? א’ נסוג. למה להתערב, אמר בתוכי, אין בהימור לעולם משום הוכחה חותכת, לחיוב או לשלילה. מוכן אני, לעומת זאת, לילך עמך לספריה הסמוכה ושם לברר לבטח מה היה שמו הראשון של גוגין. אם זהו רצונך, אמר ב‘, לך לבדך. אני יודע ומשוכנע שפול היה שמו הראשון של סיזאן ואינני צריך הוכחות נוספות. אל נא תחשוב אף לרגע, אמר א’ כגיבור עשוי ללא חת, שהחשש פן אשתעמם בלכתי בדד ירתיעני. אל נא תחשוב כך. אלך גם בלעדיך.

ממש חשתי שאני נחצה לשנים. א' שלי יצא לכיוון הספריה וב', כנגדו, משכני אחריו בכיוון ההפוך. למזלי נקרה לי ברנש קלוף־חוטם ולח־שפתותיים שדרש לשלומי בקול גדול לאמור, שלום, שלום, שלום, אשרי שרואני אותך סוף־סוף, איפה התחבאת כל הזמן? חיפשתיך בכל מקום ולא מצאתיך, לא חלף יום שלא הגיתי בך ולא שמעתי עליך. תן לרגע לראות אותך, נו, אתה נראה לגמרי…

שלום, שלום, אמרתי אף אני בחגיגיות מסוימת והכנסתי את זכרוני להילוך גבוה. לכל השדים, מי הברנש המכוער הזה הנוהג בי קרבה כזאת?

עוד זכרוני שורק בקדחתנות והברנש יורה כלפי שאלות עניניות וידעניות. שמעתי, אמר, שביליתם בשבוע שעבר אצל הורדים, מה דעתכם על התקליטיה שלהם?

יפה מאד, אמרתי לו וידעתי שאיני מתחיל, אפילו, לזהות את האות הראשונה של שמו. הלה, שערותיו אכולות חטטים, נשען על עמוד החשמל והתבונן בי בבדיחות הדעת. נדמה לי, אמר בכנות, שאינך זוכר אותי.

מה זה עלתה על דעתך? קראתי נעלב. א' וב' שיתפו עתה פעולה וכל רגע קיוויתי, יסירו במאמץ משותף את הלוט מעל זהותו. בינתיים ביקשתי למענם שהות של זמן. מה שלום הג’ינג’י? שאלתי.

הג’ינג’י! אתה זוכר עדיין את הג’ינג’י! מרוב התרגשות התעוותו פניו ולבשו את גון החלודה. אני מוכרח לספר זאת לדודי. הן חלפו חמש־עשרה שנה מאז. דודי ימות מהנאה! הברנש העביר את כף ידו על שערותיו היבשות בהתפעמות ניכרת ולחלח את שפתותיו בלשונו. לא תאמין, אמר.

מה קרה? שאלתיו, באמת מסוקרן.

לפתע פרץ בתרועת־צחוק. הג’ינג’י, אתה יודע איפה הוא עכשיו? הוא התחתן עם מושבניקית אחת מתל־אור ומתמחה בענף הלול. היית מאמין על הג’ינג’י?

מה אתה סח? שאלתי תמה.

עובדה, אמר. אני מוכרח לספר זאת לדודי.

אגב, מה שלומו? שאלתי.

כמו תמיד, אמר. תיכנסו פעם, נשמח מאד לראותכם אצלנו.

תודה רבה, אמרתי, ברצון רב, בהחלט. א' וב', ימח שמם, משלא הצליחו לקרוע את מסכת האלמוניות מעל פני בן־שיחי, רפתה רוחם ויחד פרשו להם לירכתי הארכיון. שם ישבו שעונים אל הכותל האפרורי והצונן והתבוננו בי ובתכסיסים שלי בסקרנות משולבת בשמחה לאיד.

תמיד אומרים תיכנסו ותמיד עונים ניכנס ואחר־כך לא יוצא מזה שום דבר, אמר לח־השפתותיים. אם לא לשם הנימוס הבטחת שתיכנסו, אולי נועיד עתה יום ושעה?

בבקשה, בבקשה, אמרתי. אדרבה. מה אתה מציע? אני עוד אראה לכם, אמרתי לא' ולב' שנשכבו על צידם, ראשם נתמך על כף־ידם הניצבת על מרפקם. אני יכול להסתדר גם בלעדי הסעד המפוקפק שלהם. עוד אראה להם.

יום ד' בתשע שעות בערב? שאל.

מצוין, אמרתי.

תמסור ד"ש לאשה ולילדים, אמר.

מאה אחוז, אמרתי בשמחה. גם אתה.

אם יקרה משהו ולא תוכלו לבוא, תנו צלצול. טוב?

בהחלט, אמרתי.

הלך לו לדרכו, שמח וטוב־לב. מדי פעם הרטיט אותו צחוק של הנאה. כנראה שחזר לעצמו על מקרה־הג’ינג’י ועל הסיפור שישמיע לדודו. עד שנעלם בקרן הרחוב ויותר לא ראיתיו עד עצם היום הזה.

בעצם, אמר א' לאחר שעה קלה, אני דווקא כן יודע מאיפה הוא מכיר את הטינופת ההיא. המנוולים, תמיד כדי לרתק אליהם את תשומת־לבי משמיעים הם מלים גסות שמעולם לא הרהבתי עוז בנפשי להעלותן על דל שפתי. אבל הפעם עשיתי עצמי כלא שומע. פרצוף מטונף שכזה, המשיך א' בשלו, מסוגל לבוא רק ממקום אחד בלבד.

אני יודע! קרא ב' בשמחה עשויה. אני יודע!

אל תגיד לו, התרה בו א', אמרתי לך שלא תגיד לו, תראה!

לא נפלתי בפח שטמנו לי השנים. ידעתי שאם אכוף את קומתי ואשאל את א' לאמור, אנא הגד לי מהיכן בא ההוא, יענה לי בשאלה, ההוא מי? ועד שלא אגיד בפירוש, ההוא הטינופתי שזה רק ראינו, יעמיד פני תם ויסרב לשתף פעולה. ברם, משוכנע אני שגם לאחר שאוציא מפי את המלים האיומות ההן עוד יחמוד אתי לצון שעה ארוכה ולא אעלה ביד אלא מאומה. ובכלל, מאז פרשת שמו הראשון של גוגין איני הוגה אמון יתר לא' ולכושר־הביצוע שלו.

אבל השנים המשיכו במשחק שלהם. אני אלחש לך, אמר ב‘. טוב, אמר א’, אבל בלחש־בלחש, שלא ישמע. וכה הלאה. האמצעי היחיד להפסיק אותם, או לאלצם לחדול ממשחקם המענה, היה להפסיק לחשוב. אני מפסיק לחשוב, אמרתי לעצמי.

הניסה מישהו מכם פעם בלחייו להפסיק לחשוב?

ובכן, דעו לכם, מי שמתחיל פעם לחשוב לא יוכל להפסיק לעולם. שכן כל מחשבה עשויה ראש, שהוא זנב קודמתה וזנב שהוא ראש יורשתה. כך אין לדבר סוף.

מכל מקום, ניסיתי להפסיק לחשוב. לרגע זעיר, כנצנוץ להב, ראיתי כתמי־צבע פורחים, כחול, אפור ואדום. במקומם בא כתם־צבע צהוב שהתבהר בנוגה רב ולפתע ספג לתוכו כתם אפור, חסר־צורה ומתפוגג. אתן את נעלי במתנה למי שיסביר לי למה, בסופה של שרשרת־צבעים מגוונת זו, נקלע במוחי, באמצעו, ממש בול, השם בלהה. התבהר בנוגה רב דוגמת הכתם הצהוב, ונעלם. שוב נקלע, ושוב נעלם. שלוש פעמים קרה כך ואז שמעתי מקהלה נפלאה של

אֵיוִיווֹ, אֵיוָאווֹ, אֵיוִיווֹ וָאוֹו ווּ! אֵי לֶפטִי, בֶפטִי,

בּוּלוֹבוּלוֹפֶסְטִי, קינדלע, קינדלע לוּפט, לוּפט לוּפט.

כמה בלהות הוא מכיר? שאל א'. השנים נדהמו קצת למראה הצבעים ואפשר גם הסתנוורו לרגע קט. משום כך, אולי, צפו במתרחש בדממה. עתה, מן הסתם, מצאו לעצמם שעת־כושר לנסות אותי מחדש ובעיקר להוכיח לי שלא הצלחתי להדביר אותם.

ממש מפליא. אמר ב'. הוא מכיר לפחות ארבע.

מה אתה סח? שאל א'. האינך מפריז כלשהו?

ודאי שלא, אמר ב'.

הבה נראה, אמר א'.

בלהה ההיא שלמדה אתו בבית־הספר וכתבה לחייל בחזית, במבצע ההתכתבות של בתי־הספר בעידוד הועד למען החייל. שכתבה לו שהיא בלונדינית כחולת־עין והחייל חשב שמחכה לו יפהפיה וכמה התאכזב כאשר בא, לאחר שלושה שבועות של נסיעה מיגעת מבנגאזי, ומצא את בלהה.

נכון, אמר א'. אחת.

ובלהה ההיא שעמדה תמיד ליד דלתות אולם־הקונצרטים והיתה נורא מוסיקאלית. פעם היו לה צמות והוא אף פעם לא יכול היה להחליט אם היא יפה או לא.

רגליים דווקא היו לה יפות, אמר א‘. אני מבטיח לכם שאני אגמור אתו פעם. הא’ הזה מפר את מנוחת־נפשי ומונע ממני להיות, סוף־סוף, אדם בוגר שכל מעיניו נתונים לאשתו, לילדיו ולעבודתו. שמעתם חוצפה! עתה, מי יודע כמה זמן עבר, להזכיר את טיב השוקיים של הבחורה הצמאה למוסיקה! ולמי, למי להזכיר זאת? לאדם שכל חזותו של אזרח מכובד ונעים־הליכות שעיניו, לכל היותר, מביעות סקרנות מבריקה אבל לא הרהורי־עבירה. לי להזכיר, והיום, את שוקיה של הסולפז’יסטית! חי אלוהים, אסיים אתו.

שתים אמרתי, נכון? שאל הב'. ובלהה גלוזמן?

שלוש, אמר א'. איפה ארבע?

הגבוהה ההיא, שכחת? אמר ב'. שהיתה אומרת לו שלום הססני וזה היה הבסיס היחיד להיכרותם.

הבה תזכיר לי, אמר א'. קריצה חלפה בעינו, כאלומת־אור בעין החתול. איך למשל, נראו שו…

שוב למזלי – הלא הייתי מהלך ברחוב ז'"ק – נפלו עיני על צעירה שנשענה על פסנתר. זה היה דחוק במעבר, בין שני עמודי־בטון וכתלי־לבנים, משהו כעין שער וגדר. כנראה שלא עמד להם כוחם של הסבלים להחדירו לתוך החצר.

האוכל לסייע לך במשהו? שאלתי.

הפסנתר נתקע, אמרה לי בחיוך. צעירה נחמדה מאד.

ומה? שאלתי.

רבתי עם בעלי, אמרה. הוא טען שאי אפשר יהיה להעביר את הפסנתר דרך השער הזה, ואני סירבתי שיעלוהו בחבלים מעל לגדר. עמדתי על כך שאפשר יהיה להעבירו כאן. היא הורתה בידה על המקום בו היה הפסנתר תקוע. פסנתר־כנף.

צחקתי.

גם היא צחקה.

א' וב' התגרדו בפחדתם.

ואיפה בעלך? שאלתי.

כיוון שניצח וצדקת־טענתו יצאה לאור הכריז עלי ברוגז ופרש לו. אני בטוחה שהוא מציץ עלי עכשיו בהנאה, מבין השיחים שבגינת־הבית, שותה לשכרה את נצחונו.

הבטתי בפסנתר.

כל מה שצריך, זה לתת עוד דחיפה קטנה והפסנתר יעבור, אמרה. ניסיתי לדחוף אותו מכיוונים שונים. מדי פעם השמיע הפסנתר צלילים עמומים, אבל לא חלף במעבר. מה שהזכיר לי את נסיונות הזכירה שלי. ממש כמו הפסנתר במעבר, משמיעים צלילים לא מבוקשים ואסוציאציות משונות, ויש להם א' וב' שדוחפים אותם בדרך חתחתים ביד לא־אמונה, כאותם סבלים, שישבו לנוח בצל הגדר.

לפתע, דחיפה חזקה והפסנתר נחלץ וגלש על גלגליו בדרך הטוב. בו ברגע גם נזכרתי בשיר “הרקפת”. מתחת לסלע צומחת רקפת, רקפת נחמדת מאוד. הצעירה הודתה לי. אמרתי לה שלום ובשמחה רבה המשכתי דרכי.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 50099 יצירות מאת 2767 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21350 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!