לפודל הצרפתי של הגב' אדמוני, נקבה שחורה ונאה, ארוכת אוזנים, קצרת זנב, מתולתלת והעונה לשם “קוריאה”, מלאו שנתיים. כל הנוגעים בדבר, ובעיקר רופא־הכלבים המהולל, קבעו שיש לשים קץ לבתוליה. הואיל ו"קוריאה " היא חוטר לגזע מיוחס של פודל, חיפשו בשבילה חתן מתאים, כלומר מיוחס.
מועמד כזה נמצא לכאורה ב“לאקי”, פודל כל כך צרפתי, חוץ לשמו, שגבירתו, הגב' ארנון, מייבאת למענו גבינת קאמאמבֶאר, כדי שלא תעכר עליו רוחו ותהי צוהלת.
נסעה כל גברת למקום המפגש, לצורך בירור מוקדם, במכונית שלה. את המיועדים לשידוך סגרו במכוניות, והן עצמן ישבו לשיחה בבית־קפה. לולא סגרו את הכלבים במכוניות, יש לחוש פן עלולים אלה לקיים את הכלולות בטרם נתקבל אישור מגבוה. רופא־הכלבים הזהיר אותן, את הגברות, על כך.
ראשונה שאלה גב' ארנון, אף על פי שהחרדה לגורל הולדות מן הדין שתהא כולה של גב' אדמוני. ברם, כפי שיסתבר להלן, היה לבעלת־הכלב ענין בזיווג לא פחות מאשר לבעלת־הכלבה.
“מיהי האמא של קוריאה?” שאלה הגב' ארנון.
“וואנדה”, השיבה הגב' אדמוני.
“וואנדה, וואנדה,” הפכה והרהרה בדבר הגב' ארנון. “של קולסקי מרחוב דובנוב?”
“לא, חס וחלילה!” השיבה הגב' אדמוני. “של שרייבר, מבתי־הסוכר”.
“רחוב הוברמן?” שביעות־רצון נדפה מקולה של הגב' ארנון. “שרייבר הבנקאי?”
“זהו”. השיבה הגב' אדמוני.
“אמרי נא, האין זה שרייבר הקאנאדי המשתייך למועדון הגולף?”
“לא,” אמרה גב' אדמוני. “את מבלבלת. שרייבר הקאנאדי גר בסביון, והוא באמת חבר מועדון הגולף. השרייבר שלי הוא אחר…”
“ה־הא. אני נזכרת. זהו שרייבר מפתח־תקוה, שהיה קבלן והתחתן מחדש עם משפחת צביאלי? אבל הוא איננו בנקאי. הוא רק עוסק בכספים”.
עננה עכרה את פניה של הגב' אדמוני, הזוהרים בצבע טרי.
“לאקי שלי,” אמרה הגב' ארנון בשמינית של גאוה, “הוא הבן של חרמון, הרצליה פיתוח. וסבתו היא הבת של בינדר, מהוילות על הכרמל, עסקי יבוא וספנות, את בודאי שמעת. אביו הוא הבן של סטיקר מהנפט, גם הרצליה פיתוח, וסבו זוסמן, מיהו הלא איני צריכה לומר. איזה מכונית יש לך?”
“פורד 1958,” אמרה הגב' אדמוני. זו היתה נקודה חזקה.
“לי יש פולקסוואגן, כי בעלי משתמש בדודג' 1961 שלנו,” אמרה הגב' ארנון ולגמה את הקפה בתקיפות, וניכר מתנועותיה שגמור עמה לסיים את השיחה בהקדם. כבדרך־אגב עוד שאלה: “איזה אדמוני אתם, משיכון הצמרת?”
הסומק שעלה בלחייה של גב' אדמוני עשאן ארגמן טהור. “אדמוני מרחוב רמברנדט. יש לנו דירה של ששה חדרים”. כה שפל קולה, שלרגע אפשר היה לחשוב שרחוב רמברנדט הוא רחוב השוק במעברה סאקיה.
“אני אומר לך,” אמרה הגב' ארנון. “לאקי נוסע אתנו בשבוע הבא לפאריס. אני לא חושבת שיצא כבר משהו”. היא עמדה בתוקף על כך שהיא תשלם את דמי־הקפה. נפרדו ונסעו כל אחת לדרכה, האחת עם “קוריאה” שעודה בבתוליה, לרחוב רמברנדט. והאחרת, עם “לאקי” המיוחס, בדרך לפאריס, צרפת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.