רקע
שבתי טבת
הריב הגדול

ריב גדול, כבריאת העולם, אין לו התחלה.

על כן אינני מתיימר לספר את קורות הריב מראשיתן. אם אני פותח כאן בביקורי, ערב אחד, בבית הורי רוחמה, הרי זה אך ורק מתוך כך שהתחלה נאה יותר לסיפור על הריב אינה עולה על דעתי כרגע. אף כי, לגופו של ענין, במשך אותו ביקור לא התרחש שום דבר יוצא דופן, או החורג במשהו מגדר השיגרה.

כן, כמעט שכחתי, ביקרתי שם יחידי.

אשתי רוחמה אמרה לי, לך תבקר את הורי, שאל מה שלומם, איך הם מרגישים וספר להם על הילדים ועל החכמה של רותי.

איזה חכמה? שאלתי.

זה שהיא ראתה ילד ברחוב אוכל שוקולד והיא אמרה גם אני אוהבת שוקולד, אמרה רוחמה.

בשביל זה ללכת? שאלתי. הלא אפשר לקרוא להם בטלפון ולברר מה שלומם, איך הם מרגישים וגם לספר להם, תחת לחץ כבד מצידם, את החכמה של רותי.

אשתי נשמה נשימה עמוקה.

אידיוט! קראה. הלא רק הרגע דיברתי עם אמי בטלפון. אתה חושב שאני אחכה לך, עד שאתה תיזכר פתאום לקרוא להורי בטלפון ולשאול איך הם מרגישים ולברר מה שלומם?

חיכיתי רגע עד שנשימתה חזרה להיות קצובה. ובכן, שאלתי, אם דיברת עם אמך בטלפון אם ביררת מה שלומם ואיך הם מרגישים, מדוע עתה עלי לקום וללכת לבקרם?

אתה רואה, אמרה, אתה רואה. אתה אפילו לא שואל מה שלומם. אני אומרת לך, אידיוט, הלא רק הרגע דיברתי עם אמי בטלפון ושאלתי מה שלומה ושלום אבי ואתה בכלל לא מבקש לדעת, דבר ראשון, מה ענתה לי. זה כל כך אופייני לך, זבולון. אתה בכלל לא מתעניין. בכלל לא איכפת לך. בכלל…

הפעם המתנתי יותר מחמש דקות. כאשר נראה לי שהתרגשותה פגה שאלתי איך הם באמת מרגישים?

אני לא אגיד, אמרה.

באמת, אמרתי.

אני לא אגיד. עכשיו אני לא אגיד. עכשיו תתפקע ואני לא אגיד, אמרה.

נו, באמת, אמרתי.

ואם אני אגיד לך ששניהם נמקים בדלקת קרום המוח, זה יהיה לך איכפת, אתה תתרגש מזה? שאלה.

נרעשתי. האמת לאמתה, נרעשתי.

נתחוור לי שהאדישות שלי כלפי בריאותם והרגשתם הרוחנית של הוריה היא ממש פושעת. הנה שניהם הוכו בדלקת קרום המוח בלי שאני אדע דבר או חצי דבר על מר גורלם. יתכן אפילו שכרגע שניהם מאושפזים בבית־חולים ובקשתה של רוחמה שאלך לבקרם, לשאול לשלומם, לא היתה אלא פח שטמנה לרגלי; להפילני בו כדי להוכיח לי באותות ובמופתים עד להיכן מביאני האגואיזם שלי. נדרתי בו במקום להיות להבא רגיש יותר לתנודות כלשהן במצב הגופני והנפשי של הוריה. באשר לענין הנדון, בקול עוף סקרנות כנה אמרתי, אני באמת מצטער. באמת. הנדלקו קשה?

נדלקו במה? שאלה.

בדלקת קרום המוח, אמרתי.

מה שאמרתי עם דלקת קרום המוח זה היה רק משל, אמרה.

על ההורים שלי לא הייתי אומר משל כזה אפילו בצחוק, אמרתי.

עליך ועל ההורים שלך נדבר בפעם אחרת, אמרה.

רוחה היתה נסערת מאד. לוא רציתי להיגרר למלחמה השכיחה “הורי נגד הוריך” לא הייתי צריך להתאמץ, אבל לא נגררתי. אמרתי, אני שמח לשמוע שהוריך בקו הבריאות. אני גם רושם לפני שידיעה משמחת זו מבטלת את הצורך בביקור פתאומי שלי.

אתה רואה, אמרה, אתה רואה, רק במקרה של מחלה קשה אתה מוכן לבקר אצלם. סתם ביקור, סתם לשבת ככה, לשתות תה ולשאול מה שלומם, סתם ביקור משפחתי רגיל כזה, לזה אין לך חשק. אתה רואה!

טוב, טוב, אמרתי. אני אגש, אני אגש.

אל תעשה לי טובות, אמרה. אם אתה לא מרגיש שאתה רוצה ללכת לבקר אצלם אז אל תלך. לא ביקרת אצלם כבר חצי שנה, לא נורא אם לא תבקר גם עכשיו. ממילא שכחו איך שאתה נראה. אם אתה לא מרגיש שאתה רוצה לבקר אצלם, אז אל תעשה לי טובות. אני לא אוהבת קדושים.

אני מרגיש עכשיו שאני רוצה לבקר אצלם, אמרתי.

אם ככה, אמרה, אני באמת שמחה. היא נאבקה עמי כדי לאלצני לקבל את נשיקת התודה שלה. אני באמת שמחה, אמרה, שסוף־סוף תבקר אצלם לא מתוך כורח.

יתכן והדבר ייראה מוזר בעיניכם. אבל רק עתה נתבהר לי שהמדובר הוא בביקור שלי בלבד, כלומר יהיה עלי יחידי “סתם לשבת ככה”. מדוע את אינך הולכת? שאלתי.

אני אצלם כמעט כל יום, אמרה.

אז מה? שאלתי.

אם אבוא אתך, אמרה, הם יחשבו שאנחנו במצוקה ובאנו לבקש עזרה בכסף. בקיצור, מתוך רצוני החופשי, ורק מתוך כך שהרגשתי שאני רוצה לערוך את הביקור, הלכתי אותו ערב לבית הוריה וצלצלתי בפעמון הדלת.

צעדים נחפזים נעצרו בצדה השני של הדלת. הנקב בעין־הדלת החשיך. צעדים חדשים התקרבו אל הדלת. עין הדלת החשיכה פעם שניה. שמעתי מתלחשים. צלצלתי פעם נוספת.

מי שם? קולה של אמה.

אני, אמרתי.

לבדך? קולו של אביה.

כן, אמרתי.

איפה הבת שלנו? קולות שניהם.

היא בבית, אמרתי.

התלחשויות קדחתניות מעבר לדלת קטעו לרגע את השיחה.

מה אתה רצה, זבולון? קולה של אמה.

לבקר אצלכם, אמרתי.

איפה רוחמה? קולה של אמה היה נרגש מאד.

בבית, אמרתי.

מה אתה רוצה, זבולון? קולו של אביה.

לבקר אצלכם, אמרתי.

התלחשויות ממושכות. לבסוף נפתחה הדלת. שניהם נראו כאילו זה עתה ניצלו מתוך דליקה. היו נפעמים מאד. כאשר ישבנו ליד השולחן בחדר הגדול עוד היתה לשונם דבוקה לחיכם.

מה שלומכם? שאלתי. איך אתם מרגישים?

איפה רוחמה? שאלה אמה.

בבית, אמרתי.

מוזר מאד, אמרה אמה של רוחמה. דיברתי אתה בטלפון לפני שעה קלה והיא לא אמרה, אף לא ברמז, שתבוא לביקור. מוזר מאד.

מה קרה, זבולון? רעם עלי אביה בקולו.

שום דבר, אמרתי. רוחמה ביקשה שאכנס ואשאל איך אתם מרגישים.

הרי רק לפני שעה קלה אמרתי לה בטלפון, אמרה אמה.

מדוע לא עשית זאת גם אתה באמצעות הטלפון? שאל אביה.

שאלה קולעת, חשבתי בלבי. רוחמה אמרה, אמרתי, שאכנס לשבת אתכם, ככה, סתם, לשתות כוס תה, אתם יודעים, לשבת ולפטפט קצת. זהו זה.

שניהם החליפו מבטים.

מה קרה לרוחמה? הפעם אמה צרחה. ממש צרחה. אוי ואבוי, מה קרה לרוחמה? היא תפשה ראשה בשתי ידיה. מה קרה לרוחמה?

היא בבית, אמרתי, שום דבר לא קרה לה.

הרגעי, אמר אביה. תיכף נדע בדיוק מה קרה. אבל הרגעי נא.

תראו, תראו, צרחה אמה. מי יודע מה קרה לרוחמה והאידיוט הזה אומר לי הירגעי. אני רצה מיד, משולם! אני רצה מיד!

מה קרה לרוחמה? שאל אביה ועצר בידו את אמה.

היא בריאה ושלימה, אמרתי, דבר לא קרה ואין מקום לדאגה.

רק לאחר שאילצוני להישבע שלוש פעמים שדבר לא קרה לרוחמה, ואימתו זאת בטלפון, שבה אליהם רוחם ונרגעו מעט. בכל זאת נהגו בי בחשדנות ועד תום ביקורי הורגש, כי מצפים הם, כל רגע, שאקפיץ עליהם את הבשורה המרה.

לפני שנפרדתי מהם, ממש ליד הדלת, נזכרה אמה שהבטיחה לרוחמה מגבת־מטבח. אולי זה באמת המקום להעיר על נוהג של חליפין בדברים משומשים בין האם והבת. יש לי בקבוק גומי, אומרת רוחמה, ובאמת איני צריכה אותו, מחר אביא לך. את יודעת רוחמה, יש לי סדין טוב, ובאמת אינני צריכה אותו, מחר אביא לך. אמא! עכשיו את יכולה לקבל את הוילונות של מרפסת המטבח, קניתי חדשים!! רוחמה, יש לי שתי צלחות נפלאות מהסרוויז השבור שאני רוצה לתת לך.

איפה הייתי? כן. טוב, אמרתי, אני אקח את המגבת.

אמה ניגשה אל הארון במסדרון, בו אגרה את מצרכי החליפין, ואמרה להוריד מהמדף העליון את המגבת. המדף היה גבוה וכאשר משכה את המגבת משכה גם בארון וזה הזדעזע מעט. היא נתנה לי את המגבת והוציאה מפי הבטחה בשבועה שאמסור אותה בבואי הביתה לידי בתה. כנראה חששה שעלול אני לבגוד ולמסור את הנכס לידי בתה של אם אחרת.

תודה רבה בעד הבקור, אמר אביה. תבוא נא לעתים קרובות יותר.

בדרכי הביתה פגשתי בגדעון כדורי. החלטנו ללכת לבית־קפה לשתות ספל קפה ולשוחח. היה לנו על מה לשוחח. גדעון התכונן לטיסה בשבוע הבא לוואשינגטון, למשרתו החדשה, והיה בדעתו למכור לי את תקליטיו.

כאשר חזרתי הביתה השעה היתה קרובה לחצות. הערתי את רוחמה סיפרתי לה על ההזדמנות שנקרתה לנו לקנות את תקליטיו של גדעון. היא לא גילתה שום סימן של קשב, או של הבנה, לדברי. אבל לפתע שאלה, מה שלום הורי?

מצוין, אמרתי.

מה סיפרת להם? שאלה.

הכל, אמרתי.

סיפרת להם על הילדים? שאלה.

אמרתי להם שרותי ויוחנן בריאים ומרגישים מצוין, אמרתי.

אז מה אמר אבי? שאלה.

לגבי מה? שאלתי.

על זה שהם בריאים ומרגישים מצוין, אמרה.

מה כבר יכול להגיד? שאלתי.

הוא יכול להגיד, נפלא, או מצוין, או אני נורא שמח לשמוע את זה, אמרה.

אולי זה בדיוק מה שאמר, אבל לא שמעתיו אומר כך, אמרתי.

הו, אמרה רוחמה, זהו זה. אני כבר מבינה שהתנהגת כמו תמיד. אפילו לא טרחת להקשיב למה שאבי אומר. הו, אני מכירה אותך יפה, אני מכירה אותך, זבולון. בהתחלה חשבתי שבאמת חל בך שינוי ושבלב אתה רוצה ללכת לבקר אצל הורי. אבל עכשיו אני רואה שעשית זאת לצאת ידי חובה. מתוך זלזול אפילו לא שמעת מה הם מדברים אליך.

אבל לכל הרוחות, על מה את מדברת? שאלתי. מה יכול אביך להגיד אם אני אומר לו שהילדים בריאים ומרגישים מצוין?

די, אמרה, די. מה שרצית זה להיפגש עם גדעון וזה הכל.

רוחמה, אמרתי.

היא לא ענתה. שכבה ונאנקה בבכיה. מילא, חשבתי, מחר יום חדש והכל יבוא על תיקונו. בבוקר מצאתי, אמנם, שינוי לטובה, התברר לי שגרמה לכך המגבת, אותה מצאה במסדרון.

אמי שלחה לי מגבת, אמרה, למה לא סיפרת לי על כך אמש?

לפחות אנחנו מדברים, חשבתי בלבי, החרם של אתמול בוטל. היא רצתה שזו תהיה הפתעה, אמרתי.

אמי, ספקה רוחמה כפיה, כל כך נחמדה. באמת יפה מצידה ששלחה לי את המגבת. זוהי המגבת האהובה עליה מכולן. יש לה לב זהב.

הלכתי לעבודתי שמח וטוב לב. נדמה לי שהיחסים התקינים הוחזרו על כנם ואפשר יהיה לעת ערב לשכנע את רוחמה, כי כדאי להוציא מעות אחדות לצורך רכישת תקליטיו של גדעון.

כאשר חזרתי הביתה מצאתי קבלת־פנים לא צפויה. רוחמה לא ענתה לברכת השלום שלי. לא ענתה לשאלותי על הילדים. לא השיבה לי אם נשמעה חכמה חדשה מפי רותי. לא השיבה בדבר החטטים בראשו של יוחנן.

טוב, אמרתי בלבי, יהא כך. הוצאתי לי את אכלי מהמקרר. שפתתי תה. פרסתי לי לחם. דווקא היה בדעתי לערך כרה הגונה ולטרוף ארוחה כדת וכדין. הייתי כה עסוק עד כי שכחתי את נוכחותה של רוחמה. חלפו עשר דקות של דממה. רק רחש הקומקום נשמע.

למה לא סיפרת לי אמש שהארון נפל על אמי? שאלה.

ארון נפל על אמך? שאלתי.

למה לא סיפרת לי אמש שהארון נפל על אמי וכמעט הרג אותה? שאלה.

אני אגיד לך, אמרתי. היא לא סיפרה לי על מקרה כזה ולכן לא יכולתי לספר לך. אמנם התנהגותה אמש היתה מוזרה למדי. אבל היא לא הזכירה שום ארון שנפל עליה וגם לא ראיתי סימנים חיצוניים כלשהם כעדות לתאונה.

אל תהיה תמים, אמרה רוחמה. הארון נפל עליה בנוכחותך, מולך, נגד עיניך, למה, אם כן, לא סיפרת לי שהארון נפל על אמי וכמעט מעך ואותה?

אני לא ראיתי ארון נופל על אמך, אמרתי.

כאשר הוציאה בשבילי את המגבת, אמרה רוחמה בקול קשה, לא נפל עליה ארון הבגדים?

לא, אמרתי.

לא נפל עליה ולא פגע בגבה וברגליה עד שאיננה יכולה כלל ללכת? שאלה.

אולי לאחר שהלכתי, לא בזמן הביקור שלי, אמרתי.

לא, אמרה רוחמה, בזמן ביקורך, נגד עיניך.

לא, אמרתי. שום ארון לא נפל כאשר הייתי בבית הוריך, ולא הייתי עד לתאונה אחרת מכל מין אחר, אמרתי.

שקרן, קראה בזעם.

מה?!

בדרך כלל הנני איש שקט היודע לשלוט ברוחו. לאידיוט כבר הסכנתי. אבל, שקרן! מראה עיני הפך לחזיון מחליף צבעים, בעיקר בין אדום ושחור. זעמי החל ללחוש וחשתי כאילו מעלים בבטני, בסיבוב ספיראלי, כסא של פסנתר.

הבוקר דיברתי עם אמי בטלפון, אמרה רוחמה, והודיתי לה בעד המתנה. היא שאלה אותי אם סיפרת לי באיזה מאמצים עלה בידה להוריד את המגבת מהמדף העליון, בלי שאתה תעשה משהו לסייע לה, על אף היותך גבוה ממנה. ואז נפל הארון!

איך יכולתי לסייע לה, שאלתי, אם לא אמרה לי מה בדעתה לעשות ואיזו מגבת היא מתכוונת להוריד?

ואז נפל עליה הארון! אמרה רוחמה. ואתה לא סיפרת לי! סיפרת לי על תקליטים! זה יותר חשוב לך מהארון שנפל על אמי וריסק את אגן הירכים שלה…

שום ארון לא נפל על אמך! צעקתי. עתה ראיתי רק שלג אדום מכסה את כדור הארץ.

שקרן! קראה. שקרן!

זעמי עלה עתה וכיווץ את שפתי. אף על פי כן הרשיתי למלים זהירות לעבור בין שפתי. לאמך יש דמיון עשיר, אמרתי.

מה אמרת על אמי? שאלה חיוורת כסיד.

היש צורך להמשיך? הלא ריב גדול, כבריאת העולם, אין לו סוף.




מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49944 יצירות מאת 2759 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21301 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!