בבוא היום, כאשר ארוץ ברחובות העיר ונוצות בשער ראשי, אל נא תחשבו שהדבר בא עלי פתאום.

אמת, תחילה השתעשעתי לא מעט בראותי את רוחמה ואת אמה עורכות שידוכים. לאמה היו שלוש ידידות רווקות ולא היה איכפת לי כלל אם ימצאו בשבילן האם והבת חתנים. ברם, מלאי זה של מועמדות לחופה אזל ברוב הימים, מה שהעז את השתיים אל כרי־פעולה חדשים ורחבים, אל ידידותיה הרווקות של רוחמה.

על להודות שלא שיערתי מראש את גודל האסון. על כן סבלתי בדומיה, החשיתי ולא התרסתי. חלפו שבועות בלי שאוכל לגשת אל הטלפון. רוחמה שוחחה עם תרזה מבוקר עד ערב. תרזה, אולי יש לך מישהו בשביל חולדה? את יודעת, היא כל כך מסכנה, אף פעם לא היה לה בחור והיא פשוט לא יודעת איך מתחילים. מה את אומרת, תרזה? לא, לא, לא, אני אגיד לך, היה לה פעם חבר, עכשיו הוא עובד עם אביו, צורף זהב. היא סיפרה לי שהוא ניסה פעם ללטף אותה. שאלתי אותה, נו, חולדה, מה קרה? היא ענתה לי, מה קרה? כמובן שהעפתי לו סטירה. את מבינה, הבחור ברח אל אביו הצורף ומאז הוא רואה רק טבעות ועגילים. כן, זה קרה לפני חמש שנים, וכל השנים האלה היא מתחרטת נורא על הסטירה ההיא, אבל הבחור אבוד בשבילה…

רוחמה!!! אני קורא בכל ריאותי, רוחמה!!! אני צריך את הטלפון.

שתוק, זבולון! אני עכשיו מדברת עם תרזה, היא אומרת לי. את שומעת, תרזה, את מוכרחה למצוא מישהו בשבילה, כמובן עם תעודת־בגרות. אחרי הכל היא מורה בכיתה אלף. אבל לא נורא גם אחד בלי תעודה אם הוא נהג אוטובוס. את יודעת שהנהגים של אוטובוסים ציבוריים יכולים לבוא בחברה ללא בושה. למשל, ציפי, בעלה הוא נהג אוטובוס, בכל זאת יושבים אתם כל החברה ב“רוול”. נהגים יש להם הומור פרימיטיבי, אולי זה בעד זה, חוץ מזה הם נורא מוסיקאליים, ואני חושבת שחולדה תחבב נהג אוטובוס שיודע לשרוק יפה או שיש לו אוסף תקליטים משכנע. אחרי הכל היא התאמצה כל כך ללמוד לנגן על הקונצרטינה שמוכרחה להיות לה הבנה, ואולי גם חיבה, לגבר בריא ומוסיקאלי…

רוחמה!!! אני קורא בקול גדול, אני מחכה לצלצול בכל רגע, רוחמה!!! הניחי לטלפון. רוחמה!!!

רגע אחד תרזה, אומרת היא, בטלפון, אני חוזרת אליך מיד.

היא מביטה בי. מה יש? היא אומרת, מה יש זבולון? משהו לא היה בסדר היום במשרד? זלצמן נזף בך? מה אתה רוצה ממני ומתרזה, זבולון, מה אתה רוצה, זבולון??!! את שאלתה האחרונה שמעו שוטרי הגבול בלבנון.

כן, תרזה, ובכן, את מבינה…

רוחמה!!!

זבולון, נמאסת! לא, תרזה, זה אני אומרת לזבולון. היא מדברת אלי ובטלפון גם יחד ולפתע קוראת זבולון! אתה לא שומע שמצלצלים בדלת? רגע אחד, תרזה, אני שומעת שמצלצלים בדלת, אולי זו אמי, אז אני מוכרחה להפסיק, היא בודאי הביא רשימה מחוה’לה…

אני פותח את הדלת. אמה של רוחמה ניצבת בפתח.

רוחמה בבית? היא שואלת ואניה חוצה את המפתן.

כן, אני אומר, היכנסי נא, בבקשה.

רוחמה?! היא קוראת בקול רם ובסלסול, ואינה חוצה את המפתן.

אמא’לה! קוראת רוחמה.

מאמא’לה! קוראת אמה, עודה מעבר למפתן, את בבית?

כן, אמא’לה, בואי!

אמה חולפת על פני כאילו לא הייתי קיים. בכוחות עצמה היא מנווטת במסדרון וניגשת אל בתה שעודה מחזיקה בשפופרת הטלפון.

מאמא’לה! קוראת אמה ונופלת על צווארי רוחמה בהתרגשות, כאילו ראתה אותה לראשונה לאחר פרידה של חמישים שנה. עוד בבוקר הלכו יחד לשוק.

רגע אחד, אמא’לה, אומרת רוחמה. תרזה, אני מוכרחה להפסיק עכשיו, זו באמת אמי שבאה. אז שלום, אני אצלצל אליך אחר־כך. הנה זבולון, קח לך את הטלפון שלך. אמא’לה, זו השמלה החדשה? יופי! באמת יופי! תסתובבי קצת! אני הייתי במקומך מרחיבה מעט את השוליים. אבל היא באמת יפה השמלה! מה יש זבולון? אתה לא רואה שלאמי יש שמלה חדשה?

תתחדשי, אני אומר לאמה.

אתה יכול להיות קצת יותר אדיב וחייכני אל אמי, אומרת רוחמה.

שוב הוא רב אתך, מאמא’לה? שואלת אמה, בלי להסב פניה לעברי.

איכפת לו שיש לי עם מי לדבר בטלפון ולו אין, עונה רוחמה.

אני פשוט לא חושב שזלצמן צריך לשלם מכיסו את השיחות שלך עם החברות שלך, זה הכול, אני אומר.

אני אגיד לאבא, אומרת אמה לרוחמה, והוא יתן לך כסף בשביל שיחות טלפון שלא תצטרכי לבקש מזבולון. בואי, תראי מה הבאתי לך, מאמא’לה.

שתיהן יוצאות והולכות למטבח. שם הן שופתות להן קומקום תה, טועמות מהעוגיות והמרצפן שהאם הביאה בארנקה. הן משוחחות, מגחכות, צוחקות, מתחבקות ונהנות זו מזו ביותר. אני בחדרי, ליד הטלפון, אינני מסוגל לעשות דבר. אינני מסוגל לחשוב, ולא לכתוב, ולא לקרוא ומעשה שטן – שיחת הטלפון לה אני כה מצפה בוששה לבוא. שם במטבח שמח. ההדים מגיעים אל אזני וטופחים על פני, כמגבת רטובה. איני יודע למה, אבל אני חש בנפשי אי־שקט. עתה הן מתלחשות במטבח ואני חש שמשהו גורלי נחרץ בין שתיהן.

צריל־צריל־צריל. הטלפון משמיע צלצול, לו ייחלתי. אני נחפז להרים את השפופרת.

האלו? אני אומר.

האלו? אומר הקול.

האלו? אני אומר.

האלו? אומר הקול.

האלו? אני אומר.

הטלפון נאלם. נשמע צליל ממושך פררררר. כמוסבר בהוראות הטלפון, הקורא האלמוני הניח את השפופרת לאחר הדו־שיח העקר שניהל עמי.

מי צלצל אלי? קוראת רוחמה מהמטבח.

אף אחד, אני אומר.

אבל מי זה היה? שואלת רוחמה מהמטבח.

אני לא יודע, אני אומר, לא אמר דבר והניח את השפופרת.

זה היה בודאי אבא שלי, היא אומרת.

שתיהן נכנסות לחדרי, על פניה של אמה ארשת חרדה.

זה בודאי היה אבא, אומרת רוחמה.

אין ספק, אומרת אמה. היא יורה בי מבט זועף וניגשת אל הטלפון. בו ברגע שהיא שולחת לעברו יד הוא משמיע צריל־צריל. הפעם הקריאה שאני מצפה לה, כך נדמה לי. אולם, אמה מרימה את השפופרת, מחזירה אותה על כנה, בכך חיסלה את הצריל־צריל, מרימה אותה מחדש ומחייגת אל אבא, היא מסבירה לבתה.

משולם? אומרת אמה בשפופרת. משולם? אתה טילפנת הנה קודם? איך ידענו, אל תשאל סתם שאלות, משולם, ידענו ודי. מה אתה רוצה?

זה הכל? ובכן שלומנו טוב, הכל בסדר. רוחמה בריאה. גם אני הגעתי הנה בשלום. אנחנו יושבות במטבח, שותות תה ומשוחחות, אתה תכין לעצמך אורחת־ערב. אני אאחר קצת. יש לי משהו חשוב לסדר כאן עם רוחמה. כן, גם הוא כאן, אל תדאג, שלום. אל תדאג. היא מחזירה את שפופרת הטלפון על הכן ויורה בי מבט זועם ורב־משמעות. בואי, רוחמה, היא אומרת, נחזור למטבח, והולכת למטבח.

רוחמה נשארה בחדר. רק יצאה אמה היא אומרת לי, תתבייש זבולון, באמת תתבייש לך.

מה יש, רוחמה? אני שואל.

אני בשום אופן לא יודעת למה אתה חזיר כזה, היא אומרת.

מה קרה, רוחמה? אני שואל וחש בגרוני התכווצות. קולי נשמע כאויר הנפלט מאבוב תקור. מה קרה?

אם אבי מצלצל אתה יכול להיות אדיב, אחרי הכל הוא מטלפן מהטלפון שלו ולא מהטלפון של זלצמן. אתה פשוט יכול להגיד לו, האלו משולם, מה שלומך? ולומר לי שאבי רוצה לדבר אתי ולדעת מה שלומי…

אבל, רוחמה, אני אומר, מאין לי לדעת שזה היה אביך? הוא לא אמר מלה…

איך אני יודעת? איך אמי ידעה? התירוצים שלך, זבולון, כבר יוצאים לי מהאף.

אבל רוחמה, אני אומר, כל מה שהוא אמר זה היה רק האלו, האלו, האלו, האלו, האלו…

אל תצעק על בתי! התפרצה אמה אל החדר. כנראה לא הלכה למטבח, אלא נשארה ליד הדלת והאזינה לשיחה. אל תצעק על בתי, זבולון, אל תצעק עליה! עתה באה והתייצבה ביני לבין רוחמה.

אמא, הירגעי נא, אומרת לה רוחמה, הירגע נא אמא’לה.

אני חושבת, מאמא’לה, שהלילה תבואי ללון אצלנו עם הילדים, אומרת לה אמה.

הירגעי, אמא’לה, זבולון לא התכוון להרע. הוא פשוט אינו יודע איך להתנהג. רוחמה מושכת את אמה בזרועה, ליד הדלת היא מפנה אלי את פניה ואומרת, אם אבי יצלצל תקרא לי ודי.

בסדר, אני אומר.

ואתה יכול לשאול אותו מה שלומו, היא אומרת, ומיד, תיכף ומיד לקרוא לי.

בסדר.

הן חזרו למטבח. כמובן שעתה אינני מסוגל לעשות דבר. אני נוטל ספר אבל אותיותיו מרצדות נגד עיני. לאושרי באה תנומה וחוטפת אותי לזרועותיה לשעה קלה.

מטלטלים אותי בכתפי. רוחמה. בוא זבולון, לאכול, היא אומרת. אני הולך בעקבותיה למטבח. השולחן ערוך לשלושה. אף על פי כן שוררת רוח טובה. אמה אפילו נחמדה אלי ואומרת לי שרעיון פקד אותה, לקנות לי ליום הולדתי אפודה אפורה כהה. צבע זה, היא אומרת לי, הולם לי. רוחמה שוקלת על צלחתי מנה כפולה של עוגה. אמה שולפת את ארנקה, שהרימה מהכסא הסמוך ומציגה לעיני טבלה של שוקולד חלב. רוחמה מודיעה לי תוך יציקת תה לספלי, שהחליטה שבאמת כדאי יותר לרכוש תקליטים חדשים והיא מוכנה לקיצוצים בתקציב ההלבשה וההנעלה שלה. אמה מכריזה לפתע שהיא מוכנה לשבת עם רותי ויוחנן כדי שאני ורוחמה נוכל לצאת, סוף כל סוף, לחזות בהצגת קולנוע. רוחמה שוקלת על צלחתי הוספה כפולה של עוגה, ואמה אומרת שאולי צדקתי כאשר טענתי שהארון לא נפל אז עליה, אלא רק כמטע ונפל. בקיצור, לבי רחב ואני חושש שאם תמשכנה בקצב וברוח אלה אפול על צואריהן ואחתום את לחייהן בנשיקות פי. בשניה האחרונה, ממש כך, מתגנב חשד ללבי. מה כל הטובה הזאת שבאה לי מידן? אינני מספיק להבהיר לי פשרו של דבר וכבר מגיעה לאזני שאלתה של רוחמה.

תגיד, זבולון, ראית את איזי לאחרונה?

כן, אני אומר. ראיתיו הבוקר.

מה שלומו? שואלת אמה.

כמו תמיד, אני אומר.

מסכן, מסכן, מסכן, אומרת אמה.

בכלל לא מסכן, אני אומר, הוא…

אבל אני חדל באמצע המשפט. רציתי לומר שהוא דוקא מכייף על ימין ועל שמאל. לאמתו של דבר באותו בוקר סיפר לי על החתיכה החדשה שנפלה לידיו ועל הנפלאות שהם רואים יחד. אני מוכרח לשבח את עצמי שהשכלתי להפסיק באמצע המשפט, אילו המשכתיו היה מתקבל הרושם שאני מתקנא באיזי.

חשבנו, אומרת רוחמה, שהוא יתאים לחולדה.

איזה חולדה? אני שואל.

החברה שלי, אומרת רוחמה. חולדה גלייכמן.

כן, בהחלט, אומרת אמה, הם יתאימו זה לזה מאד. את זה אני יכולה להגיד לכם.

רצינו, אומרת רוחמה, לזמן את שניהם אצלנו לארוחת־ערב, אם לא תתנגד.

למה שיתנגד? שאלה אמה בחיוך תמים.

לא בא בחשבון, אמרתי. יש לי חבר אחד שנהנה מהחיים, אחד ולא יותר.

אבל אני מבקשת, אמרה אמה.

לא בא בחשבון וסוף פסוק, אמרתי.

אתה מגן על טפילים, צרחה אמה. אתה נותן מחסה לרמאים ולנוכלים. אתה סוכך על מנוול המתמחה בפיתוי נערות צעירות ותמימות, המסחרר ראשן בהבטחות־שוא ושודד אותן ו…

אני לא אשמע דיבורים כאלה על איזי בביתי, אמרתי בהתרגשות.

אתה צעקת על אמי! צעקה רוחמה והצביעה עלי באצבעה. אתה צעקת עכשיו על אמי! יצאתי מהמטבח וטרקתי אחרי את הדלת. צנחתי על כסאי בחדרי החשוך וביקשתי מרגוע לנפשי באפלה. אינני יודע כמה זמן ישבתי כך. כאשר קמתי על רגלי שררה דומיה בדירה. המטבח היה ריק, הכלים היו מודחים ונוצצים והמפה המשומשת שהביאה אמה פרושה על שולחן האוכל. בלב פועם חיפשתי את וחמה. היא שכבה במטתה.

רוחמה? שאלתי ברוך.

למשמע שמה הסבה פניה והטמינה אותם בכר. מתוכו נשמעו אנקותיה ואחר־כך דיבורה, לאמרו: אתה צעקת על אמי, אתה צעקת על אמי. כל מה שהיא רצתה זה לעזור קצת לחולדה ולאיזי ואתה צעקת עליה ללא כל סיבה. אני לא רוצה לדבר אתך.

רוחמה, אמרתי, אבל…

אתה לא יודע בעצמך מה אתה עושה, אמרה. אתה צועק על אמי בביתי, זה גם הבית שלי. אני לא רוצה לדבר אתך.

היא קפצה לפתע על רגליה ורצה לחדר האמבטיה, ידיה על פניה. מקץ דקות אחדות שמעתי את מי הברז ממלאים את האמבטיה. כעבור זמן מה שמעתי את שקשוקה במים. כנראה ביקשה להפיג את מתיחות נפשה באמבט חם.

ישבתי משמים ועצוב.

צריל־צריל. הטלפון.

האלו? אמרתי.

האלו? אמר הקול.

האלו? אמרתי.

האלו? אמר הקול.

האלו? אמרתי, אבל מיד החלטתי לשים קץ למשחק ושאלתי, מה העניינים משולם?

איפה רוחמה? שאל.

באמבטיה, אמרתי.

זבולון! הוא זעק.

מה יש? שאלתי ומיד נזכרתי בהוראותיה של רוחמה. מה שלומך משולם, איך אתה מרגיש?

זבולון!! הוא זעק.

שאלתי איך אתה מרגיש, משולם, אמרתי.

איפה רוחמה? גלה זאת מיד והתחשב נא ברגשות־אב, זבולון. איפה רוחמה?

בתוך האמבטיה, אמרתי, משתקשקת במים.

אנחנו באים מיד, זבולון!

האלו! קראתי. האלו! אבל הקו היה דומם.

הוריך באים אלינו, קראתי אל רוחמה מבעד לחור המנעול.

בלי לחלוץ את הנעלים נפלתי על המטה ונרדמתי כאילו פגע בלבי כדור עופרת. לא, שום דבר לא יבוא עלי פתאום.