ריב גדול, כבריאת העולם, אין לו התחלה.

על כן אינני מתיימר לספר את קורות הריב מראשיתן. אם אני פותח כאן בביקורי, ערב אחד, בבית הורי רוחמה, הרי זה אך ורק מתוך כך שהתחלה נאה יותר לסיפור על הריב אינה עולה על דעתי כרגע. אף כי, לגופו של ענין, במשך אותו ביקור לא התרחש שום דבר יוצא דופן, או החורג במשהו מגדר השיגרה.

כן, כמעט שכחתי, ביקרתי שם יחידי.

אשתי רוחמה אמרה לי, לך תבקר את הורי, שאל מה שלומם, איך הם מרגישים וספר להם על הילדים ועל החכמה של רותי.

איזה חכמה? שאלתי.

זה שהיא ראתה ילד ברחוב אוכל שוקולד והיא אמרה גם אני אוהבת שוקולד, אמרה רוחמה.

בשביל זה ללכת? שאלתי. הלא אפשר לקרוא להם בטלפון ולברר מה שלומם, איך הם מרגישים וגם לספר להם, תחת לחץ כבד מצידם, את החכמה של רותי.

אשתי נשמה נשימה עמוקה.

אידיוט! קראה. הלא רק הרגע דיברתי עם אמי בטלפון. אתה חושב שאני אחכה לך, עד שאתה תיזכר פתאום לקרוא להורי בטלפון ולשאול איך הם מרגישים ולברר מה שלומם?

חיכיתי רגע עד שנשימתה חזרה להיות קצובה. ובכן, שאלתי, אם דיברת עם אמך בטלפון אם ביררת מה שלומם ואיך הם מרגישים, מדוע עתה עלי לקום וללכת לבקרם?

אתה רואה, אמרה, אתה רואה. אתה אפילו לא שואל מה שלומם. אני אומרת לך, אידיוט, הלא רק הרגע דיברתי עם אמי בטלפון ושאלתי מה שלומה ושלום אבי ואתה בכלל לא מבקש לדעת, דבר ראשון, מה ענתה לי. זה כל כך אופייני לך, זבולון. אתה בכלל לא מתעניין. בכלל לא איכפת לך. בכלל…

הפעם המתנתי יותר מחמש דקות. כאשר נראה לי שהתרגשותה פגה שאלתי איך הם באמת מרגישים?

אני לא אגיד, אמרה.

באמת, אמרתי.

אני לא אגיד. עכשיו אני לא אגיד. עכשיו תתפקע ואני לא אגיד, אמרה.

נו, באמת, אמרתי.

ואם אני אגיד לך ששניהם נמקים בדלקת קרום המוח, זה יהיה לך איכפת, אתה תתרגש מזה? שאלה.

נרעשתי. האמת לאמתה, נרעשתי.

נתחוור לי שהאדישות שלי כלפי בריאותם והרגשתם הרוחנית של הוריה היא ממש פושעת. הנה שניהם הוכו בדלקת קרום המוח בלי שאני אדע דבר או חצי דבר על מר גורלם. יתכן אפילו שכרגע שניהם מאושפזים בבית־חולים ובקשתה של רוחמה שאלך לבקרם, לשאול לשלומם, לא היתה אלא פח שטמנה לרגלי; להפילני בו כדי להוכיח לי באותות ובמופתים עד להיכן מביאני האגואיזם שלי. נדרתי בו במקום להיות להבא רגיש יותר לתנודות כלשהן במצב הגופני והנפשי של הוריה. באשר לענין הנדון, בקול עוף סקרנות כנה אמרתי, אני באמת מצטער. באמת. הנדלקו קשה?

נדלקו במה? שאלה.

בדלקת קרום המוח, אמרתי.

מה שאמרתי עם דלקת קרום המוח זה היה רק משל, אמרה.

על ההורים שלי לא הייתי אומר משל כזה אפילו בצחוק, אמרתי.

עליך ועל ההורים שלך נדבר בפעם אחרת, אמרה.

רוחה היתה נסערת מאד. לוא רציתי להיגרר למלחמה השכיחה “הורי נגד הוריך” לא הייתי צריך להתאמץ, אבל לא נגררתי. אמרתי, אני שמח לשמוע שהוריך בקו הבריאות. אני גם רושם לפני שידיעה משמחת זו מבטלת את הצורך בביקור פתאומי שלי.

אתה רואה, אמרה, אתה רואה, רק במקרה של מחלה קשה אתה מוכן לבקר אצלם. סתם ביקור, סתם לשבת ככה, לשתות תה ולשאול מה שלומם, סתם ביקור משפחתי רגיל כזה, לזה אין לך חשק. אתה רואה!

טוב, טוב, אמרתי. אני אגש, אני אגש.

אל תעשה לי טובות, אמרה. אם אתה לא מרגיש שאתה רוצה ללכת לבקר אצלם אז אל תלך. לא ביקרת אצלם כבר חצי שנה, לא נורא אם לא תבקר גם עכשיו. ממילא שכחו איך שאתה נראה. אם אתה לא מרגיש שאתה רוצה לבקר אצלם, אז אל תעשה לי טובות. אני לא אוהבת קדושים.

אני מרגיש עכשיו שאני רוצה לבקר אצלם, אמרתי.

אם ככה, אמרה, אני באמת שמחה. היא נאבקה עמי כדי לאלצני לקבל את נשיקת התודה שלה. אני באמת שמחה, אמרה, שסוף־סוף תבקר אצלם לא מתוך כורח.

יתכן והדבר ייראה מוזר בעיניכם. אבל רק עתה נתבהר לי שהמדובר הוא בביקור שלי בלבד, כלומר יהיה עלי יחידי “סתם לשבת ככה”. מדוע את אינך הולכת? שאלתי.

אני אצלם כמעט כל יום, אמרה.

אז מה? שאלתי.

אם אבוא אתך, אמרה, הם יחשבו שאנחנו במצוקה ובאנו לבקש עזרה בכסף. בקיצור, מתוך רצוני החופשי, ורק מתוך כך שהרגשתי שאני רוצה לערוך את הביקור, הלכתי אותו ערב לבית הוריה וצלצלתי בפעמון הדלת.

צעדים נחפזים נעצרו בצדה השני של הדלת. הנקב בעין־הדלת החשיך. צעדים חדשים התקרבו אל הדלת. עין הדלת החשיכה פעם שניה. שמעתי מתלחשים. צלצלתי פעם נוספת.

מי שם? קולה של אמה.

אני, אמרתי.

לבדך? קולו של אביה.

כן, אמרתי.

איפה הבת שלנו? קולות שניהם.

היא בבית, אמרתי.

התלחשויות קדחתניות מעבר לדלת קטעו לרגע את השיחה.

מה אתה רצה, זבולון? קולה של אמה.

לבקר אצלכם, אמרתי.

איפה רוחמה? קולה של אמה היה נרגש מאד.

בבית, אמרתי.

מה אתה רוצה, זבולון? קולו של אביה.

לבקר אצלכם, אמרתי.

התלחשויות ממושכות. לבסוף נפתחה הדלת. שניהם נראו כאילו זה עתה ניצלו מתוך דליקה. היו נפעמים מאד. כאשר ישבנו ליד השולחן בחדר הגדול עוד היתה לשונם דבוקה לחיכם.

מה שלומכם? שאלתי. איך אתם מרגישים?

איפה רוחמה? שאלה אמה.

בבית, אמרתי.

מוזר מאד, אמרה אמה של רוחמה. דיברתי אתה בטלפון לפני שעה קלה והיא לא אמרה, אף לא ברמז, שתבוא לביקור. מוזר מאד.

מה קרה, זבולון? רעם עלי אביה בקולו.

שום דבר, אמרתי. רוחמה ביקשה שאכנס ואשאל איך אתם מרגישים.

הרי רק לפני שעה קלה אמרתי לה בטלפון, אמרה אמה.

מדוע לא עשית זאת גם אתה באמצעות הטלפון? שאל אביה.

שאלה קולעת, חשבתי בלבי. רוחמה אמרה, אמרתי, שאכנס לשבת אתכם, ככה, סתם, לשתות כוס תה, אתם יודעים, לשבת ולפטפט קצת. זהו זה.

שניהם החליפו מבטים.

מה קרה לרוחמה? הפעם אמה צרחה. ממש צרחה. אוי ואבוי, מה קרה לרוחמה? היא תפשה ראשה בשתי ידיה. מה קרה לרוחמה?

היא בבית, אמרתי, שום דבר לא קרה לה.

הרגעי, אמר אביה. תיכף נדע בדיוק מה קרה. אבל הרגעי נא.

תראו, תראו, צרחה אמה. מי יודע מה קרה לרוחמה והאידיוט הזה אומר לי הירגעי. אני רצה מיד, משולם! אני רצה מיד!

מה קרה לרוחמה? שאל אביה ועצר בידו את אמה.

היא בריאה ושלימה, אמרתי, דבר לא קרה ואין מקום לדאגה.

רק לאחר שאילצוני להישבע שלוש פעמים שדבר לא קרה לרוחמה, ואימתו זאת בטלפון, שבה אליהם רוחם ונרגעו מעט. בכל זאת נהגו בי בחשדנות ועד תום ביקורי הורגש, כי מצפים הם, כל רגע, שאקפיץ עליהם את הבשורה המרה.

לפני שנפרדתי מהם, ממש ליד הדלת, נזכרה אמה שהבטיחה לרוחמה מגבת־מטבח. אולי זה באמת המקום להעיר על נוהג של חליפין בדברים משומשים בין האם והבת. יש לי בקבוק גומי, אומרת רוחמה, ובאמת איני צריכה אותו, מחר אביא לך. את יודעת רוחמה, יש לי סדין טוב, ובאמת אינני צריכה אותו, מחר אביא לך. אמא! עכשיו את יכולה לקבל את הוילונות של מרפסת המטבח, קניתי חדשים!! רוחמה, יש לי שתי צלחות נפלאות מהסרוויז השבור שאני רוצה לתת לך.

איפה הייתי? כן. טוב, אמרתי, אני אקח את המגבת.

אמה ניגשה אל הארון במסדרון, בו אגרה את מצרכי החליפין, ואמרה להוריד מהמדף העליון את המגבת. המדף היה גבוה וכאשר משכה את המגבת משכה גם בארון וזה הזדעזע מעט. היא נתנה לי את המגבת והוציאה מפי הבטחה בשבועה שאמסור אותה בבואי הביתה לידי בתה. כנראה חששה שעלול אני לבגוד ולמסור את הנכס לידי בתה של אם אחרת.

תודה רבה בעד הבקור, אמר אביה. תבוא נא לעתים קרובות יותר.

בדרכי הביתה פגשתי בגדעון כדורי. החלטנו ללכת לבית־קפה לשתות ספל קפה ולשוחח. היה לנו על מה לשוחח. גדעון התכונן לטיסה בשבוע הבא לוואשינגטון, למשרתו החדשה, והיה בדעתו למכור לי את תקליטיו.

כאשר חזרתי הביתה השעה היתה קרובה לחצות. הערתי את רוחמה סיפרתי לה על ההזדמנות שנקרתה לנו לקנות את תקליטיו של גדעון. היא לא גילתה שום סימן של קשב, או של הבנה, לדברי. אבל לפתע שאלה, מה שלום הורי?

מצוין, אמרתי.

מה סיפרת להם? שאלה.

הכל, אמרתי.

סיפרת להם על הילדים? שאלה.

אמרתי להם שרותי ויוחנן בריאים ומרגישים מצוין, אמרתי.

אז מה אמר אבי? שאלה.

לגבי מה? שאלתי.

על זה שהם בריאים ומרגישים מצוין, אמרה.

מה כבר יכול להגיד? שאלתי.

הוא יכול להגיד, נפלא, או מצוין, או אני נורא שמח לשמוע את זה, אמרה.

אולי זה בדיוק מה שאמר, אבל לא שמעתיו אומר כך, אמרתי.

הו, אמרה רוחמה, זהו זה. אני כבר מבינה שהתנהגת כמו תמיד. אפילו לא טרחת להקשיב למה שאבי אומר. הו, אני מכירה אותך יפה, אני מכירה אותך, זבולון. בהתחלה חשבתי שבאמת חל בך שינוי ושבלב אתה רוצה ללכת לבקר אצל הורי. אבל עכשיו אני רואה שעשית זאת לצאת ידי חובה. מתוך זלזול אפילו לא שמעת מה הם מדברים אליך.

אבל לכל הרוחות, על מה את מדברת? שאלתי. מה יכול אביך להגיד אם אני אומר לו שהילדים בריאים ומרגישים מצוין?

די, אמרה, די. מה שרצית זה להיפגש עם גדעון וזה הכל.

רוחמה, אמרתי.

היא לא ענתה. שכבה ונאנקה בבכיה. מילא, חשבתי, מחר יום חדש והכל יבוא על תיקונו. בבוקר מצאתי, אמנם, שינוי לטובה, התברר לי שגרמה לכך המגבת, אותה מצאה במסדרון.

אמי שלחה לי מגבת, אמרה, למה לא סיפרת לי על כך אמש?

לפחות אנחנו מדברים, חשבתי בלבי, החרם של אתמול בוטל. היא רצתה שזו תהיה הפתעה, אמרתי.

אמי, ספקה רוחמה כפיה, כל כך נחמדה. באמת יפה מצידה ששלחה לי את המגבת. זוהי המגבת האהובה עליה מכולן. יש לה לב זהב.

הלכתי לעבודתי שמח וטוב לב. נדמה לי שהיחסים התקינים הוחזרו על כנם ואפשר יהיה לעת ערב לשכנע את רוחמה, כי כדאי להוציא מעות אחדות לצורך רכישת תקליטיו של גדעון.

כאשר חזרתי הביתה מצאתי קבלת־פנים לא צפויה. רוחמה לא ענתה לברכת השלום שלי. לא ענתה לשאלותי על הילדים. לא השיבה לי אם נשמעה חכמה חדשה מפי רותי. לא השיבה בדבר החטטים בראשו של יוחנן.

טוב, אמרתי בלבי, יהא כך. הוצאתי לי את אכלי מהמקרר. שפתתי תה. פרסתי לי לחם. דווקא היה בדעתי לערך כרה הגונה ולטרוף ארוחה כדת וכדין. הייתי כה עסוק עד כי שכחתי את נוכחותה של רוחמה. חלפו עשר דקות של דממה. רק רחש הקומקום נשמע.

למה לא סיפרת לי אמש שהארון נפל על אמי? שאלה.

ארון נפל על אמך? שאלתי.

למה לא סיפרת לי אמש שהארון נפל על אמי וכמעט הרג אותה? שאלה.

אני אגיד לך, אמרתי. היא לא סיפרה לי על מקרה כזה ולכן לא יכולתי לספר לך. אמנם התנהגותה אמש היתה מוזרה למדי. אבל היא לא הזכירה שום ארון שנפל עליה וגם לא ראיתי סימנים חיצוניים כלשהם כעדות לתאונה.

אל תהיה תמים, אמרה רוחמה. הארון נפל עליה בנוכחותך, מולך, נגד עיניך, למה, אם כן, לא סיפרת לי שהארון נפל על אמי וכמעט מעך ואותה?

אני לא ראיתי ארון נופל על אמך, אמרתי.

כאשר הוציאה בשבילי את המגבת, אמרה רוחמה בקול קשה, לא נפל עליה ארון הבגדים?

לא, אמרתי.

לא נפל עליה ולא פגע בגבה וברגליה עד שאיננה יכולה כלל ללכת? שאלה.

אולי לאחר שהלכתי, לא בזמן הביקור שלי, אמרתי.

לא, אמרה רוחמה, בזמן ביקורך, נגד עיניך.

לא, אמרתי. שום ארון לא נפל כאשר הייתי בבית הוריך, ולא הייתי עד לתאונה אחרת מכל מין אחר, אמרתי.

שקרן, קראה בזעם.

מה?!

בדרך כלל הנני איש שקט היודע לשלוט ברוחו. לאידיוט כבר הסכנתי. אבל, שקרן! מראה עיני הפך לחזיון מחליף צבעים, בעיקר בין אדום ושחור. זעמי החל ללחוש וחשתי כאילו מעלים בבטני, בסיבוב ספיראלי, כסא של פסנתר.

הבוקר דיברתי עם אמי בטלפון, אמרה רוחמה, והודיתי לה בעד המתנה. היא שאלה אותי אם סיפרת לי באיזה מאמצים עלה בידה להוריד את המגבת מהמדף העליון, בלי שאתה תעשה משהו לסייע לה, על אף היותך גבוה ממנה. ואז נפל הארון!

איך יכולתי לסייע לה, שאלתי, אם לא אמרה לי מה בדעתה לעשות ואיזו מגבת היא מתכוונת להוריד?

ואז נפל עליה הארון! אמרה רוחמה. ואתה לא סיפרת לי! סיפרת לי על תקליטים! זה יותר חשוב לך מהארון שנפל על אמי וריסק את אגן הירכים שלה…

שום ארון לא נפל על אמך! צעקתי. עתה ראיתי רק שלג אדום מכסה את כדור הארץ.

שקרן! קראה. שקרן!

זעמי עלה עתה וכיווץ את שפתי. אף על פי כן הרשיתי למלים זהירות לעבור בין שפתי. לאמך יש דמיון עשיר, אמרתי.

מה אמרת על אמי? שאלה חיוורת כסיד.

היש צורך להמשיך? הלא ריב גדול, כבריאת העולם, אין לו סוף.

בבוא היום, כאשר ארוץ ברחובות העיר ונוצות בשער ראשי, אל נא תחשבו שהדבר בא עלי פתאום.

אמת, תחילה השתעשעתי לא מעט בראותי את רוחמה ואת אמה עורכות שידוכים. לאמה היו שלוש ידידות רווקות ולא היה איכפת לי כלל אם ימצאו בשבילן האם והבת חתנים. ברם, מלאי זה של מועמדות לחופה אזל ברוב הימים, מה שהעז את השתיים אל כרי־פעולה חדשים ורחבים, אל ידידותיה הרווקות של רוחמה.

על להודות שלא שיערתי מראש את גודל האסון. על כן סבלתי בדומיה, החשיתי ולא התרסתי. חלפו שבועות בלי שאוכל לגשת אל הטלפון. רוחמה שוחחה עם תרזה מבוקר עד ערב. תרזה, אולי יש לך מישהו בשביל חולדה? את יודעת, היא כל כך מסכנה, אף פעם לא היה לה בחור והיא פשוט לא יודעת איך מתחילים. מה את אומרת, תרזה? לא, לא, לא, אני אגיד לך, היה לה פעם חבר, עכשיו הוא עובד עם אביו, צורף זהב. היא סיפרה לי שהוא ניסה פעם ללטף אותה. שאלתי אותה, נו, חולדה, מה קרה? היא ענתה לי, מה קרה? כמובן שהעפתי לו סטירה. את מבינה, הבחור ברח אל אביו הצורף ומאז הוא רואה רק טבעות ועגילים. כן, זה קרה לפני חמש שנים, וכל השנים האלה היא מתחרטת נורא על הסטירה ההיא, אבל הבחור אבוד בשבילה…

רוחמה!!! אני קורא בכל ריאותי, רוחמה!!! אני צריך את הטלפון.

שתוק, זבולון! אני עכשיו מדברת עם תרזה, היא אומרת לי. את שומעת, תרזה, את מוכרחה למצוא מישהו בשבילה, כמובן עם תעודת־בגרות. אחרי הכל היא מורה בכיתה אלף. אבל לא נורא גם אחד בלי תעודה אם הוא נהג אוטובוס. את יודעת שהנהגים של אוטובוסים ציבוריים יכולים לבוא בחברה ללא בושה. למשל, ציפי, בעלה הוא נהג אוטובוס, בכל זאת יושבים אתם כל החברה ב“רוול”. נהגים יש להם הומור פרימיטיבי, אולי זה בעד זה, חוץ מזה הם נורא מוסיקאליים, ואני חושבת שחולדה תחבב נהג אוטובוס שיודע לשרוק יפה או שיש לו אוסף תקליטים משכנע. אחרי הכל היא התאמצה כל כך ללמוד לנגן על הקונצרטינה שמוכרחה להיות לה הבנה, ואולי גם חיבה, לגבר בריא ומוסיקאלי…

רוחמה!!! אני קורא בקול גדול, אני מחכה לצלצול בכל רגע, רוחמה!!! הניחי לטלפון. רוחמה!!!

רגע אחד תרזה, אומרת היא, בטלפון, אני חוזרת אליך מיד.

היא מביטה בי. מה יש? היא אומרת, מה יש זבולון? משהו לא היה בסדר היום במשרד? זלצמן נזף בך? מה אתה רוצה ממני ומתרזה, זבולון, מה אתה רוצה, זבולון??!! את שאלתה האחרונה שמעו שוטרי הגבול בלבנון.

כן, תרזה, ובכן, את מבינה…

רוחמה!!!

זבולון, נמאסת! לא, תרזה, זה אני אומרת לזבולון. היא מדברת אלי ובטלפון גם יחד ולפתע קוראת זבולון! אתה לא שומע שמצלצלים בדלת? רגע אחד, תרזה, אני שומעת שמצלצלים בדלת, אולי זו אמי, אז אני מוכרחה להפסיק, היא בודאי הביא רשימה מחוה’לה…

אני פותח את הדלת. אמה של רוחמה ניצבת בפתח.

רוחמה בבית? היא שואלת ואניה חוצה את המפתן.

כן, אני אומר, היכנסי נא, בבקשה.

רוחמה?! היא קוראת בקול רם ובסלסול, ואינה חוצה את המפתן.

אמא’לה! קוראת רוחמה.

מאמא’לה! קוראת אמה, עודה מעבר למפתן, את בבית?

כן, אמא’לה, בואי!

אמה חולפת על פני כאילו לא הייתי קיים. בכוחות עצמה היא מנווטת במסדרון וניגשת אל בתה שעודה מחזיקה בשפופרת הטלפון.

מאמא’לה! קוראת אמה ונופלת על צווארי רוחמה בהתרגשות, כאילו ראתה אותה לראשונה לאחר פרידה של חמישים שנה. עוד בבוקר הלכו יחד לשוק.

רגע אחד, אמא’לה, אומרת רוחמה. תרזה, אני מוכרחה להפסיק עכשיו, זו באמת אמי שבאה. אז שלום, אני אצלצל אליך אחר־כך. הנה זבולון, קח לך את הטלפון שלך. אמא’לה, זו השמלה החדשה? יופי! באמת יופי! תסתובבי קצת! אני הייתי במקומך מרחיבה מעט את השוליים. אבל היא באמת יפה השמלה! מה יש זבולון? אתה לא רואה שלאמי יש שמלה חדשה?

תתחדשי, אני אומר לאמה.

אתה יכול להיות קצת יותר אדיב וחייכני אל אמי, אומרת רוחמה.

שוב הוא רב אתך, מאמא’לה? שואלת אמה, בלי להסב פניה לעברי.

איכפת לו שיש לי עם מי לדבר בטלפון ולו אין, עונה רוחמה.

אני פשוט לא חושב שזלצמן צריך לשלם מכיסו את השיחות שלך עם החברות שלך, זה הכול, אני אומר.

אני אגיד לאבא, אומרת אמה לרוחמה, והוא יתן לך כסף בשביל שיחות טלפון שלא תצטרכי לבקש מזבולון. בואי, תראי מה הבאתי לך, מאמא’לה.

שתיהן יוצאות והולכות למטבח. שם הן שופתות להן קומקום תה, טועמות מהעוגיות והמרצפן שהאם הביאה בארנקה. הן משוחחות, מגחכות, צוחקות, מתחבקות ונהנות זו מזו ביותר. אני בחדרי, ליד הטלפון, אינני מסוגל לעשות דבר. אינני מסוגל לחשוב, ולא לכתוב, ולא לקרוא ומעשה שטן – שיחת הטלפון לה אני כה מצפה בוששה לבוא. שם במטבח שמח. ההדים מגיעים אל אזני וטופחים על פני, כמגבת רטובה. איני יודע למה, אבל אני חש בנפשי אי־שקט. עתה הן מתלחשות במטבח ואני חש שמשהו גורלי נחרץ בין שתיהן.

צריל־צריל־צריל. הטלפון משמיע צלצול, לו ייחלתי. אני נחפז להרים את השפופרת.

האלו? אני אומר.

האלו? אומר הקול.

האלו? אני אומר.

האלו? אומר הקול.

האלו? אני אומר.

הטלפון נאלם. נשמע צליל ממושך פררררר. כמוסבר בהוראות הטלפון, הקורא האלמוני הניח את השפופרת לאחר הדו־שיח העקר שניהל עמי.

מי צלצל אלי? קוראת רוחמה מהמטבח.

אף אחד, אני אומר.

אבל מי זה היה? שואלת רוחמה מהמטבח.

אני לא יודע, אני אומר, לא אמר דבר והניח את השפופרת.

זה היה בודאי אבא שלי, היא אומרת.

שתיהן נכנסות לחדרי, על פניה של אמה ארשת חרדה.

זה בודאי היה אבא, אומרת רוחמה.

אין ספק, אומרת אמה. היא יורה בי מבט זועף וניגשת אל הטלפון. בו ברגע שהיא שולחת לעברו יד הוא משמיע צריל־צריל. הפעם הקריאה שאני מצפה לה, כך נדמה לי. אולם, אמה מרימה את השפופרת, מחזירה אותה על כנה, בכך חיסלה את הצריל־צריל, מרימה אותה מחדש ומחייגת אל אבא, היא מסבירה לבתה.

משולם? אומרת אמה בשפופרת. משולם? אתה טילפנת הנה קודם? איך ידענו, אל תשאל סתם שאלות, משולם, ידענו ודי. מה אתה רוצה?

זה הכל? ובכן שלומנו טוב, הכל בסדר. רוחמה בריאה. גם אני הגעתי הנה בשלום. אנחנו יושבות במטבח, שותות תה ומשוחחות, אתה תכין לעצמך אורחת־ערב. אני אאחר קצת. יש לי משהו חשוב לסדר כאן עם רוחמה. כן, גם הוא כאן, אל תדאג, שלום. אל תדאג. היא מחזירה את שפופרת הטלפון על הכן ויורה בי מבט זועם ורב־משמעות. בואי, רוחמה, היא אומרת, נחזור למטבח, והולכת למטבח.

רוחמה נשארה בחדר. רק יצאה אמה היא אומרת לי, תתבייש זבולון, באמת תתבייש לך.

מה יש, רוחמה? אני שואל.

אני בשום אופן לא יודעת למה אתה חזיר כזה, היא אומרת.

מה קרה, רוחמה? אני שואל וחש בגרוני התכווצות. קולי נשמע כאויר הנפלט מאבוב תקור. מה קרה?

אם אבי מצלצל אתה יכול להיות אדיב, אחרי הכל הוא מטלפן מהטלפון שלו ולא מהטלפון של זלצמן. אתה פשוט יכול להגיד לו, האלו משולם, מה שלומך? ולומר לי שאבי רוצה לדבר אתי ולדעת מה שלומי…

אבל, רוחמה, אני אומר, מאין לי לדעת שזה היה אביך? הוא לא אמר מלה…

איך אני יודעת? איך אמי ידעה? התירוצים שלך, זבולון, כבר יוצאים לי מהאף.

אבל רוחמה, אני אומר, כל מה שהוא אמר זה היה רק האלו, האלו, האלו, האלו, האלו…

אל תצעק על בתי! התפרצה אמה אל החדר. כנראה לא הלכה למטבח, אלא נשארה ליד הדלת והאזינה לשיחה. אל תצעק על בתי, זבולון, אל תצעק עליה! עתה באה והתייצבה ביני לבין רוחמה.

אמא, הירגעי נא, אומרת לה רוחמה, הירגע נא אמא’לה.

אני חושבת, מאמא’לה, שהלילה תבואי ללון אצלנו עם הילדים, אומרת לה אמה.

הירגעי, אמא’לה, זבולון לא התכוון להרע. הוא פשוט אינו יודע איך להתנהג. רוחמה מושכת את אמה בזרועה, ליד הדלת היא מפנה אלי את פניה ואומרת, אם אבי יצלצל תקרא לי ודי.

בסדר, אני אומר.

ואתה יכול לשאול אותו מה שלומו, היא אומרת, ומיד, תיכף ומיד לקרוא לי.

בסדר.

הן חזרו למטבח. כמובן שעתה אינני מסוגל לעשות דבר. אני נוטל ספר אבל אותיותיו מרצדות נגד עיני. לאושרי באה תנומה וחוטפת אותי לזרועותיה לשעה קלה.

מטלטלים אותי בכתפי. רוחמה. בוא זבולון, לאכול, היא אומרת. אני הולך בעקבותיה למטבח. השולחן ערוך לשלושה. אף על פי כן שוררת רוח טובה. אמה אפילו נחמדה אלי ואומרת לי שרעיון פקד אותה, לקנות לי ליום הולדתי אפודה אפורה כהה. צבע זה, היא אומרת לי, הולם לי. רוחמה שוקלת על צלחתי מנה כפולה של עוגה. אמה שולפת את ארנקה, שהרימה מהכסא הסמוך ומציגה לעיני טבלה של שוקולד חלב. רוחמה מודיעה לי תוך יציקת תה לספלי, שהחליטה שבאמת כדאי יותר לרכוש תקליטים חדשים והיא מוכנה לקיצוצים בתקציב ההלבשה וההנעלה שלה. אמה מכריזה לפתע שהיא מוכנה לשבת עם רותי ויוחנן כדי שאני ורוחמה נוכל לצאת, סוף כל סוף, לחזות בהצגת קולנוע. רוחמה שוקלת על צלחתי הוספה כפולה של עוגה, ואמה אומרת שאולי צדקתי כאשר טענתי שהארון לא נפל אז עליה, אלא רק כמטע ונפל. בקיצור, לבי רחב ואני חושש שאם תמשכנה בקצב וברוח אלה אפול על צואריהן ואחתום את לחייהן בנשיקות פי. בשניה האחרונה, ממש כך, מתגנב חשד ללבי. מה כל הטובה הזאת שבאה לי מידן? אינני מספיק להבהיר לי פשרו של דבר וכבר מגיעה לאזני שאלתה של רוחמה.

תגיד, זבולון, ראית את איזי לאחרונה?

כן, אני אומר. ראיתיו הבוקר.

מה שלומו? שואלת אמה.

כמו תמיד, אני אומר.

מסכן, מסכן, מסכן, אומרת אמה.

בכלל לא מסכן, אני אומר, הוא…

אבל אני חדל באמצע המשפט. רציתי לומר שהוא דוקא מכייף על ימין ועל שמאל. לאמתו של דבר באותו בוקר סיפר לי על החתיכה החדשה שנפלה לידיו ועל הנפלאות שהם רואים יחד. אני מוכרח לשבח את עצמי שהשכלתי להפסיק באמצע המשפט, אילו המשכתיו היה מתקבל הרושם שאני מתקנא באיזי.

חשבנו, אומרת רוחמה, שהוא יתאים לחולדה.

איזה חולדה? אני שואל.

החברה שלי, אומרת רוחמה. חולדה גלייכמן.

כן, בהחלט, אומרת אמה, הם יתאימו זה לזה מאד. את זה אני יכולה להגיד לכם.

רצינו, אומרת רוחמה, לזמן את שניהם אצלנו לארוחת־ערב, אם לא תתנגד.

למה שיתנגד? שאלה אמה בחיוך תמים.

לא בא בחשבון, אמרתי. יש לי חבר אחד שנהנה מהחיים, אחד ולא יותר.

אבל אני מבקשת, אמרה אמה.

לא בא בחשבון וסוף פסוק, אמרתי.

אתה מגן על טפילים, צרחה אמה. אתה נותן מחסה לרמאים ולנוכלים. אתה סוכך על מנוול המתמחה בפיתוי נערות צעירות ותמימות, המסחרר ראשן בהבטחות־שוא ושודד אותן ו…

אני לא אשמע דיבורים כאלה על איזי בביתי, אמרתי בהתרגשות.

אתה צעקת על אמי! צעקה רוחמה והצביעה עלי באצבעה. אתה צעקת עכשיו על אמי! יצאתי מהמטבח וטרקתי אחרי את הדלת. צנחתי על כסאי בחדרי החשוך וביקשתי מרגוע לנפשי באפלה. אינני יודע כמה זמן ישבתי כך. כאשר קמתי על רגלי שררה דומיה בדירה. המטבח היה ריק, הכלים היו מודחים ונוצצים והמפה המשומשת שהביאה אמה פרושה על שולחן האוכל. בלב פועם חיפשתי את וחמה. היא שכבה במטתה.

רוחמה? שאלתי ברוך.

למשמע שמה הסבה פניה והטמינה אותם בכר. מתוכו נשמעו אנקותיה ואחר־כך דיבורה, לאמרו: אתה צעקת על אמי, אתה צעקת על אמי. כל מה שהיא רצתה זה לעזור קצת לחולדה ולאיזי ואתה צעקת עליה ללא כל סיבה. אני לא רוצה לדבר אתך.

רוחמה, אמרתי, אבל…

אתה לא יודע בעצמך מה אתה עושה, אמרה. אתה צועק על אמי בביתי, זה גם הבית שלי. אני לא רוצה לדבר אתך.

היא קפצה לפתע על רגליה ורצה לחדר האמבטיה, ידיה על פניה. מקץ דקות אחדות שמעתי את מי הברז ממלאים את האמבטיה. כעבור זמן מה שמעתי את שקשוקה במים. כנראה ביקשה להפיג את מתיחות נפשה באמבט חם.

ישבתי משמים ועצוב.

צריל־צריל. הטלפון.

האלו? אמרתי.

האלו? אמר הקול.

האלו? אמרתי.

האלו? אמר הקול.

האלו? אמרתי, אבל מיד החלטתי לשים קץ למשחק ושאלתי, מה העניינים משולם?

איפה רוחמה? שאל.

באמבטיה, אמרתי.

זבולון! הוא זעק.

מה יש? שאלתי ומיד נזכרתי בהוראותיה של רוחמה. מה שלומך משולם, איך אתה מרגיש?

זבולון!! הוא זעק.

שאלתי איך אתה מרגיש, משולם, אמרתי.

איפה רוחמה? גלה זאת מיד והתחשב נא ברגשות־אב, זבולון. איפה רוחמה?

בתוך האמבטיה, אמרתי, משתקשקת במים.

אנחנו באים מיד, זבולון!

האלו! קראתי. האלו! אבל הקו היה דומם.

הוריך באים אלינו, קראתי אל רוחמה מבעד לחור המנעול.

בלי לחלוץ את הנעלים נפלתי על המטה ונרדמתי כאילו פגע בלבי כדור עופרת. לא, שום דבר לא יבוא עלי פתאום.

זבולון: תמותי ולא ניסע ל“קדים”.

רוחמה: אני לא איכפת לי, אני נוסעת ל“קדים”.

זבולון: בבקשה, סעי עם אמך, אני לא נוסע.

רוחמה: אתה לא מפחיד אותי, זבולון, ואם תכניס עוד פעם את אמי, בצחוק או ברצינות, אני באמת אעשה מה שאתה בטוח שאני לא אעשה.

זבולון: עכשיו בשקט. מה רע בבית ההבראה של משק “אין־גבע?”

רוחמה: אם אתה חושב, זבולון, שאתה מעליב אותי שאני אסע עם אמי, אתה טועה, זבולון, לגמרי טועה, אפילו יהיה לי יותר נעים איתה מאשר (לשמוע את הנדנודים שלך כל היום…)

זבולון: אבל, לעזאזל, מדוע אנחנו צריכים נופש “בקדים”, להתחכך בסנובים ולהיראות כבעלי־אמצעים המפגינים את אמצעיהם?

רוחמה: שושנה היתה בשנה שעברה ב“קדים” והיא אמרה שזה היה חלומי, ממש חלומי.

זבולון: אבל במחיר של “קדים” נוכל להיות כפלים זמן ב“אין גבע”.

רוחמה: מה זה שווה לי להיות כפלים זמן עם כל החברים שלך למשרד, לדבר כל הזמן על ה“בוס”, לאכול דייסות ולמות משעמום? יותר טוב לי חמשה ימים של כיף מעשרה ימים של מוות שחור.

זבולון: מי נוסע לכייף? נוסעים לנוח, להינפש, לא?

רוחמה: אני נוסעת “לקדים” ולא איכפת לי כלום.

זבולון: סעי עם אמך!

(סוף־סוף. מכונית השרות הבינעירונית נוסעת.)

רוחמה: זבולון?

זבולון: מה?

רוחמה: אתה כועס עלי?

זבולון: שכחתי.

רוחמה: אוי, מה שקרה!

זבולון: מה קרה?

רוחמה: אני משתגעת.

זבולון: את חושבת שקרה משהו ליוחנן אצל אמך?

רוחמה: מה פתאום אמי? מדוע נדמה לך שכל אסון כרוך באמי?

זבולון: איזה אסון, על מה את מדברת?

רוחמה: אתה תהרוג אותי, אתה תהרוג אותי, אתה תהרוג אותי.

זבולון: אני אהרוג אותך רק פעם אחת. מה קרה?

רוחמה: אני לא בטוחה אם הוצאתי את המגהץ.

זבולון: אם לא הוצאת את המגהץ מאיפה?

רוחמה: מהשקע.

זבולון: אבל זה מאה אחוז שריפה! נעצור. נחזור הביתה!

רוחמה: רגע, אבל אולי כן הוצאתי, אני פשוט לא זוכרת… מילא, אם תהיה שריפה כבר יטלפנו לנו ל“בית נוי”, בזה אתה יכול להיות בטוח.

נעים על חוף הים. בשמש החמה ובמרחב הפתוח.

זבולון: אל אלוהים!

רוחמה: מה?

זבולון: איזה חתיכה!

רוחמה: איפה?

זבולון: זו שם, הבלונדינית בבגד־ים האדום, אל אלוהים!

רוחמה: אתה מזקין והן נעשות צעירות, זבולון. אני מרחמת עליך.

זבולון: את רוצה להגיד לי שהיא לא יפה?

רוחמה: אתה רוצה להגיד לי שהיא כן יפה?

זבולון: מאה אחוז שהיא יפה.

רוחמה: עם מפה ופרחים עליה.

זבולון: טוב, טוב, שמעתי את הבדיחה הזאת מאמא שלך. חה, חה, חה.

רוחמה: בסדר, זבולון, היא יפה.

זבולון: בטח שהיא יפה. דבר כזה עוד לא ראיתי. אבל את, שום דבר לא מוצא חן בעיניך כאן.

רוחמה: אני דווקא נהנית נורא, זבולון.

זבולון: נוחי, רוחמה, נוחי.

(בצהרים. שניהם באולם המסעדה של הפנסיון).

רוחמה: אז אולי יש בשר מטוגן?

גב' מרכוזה: אני מצטערת גברת, אבל בפנסיון שלנו יש רק תפריט אחד – עוף.

רוחמה: אז אולי יש סתם בשר מבושל?

גב' מרכוזה: אני אגיד לגברת, לבעלי יש אולקוס, הוא אוכל כל יום, לפי מצוות הרופא, קציצת־ירקות. אני יכולה לתת לך קציצת־ירקות?

רוחמה: אבל אני לא חולה. אולי יש קציצות־בשר?

זבולון: למה את מרגיזה סתם? שמעת מה שהיא אמרה, או עוף או קציצת ירקות. תחליטי מה את רוצה?

רוחמה: אני לא רוצה כלום.

זבולון: מה נעלבת פתאום?

רוחמה: לא נעלבתי ואני לא רוצה כלום.

גב' מרכוזה: קציצת־הירקות של בעלי טובה מאד, גברת. לתת?

(בערב השלישי לנופש קורה משהו.)

זבולון: יש לי חדשות בשבילך, לא איכפת לי אפילו אם תלכי ולא תחזרי.

רוחמה: מה אתה מתרגז? בסך הכל הוא היה חבר שלי שנים לפניך. הוא הזמין את שנינו. אתה לא רצית לבוא, אמרת לי, לכי, לכי, לכי…

זבולון: מדוע את צריכה להגזים?

רוחמה: אני מגזימה? זה לא היה כך?

זבולון: אמרתי רק לכי אחד.

רוחמה: ואני אומרת שאמרת שלוש פעמים.

זבולון: ‘לכי’ אחד.

רוחמה" נגיד אחד, לא אתווכח אתך. אמרת ‘לכי’. עכשיו כשאני הולכת אתה מחמיץ פנים.

זבולון: אני לא מחמיץ את הפנים ולא איכפת לי אם תלכי.

רוחמה: הוי, זבולון, אני כל כך מכירה אותך! זה בעד זה שיש לו מכונית והוא הזמין אותנו ל“קדים”, לארוחת־ערב ולריקודים, בעד זה אתה מתפקע. אתה מתפקע מקנאה. פעם אחת אני אגיד לך סוף סוף את האמת עליך. מקנאה.

זבולון: לכי, לכי, לכי, ל“קדים”…

רוחמה: כמה פעמים אמרת “לכי”?

זבולון: את רוצה להגיד שאמרתי שלוש פעמים?

רוחמה? מה אתה רוצה להגיד? פעם?

זבולון: עם מפה ופרחים עליך גם את נראית נחמדה.

רוחמה: זבולון, זבולון, אתה כועס.

זבולון: תצליחי.

רוחמה: תנוח, שלום.

(זבולון משוטט לבדוֹ, בודד ומשמים. צלם נקרה לוֹ.)

הצלם: מה השעה?

זבולון: עוד מעט חצות.

הצלם: מה אתה עושה ברחוב לבדך, נשען על עץ ומביט לתוך בית הקפה?

זבולון: יצאתי לראות איך החברה מכייפים, רוקדים, שמח!

הצלם: לא תצטלם אצלי אפילו פעם אחת? לא עשיתי שום תמונה.

זבולון: אולי ממול, אולי שם יצטלמו.

הצלם: שם יש להם צלם משלהם. לא נותנים לי להיכנס. חבל שלא נסעתי ל“קדים” הערב.

זבולון: תנסה כאן, אולי עוד תצליח.

הצלם: אין לך בחורה?

(בערב החמשי לנופש חזרו השלום והשלוה. הם נוסעים לעכוֹ.)

זבולון: הנה זו המסעדה שסיפרתי לך עליה. עכו לא יפה?

רוחמה: יופי!

זבולון: הדגים הכי טובים בעולם. נזמין גם יין, טוב?

רוחמה: אני בעד.

זבולון: אחר־כך הם תוקעים נרות בבקבוק. באמת שנורא יפה.

רוחמה: אז נקנה גם סיגריות טובות.

זבולון: חבר, מלצר, יש לכם “פליירס” כאן…

רוחמה: זבולון, השתגעת?

זבולון: כן, “פליירס”. תביטי איזה יופי כאן.

רוחמה: יופי.

זבולון: נזמין את הדגים עם ביציות למעלה ו… תראי מה זה שם!

רוחמה: בחיי, ניסן ועליזה! הי!

זבולון: הי!

רוחמה: בואו הנה, חברה!

זבולון: מה אתם יודעים!

(בשתים לפנות בוקר הם על משכבם בפנסיון.)

זבולון: בחור נהדר ניסן, לא?

רוחמה: הם בכלל זוג טוב מאד.

זבולון: איזה דגים!

רוחמה: תענוגים. זבולון, אתה נורא נחמד.

זבולון: אל תדגדגי אותי. את צריכה לזכור לכתוב מחר לאמך מכתב. גם אני אודה לה שהיא מחזיקה אצלה את יוחנן.

רוחמה: אתה רואה שהיא בסדר.

זבולון: היא מאה אחוז.

(בערב שבת. שניהם בחדרם.)

רוחמה: שמע, זבולון…

זבולון: את רואה שאני קורא, לא?

רוחמה: אני מוכרחה לספר לך מה שמעתי מעליזה…

זבולון: זה לא מעניין אותי. תמיד את מפריעה לי, כשאני קורא או כשאני חושב.

רוחמה: אתה תתחרט, זבולון.

זבולון: לא מעניין אותי מה שעליזה סיפרה לך, ולא מעניינת אותי עליזה. אני רוצה לקרוא.

רוחמה: קרא לך.

זבולון: מה את בוכה?

זבולון: את לא עונה?

זבולון: את כבר לא מדברת אתי?

זבולון: מה כבר עשיתי לך שנעלבת ואת בוכה?

זבולון: למה, לכל הרוחות, את תמיד משגעת אותי דווקא כשאני קורא או חושב?

רוחמה: אמרת שאתה רוצה לקרוא למה אתה לא קורא?

(בבוקר שבת, ככל הנופשים, הם בטיול בעיר.)

זבולון: בטח שאני צודק, איפה ראית בחורה שתשתה מפי הבקבוק ברחוב?

רוחמה: זה לא היה ברחוב, זה היה בקיוסק.

זבולון: הקיוסק עומד בחדר האמבטיה?

רוחמה: ואפילו, אני לא שואלת אותך איך לשתות ואיך לאכול.

זבולון: בטח שאת לא שואלת אותי. איכפת לך רק מה שאמא שלך אומרת.

רוחמה: אתה משגע אותי עם אמא שלי.

זבולון: מצדי את יכולה אפילו לשתות מתוך דוד־כביסה ברחוב, זה בכלל לא אכפת לי.

רוחמה: שתוק כבר! שתוק! אני משתגעת!

זבולון: אני לא אשתוק. פעם אחת אני מוכרח לחנך אותך. מה שלא חינכו אותך בבית, לא שותים מפי הבקבוק ברחוב.

רוחמה: אני נוסעת הביתה!

זבולון: סעי, סוף סוף יהיה לי נופש.

(סוף־סוף מכונית השרות נוסעת הביתה.)

זבולון: אחרי הכל, לא היה רע ב“בית נוי”, הסכמת סוף סוף.

רוחמה: ב“קדים” היה יכול להית לנו טוב פי אלף.

זבולון: ויקר פי אלף.

רוחמה: אבל באמת לא היה רע כל כך.

זבולון: תודה רבה.

רוחמה" אוי!

זבולון: מה קרה?

רוחמה: נדמה לי שהשארתי את הצמידים והכל על השולחן.

זבולון: לא ארזת אותם במזודה?

רוחמה: אני לא בטוחה. מה נעשה עכשיו?

יוחנן כתב חיבור, בשעור לעברית, “איך ביליתי בשבת?”

אתמול היה שבת. קמנו נורא מוקדם כי אבא הסכים סוף סוף שניסע כולנו יחד לים הרצליה. אמא קמה ראשונה והכינה סאנדביצ’ים ותה בבקבוק של מיץ אשכוליות. היינו יכולים לצאת בשבע וחצי, אבל יצאנו בשמונה וחצי, אבא לא הסכים בשום פנים ואופן שאמא תעטוף את הסאנדביצ’ים בנייר עתון. הוא שאל איפה הנייר־שמן שהבאתי לפני חצי שנה ואמרתי לך שתשמרי עליו? את זה הוא שאל את אמא. אמא אמרה שנחפש פעם אחרת. אבל הוא לא הסכים. הוא רק רצה שנעטוף את הסאנדביצ’ים בנייר שמן. חיפשנו בארונות, במזוודות ובמדפי הספרים. אבא חיפש בכל הפינות במטבח ובמרפסת. הוא רק מצא עתונים נוספים, אבל לא את הנייר השמן שלו. בסוף אמרתי שאולי אמא שמה את זה באנטרסולה. אבא מיד פקד שיביאו שני כסאות. הוא שם אחד על השני. אבל הכסא התחתון לא היה רחב די הצורך והוא לא החזיק יפה את הכסא העליון. אמא אמרה לאבא אל תעלה. אבא אמר אין דבר. הוא טיפס על הכסאות והזדקף ושלח ידיו אל האנטרסולה. פתאום אבא נפל. בנפילתו לא שכח לפגוע בראשו בבקבוק התה שהוחזק בידי אמא. נשמע צלצול נפלא ואחריו קולו הכואב של אבא. הנייר שמן נמצא באמת באנטרסולה כמו שאמרתי ועד שהגענו לתחנת השרות דיברנו על איך באמת הגיע הנייר־שמן של אבא לאנטרסולה. אמא אמרה שהיא בשום פנים ואופן לא מבינה. לבסוף הסכמנו שבוודאי צפורה העוזרת שמה אותו שמה, אפילו שאף אחד לא ידע להסביר מדוע.

בתחנת השרות עמדו שלשה תורים. כל אחד אמר שהתור שלו ראשון. חיכינו, חיכינו. אבא אמר שהוא מת מרעב ורצה לפתוח את הסל ולאכול קצת סאנדביצ’ים ולשתות תה אבל אמא אמרה לו שזה לא יפה ויותר כדאי לאכול בים, שיחכה קצת ויהיה לו יותר תיאבון.

בינתיים נוצרו עוד שלושה תורים. התור שלנו צעק על התורים האחרים, והאחרים צעקו על התור שלנו. מנהל התנועה של מוניות השרות הטיף לנו מוסר ואמר סבלנות סבלנות. כאשר באה סוף־סוף מונית וכולם נדחקו אליה הרגיש מנהל התנועה את עצמו כמו מלך. “בבקשה לא להידחק, גברת”, אמר “יש מקום לכולם רק צריך קצת לחכות. סבלנות, סבלנות”.

אבא אמר שכל אחד כאשר ניתנת לו הזדמנות נעשה מיד משרד ממשלתי. באמת, כולם דיברו אל מנהל התנועה והוא לא ענה לאיש, לא אמר להיכן הולך ומתי תבוא מונית.

בעשר עלינו על מונית. אבא החזיק את הסל עם הסאנדביצ’ים קרוב ללבו, אבל התאפק ולא אכל. אמא הביטה עליו בתחנונים והבטיחה לו שתיאבונו יחריף לאחר הרחצה. בדרך חלפו על פנינו מכוניות נוסעים, משאיות וטנדרים עמוסים נוסעים וילדים. אבא קילל את כולם. מנוולים, חזירים, אגואיסטים, תראו איך הם נוסעים. אמא שאלה מאיפה יש להם כל כך הרבה מכוניות. מאיפה? גנבו! מה את שואלת סתם. אמר אבא. מצב רוחו היה מזופת לגמרי. אחד הנוסעים (היינו שמונה מלבד הנהג) אמר לאשתו שחבל שלא נסעו עם האוטו של מפ“ם לבת־ים. אבא שאל אותו למה הוא מתכוון. האיש אמר שסניף מפ”ם שכר משאית שמובילה את החברים לים והוא מצטער שלא נסע עם הסניף. למה באמת לא נסעת? שאל אבא. מפני, אמר האיש, שרציתי לעשות נופש גם מפוליטיקה. חשבתי, אמר האיש, לפחות בשבת בלי פוליטיקה. אבל עכשיו, אמר האיש, אני רואה שגם נופש הגון יותר קל להשיג באמצעות מפלגה.

הגענו ועמדנו בתור לקנות כרטיסי כניסה אל החוף. הדוחק היה רב והיינו צריכים לחכות עשרים דקות עד שאבא קנה כרטיסים. לא את כל הזמן הוא בזבז על קניית הכרטיסים. לפחות שליש מהזמן הקדיש לריב עם גברת אחת שנדחקה בתור ורצתה לקנות כרטיסים לפניו. הוא בא אלינו זועף מאד ועדיין קורא “תתביישי לך”. הגברת לא התביישה לגמרי. היא קראה לאיש שלה שנראה כראש קבוצת המתאבקים הכושיים במשקל כבד, כל כך שזוף וגדול. האשה ההיא אמרה לאיש שלה שאבא קרא לה “דחפנית”. המתאבק לא הבין מה זה אבל הצלצול לא מצא חן באזניו והוא הישיר מאוד ללכת בכיוון של אבא. אמא מיהרה להתערב ודיברה אל אבא בקול רם, בכוונה שיישמע באזני הענק השזוף, איך אתה לא שומר על בריאותך, אמרה אמא לאבא, יודע אתה שהתרגזות קלה ואתה עם הלב שלך נגמר במקום. הענק שמע ונחרד שמא יסתבך ברצח. הסתלק וסחב אחריו את אשתו.

אמא אמרה שהיא רוצה לשבת על כסא נוח. אבא אמר שתמיד היא רוצה משהו שגורם לוֹ טרדה. היא אמרה לו, אין דבר עד שתביא את הכסא אמצא לנו מקום ואסדר את האוכל והתיאבון שלך רק יגדל. אבא ואני הלכנו להביא כסא לאמא. מוכרי הכסאות החליטו כנראה, אמר אבא, להיות דומים גם הם לפקידים ממשלתיים. כדי לקבל כסא נוח צריך היה: א) לעמוד בתור ליד הכרטיסן. ב) לקנות כרטיס ירוק. ג) לעמוד בתור ליד ערימת הכסאות. ד) לקבל כסא. אבא לא הבין בהתחלה את הסדר וניגש ישר אל ערימת הכסאות וחיכה בתור. דווקא ללא עצבנות. כאשר הגיע תורו אמר לו האיש שעליו לקנות תחילה כרטיס, כלומר לשוב ולעמוד בתור לכרטיסים. ראיתי איך שאבא עומד להשתגע. בכל זאת חזקה עליו מצוות אמא והוא עמד בתור. הכרטיסן התווכח ללא קץ עם העומדים בתור. הסביר להם את העלאת המחירים ואת יוקר ההוצאות. כאשר אבא קיבל כרטיס הסתבר שאזלו הכסאות. הוא התחיל לצוות בכעס רב. אנשי הכסאות החזירו לו את כספו, אמרו לו אל תעשה טובות, אל תעשה טובות, והראו לו את הדרך בה יוכל להתרחק מהם.

אל תשאלו, עד שמצאנו את אמא! השעה היתה אחרי אחת־עשרה. אבא רצה לשבת לאכול. אמא אמרה לו שניכנס יחיד לים, מה שיגדיל את התיאבון. נכנסנו לים. המים היו קרים מדי ואבא לא נהנה כלל. חבורה של בחורים מגודלים שיחקה בכדור שנהדף בכוח רב מיד ליד. הכדור פגע בראשו של אבא ושלח אותו המימה כנעל יצוקה עופרת.

כאשר חזרנו למקומנו מצאנו שני תינוקות, לכל אחד דלי וכף ביד, בונים וחופרים בחול בדיוק על הסל שלנו. לאבא היה תיאבון כביר אבל הסאנדביצ’ים היו מלאים חול. קוצף הלך לקנות לעצמו תירס. אבל כיוון שהצטרך לעמוד בתור ויתר על התירס והודיע שהוא חוזר הביתה. לא היתה לנו ברירה אלא לחזור אתו.

חיכינו בתור למונית. בשעה שתים הגענו הביתה. עד עכשיו אנחנו עוד ישנים. עד שבת הבאה אבא לא ידבר עם אמא בגלל זה שהכל קרה ככה באשמתה.