רקע
נחום גוטמן
שמואל הגֵר

זהו הכביש שחיבר את השכונה שלנו עם יפו, וזהו הרחוב המוליך לגימנסיה ‘הרצליה’.

האין קמצוץ בתים אלה מזכיר גרעינים שנבטו במקום שמקרה טוב השקה אותם פעם אחת במים?

אך מי הוא הגבר העומד באמצע הרחוב? בטרם אענה, התמצאו־נא קצת בציור שלפנינו.


מצד ימין מזדקף מגדל־המים בעל שני הדודים. בימינו עומדת במקומו מצבת־הזכרון למיסדי השכונה שבשדרות רוטשילד. למטה ממנו עומד בית בעל גג־רעפים משופע. זה הוא ביתו של ראש העיר. בימינו הוא גדל והוסיף קומות, התפשט בחדרים ובאולמות, והיה לבנין המוזיאון הראשון של תל־אביב (הוא המוזיאון אשר בו הכריז דויד בן־גוריון וחבריו על הקמת מדינת ישראל). התחתית הציור, בין ארבעה עמודים, מתחתי שני קוים בסרגל. אלה הם פסי הרכבת. בין העמודים האלה היתה נמתחת כל יום ששי שרשרת־ברזל. כך היו חוסמים את רחוב הרצל כדי למנוע כניסת עגלות לשכונה ביום השבת. מאחורי הגימנסיה, מצד ימין, מצוירים בתים קטנים – זוהי שכונת הערבים, שהיתה בשכנות, אשר עליה אספר בהמשך דברי.

5.png

ועתה, מיהו הגבר העומד בהצטלבות רחוב הרצל ושדרות רוטשילד? כפי שאתם רואים – ימינו על מתניו ושמאלו מחזיקה במטאטא־אדירים. גופו רחב־ממדים וזקנו גדול. הלא הוא שמואל הגר. איש רוסיה, כחול־עינים ובעל אף שטוח, המראה נטיה לגלות את נחיריו. דיבורו מתון, שקט, ושופע בטחון בכוחות עליונים.

שמואל הגר הופקד להילחם בכוחות הטבע אשר הסתערו יום־יום ולילה־לילה למחות את השכונה החדשה. הוא נלחם במדבר שרצה לבלוע אותנו ובצמא שרצה ליבשנו. המטאטא אשר בידו היה הנשק אשר בו לחם בוקר־בוקר בחולות הנודדים שהובאו על־ידי רוחות הלילה וכיסו את המדרכות והכבישים. בתנועת־זרועות רחבה היה מניף את המטאטא וחושף מחדש את המדרכות שנעלמו בתוך החול.

ועוד נשק אחד היה לשמואל שלנו: צינור־גומי שהיה מחובר אל ברז שופע מים. בו היה משקה את השתילים והפרחים שבשדרות רוטשילד. כל יום היו השתילים משפילים ראשיהם מחמת הרוחות ששרפום ומחמת החום. כל יום היה שמואל שלנו עומד בפישוק־רגלים, מחזיק ליד החזה בידיו הבשרניות את הצינור השחור, שהיה מרעיד מחמת המים השוקקים, מַזה מים בקשת של טיפות על־גבי הצמחים. טיפות המים היו רוקדות על העלים שהתכסו אבק ויורדות עכורות, שוקעות ומתעמקות בחול, ויוצרות כעין מעגל־קסמים סביבן – מעגל השומר על הצמח מפני הכליון.

אחר־כך היה שמואל מרכין את הצינור אל גזעי השתילים ונותן למים שיצאו מתוכו מלוא פיו וימלאו את הגומות. המים עלו וכיסו את פי הצינור, והסתובבו כבמערבולת בתוך הבריכה הקטנה, והשמים עם ענניהם נשקפו מיד בתוכם. אז היה שמואל מביט אל הצמחים בעיניו הכחולות, זקנו המסתעף היה מרפרף ברוח על חזהו הרחב, והרגשה ברורה היתה משתלטת:

יהיה טוב.

אינני מבקש לעשות משמואל הגר מין אידיאליסט שיש להכניסו לפנתיאון שלנו. שמואל מילא פשוט את תפקידו שהוטל עליו, יום־יום, בהתמדה ובנאמנות. לא יותר. אך האם אין הוא כאחד מגיבוריו של סיפור־ילדות, המשרה בהופעתו בטחון כי מה שראוי להיעשות ייעשה?

מדי שבת היה רב שמואל פוסע מתונות לבית־הכנסת. תחת שחיו, במקום צינור שחור, האדים תיק־טלית העשוי קטיפה אדומה. משהגיע להצטלבות רחוב הרצל ושדרות רוטשילד היה נוטע עצמו ועומד. זקנו המגודל מסתעף על חזהו הרחב. חציו ימינה לעבר השדרות שמימין, וחציו שמאלה לעבר השדרות שמשמאל. מחייך בעיניו הכחולות אל השתילים ועונה בקול עבה ורציני על ברכות העוברים ושבים:

שבת שלום.


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות