בית    🔗

הציור בשער הספר מראה את רחוב הרצל, בתחילת בנייתה של תל־אביב. קשה לי להגדיר מה פירושם של קוי־הנקודות שציירתי. כמה מהם הם שבילים בחול שעשו הפועלים והתושבים. כמה מהם עקבות חמורו של הרופא. ציירתי גם את הד"ר חיסין. הנה הם בשדרות רוטשילד. הנקודות שבין מגדל־המים והביתה קיצוני שמימין – הם צעדיהם של המכונאי וראש־הועד דיזנגוף. כמה קוי־נקודות הם עקבות חיפושיות ולטאות וכמה מהם צעדי צפרים שירדו לנוח, וכמה מהם, אלה שבמרכז הציור, בין שני הבתים הסמוכים – הם צעדי ילדים. אפשר שהגזמתי במידותיו של בנין הגימנסיה – אך על רקע הדממה הגדולה שהיתה מסביב הוא נראה אז עצום בגדלו.

תריסר וחצי בתים העומדים משני עברי כביש לבן (הכביש היה לבן, עשוי אבני־חול) עדיין אינם רחוב.

רק צינורות־המים חיברו את כל הבתים למסכת אחת. צינורות עוד היו בחלקם גלויים. ואלה שלא היו מהודקים כהלכה במקומות־חיבורם היו דולפים טיפות מים, פעמים כמזרקת דקיקה ופעמים מבעבעים כמעיין. החול במקומות אלה היה רטוב. וכך נוצרו לנו אואזיסים זערורים. למקומות אלה היתה יורדת צפור חרדה ובאה לרוות את צמאונה. מרטיבה מקור, שולחת ראשה לאחור כדי שתרד הטיפה לגרגרת. מנענעת כמה פעמים בזנבה, אפשר בשביל לשמור על שיווי־המשקל ואפשר מתוך תמיהה (סבתות שלה לא ראו מים במקומות אלה) – ופורחת לה.

במקומות אלה היו יושבים הפועלים לאכול את ארוחותיהם. תולים את כתונותיהם הדהויות על ידיות האתים והמעדרים, כדי שתתיבשנה מזיעה, ויושבים בצלן לאכול. והרוח מפרפרת בכותנות כבמפרשים.

סוכות כאלה הרימו להם גם ניצולי אניות שנטרפו בים והצליחו לעלות על אי בודד.

הפועלים היו פורשים בין רגליהם המפושקות את הלחם ו’המשהו־ללחם' ובחיוך מסביר־פנים לשממה שמסביב היו מזמינים עצמם לארוחה.

זורה הבנאי מלח על העגבניה שבידו ואומר:

– ואני, בוחר אני לגור בסימטה המזוהמת שלי ביפו – אך בין בני אדם ולא בלב המדבר הזה.

לאחר כמה ימים היינו מוצאים שם שתילי אבטיח, שנבטו מן הגרעינים שתפחו במים. זוגות עלעלים, כפפות פעוטות, נפרשו כלפי השמים.

אך כל זה עדיין אינו מהווה רחוב.

לא מזמן נעשו הבנינים המוקמים לבתים.

בוקר אחד באה ונעצרת ליד הבית עגלה עמוסה רהיטים. רגלי השולחן מזדקרות אל מול השמים. ואז אתה מגלה שלשולחן יש גם בטן. הרהיטים מתסדרים בבית באופן משונה. הם אינם מתחברים לשום דבר. מה עושה אדם כשהענינים אינם מתחברים? – מניח אותם כמו שהם לידי אשתו והולך ומתישב בחוץ, על ערימת אבנים.

האשה, שביס לבן על ראשה, חוגרת למתניה סינר. ניגשת אל ערימת הכלים והסמרטוטים, מוציאה מאיזה מקום עציץ המצמיח גירניום. נוטלת אותו בשתי ידיה, יוצאת אל המרפסת הקדמית ומעמידה אותו על המעקה.

ברגע זה נעשה הצמח, שהיו עליו כעשרים עלים ותפרחת אחת של פרחים אדומים – למרכז. מרכז לכל גבעות החול שמסביב. פתאום הופיעו הצבעים: הירוק והאדום שבצמח, הצהוב שבחול, הכחול שבשמים והסגול שבצללים. העולם נעשה יפה ומבטיח עתיד טוב. האוזן קלטה את קול טיפות המים הנופלים מן הברז על החול הרטוב.

אם זכית, וודאי שזכית, לשמוע מתחת לחלונך הפתוח, קול טפיפת רגלים קטנות הרצות סביב הבית – והן נעצרות ליד מהדרגות הבית, שם ליד העציץ, ואתה שומע קול פוצח וקורא:

– אבא, בוא לעזור לי לעלות

ואם זכית ונפתחת הדלת החדשה שלך ומופיע בה אדם, בעל זקן שיבה ארוך, כמו סבא מימי הילדות, ועיניו מחייכות והוא מתישב מתוך אנחה על הכסא שהצעת לו –

אם זכית גם שלני דברים אלה, שב במנוחה בכסאך וחשוב רגע כך:

יש לי בית.

אך עדיין, אומר אני לכם, עדיין אין זה בית. עדיין זו קונכיה ריקה. הוא יחדל להיות קונכיה כשמבעד לוילאות הקלים שעל השמשות ייראו דמויות מטושטשות ויישמע קול צחוק חרישי. בלילה ננעלת הדלת במפנים. המפתח מסתובב במנעול מתוך רצון למתוח קו, להיסגר בבית עם בת זוגך, להיסגר מפני כל העולם. בחוץ מיללים התנים, יורדים הגשמים. המרזבים החדשים של הבית שופעים מים רבים. הם פולטים אותם בחרחור מלא־הלוע. הברקים קורעים את השמים בקוים משונים, בלתי־משוערים, בבוקר אתה יוצא מן הבית ודורך בחול שהתקשה מן המים. הרי זה תענוג להרגיש שאינך שוקע בו, שצעדך נופל על אדמה קשה. אך עדיין, אומר אני, אין זה בית.

רחוב    🔗

בחדר הדל אשר במגדל־המים היו נערכות ישיבות הועד. כאן היה פועם דופק־המעשים. דופק קטן של ציבור־אנשים קטן, שאין בידיו כל סמכויות של רשות. אך שם דפק הדופק. סוף־סוף לא הגודל עיקר. ושם, בישיבות הועד, נתקבלו החלטות על הקמת גדרות ומדרכות.

כך קרה, שפעם אחת חזר הבן מטיול בחולות עם הגננת. שלח הבחור רגל ימין על המדרגה הראשונה של המרפסת והרים וקירב אליה את רגלו השמאלית ועלה ועמד על מדרגה ראשונה. שלח שוב רגל ימנית והעלה את השמאלית ועלה ועמד על מדרגה שניה – בלי להיעזר בידים עלה גם במדרגה השלישית עד שעמד על המרפסת. אמו יצאה מן המטבח לקבל את פניו וראתה אותו עומד תמה:

– אמא, אני כבר לא רואה את המרפסת של הדודה מניה.

הפועלים שבאו בבוקר כבר הספיקו להקים גדר־לבנים בין שני הבתים. האם לא מיהרה לענות לבנה. גם היא עצמה צריכה להתרגל לדבר המשונה והחדש.

– אמא, – הוסיף הבן, – איך איכנס לשם כדי לקבל בחזרה את המסננת שלנו?

– דרך הדלת הראשית מצד הרחוב – ענתה האם.

הביט הבן לעבר אצבעה של אמא. ראה של בית, ראה של דלת ראשית – אך לא ראה רחוב.

כשחזר האב לפנות ערב מן העיר קרב אל הגדר שהיתה עוד טריה, השעין מרפקיו עליה ועיניו ראו את ריבוע חצר שכנו. השכן עמד כנגדו, ידיו בכיסיו, ראה ריבוע חצר שכנו. זו היתה שיחת־שכנים ראשונה מחצר לחצר ליד הגדר. הבתים נעשו חצרות.

הופיעו מריצות־עץ שהיו מובלות על קורות־עץ. ידים רכות ובלתי מאומנות לעבודה החזיקו בהן. ידים שהאדימו משיזוף מהיר מדי ועורן נתבקע. אך בעליהן ידעו לשיר שירים. ההד בגבעות החול נפלא. רחובות תל־אביב שמעו שירה מיום היולדם.

התחילה עבודת ישור החול למדרכות ועשיית שלוחות לרחוב הרצל. אז גם הונחו אבני־השפה למדרכות. משערי פסי הרכבת ועד לבנין הגימנסיה. בין אבני־השפה והגדרות שלפני הבתים הונחו מרצפות. בתענוג גדול דורכות הרגלים על המרצפת הקשה, הקבועה והבטוחה, משום שנעים להרגיש את היציב, לאחר הליכה מיגעת בחול הרך והרופס.

ערב אחד התדפק מישהו בדלת. הילד גלש מן הכסא ורץ לפתוח אותה. ומי נכנס? נכנס הבנאי. אותו שבנה את קירות הבית הזה. אותו שישב בצל המחצלת, זרה מלח על העגבניה שבידו ואמר: ‘ואני, בוחר אני לגור בסימטה המזוהמת שלי ביפו – ולא בלב המדבר הזה!’

שלום! שלום! האדון בבית? בבקשה לשבת. לא, תודה. לרגע אחד בלב. רציתי לשאול אותך, אולי תרצו להשכיר חדר בביתכם. הייתי רוצה… לגור ברחוב זה.

אז חייך האב. משקפיו נוצצו. באותה שעה נתקבל על דעת כל היושבים מסביב למנורת־הנפט הקטנה: יש לנו רחוב.