כשגרנו ביפו היינו שואבים מים מבאר שהיתה בחצר.
כשעברנו לתל־אביב סיפקו לנו מים הברזים: במטבח, בדר האמבטיה ובגינה.
כשבאה אלינו סבתא ונכנסה בפעם הראשונה לביתנו החדש, נשקה את המזוזה שעל המשקוף ופנתה אל המטבח. אמרה:
– אני מתחילה מן המטבח, כי כאן הממשלה שלי.
והוסיפה:
– הבה־נא לי כסא.
העמידה אותו לפני הכיור ואמרה:
– עכשיו.
פתחתי את הברז, ומים התחילו לזרום מתוכו לתוך לוע הכיור שבלע אותם בקול חרחור. בתחילתו היה זרם המים שקוף, נוצץ ונע, וסופו נבזק לטיפות שוצפות שהתנפצו לרסיסים.
– החלישה־נא את הזרם, והנח למים שילכו, – אמרה סבתא והצטחקה כשהיא עוצמת את עיניה. אחר־כך הוסיפה:
– עלי להתרגל לרחש הזה. עלי להתרגל לעובדה: יש לנו מים הזורמים ישר למטבח.
סבתא הרימה את ידה כדי למחות את זויות השפתים באצבע ובאגודל. היתה רגילה לעשות כן לפני שהיתה פותחת לספר סיפור־מעשה ארוך. אך היא לא אמרה דבר. רק עשתה תנועת־ביטול בכף־ידה. היא הרגישה שאין בכוחה, שפשוט למעלה מכוחה הוא לתאר את ההבדל הזה שבין שאיבת מים מן הבאר המשותפת שברחוב והבאתם בימית־החורף בדליים דולפים, כשהידים קופאות והרגלים בוססות בבוץ חלקלק – בין התענוג הזה: מים במטבח. החיוך שקפא בפניה בין רשת הקמטים הדקים שמסביב לפה – הקנה לי בכל זאת מושג־מה אל אשרה ופליאתה.
זה היה הברז הראשון בחייה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.