רקע
עבר הדני
ברכה והכרוב

אכן, ברכה זו עשוייה היתה “להוציא מן הכלים” – לא חס-ושלום שהיתה חוטאת או מרדנית סוררת, אלא מין ברייה עלובה היתה – ספק חולה מחלה פנימית, ספק נוהגת בעצמה סלסול של רגישות מיוחדת במינה. זאת ועוד: גם מראה החיצוני אמר כולו – חולשה ורגישות.

גבוהה היתה אך כחושת רגלים, ראש צנום ודל מחובר לצווארה ללא תואר והדר. מן הצוואר ולאחור הזדקר קו השדרה החד שלא עורר רצון להחליק על עורה כאשר יחליקו לפרה – להחליק? הס מהזכיר… עורה היה צפוד על עצמותיה ששופו וירכיה נפולות. ומבין עצמות האגן הבולטות הללו נשתלשל למטה זנב קצר ונשור-שער – יד מי תחליק לה? - -

בין באביב ובין בסתיו היה עורה סמרמר כמו נשדף מחמת רזון אשר שולח בעצמותיה.

אף-על-פי-כן לא חטאה במאום ולא היתה סיבה להיפטר ממנה. כי מה התואנה שיכלו להתאנות לה? שחלשה היא והרי כמה בריות חלשות בעולם… שרזה היא והרי כמה בריות רזות בעולם… שעצובת פנים היא ואינה משרה שמחה – כמה מרי-נפש וקשי-יום מהלכים בעולמו, כביכול…

מטעם זה הניחו לה לברכה. לא חלבו ממנה חלב אף לא שאפו לכך שעטיניה הצמוקים יפרישוהו. לא בדקו אם מעוברת היא, כי לא עלה על הדעת לרצות ולדות ממנה. הכל היו בטוחים כי ממילא תביא נפל לעולם. והיו מוציאים אותה לעדר ומחזירים לרפת כלאחר-יד. נכנסה לרפת ורגליה מעדו, ציפו בשויון-נפש כי קום תקום. ולא עוד אלא גם בבעיטה ברגל היתה מתכבדת, בעיטה קשה בעצמותיה היבשות. כי זו לא כדרך כל הפרות היתה מועדת, אלא בדרך מיוחדת לה – על ארבעות נפלה כשהן פשוקות לאחור ולפנים. וכן שכבה כמו אבדה תקווה להרימה עד התאמצה מאמץ נואש וקמה מאליה.

לא היינו מספרים איפוא בעלובה זו, אלמלא הכרוב שגדל במשק. בעמק הקטן אשר ליד הנחל ניסו אז בפעם ראשונה לגדל במשק כרוב. ועמק זה עודנו בבתוליו, שטוף מים של מעינות פרוצים, מכוסה צמחית קרקע חמצה – טיון ונענע ושיחי פטל. אגודות סוף ועשב הסתבכו בו פרא – ובעמק זה נוסה לראשונה הכרוב.

- כלום יגדל הכרוב בעמק זה? – פקפקו אנשי המשק.

- שתול על המים יגדל. – השיב הבחור מגן הירק בבטחה.

אף זאת לדעת, כי מרצונו הטוב החל האיש לגדל כרוב בעמק בלי שנאמר לו. פשוט: יום אחד מאס לרכב על הסוסה הלוך ושוב בעניני המשק והודיע כי חשקה נפשו בעבודת הגן. היו לו לזרא ביקורי שכנים אצל ערבים, שהם לבטלה, בשעה שעל אדמת המשק זורמים המים ומתבזבזים לשוא. שוב לא ראה תועלת בביקור אצל שייך עלוב מכפר פלוני או במשא ומתן עם בן-שייך ירוד ממשפחה אלמונית. ואפילו הרחיק את קשריו עד לישובים הרחוקים ומכניסי האורחים אשר בהר – מה שכר ראה בהם?

לפיכך חלץ יום אחד מעל רגליו את מוקי-העור, מסר לידים אחרות את האוכף והשקיים והחליפם בבגדי-עבודה פשוטים ובמעדר של גננים. ויהי יורד לעמק הקטן בשביל, פוסח בקפיצה על פני זרמות המים הפורצים, כובש לו דרך במשוכת שיחי הפטל הדוקרניים, נחבא בין אגודות העשב החמיץ והגס של הביצה ועושה מלאכתו בשקט.

- וכי יגדל הכרוב? – נזכרו וחקרו לעתים אנשי המשק.

- יגדל… – ענה בבטחה שאינה מעורערת.

- איך יגדל והעשבים צומחים כאן פרא והאדמה לא הוציאה אלא שיחי קרקע חמצה? – פקפקו.

- משמע שהוא גדל. – עמד בשלו במשיכת חוטם חטופה איש-הירק ונסתתמו הטענות.

- ואני אומר לך – קפץ יום אחד נגדו איש הרפת והזהירו במרץ \– כי כאשר יצמח שער על כף-היד… או כשאר “ברכה” זו תתן חלב, כן יגדל הכרוב בעמק. וזה לך האות! - - -

ומאז התחילה המחלוקת.


- בר-כ-ה-ה – התקלס באיש-הרפת איש הירק וקרץ בעין.

- כן… ברכה… עמד איש-הרפת נכחו מזויין במגרפת הזבל ובמטאטא העשוי מדוקרני סירים – הוא שאמרתי, זכור: ככרוב הזה כן ברכה…

צחקו אנשי המשק והניחו לשניהם להתנצח. כי כזה כן זה שנונים וממולחים היו: מה איש הירק מושך בחוטם וקורץ בעין, אף איש הרפת קורץ בעין ומושך בחוטם לעומתו; ומה הלה בלשונו ממלל ופושק בשפתיו אף זה לשונו מגברת חיל.

- ראה אמרתי לך, אחי… – פתח בעצה שנונה איש-הירק – על “ברכה” זו חובתך לשמור מכל משמר, כי ברכה צפונה בעצמותיה.

- אשר ל“ברכה” אל נא תדאג… – ענה איש הרפת צחצחות – לו לעצתי שמעת היית מייטיב לעשות אילו שבת ונעלת לרגליך את מוקי-העור המבריקים. נוטל את קנה החזרן ביד וחוזר לביקוריך פעם אצל שייך פלוני ופעם אצל בן השייך האלמוני. לפחות קפה שתית עמהם ודברי הבאי דיברת – אבל כרוב בקרקע חמצה?! הנשמע כזאת?

וקרוב לוודאי כי היו מוסיפים ומתנצחים זה עם זה, אילו לא נכנסה המדוברת בכבודה ובעצמה לרפת, טופפה דקות על הרצפה והשתטחה מלוא קומתה כשרגליה פשוקות.

- קומי כבר! – בוש ונכלם איש-הרפת כי הלבינה “ברכה” את פניו לעיני יריבו.

- איך תקום? – תמה איש-הירק לתומו ובחיוך אכזר על השפתיים \– איך תקום ואתה מרעיב אותה, מפקיר אותה לאנחות כמו מיותרה היתה ברפת ואינך שואף אלא לקרב בידים את קיצה…

- האני מפקיר אותה? – התרתח איש-הרפת שלא כדרך-צחוק – האני מקרב בידים את קיצה? – הו, “כרוב”!

- אך רגזן הנך ומהיר-חימה. – נפטר בשקט איש-הירק מעל איש הרפת – עצתי לך, כי תנח לכרוב לגדול באשר הוא כרוב ותתן דעתך יותר על “ברכה”.


מה נמצא למד איש-הרפת ממחלוקת זו עם איש-הירק? שנים דברים למד. לא די בכך, שפרה עלובה זו ממררת את חייו בחולשותיה ובסבלה החרישי, אשר אין אחד יודע את סיבתו, הרי עוד מאשימים אותו כי הוא מרעיב אותה בכוונה תחילה ובמזיד כדי לקרב בידים את קיצה. מעתה – אם תפול יום אחד ולא תקום – עליו האשמה תפול.


שבעתיים מדוכדך החל מטפל מאז ב“ברכה”. שיניו חורקות מכעס החל נוטל את החרמש על הכתף ויורד לחפש אחר אגודת עשב שנשתיירה בפאת ביצה נידחת גם בשלהי הקיץ למען הפרה. בידים תלש גבעולי תירס ירוקים להגישם לברכה שבחלה בקש. התקין גשר מיוחד להעביר בו את העלובה על פני התעלות והמעברות אשר ברפת ובלבד שלא תוסיף לנפול.

עמל והביט בזעם אל פניה כאומר: “האם בכל אלה לא תאמרי די – בכל העמל הזה שאני עמל למענך, בטרחה שאני טורח ובברישה שאני מבריש אותך במסרק ובמברשת, כברוש את הפרה שכל-עצמה נאה היא…”

וכן שעה ארוכה היה מביט אחריה כממשיך את מרי-שיחו – וברכה מהלכת אז הילוך-צל בשמש, עומדת על המים ושפתיה אינן נעות, מזדקרת ליד חבילת העשב ומלחכת ליחוך מיכאני ללא חשק וללא אות של קורת-רוח או החזקת טובה.

- אילו לאחרות נתתי את כל העשב, כי אז בן-רגע נעלם! – קצף איש-הרפת קצף אין-אונים בפני עצמו – על עליו וגבעוליו היו בולעות אותו בימים חסרי-ירק אלו, טובה היו מחזיקות לי על כל אניץ ירוק שבאבוס… – ומדוכדך מכפיית-טובה זו הלך גם הוא כצל, כמו ניטל ממנו טעם לעבוד.

- האמנם ברכה היורדת לחייך? – שיתף עצמו במרירות-רוחו איש-הירק ושת בחלקות – אין דבר… הוסיף וטרח… שמא תתרצה… שמא תשפיע לבסוף חלב, אף ולד תביא עוד לתפארת…

- ולד תביא! חלב תשפיע! – חייך בזעף אין-אונים איש-הרפת – ברכה זו תביא ולד כאשר הכרוב שלך יקפל עליו בעמק. זה לך האות!

וידע איש-הירק כי חיציו קלעו יפה למטרתם ובמעלת ריתחה פנימית שרוי עתה החבר לרפת. ירד איפוא טוב-לב ושבע-רצון בשביל לעמק, בחטמו משך ומגלולת סיגאריה נשף בנעימות כשהוא מהרהר: הרי רתחן ורגזן כאיש הרפת אינך מוצא בעולם כולו – תמיהה! –


אך לא לעולם חוסן ובחור-הירק בא על ענשו גם הוא. עודנו יורד טוב-לב לעמק ומושך מים באמה אל ערוגות הכרוב, מגולל סיגאריה בזו אחר זו בזרום המים לאיטם – והנה עיניו רואות כי אבלו עלי הכרוב ואינם מסתלסלים אל-על כהסתלסל עלים העושים ראש של כרוב. ממאנים הללו להתקפל כדי קולסים נאים אלא צונחים למטה ומתפשטים לצידיהם גדולים ועקרים כלהכעיס. זע בטחונו של הבחור והחל מהסס בכניסתו למשק, גברה משיכת חטמו ובתנועה אסף כתפיו למראה איש-הרפת יריבו.

- השלום לברכה? – ניסה עוד להעמיד פנים, אך קולו הנמיך.

- הלוואי ושלום הכרוב שלך לא יהיה טוב ממנו. – ענה בזעף היריב.

- הו, מסכן… לבי לך, רחימאי… כמה טרחות אתה טורח… כמה יגיעות אתה מתייגע למענה… – עד מתי? עד אנה?…

- הנה צחקת לי ועתה עיניך הרואות: - נפתח איש-הרפת להאמין לחלקת לשונו של יריבו – אך לחינם מבוזבז המרץ והעמל בכדי… אלמלא אני הרפתן הייתי כי אז את עורה של עלובה זו הפשטתי מזמן… כי אז את בשרה חילקתי כבר במשק במקום לצפות לאשר לא יבוא לעולם…

- לעולם?… נד בראשו איש-הירק ועדיין לא גילה מאשר עמו.

לעולם! – דיבר הלה מנהמת לבו – כי אם לירק לא נענתה ולגבעולי התירס, שוא כל המאמצים למענה.

- ומה עצה, לדעתך? – דיבר איש-הירק כממתיק סוד.

- הידעתי? - - פשק ידיו בחור הרפת בתום-לב וברוח נדכאה.

- הבה ואשיאך עצה… – הנמיך קולו יותר איש-הירק והתבונן סביב אם אין להם שומע – הבה ונאכיל בכרוב את ברכה וצמחה טובה לשניהם - -


רק עתה נפקחו עיני בחור הרפת להבין, כי אח נולד לו לצרה. אשר הפה עוד לא גילה, הבין ממבט-עינים, ממשיכת כתף זו ומשמיטתה של מצחית-הכובע: משמע – לא התקפל הכרוב בעמק כדרך התקפלו בכל גינה מתוקנה.

- הידעתי?… בא עתה תורו של איש-הירק לפשוק את שתי ידיו – לכאורה, העלים היו רעננים והגבעולים קשים… אך סברה שהכינמת משיחי-הבר תקפה את שתילי הכרוב שלי ואין תרופה נגדה…

- שמא תזה עליה? – החיש לו עצה בצר איש-הרפת התמים.

- ניסתי… – השיב איש-הירק בקול כאוב מארץ.

דומה ששכח עתה בחור הרפת כי בר-פלוגתיה הוא האיש דנן. ללבו ראה ובעצתו תמכהו, בשקט הוליך אותו עד לאיבוס אשר ברפת הקרירה לשבת עליו ולגולל גלולת סיגאריה, אף הטיף לו ניחומים:

- הרואה אתה את ברכה זו? הרי מכבר צריכה היתה דעתי להטרף עלי… שהרי היא מועדת עד היום ולא הוטב מראה אף במעט. אף-על-פי-כן, ראה אחי: אני סובל… נושא בשרי בשיני מכעס ומחריש…


וכאחים לצרה ישבו שני היריבים על האיבוס, איש בצד אחיו, והאחד רואה יפה-יפה לצרת לבו של חברו.

- הרגע איפוא, אחי. – סיים איש הרפת את שיחו – סוף-סוף עוד יצמח הכרוב.

- אלהים יגמול גם לך. – גנח בחור הירק נאמנה – אפשר וגם ברכה תלד.

ובהיותם מטכסים עצה בחשאי, נמלכים זה בדעתו של זה, והנה גמרו שניהם ואמרו באחת:

- כיוון שפשטה כבר הכינמת בראשי הכרוב, הבה ונאכיל מהם את ברכה.

- הוא אשר אמרתי! – התאושש איש-הירק ועיני שניהם אורו כמוצאים מוצא מן המיצר.

אך לא הועיל גם הכרוב לברכה. טעמה ממנו בעצלתיים והניחה, עד שנגשו זריזות ממנה וחטפו בלעס את הכרוב. הללו לעסו לתיאבון את העלים וכוססו ברעש את קלחיו, אך ברכה מביטה בעצב, נוגעת ואינה נוגעת –

- הו, אכלי! – דיבר מנהמת לבו ובזעם איש-הרפת – לו תאכלי ויבוא הכרוב הזה כרקב בעצמותיך ותחשך השמש בעדך…

אך היא לא זעה כמו קיבלה עליה יסורים מכבר. והופתע אפילו איש הרפת שלבו גס בה. דומם עמד, הביט אליה ותמה: בהמה אילמת… על ארבע הולכת… מה טעם כי בחרת לך בסיגופים האלה ומה הטעם לענותך וליסוריך, אם הרופאים אומרים כי מחלה או מום אינם בך… מה הטעם? אחת מן השתים: או הרופאים רופאי-אליל הם… או אין אחד בנו מבין עד-מה בנפש הבהמה

- - -

זו לו פעם ראשונה אשר בה דיבר איש-הרפת בלשון-אנוש אל הפרה; יתירה מכך: זו לו פעם ראשונה שניסה להציל מפי בעל-חיים אילם… שפתי הפרה לא נפתחו ולשונה לא נענתה בלשון-אדם, אך משום-מה נדמה כי ירדה לטענתו של איש הרפת והיא שיעצה לו מעצמה לחדול…

- תחדל… – דיברו בכניעת-רוח כל תווי פניה – היסורים הם יסורי והסיגופים סיגופי הם… מן הסתם נגזר כן מן השמים ואני מקבלת את הדין באהבה.

- קבלי איפוא את הדין כאשר אמרת! – לא יכול איש הרפת להבליג והתפרץ בחמת-זעם.

"אקבל - - " כשכשה זו בזנבה וסימרה את שערות עורה ללא פעיית חיים וללא געייה שבהתנגדות.

מעתה לא יכול עוד אף אחד מאנשי המשק לעמוד בד' אמותיו של איש-הרפת, כי היה מהלך קודר ונפשו מרה עליו. שוב לא המתיק סוד עם ידידו-יריבו מגן-הירק ולא שעה עוד אל עצות.

- הכרוב היה ללא-הועיל. – הודיע רתת ולא קמה רוח באיש-הירק להתנגד לו.

- העמל לשוא והאוכל מתבזבז בכדי… – קיטרג עתה בקול על הברייה העלובה באזניהם של אשר אנשי המשק. – אחד דינה לטבח. – פסק לבסוף בפה מלא.

ל-טבח - - - ופסק-הדין הוצא. בלי מאמצים רבים בוצע. הפרה שלא ראתה נחת בחייה, לא גילתה סימן של התנגדות גם במותה. רגלה הושטה לכבל וצווארה למאכלת. בגניחה שאינה-נשמעת פרץ דמה בקילוח קל –

- והרי עובר-ולד נמצא כאן במעיה! – הכריז הטבח בעסק רב.

- אך הוא לא היה אלא נפל… – קיטרג איש-הרפת והקשיח את לבו.

- גם בשר יש בה. – תמה הקצב בקול.

תיאכל על בשרה ובלבד שבא הקץ לעינויים. – הכביד איש-הרפת את לבו על הדברים שנאמרו עתה בזכותה של ברכה.

כן בא הקץ לעינויים של איש-הרפת. עיניו אורו ורוגזתו שככה. נדמה, כי היום הזה קורא לו דרור מפגע רע ובאשר פנה הרגיש אך רגש גאולה ופדות. חסל סדר ברכה! – שאף רוח. מניף את המטאטא העשוי סירים דוקרניים כהניף נוצה ומכבד בשקידה את העקבות של החיים העלובים אשר חדלו ולא ישובו להטריד.

- נו? – השמיע למחרת איש-הירק לאוכלים את בשרה של ברכה ויריבו שומע – והרי הבשר איננו רע מעיקרו.

- כל זה בא לה מהכרוב-כרובך. – השיבו ברמז איש-הרפת…

ואפשר כי אותה מחלוקת ישנה היתה מתעוררת מחדש בין איש הרפת ואיש-הירק, אלמלא המולתם של האוכלים שקשקשו במזלגות והושיטו צלחות ריקות ותבעו: הב, מנה נוספת של בשר. לא הספיקו איפוא השנים להתיצב בשער והמחלוקת מאליה נשתככה. רק מזמן לזמן מדי הפגשם אחר-כך בדרך פיוס או בדרך רוגז כאשר יארע במשק, קרצו בעין זה לזה כמרמזים על סוד שמור לעת-מצוא:

- ברכה - - יקרוץ בעין איש-הירק ויחייך חיוך עוקצני מאוד.

- כרוב… ישיב לו מרחוק גם איש-הרפת ברמיזת עין, כי שוב לא היתה בלבו טינה עליו.




המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות