שמח וטוב־לב עמד אפרים לחזור אל המשק. אמנם בת נולדה לו, לא בן, ובני־התשחורת במשק ודאי ירדו לחייו… אמנם בשעת מבוכה ושמחה ראשונה נתקלה נעלו הכבדה בכד של זכוכית וניפצה אותו לרסיסים… אך לבסוף נגמר הכל בשלום: היולדת שכבה בריאה ושלמה ועיניה צחקו. תווי פני התינוקת היו טהורים ונקיים כפני כרוב. וירגש אפרים כי אמנם בנה בית בישראל ובראש שמחתו עליו לעשות מעשה ולא בידים ריקות יחזור אל המשק.

הפך אפרים במוחו: מה המעשה אשר יעשה למען המשק ביום שמחתו ומה המתת שתשמח את לב חבריו? – שמא יביא סוכריות ומיני־מתיקה לילדים ויאמר: זה הבאתי לכם מתנה מהיצור החדש שבא לעולם? – הרי סוכריות ומיני־מתיקה היו לדברים מצויים וכל תייר המזדמן באקראי כבר יודע, כי עליו להביא מגדנות לילדים. שמא יביא חפיסות סיגאריות אחדות לחברים הגדולים ובירכו את נפשו בגללן? – היו גם אלו מעשים שבכל יום וחבר היורד מהמשק העירה מביא מהן בכיסיו. לא כן יעשה חבר שהוא בעל שמח ויולד לו ראשית אונו.

שיווה אפרים לנגד עיניו את כל ענפי המשק – הרפת, הלול, המטבח, המכוורת – והתאמץ להשכיל ולזכור מה הדבר הנחוץ ביותר ועשוי לשמח את לב העובדים אם יובא. כי יש ומביאים למטבח, למשל, איזה כלי פעוט־ערך והנשים צוהלות ושמחות כמוצאות שלל רב; ויש שהלוולית מפצירה חדשים רצופים שיביאו לה חפץ קטן, העשוי “להציל” לדבריה את כל עבודת הלול… אכן, רצה אפרים לגרום הפתעה משמחת יוצאת־מן־הכלל ולהניח את דעת הכל – ונזכר! ־ ־ שלא־מן־הענין החלו להתרוצץ לנגד עיניו היצורים הצחורים המנומרים מהמדור התחתון של המשק: הארנבות הקטנות… ויחבוט חבטה חזקה על מצחו כאומר: ראו, זה מצאתי!

ככל שהוסיף להגות בענין, כן השתעשע במראה הארנבות המתרוצצות תחת ממגורות־הפח ומפשילות את אזניהן תחת כל גג וסככה, מחככות את כפות רגליהן בכל מחבוא ופינת־סתרים… – עתה הבין מה עליו לעשות. ומשאורו עיניו, אפרים נפרד מעל היולדת והתינוקת השכובה על־ידה, שב ולבש על פניו ארשת מעשית, כראוי לאיש־משק, שאינו פנוי לשמחות וההתרגשות היתירה אינה נאה לו.

– לאן נחפז האב הצעיר? – רגנו ונזפו המילדות, האחיות וצבא הצובאים סביב ליולדת.

– המשק… – סתם אפרים בנעימה מעשית.

– אפרים, שלום… – פלטה היולדת בזוהר־עינים.

– שלום. – פסק קצרות גם לה וחתם נשיקות יבשות על פני שתי הנפשות הקרובות, יצא את החדר בפסיעה חטופה, כמו עמדו בדרכו כדים של זכוכית הצפויים לשבירה ולניפוץ ממגע של סוליית הפולח.

ויסע אפרים בדרכו למשק ויחן, ובכל מקום חנותו חקר ודרש. מפי חקלאי מנוסה חקר לפרטים על גידול ארנבות – האם הארנבת הצחורה־המנומרת משובחת בגזעה או אולי יש גזעים מעולים מהצחור־המנומר? ושמא יש משק בו עוסקים בגידול ארנבות כבענף של המשק ולא באקראי מתרוצצות בו ארנבות אחדות בין סככות וממגורות־הפח ־ ־ נמצאו אנשים שהורוהו את ההוראות הדרושות אף מסרו לו ידיעות מהימנות ביותר:

– ארנבות אתה מתכוון לגדל? ענין נאה הוא. תקים גדרה תחת כיפת השמים, גדרה מרשת טובה, תן להם אוכל בעין טובה ופרו ושרצו והיו לכם ארנבות למכירה והכנסה הגונה כמו מענפים מכניסים אחרים של המשק ־ ־ ־

– אחר ארנבות משובחות אתה מחפש? זאת דע לך: הארנבת הצחורה־המנומרת היא הדלה שבהן. ולא עוד אלא אם נידונה משפחת הארנבות האחת לחיות תמיד בינה־לבין־עצמה, סופה להתנוון לחלוטין. עליך לדאוג איפוא ל“דם” אציל ומיוחס, שיחזק את המשפחה הצחורה־המנומרת וישביח אותם ו“דם” זה תשיג במשק הגרמני של פלוני ־ ־

עתה ידע כבר אפרים את כל הדרוש. בלי הוסיף לשאול שאלות נטה מדרכו וסר למשק הגרמני האמור. כמגדל מובהק ומנוסה סח עמו על “הדם” החדש שהוא מתכוון להזרים בארנבות הצחורות שבמשק. והגרמני הבין לחפצו, הראה בתנועה מתונה על הארנב האפור שישב בפינה מובדל משאר ארנבים, ואמר:

– זה “הדם” הדרוש. הוא יפרה את משפחת הארנבות הצחורות, יחסנה, יוריש לה את סגולותיו הטובות והיתה לך תוך שנים מעטות משפחת ארנבות לתפארת.

רכש אפרים את הארנב האפור והוסיף וקנה לו בת־זוג, כלאם בארגז ובנפש שלווה המשיך את דרכו. בכל מקום נסעו ושבתו הציב בצידו את הארגז הסגור, כמו היתה זו ראש דאגתו בעולם.

– מה אתה מוביל כאן, בחור? – תהו וחקרו נוסעים ובני־לוויה בדרכו.

– ארנבות. – הטעים אפרים בשמינית חשיבות – זה ארנב בן גזע אציל ומיוחס וזו בת־זוגו.

– האם כדאי כל הטורח הזה? – פקפקו שואליו.

– כדאי וכדאי. – הסביר אפרים בחום – עשויים הם להוסיף ענף ללא־טורח במשק וגם הילדים מחבבים ארנבות.

– נו… – נועעו הנוסעים בראשיהם, כמו לא הוחוור להם הענין כל־צורכו.

– דבר אמת ויציב. – פסק אפרים בנעימה יבשה ליתר חיזוק. בהחזיקו את ארגז הארנבות בידו.

ושקט ובטוח הגיע למשק. רבים הקבילו את פניו. הנשים חבקו את ידיהן על סינוריהן הלבנים וחייכו בחיוכים קצרי־רוח לידיעות בדבר החברה היולדת והילוד החדש. הילדים נזעקו לשמועה שאפרים חזר ונקהלו בקהלם לראות מה הביא. אף החברים עשו כה וכה בחצר ושאלו זה את זה מרחוק מה ענין השמחה הלזו ־ ־

– נו, אבא חדש, השלום ליולדת? – חייכו בעיניהן ושפתיהן הנשים, וצחקו משום־מה אשה באזני רעותה.

– שלום. – נופף אפרים להן בתנועה מתונה.

– בת נולדה, בן־חיל שכמותך!… – תהו החברים במנוד־ראש – וכי לא יכולת להביא בן לעולם?

אף־על־פי־כן לא נתקררה דעתם עד שבאו ולחצו את ידו של אפרים, הקיפוהו סביב ותמכו את ידיהם במתניהם, עישנו מהסיגאריות הטובות שהביא וציפו לחדשות שבפיו…

– לאפרים נולדה בת… – מסרה כנופית הילדים בעינים פזיזות וציפתה קצרת ־רוח גם היא לחדשות נוספות.

ואפרים שוב לא שעה לשאלות־ותשובות, כי לקח את ארגז הארנבות וירד לחצר. הנשים אספו את ידיהן ופנו זו בכה וזו בכה וגם החברים־הגברים הלכו איש לעברו. הלכה עם אפרים עקב בעקב כנופית הילדים, כי הבינו לכוונתו הטובה במוחם הזריז ועינם החדה הבחינה מיד מה רבות ונצורות הסגולות בזוג הארנבות שהובא.

– ראו מה ארוכות האזנים! – הכריזו הילדים ובחנו, ישבו סביב לארגז ושפטו את בעלי־החיים לפרטי־פרטיהם.

– אפרים הביא ארנבות! – עשתה הידיעה כנפיים וחבורת הילדים גדלה והלכה.

ואפרים חפת אותה שעה שרווליו, תר את המקום המתאים, נטל רשת ומעדר ופטיש ועשה את העבודה, כפי שהורוהו מגדלי הארנבות המנוסים. הציב עמודים מאחורי החצר של הלול. חיבר אליהם את הרשת, התקין פשפש בגדרה ולא נח עד ששלמה המלאכה עד תומה.

– פה תדורנה הארנבות מעתה. – הצהיר לבסוף כלפי הילדים – הנה נכנוס את הללו שמתחת לממגורות־הפח ומפינות הסככות. פה יחיו וירבו והיתה לנו במשך הזמן משפחה לתפארת.

ויפוצו הילדים בכל הזריזות הצפונה ברגליהם, נטשו בין ממגורות הפח, חדרו אל חביוני הסככות של המשק – ותהום החצר. העיזו הילדים את היצורים הצחורים מכל פינה ומחבוא, אף שמיאנו בעלי־החיים הקטנים להיענות לילדים. דפק לבם הקטן, התרוצצו עיניהם הפזיזות במחשכים הנידחים ביותר, שם ישבו על כרעיהם הצחורות והפשילו אזניהם – הקשיבו לקול העלה הנידף…

אבל כלום יעמוד בעל־חיים בפני רצונו של אדם? סוף־סוף יכלו הילדים ליצורים הצחורים ואחד לאחד תפשום באזניהם, כינסום למעונם החדש. תחילה הביאו את הארנבות האמהות הגדולות ואחר־כך שלחו יד בפעוטות. עוד מעט ומלאה החצר הגדורה מבעלי־החיים הצחורים שפזלו בעיניהם כמוכי־סנוורים מאור השמש הרב שנשפך עליהם ולמראה המסתכלים הרבים שצבאו על מעונם החדש. פעמו הגופות המצונפים ככדורים מצחירים, חרדו הרעידו האזניים המופשלות לאחור, התרוצצו העינים המזהירות כפנינים.

– אין דבר… לא יאונה לכם רע. – היה אפרים מהלך ביניהם ומציב ארגזים בפינות החצר הקטנה – רק סדר חייכם ישתנה, שוב לא תהיו מופקרים לשוטט כאוות נפשכם.

"אנו בוחרים לשוטט בחצר ־ ־ " – נדמה טענו וקבלו עיניהם של השבויים הצחורים –

“אנו בוחרים לשוב אל מחבואינו מלשבת כלואים מבפנים לרשת הזאת…”

כן טענו היצורים בלי הגה ואומר ורק הרואה־ללבב הבין מה רבה חרדתם, כי ספקות רבים נשקפו מעיניהם והיסוסים וחששות שונים ומשונים… העז והחצוף שבהם ניסה לשרבב את כרעיו כקפיצים ולנתר אל עבר הרשת. הפעוטות וחסרי־הבינה תחבו את סנטריהם הצחורים בעד לחורי הפשפש. אך חזקה היא הרשת והפשפש ננעל על מסגר.

– פה יחיו וילינו בארגזים שהצבתי. פה יקבלו מאכלם ומשקם דבר יום ביומו. פה לא יחסרו עוד דבר. – כן נשא אפרים את דבר חנוכת הגדרה באזני הילדים, כראוי לאיש־משק שהתחיל מעשה והשלים, וחבורת הילדים התנהלה כמתי־סוד בחשיבות ואחריו.

ועדיין לא נסתיימה על אפרים פרשת הארנבות שהחל בה. הפרשה אך הוחלה כאשר נאספו החברים של המשק וישבו בצידו על המדרגות במבוא למטבח. כאן ראובן הגבוה השמיע את דעתו ואפרים השיב, כאן החברים היושבים מסביב השתתפו בויכוח ומשכו בכתפיהם משיכות שאי־אפשר היה לדון על־פיהן לצד מי הם נוטים. ראובן הגבוה שלל ואפרים תירץ, ראובן הקשה ואפרים יישב – היה היתה שאלת הארנבות הפשוטה, לכאורה, לסוגיה חמורה.

– שמע אלי, ראובן הגבוה – כלכל אפרים את דבריו בזהירות – יודעני, כי בהתרוצץ בעלי־החיים בן ממגורות־הפח נדרס האחד בפרסת הבהמה ונטרף השני בשיני השועל.

– ואף־על־פי־כן לא הזיקו לאיש ופרו־ורבו בלא יד מטפלת. – השמיע ראובן את דעתו.

– אפשר שפרו־ורבו כדבריך… – שקל לו אפרים בידיעות שרכש, כשהשתמש הלוחם בתכסיסי מלחמה – אך סופם שהיו מתנוונים. כן למדנו – התנוונות, עקרות – וחסל.

– התנוונות… עקרות… מליצות הן. – החליק ראובן את שפמו הסמיך, העביר את ידו על בלוריתו הגדולה והעמיד עינים קפואות – עיני תם – בחלל־האוויר.

– הוא הדבר שאתה מיתמם. – חיזק אפרים במקצת את קולו – אך כל היודע בגידול ארנבות יעץ להקים גדרה מרושתת ולהציב ארגזים, להזרים דם של גזעים אצילים בבעלי־החיים הצחורים… ואני התענינתי!

– התענינת, אפרים, ולא ידעת מה התענינת. – מלמל ראובן הגבוה כלועס את המלים בשפתיו.

– אך זו דרכך לבטל… – דרך אפרים עוז מחודש והיישיר להביט אל עיני ראובן הקפואות לנקודה – אבל מביטול עד גידול מסודר עוד רב המרחק.

– נו־נו… – טלטל ראובן את בלוריתו הגדולה – ויהא שאני מדרכי לבטל… הרי תמיד עושים ואינם שואלים לדעתי… ובסופו של דבר? ראובן הגבוה צודק…

סיים והלך אף שצללו דבריו כאזהרה מבשרת רעות באזני השומעים. ראובן כבר פנה בפסיעה רהוטה לחצר כמו השגיחו עיניו בדבר־מה נחוץ ודחוף. שאר החברים עברו ועלו במדרגות ולפנים, כי הגיעה השעה לאכול. רק אפרים נשאר יושב במקומו כשפניו אדישות כלפי חוץ כשהיו, אך בקרבו מצלצל פעמון: ושמא צדק ראובן הגבוה וראה את אשר נעלם מעיניו? ־ ־ שמא הזהיר וידע מה הזהיר, רמז וידע מה רמז? ־ ־ ־

ירד אפרים בצנעה אל הגדרה שהקים, בדק בדוק היטב במתרחש בתוכה. ראה כי מנתר שם אחד הצחורים אל קלח הכרוב שהוטל על הארץ וכי השאר מרטיטים את אזניהם, נמשכים ונסוגים מקומצת הירק ומגבעולים של התירס שפוזרו בגדרה – ונרגע. חייך כלפי עצמו במנוחה, חלץ את עצמותיו והסיח את דעתו מנבואתו הרעה של ראובן הגבוה. – “כאן הכל כשורה” –– הסתכל פעם נוספת ונחה דעתו.

וגם למחרת, אשר השכים לקום לעבודה וחש מעין חידוש בקימה לאחר הפגרה שהיתה לו – היה לבו סמוך ובטוח ושקט. תחילה הציץ אל השמש שהגיח החמה מבין ראשי ההרים ושקל בדעתו אם לא איחר לקום בפעם הזאת. אחר־כך נזכר כי עליו להביא מעתה בכל בוקר קלח כרוב וראש ירק אחר לארנבות הכלואות, בטרם ישתה בעצמו את התה במטבח ויצא לעבודתו בשדה.

“אסור תחילה אל הארנבות…” – הגה במתינות.

הרי מעתה עליו הדאגה לצחורים שכונסו ולארנבים הזרים שהובאו על ידו. האם הסתגל כבר הזר האפור וגם בת־זוגו נתפייסה לארנבות המקום?… כן הגה ועשה את מעשיו בשהייה, ירד לחצר ונטל קולס כרוב, סר אל הלול וביקש מעט גרגרים וגריסים. מצוייד בכל אלה פנה אל עבר גדרת הארנבות שהקים ־ ־ ־

ושמש הבוקר סימאה בזוהרה את עיניו המלופלפות משינה, מדי לכתו לגדרה, ולא הבין מה אירע –– שקטה הגדרה ואין בה נפש חיה, אך חור פרוץ ברשת הקיר –– האם החור הוא מאמש או אולי לא היטיב לחבר את הרשת לקרקע ונחתרה כאן מחתרת מלמטה? –– צחור־מנומר הרטיט ליד הפשפש הסגור… ארך־אזניים היה שכוב על הארץ בדרך מהגדרה שהקים אל החצר של המשק… וזה הכל? – רק עתה נקרעו עיניו לרווחה: יצור יחיד ומרוטש היה מוטל בגדרה… התנחם משום־מה כי נותרו עוד איפוא לפליטה והצילו את נפשם הרבים מפורענות שהתחוללה כאן בלילה! –

“לא… לא נותרו רבים לפליטה ולא הצילו את נפשם…” – בישרה מרחוק נקודה צחורה־מנומרת מאצל סככה ואבלו גם ממגורות־הפח מדי קרב אליהן.

אכן! – שוא קרס אפרים ליד מחבוא והציץ לפינה נידחה… עין פזיזה לא נראתה מסביב, אוזן לא הופשלה לאחור… ובלי הרים את ראשו, הלך אצל זוג הבהמות שחיכו באורווה והטיל עליהן את הרתמה. רכב לשדה ובלב קשה חרש אותו יום, בלי חשוב מחשבה סיים את יום החרישה שארך וחזר לחצר –––

– אפרים, מצאנו עוד שנים חיים! ־ אצו הילדים לקראתו בבשורה.

– והזר האפור גם הוא בריא ושלם! – שבה והכריזה כנופית הילדים.

התנער גם אפרים כמו נזכר זה עתה בתקלה שיצאה מתחת ידו. אמנם כן, צדקו הילדים – מתחת לממגורות הפח, בפינה נידחה ומודחת, במחשכי קרן־זוית נוצצו כפנינים עיניהם של פליטי הטבח ובריחוק־מה מהם קיפל את אזניו והצטנף על משמר הזר האפור הגדול… הם הצטנפו במקומם, כמבקשים לטשטש את מציאותם בעולם, ואפרים שקם מקרוס על ברכיו חזר אל בהמת־העבודה שהמתינה, התיר את רתמתה מעליה והאביסה באורווה, הלך ובמוחו ניקרה המחשבה האחת: כיצד קרה הדבר – שמא הרשת היתה מקולקלת או לא נסגר הפשפש על מנעול? ––

– מפה! דרך המחתרת הזאת פרצו לתוך הגדרה. – ליוותהו חבורת הילדים הנאמנה לצערו והסבירה, כי חקרה לפרטים במשך היום – ומפה דרך הנקב הזה נמלטו החיים על נפשם.

“זה הדבר… ומלחמה נוראה התחוללה כאן הלילה…” – הרהר אפרים בלי־אומר ובוש לשאת את עיניו מסביב – "ודאי השתדלו הארנבות להמלט משיני הטורף, התרוצצו ושוטטו בתוך הגדרה ואשר לא הספיק למלט את עצמו – רוטש בלי רחמים במקום… וכן השיג הטורף את היצור הנמלט ובאמצע הדרך שלח בו את שינו… אך מי הוא שחולל את מעשה הטבח הזה? –– "

הרים אפרים את עיניו והביט מסביב כשואל. החרישה כנופית הילדים כי היססה להטיל את האשמה על פלוני מסויים. חקירתם לא גילתה עוד דבר. מוחם הזריז טיפל עד עתה רק בחקירת הפרטים כמות שהם, אך לא הרחיקה כדי חיפוש האשם בדבר… אולי תן פרץ פרצה בגדר, אך לו היה כאן התן היה מרגיש השומר והשומר לא שמע ולא חש… מיהו איפוא שידו בפשע הזה – האמנם לא ייוודע הדבר?

־ אני אומר לכם, כי הכלב עשה זאת. – נחפז לבוא במרוצה הגדול בילדים ולהודיע בנשימה שקצרה, כמו סיים זה עתה את חקירתו הקשה.

– איזה כלב? – סבוהו הכל.

– הכלב… זה האפור, השעיר… הרי הוא ישוב על הגורן ובעיני ראיתי על סנטרו כתמי־דם. – הצביע המודיע לצד המודבר והוכיח בבטחון שלא הניח מקום לספק.

– אמנם כן… – נצטרפו שאר הילדים להוסיף על כתב ־האשמה של הכלב – כלב זה משוטט סביב לחצר… אין מאתנו ידוע מאין נטפל אל המשק… אף אני ראיתיו יושב על הגורן מבוקר… הרי הוא יושב גם עתה ומלקק בלשונו…

ואפרים יצא את חבורת הילדים בשתיקה. לא אמר אם הוכחה גם לו אשמתו של כלב תועה, שנקלע מאי־שם לחצר. כן לא יעץ אם לשוב ולתפוש את הארנבות הפליטות ולכלאן בגדרה או לעזבן לנפשן… הוא הלך כבוש־פנים לעבר חדרו ולא סח עם ראובן הגבוה על המקרה שקרה, אף עם שאר חברים לא דיבר מטוב ועד רע. הוא רכב על בהמתו לשדה למחרת וגם אותו יום חרש ומוחו ריק ממחשבה כלשהי…

… כילה את יום העבודה ושב ועלה עם הבהמות לחצר, בהשמטת רגל אחת מעל גב הבהמה כאשר ירכב החורש. התנהל בנחת בשביל והשביל עולה לחצר מן הצד לגדישים של הגורן – שם ישב אותו כלב ־ ־ שמא עדיין ליקק את סנטרו או חדל?… אכן, מבט תככים ומרמה היה מבטו, סנטר חד של נוכל היה סנטרו, ישיבת פרא ולא כלב יליד־בית ומשק ישב על ערימת קש הקטנה ושער עורו סמור ומדובלל, כשערו של רוצח מועד.

לא יכול עוד אפרים לעצור ברוחו, כי לפתע הציף נחשול זעם ושם לו מחנק… מראה הארנב האחד המרוטש… מראה הפליטים החיים שניצלו… הוא צנח לאיטו מעל גב הבהמה והוציא את הנשק הצמוד לירכו – הידק על מקורו של הנשק ולא שמע לקול היריה… כי ברגש סיפוק ובשמחה אכזרית הביט איך כרע אותו כלב לארץ, צנח על ערימת הקש הקטנה בלי להפליט יבבה… ואפרים שחזר אל בהמתו התנחם, כי נקם את דמי היצורים ששופכו. –––