מגמתו העיקרית של הספר “גל חדש בסיפורת העברית”¹ מודגשת היטב בשמו: להציג את הסיפורת הצעירה משנות החמישים והשישים כחידוש בהשוואה ליצירתם של בני “דור בארץ” ושל קודמיהם, האבות “של הסיפורת הארצישראלית הנאיבית”.

כדי לייחס את החידוש לבני “הגל החדש”, נאלץ שקד לטעון, שקיימת רציפות בין יצירתם של בני “דור בארץ” לבין יצירתם של בני הדורות הקודמים, הסופרים שקדמו להם בתקופת העליות. שקד מבליע הנחה זו יותר מפעם אחת, מבלי שיטרח כלל להוכיחה: “מכמה וכמה בחינות ממשיכה הסיפורת של מלחמת השחרור את המגמות העיקריות שנסתמנו בספרות העלייה השנייה והשלישית” (עמ' 12). ואחר “יוצרים אלה אינם מתקוממים נגד האבות המייסדים, כי אם מקבלים את ערכיהם אפילו בלא שיתייחסו אל הכוחות ההיסטוריים שהניעו את האבות ליצירתם” (29). ושוב: “הסיפורת העברית בדור מלחמת-השחרור נשאה את ההיסטוריה העברית (בהווה ובעבר) על כתפיה” (66).

אך הן ההיפך הוא הנכון. הנחת היסוד המוזרה של שקד ­– אין לה על מה לסמוך! “דור בארץ” אינו ממשיך את קודמיו. תעיד על כך אמירה מפורשת של אחד מבני הדור, מתי מגד: "ביסודה של תמונת עולמו של בן הדור אין אתה מוצא אלא אותו בלבד: זכרונותיו, חוויות ילדות שלו, אוצר מלותיו.

אלה וכיוצא בהם הינם תוצר מובהק של הארץ ושל עשייתה החדשה ­– אך אין בהם מתחושת רציפות הדורות. הבעיות בהן מתחבט בן הדור, אינן עמוסות משא-לעייפה של דורות קדומים, ואף הדור הקודם האחד ­– שבוודאי רב חלקו ביצירת הקרקע לעשייה חדשה זו ­– אינו שותף להן, כמעט“.² חולשתו העיקרית של חיבורו של שקד היא בנקודת המוצא: העדר הגדרה ברורה של המושג “דור” (“כדור בספרות, ולא כדור ביולוגי” ­– כהערת המחבר עצמו). ההבדלים השונים שמנה בין שני הדורות לא עמדו לו כאשר פנה לעסוק ביצירתם של סופרים משני הדורות. כך, למשל, קבע, שבני “דור בארץ עוסקים ב”אנחנו”, ויש להם יחס מודע “אל בעיות חיים וחברה”, ואילו בני “הגל החדש” מטפלים ב“אני” בהרבה אשנבים ובכניסות צדדיות. אולם על פי קביעה זו עצמה, מה ההבדל המהותי בין יחסו של א. ב. יהושע ב“מול היערות” אל החוויה החברתית, ש“נעשתה כאן מצע להתמודדות ישותית של הגיבור עם עצמו ועם המיתוס המונח ביסודה של הוויה זו” (137), לבין יחסו של ס. יזהר אל בעיות חברה ברומאן “ימי צקלג”, שאודותיו כותב שקד כדברים הבאים: “ערכו של הקיום הקולקטיבי הועמד בספק, וסוגיית הקיום של האדם כאדם תופסת מקומה. מה יעשו האנשים לאחר שתתבטל התביעה או יתמעט הלחץ של הכלל על הפרט, והפרט שחזר לרשות עצמו יכול ויצטרך לבחור בדרכו שלו?” (42) איזה הבדל קיים בין “יחס דו-משמעי אל ההוויה החברתית” (90), המיוחס למספרי “הגל החדש”, לבין “שניות מהותית בדברי יזהר” (21) אל ערכי חברה, שהוא ממייצגיו הבולטים של “דור בארץ”?

הבדל אחר, שמותח שקד בין שני הדורות: יצירתם של בני “דור בארץ מגלה נטייה ריאליסטית-נאטוראליסטית וכתובה ב”נורמה סגנונית" שקיימת בה “דיספרופורציה בין צורות ההבעה לנושאי-הכתיבה”. לעומתם בני “הגל החדש” מתרחקים מן הריאליזים אל ההבעות האקספרסיוניסטיות והאימפרסיוניסטיות ועושים שימוש בלשון הדיבור ובסגנון ‘נמוך’. אך בספריו ‘המודרניים’ (המרכאות הן של שקד), של אהרון מגד ‘מקרה הכסיל’ ו’הבריחה' אתה מוצא טכניקה ‘סוריאליסטית’ (48); ואצל שורה ארוכה של בני “הגל החדש” ניתן לגלות את “הריאליזם” המוקצה מחמת מיאוס: “נטייה ריאליסטית ניכרת, למשל, בסיפוריהם של נעמי פרנקל, רחל איתן, יהושע קנז, שמאי גולן, ישעיה קורן וניסים אלוני (בסיפוריו!)” (52).

ואשר לסגנון, רק לשקד פתרונים, מדוע נעשה סגנונו של שמיר מייצג בלעדי כמעט של יוצרי “דור בארץ” (והמחבר חוטא ליצירתו של שמיר יתר על המידה בפסקנותו בעניין זה), וסגנונו, למשל, של אהוד בן-עזר אינו נעשה מייצגם של בני “הגל החדש”?

הבדל ברור אחר בין שני הדורות, לפיו ספגו בני “דור בארץ” את השפעתם ממספרים ארצישראליים נאיביים (משה סמילנסקי, שלמה צמח ואחרים) ומספרות מזרח אירופה (“אנשי פאנפילוב”, כמובן), ואילו בני “הגל החדש” הושפעו מ“סופרים אירוניים כלפי ערכי היישוב” (ברנר, עגנון, ראובני ואחרים) ומספרות מערב אירופה (“לא עוד נאטוראליזם וקשירות סוציאלית נוסח-רוסיה אלא סוריאליזם, סימבוליזם, אקספרסיוניזם וכדומה” ­– עמ' 90). להבדל זה מותר כלל לא להתייחס, משום שכל הקביעות הללו הן עדיין בבחינת “טעון בדיקה וזקוק לראייה” בשביל המחבר עצמו.

כאמור, העדר הגדרה ברורה למושג “דור” מכשיל כל נסיון לייחס חידוש לקבוצת יוצרים אחת ובה בשעה ליטול אותה מקבוצת יוצרים אחרת, כדרך שעשה שקד. אך אם מגדירים דור בספרות כקבוצת יוצרים, שמגלה התייחסות רוחנית-תרבותית אחידה, ומתירים במסגרת ההגדרה לכל אחד מבני הקבוצה למצוא לעצמו את לבושי-הביטוי הפרטיים להתייחסות זו, אזי שוב אי-אפשר, בשום פנים, להעמיד ניגודים בולטים בין בני “דור בארץ” ובין מספרים משנות החמישים והשישים.³ במלים אחרות: ההבדלים בין “דור בארץ” לבין אלה שקדמו לו הם הרבה יותר מהותיים מן ההבדלים בין “הגל החדש” לבין “דור בארץ”.

ספרות העליות מתפרשת היטב על ידי עמדה רוחנית משותפת, הנשענת אל משנותיה השונות של המחשבה הלאומית. עמדה רוחנית זו אינה מקובלת עוד על בני “דור בארץ”. האירועים המרכזיים של הדור (מלחמת השחרור, בעיקר) סותרים את ערכי-החינוך וההערכות לעתיד שקיבל מקודמיו (ובמרכזם ­– הבטחון שהמדינה תושג בדרכי-פיוס שונות). “דור בארץ” הינו הדור שפונה עורף לעמדות הרוחניות שהיו מקובלות על אבותיו (ראה שוב אמירתו הכנה של מתי מגד), והוא זה שמבטא את האכזבה הרוחנית מערכי המחשבה הלאומית. מפאת קוצר המצע אסתפק בדוגמה מובהקת אחת משל ס. יזהר. גיבורו של “חרבת חזעה” מעיד על “מפולת מהממת” שנתרחשה בו בין בתי הכפר שנעזבו, “קירות ששקדו עליהם לפארם כדי הישג-יד; נוות-בית טוחת סיד ומכיירת כרכוב צבוע כחול ואדום לנוי; בגבהי הקירות תלויות זוטות של פאר, שרידי תשומת-לב שנשתמטה לה עתה קרקעה; ועקבות חכמת-נשים ­– בנתה-ביתה, מקפידה על המון פרטים שהנה זה עברה שעתם; סדר שהיה מובן למישהו, ואי-סדר שמישהו לנוחיותו מצא בו ידיו ורגליו; שיירי כלים שנאספו ובאו לפי הצורך ולפי המקרה, אחוזים בששון ובצער פרטיים מאוד, זר לא יבינם”. ומפולת זו מתבארת מיד בהמשך כהתערערות של עולם ערכים שלם, שקודם לכן יצאת בשמו לממש את “שלילת הגלות”: “מעולם לא הייתי בגולה ­– דיברתי אל עצמי ­– מעולם לא ידעתי כיצד זה ­– אבל דיברו אלי, וסיפרו ולימדו, וחזרו ושיננו באוזני, בכל פינה, בספר ובעתון, ובכל מקום: גלות. על כל מיתרי ניגנו. תיגר עמנו על העולם: גלות! וזה היה בי, כנראה עוד עם חלב אמי. מה בעצם, עוללנו כאן היום?”

מהעדר יכולת ליישב את הסתירה בין האופן שבו נאלץ להשיג את המדינה (המציאות של חייו) לבין האופן שבו התחנך להשיגה (עולמו הרוחני) ­– פנה הדור עורף אל ערכי אבותיו. את תוצאות הבריחה הזאת מן המחשבה הלאומית, ניתן לראות בהתפתחות (ונא לדייק: התפתחות, ולא חידוש!), שחלה אצל סופרים משנות החמישים והשישים. הללו ממשיכים מגמות רוחניות שחידשון בני “דור בארץ”. “האשנבים השונים” וכן “הכניסות הצדדיות” אינן אלא “יציאות” מרובות ­– חלקן הניכר בהולות, ומיעוטן אפילו מגוחכות ­– שהן תוצאה ישירה של פניית-העורף לבעיות הזהות העצמית על ידי “דור בארץ”.

אין בכוונתם של הדברים להעריך כאן את טיבו של החידוש, שהטילו בני “דור בארץ” בסיפורת העברית; נתכוונתי רק להעמיד את החידוש במקומו ­– והוא כולו של “דור בארץ”, וכן להציב את ההמשכיות במקומה ­– וזו כולה של בני “הגל החדש”.

מן הטעמים שמונה שקד עצמו ­– וביניהם, פתרונו הדחוק להעדר האפשרות לקבוע גבולות ברורים בין שני הדורות, לפיו החל המפנה של “הגל החדש” שעה ש“הכוחות הסותרים הכמוסים שהיו צפונים ביצירתם של בני ‘דור בארץ’ החלו לצאת מן הכוח אל הפועל” ­– מוטב היה לברר את ההתפתחויות שחלו בסיפורת הצעירה מאז מלחמת השחרור ועד היום, לא על פי החלוקה לדורות, כי אם לפי נושאי-הכתיבה. מבחינה זו יכול היה להיות דיון פורה פי כמה בחילופים התכופים של נושאי-הכתיבה (שמצורפות להם בדרך הטבע הבעיות התימאטיות, דמויות הגיבורים וצורות ההבעה) במשך למעלה מעשרים שנותיה של הסיפורת הצעירה: סיפורי מלחמת השחרור, סיפורי ההווי (הילדות והשכונה), הספרות האירונית של התם שנתבגר, סיפורי השואה והסיפורת בנושא של החיפוש אחר הזהות העצמית, יחד מצטרפים נושאים אלה למעגל רב-עניין, שסופו חוזר אל ראשיתו, אל נקודת המוצא של בני “דור בארץ”. מבחינה זו, הפרק האפשרי היחיד בין המסות, שנכנסו אל החלק הראשון של הספר, הינו הפרק שדן בנושא השואה בסיפורת הישראלית הצעירה.

אפשרות של התייחסות נוספת אל הסיפורת הצעירה, שאף היא מבטיחה דיון פורה, קיימת בהארות נפרדות של מספרים. “חמש הארות” כאלה כלל שקד בחלקו השני של ספרו. ואף שכל חמשת המספרים ראויים בהחלט לסיכום-ביניים מעין זה שנתכוון לו שקד (עמיחי, יהושע, אפלפלד, כהנא-כרמון ועוז), ספק אם יצא ידי חובה כלפי יצירתם בבליל של תוכן היצירות, תוארי-הערכה וקביעות מתובלות בטרמינולוגיה מקצועית, שהניח לפני הקורא בחלק זה של חיבורו. השפעות ספרותיות אי אפשר לנער סתם-כך מן השרוול. וטרמינולוגיה אינה מחדשת דבר, מלבד שהיא מקשטת משפטים פתלתולים נעדרי-איכות. חלק זה של הספר מדגיש, כי התייחסותו של שקד אל היצירה הספרותית היא נעדרת השראה. גם דברי-ביקורת (אף אלו שמסווים עצמם במעטה של מדעיות) אינם חייבים להיכתב באופן כה משעמם וכה מרושל, כדרך שהם מוגשים בספר זה.

(הארץ, 1971)