אני מטיל ספק אם1 פרסום “הגולים”2 “בא למלא את משאלתה של המספרת”, כפי שטוענת ההוצאה. בצורתו זו מעיד הסיפור, יותר מכל, על החלטה לא-נבונה של בית-ההוצאה, המסתמכת על פירוש לא-נכון של הערת המספרת. היא אמנם ציינה במבוא לקובץ סיפוריה “מאמש”, כי “‘מאמש’ הוא המשך לסיפור ‘לעת עתה’”, אך מיד לאחר מכן טרחה להבליט את ההבדלים שבין שני הסיפורים: “אלא ששם הרקע הוא מצרים, מקום הגולה בזמן מלחמת העולם הראשונה, ואילו פה, אחרי ‘ההצהרה’, עם גמר המלחמה, חוזרים הגולים אל הארץ ושבים לבנותה כמו לפני הגירוש”. שם הגירוש עיקר, ואילו פה “שאיפת הבנין היא העיקר”. “המשך” מסויג כל-כך בהבדלי זמן, מקום ותוכן, אינו יכול להתבאר בפשטות כרציפות.
פרק הזמן הארוך שמפריד בין כתיבתם של שני הסיפורים ניכר כל-כך בהבדלים הספרותיים שבין שני הסיפורים, עד ששוב אין להעלות על הדעת היתר לצרפם יחד תחת שם חדש. “לעת עתה” נדפס בשנת תש“ג, ואילו “מאמש” יצא לאור בשנת תשט”ו. זמן חיבורו של “מאמש” היה ככל הנראה לאחר תשי"א, כי באותה שנה כינסה המספרת את מרבית סיפוריה בספרה “פרשיות”, והסיפור “לעת עתה” הודפס בו בנפרד.
עם זאת, דומה שבית-ההוצאה כיוון במשהו אל משאלות-ליבה הכמוסות של המספרת, לנסות כוחה בכתיבת סיפור בעל ממדים גדולים. עיקרו של הניסוי – להמיר את המוקד המצומצם, ששרת אותה כה יפה בסיפוריה הקצרים, במוקד אחר, אשר יאפשר לה להרחיב את ממדיו של הסיפור. כך המירה את ההתרכזות בדמות הבודדת – בשימת-לב לאירוע ההיסטורי, שטורף בתוכו בבת-אחת גורלות של דמויות רבות. אולם האירועים ההיסטוריים בשני הספורים הינם כה שונים, עד שקשה להבין כיצד ניתן לצרפם יחד. בסיפור “לעת עתה” נעשה צרופן של הדמויות סביב סבל הגירוש והצפייה לשיבה ארצה. הגעגועים ארצה הם שמספקים למגורשים את הכוח לעמוד בגזירת הגירוש. ואילו בסיפור “מאמש” מצטרפות הדמויות זו לזו בזכות היותן ילידות העיר מאיקוב, עיר הולדתה של הדמות המרכזית בסיפור, נחמה רוטשטיין. פה הגעגועים לגולה (ליתר דיוק: לעיר ההולדת) מאחדים את הדמויות. שם גלות כפויה, שהכל רוצים בביטולה המהיר. וכאן גלות, הנזכרת באהבה ובהתרגשות, שהכל מבקשים לשמור את זכרה במעשה הבניין של ארץ-ישראל.
חשוב, כמובן, לבחון מה עלה בגורלו של מאמץ זה מצד המספרת. “לעת עתה” ו“מאמש” מעידים עד כמה היתה רחוקה מהגשמת רצונה זה, וצרופם ללא-חציצה של שני הסיפורים ב“הגולים” מבליט עוד יותר את הכשלון.
למעשה המשיכה המספרת לטוות כדרכה את הסיפור של כל דמות בנפרד. העמדתו של הסיפור הארוך הושגה במלאכת-שזירה, לא-מוסווית כהלכה, של קטעים מסיפוריהן של הדמויות אל תוך פרקים שאינם סמוכים זה לזה. אילו ניתנה רשות לערוך את הפרקים של הספר באופן אחר, אפשר היה להרכיב כמה עשרות סיפורים, שכוחם עמם לעמוד כל אחד ברשות עצמו, כמספר הדמויות המאכלסות את “הגולים”. באותה מידה ניתן לשלוף את סיפור-חייהן של מרבית הדמויות מתוך הפרקים, שאל תוכם נשזרו, מבלי שהמעשה ימוטט את קיומם של הסיפורים ושל הדמויות האחרות. הואיל והדמויות בפרקי “הגולים” אינן נבדלות מגיבורי סיפוריה הקצרים, נוהגות אף הן להיחשף במהלך הסיפור מבלי להתפתח. העדר-ההשתנות של הדמויות יכול להיות מודגם מדרך העיצוב של נחמה רוטשטיין, הבולטת מבין הדמויות שבסיפור. דמות זו חוזרת ומדגימה קווי-אופי ממגוון אחד, כפי שחזרה והגדירה אותם המספרת עצמה: “ואולם האשה הקטנה, בת-המשק המובהקת, לא רפו ידיה. כספן זה החותר להגיע בעתו אל החוף, הגדילה רק את מהירות התנועה וגם איחרה ביחד עם זה לשבת בלילות, ובבוא שעה, עם התקדש החג, היה אצלה הכל ערוך ומתוקן” (92). דמות זו של אשת-חיל חוזרת אלינו תמיד כ“בת-המשק המובהקת והמרחיקה לראות” (101).
שזירת קטעי-הסיפור של כל דמות בפרקים נפרדים ומרוחקים זה מזה נוטעים בקורא אשליה, כאילו קיימת איזו שהיא התהוות חדשה בין פרקי-הזמן שחלפו. אף זהו אמצעי טכני בלבד לסייע להעמדתו של סיפור בעל ממדים גדולים. צרופם-מחדש של הקטעים הללו מגלה, שהתפתחות הזמן בסיפורה של כל דמות היא מדומה. זמן-ההפרדה בין הקטעים אינו מעלה ואינו מוריד, וגורלה של הדמות אינו נקבע על פי מרווחי-השזירה של הקטעים על ידי המספרת.
אמצעי נוסף להעמיד על תילו סיפור בעל ממדים גדולים נוסה על ידי המספרת בתחום הלשון. על קוצר הנשימה הסיפורי שלה מנסה דבורה בארון לחפות באמצעות מבנה תחבירי של משפט, שיהא בו כדי לקיים אשליה של מתינות. השהיית הקצב נוצרת על ידי הרחקת הנשוא מן הנושא. ביניהם היא שותלת לרוב משפט תפל, שמעכב את ההתרחשות שבמשפט העיקרי. אביא לזאת דוגמה אחת מני רבות: “ברכה, אגב שיחה עם התופרת האיטלקית על זיו פניה של זו, שאלה אם אין כאן משהו מן הלהטים של אותו הבית רב-התמרוקים, ‘פאריס’” (29).
אותה מובאה יכולה להדגים מגבלה נוספת של דבורה בארון, שעושה את נסיונה לכתוב סיפור גדול-ממדים לבלתי-אפשרי, בתחום כתיבתו של דיאלוג. הדיאלוגים שלה קטועים. תמיד היא נחפזת לחזור לקרקע הבטוחה של התיאור. כפי שמורה הדוגמה, היא מעדיפה למסור את הדיבור בלשונה, או לצטט את הדיבור במהלך סיפורה.
המאמץ שתבעו ממנה ממדי הסיפור, הכשילוה לא-אחת ברגשנות, שדוגמתה קשה להעלות על הדעת בסיפוריה הקצרים: “היא פשטה את ידה אל השיח שנמצא בקרבתה ונגעה בו ברוך, דרך ליטוף, ואחר-כך, כשקמה ממקומה, גחנה אליו והריחה את ריח פרחיו כמו שהם, במחובר, ואז יצאה דרך המבוא הקרוב וצעדה אחרי בני-לווייתה, לאט, מתוך הרהור, כמו לאחר שעת תפילה והגיון-לב” (94). בסיפוריה הקצרים, בהם שליטתה בחומר הסיפורי הינה כה אמיצה, לא נזקקה דבורה בארון מעולם למאמץ כה בולט, כדי להעביר לקוראיה הרגשה פיוטית של אחד מגיבוריה. עיקר כשרונה הסיפורי של דבורה בארון מתגלה בסיפוריה הקצרים. שני נסיונותיה, בהפרש זמן גדול, להתמודד עם סיפור גדל-ממדים, לא עלו יפה, משום שאורך הנשימה הסיפורי עמד לה בשביל התבנית הסיפורית הקצרה בלבד. ואין באמירה זו שמץ של גנאי למספרת, שהרי מרובים המספרים שצורת הסיפור הארוך היא מעבר ליכולתם. צרופם של שני הנסיונות במסגרת “הגולים” הוא מעשה-המטבח הספרותי של בית-ההוצאה.
(הארץ, 1970)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.