התבלטותו של “איש הרוח” הישראלי פעלה יפה בשעות של נמיכות-קומה והתנהלות בעצלתים, שכאילו שפלותה של החברה מעצימה את הישגיו. גדלות מדומה זו מתנפצת בשעות שבהן החברה מגיעה למצב של רוממות-רוח. אז מתגלה לפתע הבינוניות, הקטנוניות והחולשה של השליטים מאמש בתחום התרבות. עליבותם של אנשי-הרוח שלנו נחשפה בשעה זו של עמנו. היא נתגלתה בשתיקה הכמעט מקיפה של ציבור הסופרים.
כל אלו שנזדעקו על כך שלא נערכה קבלת פנים רשמית לפלוני מסופרי העמים, כל אלו שכרכרו בהערצה סביב פלמוני מגדוליהם – כל אלו לא מצאו להם לפתע די מלים ומספיק התלהבות בשביל הנצחון של עמם, ואבד מהם הזעם בשביל מה שמתרחש בעקבות המלחמה.
כל אותם שהלעיטו אותנו בכל אופנה תרבותית קלוטה מבחוץ, כל אותם שנגרפו וגרפו אותנו עמם לקוסמופולטיזם רוחני מטושטש-זהות, כל אלה שזלזלו בכבשת הרש העברית בת כמה אלפי קוראים ולטשו עיניהם אל ספרויות העמים בתקווה להתפרסם שם, כל אלה שהמעיטו את דמותנו ולא האמינו ביכולתנו, כל אלה שגילו התלהבות, כשרון, חריפות והברקה בשלילת עצמנו – מדוע נאלמו לפתע כולם?
מהיכן נחלו לפתע מידות של צניעות, ענווה וקמצנות זו בדיבור, שמעולם לא נתברכו בהן? מהיכן באה להם לפתע אותה אחידות דעות מפליאה להכריז, כי בשעה זו אין לסופר כל תפקיד אחר מלבד השרות במילואים, ככל אזרח אחר במדינה?
אני רואה בהכרזה זו גילוי מובהק של חולשת הדעת ועדות ברורה לרפיסות הקומה של דור סופרים שלם. לא רק בשעה זו, אלא כמעט במשך שתי עשרות שנים. ימים אלה באו וחשפו זאת. במשך קרוב לעשרים שנה, מאז קום המדינה, נעשתה הספרות העברית שם נרדף לבטלנות, למין שעשוע חברתי של אנשים שבעים ומרוצים מעצמם. את מקום המאבק וההתמודדות עם השאלות הנכבדות שהתרבות הלאומית העמיסה על דור זה של אנשי-רוח, משום שזכו כי המדינה תקום בחייהם, את מקום החיפוש אחר תשובות לשאלות הלאומיות הדוחקות ביותר – תפשה הבריחה אל הישגי הרגע הקלים והמנוסה אל התהילה המזויפת והבהולה לאלתר. היה זה הדור הראשון, שבו לא קמו לנו סופרים, שהם בבחינת מרכזים וקטבי-משיכה תרבותיים. לא במקרה נעשה ההישג המובהק של הדור הזה בתחום הספרות – שיכלול עד קצה גבול היכולת של הכלים והצורות, שלא עמד בשום פרופורציה אל העמקות הרעיונית. לא לשווא רבו הפילוגים, ההתארגנות בכנופיות-ספרותיות ומאבקי-גמדים על פיסות-הילה בקרב הציבור העברי. ציבור צרכני-התרבות איבד את אמונו ובטחונו במנהיגות רוחנית מסתגרת ומוקיונית זו. לכל היותר מוכן היה הציבור להריע זמן קצר לכוכב-התורן של אנשי הרוח, אך לא שמר לו נאמנות לאחר שחלף זוהרו. ומי ששיחקה לו השעה היה חוטף בבהילות מן התהילה שנזדמנה לו באקראי ובבלי-דעת, מתוך וודאות ששעתו עשויה לחלוף עד מהרה. חולשתם העיקרית של אנשי הרוח שלנו מאז קום המדינה היתה בכך, שעשו כל מה שהיה בכוחם (ובכך גילו זריזות) כדי שלא להתחייב על עמדות. ההסתגרות בפני המוני העם נעשתה קנה-מידה לגדלות-היוצר. השתיקה, בליווי העמדת-פנים באה, כאילו, לציין עמקות המחשבה. וכך נעשה דור שלם של יוצרים, שבדרך הטבע היה צריך לרשת את מקום קודמו ולשאת באחריות ובחובות הדור, פרוץ לכל עניין חולף, רעוע בעמידתו וחסר עמוד שדרה להציג עמדות ברורות. את מקום המעשה החיובי תפשה הפעילות השלילית. שלילת-עצמנו נעשתה לו אבן-יסוד. בשעה שאנשי הרוח שלנו הצליפו בנו בשוטים, בטלונו בפני כל גוי ובפני כל מה שדבר בו מזרות הגויים, והטיחו בנו האשמות ומגרעות– בה בשעה נתגדלו עלינו לפתע ונתעצמו עד אין שעור. גדלות מדומה זו, שלא עמדה בשום יחס אל מידת המעשה החיובי, התפוצצה בשתיקה זו, שגזרו על עצמם בימים אלו.
אינני קומיסר לענייני תרבות ואינני סבור שיש למישהו, זולת הסופר עצמו, רשות להכתיב את אופיה של היצירה האמנותית, אבל אני מאמין שהסופר הוא, בראש ובראשונה, אדם חושב, שנתברך גם בכשרון ניסוח. איני יכול לתאר לעצמי סופר שאין לו עמדות וגישות בשאלות לאומיות ותרבותיות. כאשר העם היה שרוי בחרדה, ערב המלחמה, היה זה תפקידו של הסופר להסביר ולעודד. כאשר באה ההתלהבות וגאוות הנצחון, בעקבות המלחמה, היה צריך הסופר למצוא לה את הניסוח המתאים (לא לשווא החיה העם בינתיים שפע של מליצות, שכמה שבועות קודם לכן עדיין נערמו, שחוקות ומגוחכות, בפינות שכוחות של הלשון העברית). ועתה, כאשר ציבור של אנשי-מעשה רפוי-ידיים וקטן-אמונה שוחק את ההישג עד עפר, לא כל שכן שאסור לו לסופר לשתוק. עוגת הנצחון נפרסת על ידי אנשי המעשה. כל אחד מהם חוטף את נתחו, כדי שיוכל בבוא היום להתהדר בו בפני בוחריו. ידיים כושלות וחוששניות מתחילות כבר לסחור בשטחים שנכבשו. האין זה מתפקידו של הסופר למנוע את הבזיון הלאומי הזה? האם יכול סופר לראות כיצד איחוד לאומי יקר, שהושג בשעת חרום, הולך ומתפורר על ידי קטני-אמונה, ולשתוק? האם רשאי הסופר להצטנע בפינתו ולגזור על עצמו אלם, כאשר ההתעוררות של בני העם היהודי בגולה הולכת ומתבזבזת, בשל אזלת יד ופעילות שלומיאלית וחסרת מעוף של פקידי המוסדות המקובלים?
קדושה מדי שעה זו מכדי שתחמיצוה!
(הארץ, 1967)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.