מלחמת התרבות סביב השאלה “מיהו יהודי?” נראית בעיני מלחמה מדומה, שמלבד כסתות-דיו שותתות, שמטבען הן מכתימות הכל בגוון אחד, שום אמת לא תצא ממנה לאור. בכל מלחמות התרבות המדומות נשאלות גם שאלות מדומות, וכזו היא גם השאלה “מיהו יהודי?”
טעם ראשון: שאלה זו נשאלת על-ידי אלה, שזכותם לשאול שאלה זו מעוררת ספק אירוני. מי שמעוניין בכנות ביהדותו אינו זקוק לשאלה, שמעצם טבעה מתכוונת להצר את תחומיה של היהדות, כדרך שעושה כל הגדרה שבעולם. ומי שמכריז שהוא כופר ביהדות, זכותו לשאול שאלה כזו אינה עולה על זכותו לשאול על דבר המוסר של היפנים, שהיא בסופו של דבר בעייתם של היפנים בלבד. טעם שני: שאלה זו מופנית אל הכתובת הבלתי-נכונה. שאלה זו עומדת לפגוע בדת עצמה ובסמכויותיה. שואליה של1 השאלה מנמקים את מלחמתם בדת בכך, שקיימת כפייה דתית. אך זו האחרונה אין בכוחה להצדיק מלחמה כנגד הדת, שהרי לא הדת הולידה את הכפייה הזאת, ואין היא מחייבת אותה כעיקר מעיקריה. מי שמרגיש כי כופים עליו בשם הדת ופוגעים בחרותו האישית יפנה את מרצו ואת זעמו אל הכתובת הנכונה: אל המימסד הדתי, העושה בדת שימוש שהוא בניגוד לרוחה. או אולי יאשים את עצמו על שנתן את קולו ביום הבחירות לאותן מפלגות, שנוהגות, לפי מיטב ידיעתו, לאחר כל מערכת בחירות להתפשר מחדש על חשבונו עם המימסד הדתי.
טעם שלישי: שאלה זו מוליכה אל מטרה מוטעית, שהיא שלילית מעיקרה. אדם קם לברר את זהותו העצמית כדי להוסיף ולהשתייך, כדי לחזק את קשרי-ההשתייכות שלו. קיים באדם צורך לברור זהותו העצמית, משום שהוא מכיר ביתרונות שמקנה לו תחושת ההשתייכות אל ציבור. המחשבה הלאומית במאה הקודמת ובראשית המאה הזאת נתעוררה להרחיב את תחומי ההגדרה הלאומית, לא כדי למנוע מן החילוניים שבאומה את האפשרות להוסיף ולהשתייך אל האומה, כי אם להפך –כדי לאפשר השתייכות לאומית לכל היהודים הרוצים בכך, על-ידי הרחבתה של ההגדרה הלאומית ועל-ידי גיוונה המירבי. מי ששואל כיום “מיהו יהודי?”, ואינו רואה את גודל הסכנה שהוא מביא על אומה מפוררת בלאו-הכי, על-ידי צמצום ההגדרה הלאומית, פעולתו גובלת בטירוף.
ואל ישלו אותנו שואליה של השאלה, כי בכנותם את עצמם “עברי” או “ישראלי” במקום “יהודי” הם עושים לנו שרות לאומי חשוב. מידת הפקחות שבחילופים טרמינולוגיים אינה עולה על זו של בן-זולו המחליט יום אחד לקרוא לעצמו בשם איצה ברקוביץ. האמת היא, שהוגיה של המחשבה הלאומית גילו אחריות לאומית בנסותם למצוא מרכיבים חדשים להגדרה הלאומית כתוספת למרכיב הבסיסי בהגדרה זו – הדת – כדי לאפשר השתייכות לאומית; ואילו שואליה של השאלה “מיהו יהודי?” כיום מבקשים לצמצם את ההגדרה הלאומית על-ידי הותרתם של כל המרכיבים בני-יומם והוצאתו של המרכיב הבסיסי מכלל הגדרה זו. המגוחך מכל הוא, שמחריביה של הזהות הלאומית מציגים את פעולתם ההרסנית כשליחות לאומית, מבלי לחוש כלל שהם גודעים במרץ רב את הענף היחיד המקנה להם יכולת ישיבה בטוחה על העץ.
עצם הצגתה של השאלה כיום אינה מוכיחה ששעת החשבון אמנם הגיעה; היא משמשת, לכל היותר, עדות נוספת למצבה העגום של תרבותנו, כאשר אלה הם השואלים, כזאת היא השאלה ואלה הן תכליותיה. תהליך ההתנוונות של תרבותנו נחשף כאן בכל מערומיו. הניוון בתרבות מתחיל שעה שהיא מאבדת את יכולת העמידה שלה כנגד האופנתי והחולף. חברה שבעה ומשועממת מבקשת, ואף תובעת, חדשנות-לאלתר ובכל מחיר, לא משום שהישן איבד את חיוניותו, אלא משום שהישן2 היה חיוני גם אמש. הניוון בתרבות מתגלה כאשר נמצאים לדרישה זו ספקי-תרבות, שהם מבשרים-לשעה, שמספקים בבהילות את ציפיותיו של הציבור ואינם שוכחים תוך כדי כך למצות עד תום את השעה היפה שנתגלגלה לידיהם. שקיעת התרבות מתרחשת שעה שהעוסקים בה מבקשים לצמצם את ממדיה עד שתתאים לגודלם הננסי, משום שהנעל הגדולה של אביהם כה גדולה עליהם ששוב אינם מרגישים את לחצה, ואינם יכולים לשער מהיכן יתחיל הלחץ כשיתפטמו מכל הבא ליד כדי שלא להראות מגוחכים.
עם זאת אינני סבור שלהיות יהודי בדורנו הוא ענין כה קל ופשוט. המאמין נקלע אל מכלול הפרובלימטיקה המתלווה לקיום מצוות בתוך חברה חילונית, ומי שאיבד את הקשר לדת מבקש, למעשה את טעם-השתייכותו לאומה היהודית. הדילאמה העומדת כיום בפני הצעיר החילוני, היא להבהיר לעצמו את טיבה של זהותו. שאלתו של צעיר כזה איננה יכולה להיות השאלה המזוייפת “מיהו יהודי?”, כי אם שאלה אחרת לגמרי: “לשם מה אני יהודי?”. התשובה לשאלה זו צריכה לתת את הטעם להיותו יהודי בהווה, ואת תכלית קיומו כיהודי בעתיד.
הדת היהודית היא, בין היתר, גם האמצעי העיקרי לשמירת הייחוד של המסגרת הלאומית. ההתרופפות של התחושה הלאומית בדור הזה איננה תוצאת השפעתה של הדת, כדרך שמשערים מציגי השאלה “מיהו יהוד?”, כי אם תוצאת מיעוט השפעתה של הדת על חלקים נכבדים של האומה. כאשר אני שואל את עצמי “לשם מה אני מוסיף להיות יהודי?”, נותנת לי כיום היהדות תשובה מספקת מכל וכל כדי להוסיף ולהתקיים כאדם בדור הזה.
העולם שבו אני חי נטרף במיקסם הקוסמופוליטי. מסגרות הקיום הלאומיות מוצגות בו כשרידים מדולדלים של ימי-הביניים. במסגרות הלאומיות תולים כיום את כל המגרעות שלוקה בהן האנושות: אלימות, ניוון ויאוש. ההיסטוריה של עמי מוכיחה לי, שתופעות הניוון פשו באומה זו רק בשעות שהמסגרת הלאומית היתה פרוצה מדי כלפי השפעתם של זרים וכלפי פיתויי-הצבעונין של רעיונותיהם האוניברסליסטיים. ההיסטוריה של המין האנושי מלמדת אותי, שעד כה לא נשלמה שום מסגרת קוסמפוליטית, אף שנעשו נסיונות מרובים להשיגה. יתר על כן, כל האומות שניסו ליזום נסיון שכזה, אם בדרך כיבושים צבאיים ואם בדרך של הטמעה רוחנית, אבדו מן העולם, ואת מחיר-הנסיון חייבים היו לשלם העמים הקטנים שנבלעו במסגרת הגדולה.
כאשר אני שואל את עצמי, אם הייתי רוצה שלא להיות יהודי, אשיב על כך בשלילה מוחלטת, משום שלהפסיק להיות יהודי פרושו בשבילי – לאבד את הטעם העיקרי להתקיים. היהדות בשבילי אינה עוד תפישה לאומית נוספת, כי אם תפישה לאומית מיוחדת במינה, שדוקה למצבו של העולם היום יש בה תשובה מספקת. זוהי אמונה, המניחה קיומן של אומות העולם זו בצד זו, כל אחת במסגרתה הלאומית הנפרדת; ואמונה זו מבוססת על ההנחה, שערכו של היחיד עולה במסגרת המצומצת של הקיום, ואילו בכל מסגרת מורחבת (בין אוניברסליסטית מדומה ובין קוסמופוליטית בהתכוונות) ערכו פוחת, כי ערכו היחסי וכן סיכוייו להשפיע ולשנות פוחתים, ככל שהמסגרת מתרחבת. זוהי אמונה המכירה בקנה-מידה אנושי, ולא בהיפארטרופיה של אוניברסליזם מופרך.
ההבדל שבין התפישה הלאומית של היהדות ובין כל תפישה לאומית של כל אומה אחרת הוא בזה, שבכל תפישה אחרת אין שום תריס בפני גלישה ללאומנות; דהיינו: בפני הפיתוי להיתפש למגמות של התרחבות על חשבון ביטולן של מסגרות לאומיות של אומות אחרות. היהדות משלימה עם קיומן של כל המסגרות הלאומיות, לכן היא תפישה לאומית בעלת מעוף אוניברסלי, כי קיומו של המין האנושי כולו מצטייר בעיניה כאפשרי, על ידי קיומן של מסגרות לאומיות. על כן היא אינה סובלת מסיונריות ולכן אי-אפשר למצוא בין עקרונותיה כוונות לאומניות.
האפשרויות להשיב על השאלה “מדוע אני מוסיף להיות יהודי?” הן מרובות יותר מזו שאני מצאתי. כל מי שמנסה לברר את זהותו העצמית ועושה זאת בכנות ימצא ודאי, בים גדול ועמוק זה, את תשובתו האישית.
אם אדם מאמין בחשיבות קיומה של האומה היהודית בין אומות העולם, אין הוא יכול לראות את הדת היהודית כנושא למלחמת-תרבות. כבעל השקפת עולם לאומית קרוב לי כל יהודי שמאמין בהשקפותיה של היהדות ומתאמץ, עם זאת, גם לקיים את מצוותיה – מאיזה אדם בעל השקפה קוסמופוליטית זו או אחרת, המוכן להמיר השקפת עולם שעמדה בנסיונות, בהזיות מסופקות שחיי-שעה להן. ההבדל שבין היהודי הדתי וביני הוא בכך, שבשבילו היהדות היא גם הרגשה וחווייה, בנוסף להיותה תפישת-עולם; בעוד שבשבילי היהדות היא בעיקר תפישה אידיאית. צר לי שכך דלותי לעומתו, אך משום כך איני מוכן לעשות שקר בנפשי ואינני נכון להכריז שיהדותי רווייה ושלמה יותר משלו. די לי שבמסגרת מרחביה של היהדות קיימת גם בשבילי נקודת-אחיזה, שהיא מספקת בינתיים כדי לתת טעם לחיי על-ידי הצגת תמונת-עולם רצוייה ועל-ידי ציור יחסי-אנוש מקווים.
ברור הזהות-הלאומית היא משימת-עשה אישית, בעיקרה, לכל צעיר יהודי. לאיש הרוח היא כיום – מלבד צורך אישי – גם שליחות ציבורית. מי שאינו מתנסה בה, ודאי לא יזכה להחשב על השוגים, אך יתאמץ-נא לפחות להרחיק את נפשו מאותה חבורה של שוטים, הנגועה ביודופוביה, שמנצלת את יסורי-הרוח היהודיים שלה כדי לעשותם נושא לעוד מלחמת-תרבות ברוח האופנה. במלחמה זו, הן ידוע לכל, תמיד מובס המנצח עצמו.
(הארץ, 1970)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.