ידידי הסופרים,
כאשר יתפרסם מכתבי זה אליכם, תהיה כבר המהומה בעיצומה. אותו הסכם מסגרת שהושג בתום ועידת הפיסגה בקמפ-דיויד, שכל כולו לפי שעה סיכוי-מה לשלום, עתיד להרבות מחלוקות בקרבנו, מיעוטן – לשם הענין עצמו, ורובן – כמקובל – בשמן של יריבויות נושנות, שאין להן כל נגיעה לנתוני המציאות המדינית החדשה. וכפי שקורה לא-אחת, כאשר דברנים עלגי-לשון ופזיזי-אמירה חובטים זה בזה, בבוא להם שעתם היפה, עתידים אף במהומה זו להתבזות מיטב מושגי-הערך שבנכסי האומה, כשם שצפויים ממנה הישחקותן של המלים המעולות ביותר שבאוצרות לשוננו עתיקת היומין.
הכל ינסחו את דעתם בהתלהבות גמורה, ועל אף זאת – דברי יושר רבים ודברי אמונה גדולים אינם מצפים לנו מפיהם של אותם עסקנים למחנותיהם ולצבאותיהם. הכל גם ייאמר בבטחון מוחלט – ואף על פי כן יגביהו וייתעבו ענני-האבק שייעלו הללו בשמינו משעטת רגליהם הממהרות לרוץ. ואפשר לתמוה כמה עינים יכול לסמא זוג רגלים בלתי-זהיר אחד.
על כן חיוני כל-כך, שעל אף קולניותה של המהומה הזו, יישמע גם קולכם, הסופרים, באוזני המוני תמימינו, המתחבטים בין תקוות שלום לסמיאות עתידו. הן הכרח הוא, שבין כל הקולות הרועמים, יישמע גם קולכם הרועד, שיפרש את רצינותה של השעה, בה מתבקשת אומה שלמה להכריע בשאלות הגורליות ביותר לקיומה. אין בכוחכם לשנות את מהלך המאורעות, אך ביכולתם להטעים את רצינותם, כי תפקידו של איש הרוח – לצקת טעם של נצח ברגע החולף, ובימים אלה גוזרים המאורעות את עתידו של עמנו. כי לא על שטחים נהיה מוותרים – אלא על נופי נפש ורוח, ולא יישובים נהיה זונחים – אלא מחוזות של תרבות ואמונה. והן כל אלה, שהם הישארותם האמיתית של קיומנו החולף: נפש ורוח, תרבות ואמונה – אינם מובאים בחשבון בשעה בהולה זו. ואיש לא יתחשב בהם, אם לא תקומו אתם לתבוע את עלבונם, ולהטיל על הכף את מלוא משקלם לקיומה של האומה.
העם הזה האריך רוחו דורות רבים עד ששב לארץ-ישראל. כסנה שאיננו אוכל באש בערה בלבו האהבה לה. אך הדור הזה קצרה רוחו עד מאד לשלום. את בכורתו ימכור אף את כל עתידו ימשכן – אם אך יבטיחוהו כי בעיניו יחזה את בואו. רעב כזה לשלום מיידי – טמונה בו סכנה גדולה, סכנתה של קלות הדעת. והן יותר מפעם אחת הורונו תולדותינו את הלקח הזה: האבות אכלו בוסר בלהיטות של מהמרים – והבנים פרעו את החוב של מולידיהם שנים ארוכות בקהות שינים.
גדול הפיתוי לאחוז עתה בשלווה המוצעת, בייחוד לכמונו, שתש כוחנו לצפות לו, לשלום המתמהמה. אך כגודל הפיתוי כן שיעור אומץ-הלב הדרוש לעמוד כנגדו בראש צלול ובהכרה מלאה. בשעה כזו במיוחד, צריך שיימצא במחנה מי שיבוא ויתבע את עלבונם של ערכי האתמול הממושך, שהם גם ערכי המחר הארוך, גם אם בהווה הקצר נתמעט כה ערכם, בעיני דור ההולך שבי אחר תאוותו, כדי שנכסי הנצח של האומה לא יומרו באסימוני-עכשיו מחוקים. אתם, הסופרים, שהופקדתם למדוד בעיני הנצח את העכשיו החולף, נתבעים בעת כזו לפקוח את עיני המונינו אל האופק הנטוי על עתידנו כאומה. ועליכם מוטל לפרש להם, המתאווים לשלווה מיידית בלא חשבון עתידות, את מלוא ההתחייבות שהם מחייבים בה את כל שאר הדורות.
לא יהיה בכוחכם, הסופרים, לעצור בעד הדור הזה, הלהוט להמיר את היסוד הקרקעי למושגיו ברוח בקסמי-שלום הכלואים בכף, מהכרעה שתהיה בכייה לדורות. הרבה מדי ארכה שתיקתכם, כאשר ראיתם את הדור מתגודד חבורות חבורות, כדי לשפות את סירי-הבשר על אש התאווה הזו. חשבתם: ישבעו – ואחר יאזרו מחדש כוח ללכת אחר עמוד האש. אך המתאווה הולך תמיד אחר תאוותו – הכל ייתן במחיר נתח נוסף. ועל כן תיקצר ידכם, הסופרים, למנוע עתה הכרעה שכזו. אך עדיין יש בכוחכם למנוע את קבלתה של הכרעה זו באווירה של קלות-ראש. יקדיר-נא דברכם על הנמהרים לשמוח, שליבם גס בנצח ישראל. בארו להם היטב את משקלם של נכסי-הרוח, מרום עם ישראל מקדמת-דנא, שהכרעת הרף-עין זו שוקלת תמורת אותו “שלום” שאיש אינו יודע את וודאות התקיימותו. ובשעה שידם האחת תושט לאחוז בו – תרעד אז ידם השניה, הריקה. אחרת תיגזר השיכחה על כל שישולם עתה.
אולם עיקר השליחות תוטל עליכם, הסופרים. לאחר כל זאת, לאחר שההכרעה תתקבל והחוזים של “השלום” ייחתמו. ואם כל זה אמנם יקרה – תורגש לעם הזה לפתע אימת הריקות הנוראה, שהיא תוצאת אי-התואם בין גבולות הקיים הארצי לבין אופקי הנחלם הרוחני. התאווה המסופקת – יסוד כל קיסמה, והלב יצמא מחדש לאהבה שרחקה כל-כך. לאחר מעשה – תהיה הכרתו של העם הזה שרוייה במבוכה זו: כיצד מיישבים את משמעותו הארצית של הסכם השלום המדיני עם מושגי הערך ההיסטוריים והתרבותיים של האומה?
אליכם, הסופרים, ייפנו – ומכם יבקשו את התשובה. ולא תיקל עליכם אז המלאכה, כי גדולה מאוד תהיה הסתירה בין המציאות המדינית החדשה ובין הממשות החווייתית-הרעיונית, שלה מסורת כה עתיקה. והיא תכביד במיוחד עליכם – כי אתם יודעים את מסורת הרוח המיוחסת לנכסים הארציים של האומה, אך לא תוכלו להשאיר את התהום פעורה. יהיה עליכם להפשיל שרוולים, כי התהום תהיה קוראת לרגל מועדת ורבים יהיו קורבנותיה.
אף אל תייחלו לנוחם ההסתגלות. הזמן הוא, כידוע לנו מתולדותינו, רופא עלוב למצוקת-הנפש של עמנו. הרגשת החסרון המכבידה תהיה ניתנת להתגברות רק בדרך אחת – בדרך הבדוקה שהאומה נתנסתה בה. בכל תולדותיה השלימה את החסר שבקיום הארצי, אשר ניכפה עליה, בחיי רוח מלאים יותר שבחרה בהם. ההסכם המדיני לא יותיר אותנו מרוששים עד כדי כך, ואף-על-פי-כן יישמט מידינו בעטיו הסיכוי לחפוף את מחוזות התרבות והאמונה שבהרגשתנו הלאומית עם תחומי ההיאחזות הארציים הדרושים להם. על כך יהיה עלינו להתגבר בדרכם של אבותינו – בחידוש מלאותה של הנשמה העברית.
ואתם, הסופרים, אל תכזבו בשליחותכם זו, שהשעה הועידה לכם לדורות.
(מעריב, 1978)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.