(על הימצאותו הלא-מציאותית של הסופר העברי בחברה הישראלית)

א    🔗

יורשה לי להתחיל בעניין אישי, שיש לו נגיעה לכתוב. לאחר מלחמת ששת הימים פירסמתי פנייה פומבית אל ציבור הסופרים בישראל, שכיניתיה אז בכותרת “שתיקה מבישה” (הארץ 23.6.67), ובה הבעתי ציפייה שהסופר יגלה מעורבות גדולה יותר במציאותו הלא-ספרותית. באותם ימים הצדיקו סופרים את שתיקתם בטענה, שאין להם כל חובה אחרת ביחס לחברה מלבד השרות במילואים, ככל אזרח אחר במדינה.

תשובה זו קוממה אותי. “אינני סבור שיש למישהו, זולת הסופר עצמו – טענתי אז – רשות להכתיב את אופייה של היצירה האמנותית”, אולם כ“איש רוח”, כ“אדם חושב, שנתברך גם בכשרון ניסוח” וכבעל “עמדות וגישות בשאלות לאומיות ותרבותיות”, אין סבירות והצדקה להכרזה כזו מצד הסופר באוזני הציבור.

שאלתי אז שאלות, שלדעתי גם היום עודן תובעות מענה מצד ציבור הסופרים בישראל: “האם יכול סופר לראות כיצד איחוד לאומי יקר שהושג בשעת חירום, הולך ומתפורר על-ידי קטני אמונה, ולשתוק? האם רשאי הסופר להצטנע בפינתו ולגזור על עצמו אלם, כאשר ההתעוררות של בני העם היהודי בגולה הולכת ומתבזבזת, בשל אזלת-יד ופעילות שלומיאלית וחסרת מעוף של פקידי המוסדות?”

כאשר כתבתי את “שתיקה מבישה” האמנתי עדיין, שמשבר היחסים ומשבר האמון בין הסופר העברי לבין הקוראים שלו לא העמיק ולא הגיע עדיין לשפל מייאש. האמנתי אז, שמאחר וקיימת ציפייה לדבריו של הסופר בקרב החברה הישראלית, יכול דיבורו לחדש זיקה בת משמעות בינו לבין קוראיו.

אפשר שהיתה בי תמימות גדולה ואפשר שלא הערכתי כראוי את גודלו של המשבר. ואולי?… עובדה היא שמאז נעשו שתקנים מובהקים לדברנים ידועים וכל מושך בקולמוס מפיח את אמריו בכל פולמוס, עד שרבים בחברה – כדבריו של א. ב. יהושע בפתיחת ועידת הסופרים העברית – היו מעדיפים שהסופר יחזור לכלאו ב“מגדל השן” של יצירתו, ואף-על-פי כן גדל הניתוק בין הסופר העברי לבין קוראיו.

ואמנם דומה הדבר, כאילו נתברר עתה שאין כלל חשיבות לעצם פעולת האמירה של הסופר. לראשונה נוכחנו כי אין יתרון או השפעה גם להימנעות הסופר מאמירת דברו באוזני החברה, בעוד שלפנים היתה שמורה לסופר אפשרות הבחירה הממשית בין הדיבור לבין השתיקה, משום שהציבור היה קשוב אל שני אופני-התגובה.

ב    🔗

הנביא יחזקאל היה משורר בעל יכולת מופלאה, והוא העמיד את כל מעייני-רוחו והשראתו – לרשות מאבקיו בתחום מציאותו הלא-ספרותית, כנביא. שהותו בבבל יחד עם גלות יהויכין הציבה אותו מול כנופיה לא-קטנה של דברנים, שביקשו להרדים את מצפונה של הגולה הקטנה בהבטחות “שלום שלום”. יחזקאל האמין בכל ליבו, כי “נביאי השקר” מטפחים אשליה מסוכנת, הוא ידע בבירור שסכנת החורבן מאיימת על שרידי עצמאותה של ארץ-ישראל היהודית. הוא הבין כי לגולת יהויכין בבבל שמור תפקיד לאומי ביום נפילתה של ירושלים: לקלוט את גולי-ישראל הרבים ולאמץ את רוחם לקראת ההיגאלות מחדש.

יחזקאל מנסה את הדיבור הישיר, והוא לוחם במיטב כשרונו וכוחו הלשוני ב“טחי התפל” הניבאים לשקר. אולם עד מהרה הוא מבחין שמילותיו ניזרות ברוח, כי הבטחות השלום של יריביו הינן סחורה מבוקשת יותר. ואז הוא פונה לשורה של מעשים סמליים, שנועדו להפנות את תשומת הלב אל החורבן הקרב, כדי להיערך לקראתו. בין אלה הוא נוטל על עצמו את שליחות האלם: הוא גוזר על עצמו שתיקה מוחלטת בכל ענייניה של גלות יהויכין; מעתה הוא מקדיש את דיבורו אך ורק לגורלה של ארץ-ישראל. הוא מפר את שתיקתו כלפי הגולה ביום שבו מגיעה אליו הידיעה המחרידה על נפילת ירושלים.

ליחזקאל היתה שמורה הבחירה בין הדיבור לבין האלם. יתר על כן: בשתיקתו הצליח יותר מאשר בדיבורו. המנהיגות (“זקני ישראל”) של גולת יהויכין באה לשמוע את דבריו, ויחזקאל מלמד אותם פרק בחשיבותם של אנשי-הרוח לחברה: הוא משמיע באוזניהם נאום נבואי ארוך, המצייר בפניהם כיצד הביא העם את ירושלים עד סף החורבן – דברי תוכחה נוקבים, המהווים תשובה נחרצת לכל מפיחי השלום ולכל מעשיותם של “פוליטיקאים”, המתיימרים להיטיב להבין את הסיבות ואת התוצאות לכל מציאות מתהווה. רק בסיומם של הדברים פורץ הלב גדוש אהבת ישראל מסוגרו וצופה לחידוש הברית בין העם ואלוהיו ואף לכפרת העוון לאחר החורבן שאין ממנו מנוס.

משום הקשר הבלתי נפרד בין שני המשוררים, אין זה אלא טבעי שניתן דעתנו למשורר בן דורותינו, שהקירבה המבורכת שהיתה לו אל ציבור קוראיו התירה לו את אפשרות הבחירה בין הדיבור לבין השתיקה – הלא הוא ביאליק. דומה שהמחקר הספרותי על ביאליק לא העריך כראוי את מרכזיותה של פרשת קישינוב ביצירתו. אולם זו העמידה את ביאליק בפני החלטה אישית קובעת: ההחלטה לגזור על עצמו את השתיקה. בדומה ליחזקאל, הבין ביאליק שהוא מחויב להתמודד עם מאורע בחייה של האומה, הנוגע לעצם קיומה. לא בכדי מעלה ביאליק בפתיחת הפואמה “בעיר ההרגה” את זכר נבואתו של יחזקאל נגד נביאי השקר: “קום לך לך אל עיר ההרגה – – – ובידך תמשש על הגדרות – – – ועל גבי טיח הכתלים – – – ובאת משם אל החרבות ופסחת על הפרצים”. ולשם השוואה דבריו של יחזקאל: “כשועלים בחרבות נביאיך ישראל היו לא עליתם בפרצות ותגדרו גדר על בית ישאל. – – – יען וביען הטעו את עמי לאמר שלום ואין שלום, והוא בונה חיץ והם טחים אותו תפל – – – וכליתי את חמתי בקיר ובטחים אותו תפל, ואומר לכם: אין הקיר ואין הטחים אותו”.

לא בכדי גם מסיים ביאליק את הפואמה בתיאורו של הדרשן, המסיים את יום-הצום בבית-הכנסת של הניצולים מן הטבח, והוא “טח תפל ולוחש פסוקים על מכתם הטריה – – – ואף קול אלוהים אחד לא יציל מפיהו”.

ושלא כמצופה, נטל על עצמו השליח, שבפתיחת הפואמה הזדרז להגיע אל עיר ההרגה, כדי ליטול על עצמו שליחות, את הנוראה בשליחויות שיכולה ליפול בחלקו של יוצר – את שליחות האלם: “יחללו לבדם צרתם – ואתה אל תחללנה. / תעמוד הצרה לדורות – צרה לא נספדה – – – / ועל עם עברתך וחמלתך ביום רעם תצונו”.

ג    🔗

יחזקאל וביאליק השפיעו על הציבור בימיהם לא רק משום שהיו יוצרים גדולים, כי אחרת היו מצליחים להשפיע אך ורק במה שאמרו; הם השפיעו כל כך משום שנתקיים קשר חיוני בין היוצר לבין הקוראים בדור ההוא, עד כדי כך שגם לשתיקתם היתה תהודה. אולם כיום הניתוק הינו כה גדול, עד כי הדיבור נעשה בלתי נחשב והאלם – בלתי אפשרי. משום כך נשא כל מעמד הפתיחה של ועידת אגודת הסופרים העבריים בכינוסם הכ"ז אופי מגוחך להפליא. גם העידוד המפורש לסופרים, להפגין את נוכחותם במציאות הלא-ספרותית, שהושמעה בערב זה פה אחד, וגם נימת ההסתייגות ההומוריסטית והצינית של א.ב. יהושע מנקיטת מעורבות כזו קודם לבדיקת האמצעים (כושר לשוני, חוש מידה ומוסר ועוד), נשאו אופי גרוטסקי לחלוטין. דומה נשכח מכולם במעמד החגיגי מצבה הנואש של הספרות העברית ומצבו המדכא של הסופר בחברה הישראלית.

קיימת שלוש מטרות בהוויה הישראלית והיהודית, שהן מגוף מציאותו הלא-ספרותית של הסופר-העברי, והבסיס להתלכדותו באגודת הסופרים העבריים: א. הזהות הלאומית העצמית, היהודית. ב. ניסון ההיאחזות המחודש של העם היהודי במולדתו ההיסטורית – הציונות. ג. המולדת הארץ ישראלית.

אני יודע שעל המוסכם אין טעם להרבות בדיבור, ועל כן גולשים אנו עד מהרה אל הדרכים שבמחלוקת, ואף-על-פי כן מראה הסופרים הנזעקים בזעם אל בימת ועידתם, שמילותיהם ניזרות באוויר לריק, מעלה בדעתי תמיד את תשובתו הנבונה של “אדם מישראל” ההזזי לאותו יהודי שנתקנא בו וביקש ללכת בדרכיו, כדי להיות “יהודי כשר באמת”: “אל תתקנא בי, אני העלוב צריך אני לכל מיני עצות ותחבולות, ואתה ברוך השם, בלי כל תחבולה יהודי כשר אתה…”

בדומה לתשובה זו, הגיעה השעה שהסופרים יכירו בכך, כי נוכחותם במציאות הלא-ספרותית היא כה מעורערת, שעדיף לחבב מעל בימת ועידתם את המטרות המשותפות, מאשר להפוך בימה זו שדה להתנצחות על דרכים פוליטיות וגישות חברתיות הנתונות בפולמוס. אם ציבור הקוראים בחברה זו ישוכנע שסופריו מוכנים ליטול את חלקם בנסיונותיה הקשים של האומה להשלים את הגאולה (ובכך ניתן לשכנעו על-ידי חידוש האמון של ציבור זה בסופרים במעשה של אחדות) – יהיה מסוגל גם כל סופר להתייצב כיחיד במציאות הלא-ספרותית מתוך אחריות אישית ועם אמונת הלב. הדיבור יהיה אז נחשב, וגם לשתיקה תהיה אז משמעות.

(מעריב, 1975)