א.    🔗

דור הולך ודור בא וכל דור רואה בעין הדור את פני הזקן וצר את דמותו, היינו, כותב פירוש משלו למסכת זקנים. הכל כותבים. כל שהוא במחנה הבא אומר את דברו על המחנה ההולך. אנשים מן השורה נושאים את דברם במעשים, בכיבוד־אבות או במבט של בוז לאב כושל ולאם זקנה; בקימה מפני שיבה או בהתעלמות מן הזקן הצועד על משענתו; בחקיקת חוקים טובים ונדיבים לפרנסת זקנים מקופת המדינה או בהתקנת מנת רעב לשבעי הימים, האוכלים ואינם עושים; במתן כבוד לראשונים במועצת הקהל ובכתיבת מעשיהם זכרון בספר או בהשלכת ראשוני הבונים מעבר לדלת ולמזוזה של תשואות הזמן ומסירתם לרשותו של פורה שר השיכחה אפילו ביום חג ומועד לקרואי־עם. עד כאן בבני הדור.ופני הדור, היינו החכמים והוגי הדעות, מה עושים כדי להביא את תרומתם למסכת זקנים? הם עושים מה שתלמידי חכמים בעלי־תריסין דרך כלל עושים: מבררים את הסוגיה, מגדירים, מחברים פירושים לפי רוח הזמן. כגון חכמי המדרש בישראל, שמפרשם מיהו זקן, זה שקנה חכמה, דורשים את הכתוב בקהלת “עד אשר לא יבואו ימי הרעה” אלה ימי הזקנה, פוסקים ואומרים “סתירת זקנים בנין ובנין נערים סתירה”, ויש אומרים “אין טעם לזקנים, כשם שאין עצה בפי דרדקאות”. אף יש אומרים: "דעתם של זקנים משתנית, “שפתותיהם של זקנים מתרפטות, אזניהם של זקנים מתכבדות”. ואחרים שונים: “כשאדם נער אומר דברי זמר, הגדיל אומר דברי משלות, הזקין אומר דברי הבלים”. אילו בא אדם לפרט כל מה שחכמי כל הדורות פסקו ואמרו על הזקנה לשבחה ולגנותה, לברכתה ולקללתה, בקורת־רוח ובמורת־רוח, בצידוק הדין ובעיווּת הדין ובקלקול כל מידה נכונה, הרי הוא, המפרט, לזקנה יגיע ולסוף ההשערות וההגדרות לא יגיע.

פשיטא שאיני מתכוון להעלות על היריעה הקצרה הזאת סיכום או מיצוי, אף לא פירוט ראשו־פרקים מן הנושא, שהוא כליל של נושאים. אין בדעתי כלל לבצע את הנושא, כפי שנוהגים עכשיו בשימוש־לשון משובש לתת את המונח ביצוע ענין למלאכה, להגשמה, להוצאה אל הפועל, לכל סוגי העשיה ואף לרמזי־פעולה ולחיפושי־דרכים אליה. אני גורס ביצוע לפי המשמע המסורתי והנכון, שהונח על המבצע את הפת. ביצוע מלשון נגיעה בחוד הסכין לשם חתיכת פרוסה ואמירת “המוציא”. אני כאן בתוספת נופך ל“פרשת זקנים”, שכבר נגעתי בה פעם בקצה הקולמוס.

ב    🔗

שבתי וראיתי, כי בדיוני ב“פרשת זקנים” נתעלמה ממני בחינה אחת, חשובה ביותר, בסוגיה זו, שבאה לידי גילוי בתפילת ה“סליחות” הנודעה מאד, והיא “אל תשליכני לעת זקנה”, ונסמכה לה תפילה שניה “ורוח קדשך אל תקח ממני”.

זכורני, בצעירותי, היינו, באשמורה הראשונה של צעירותי כי חיי האדם הם יום צעיר אחד ארוך, שנחלק לשלוש אשמורות, ואלו הן: שחרית, צהריים ומנחה – ובכן, בזמן השחרית של צעירותי, שהייתי מצוי אצל הקושיות ושאבתי מהן הרבה נחת־רוח, הייתי מקשה על סמיכות הכתובים הללו בתפילת הסליחות ושואל: מה ענין “אל תשליכני” ל“רוח קדשך אל תקח ממני”? לא מצאתי אז תירוץ לקושיה. נגזר עלינו, כנראה, שיהיו חיינו חלוקים למחצית אחת שהיא כולה קושיות ולמחצית שניה, שיש בה שפע של תירוצים. כיון שעברתי למחצית השניה מצאתי בתוך יתר התירוצים גם הסבר לקושיה על התפילה ב“סליחות”, והוא שעמד לי בגילוי הבחינה החדשה בסוגית הזקנה המוקשה.

אמת היא, ואין חולק על כך, כמדומה, שהחיים הם מלחמה. להוציא מכלל טעות: חיים אין פירושם קיום גשמי דוקא. החיים והקיום אינם היינו הך. עיקר ענינו של הקיום הוא המזון. והכל מודים בוודאי, שכל חי למינהו נתון תמיד במלחמת הקיום והוא חייב בכל עת ובכל שעה לצאת לפעלו ולמצוא לו טרף ולהיאבק על פרנסתו. אך מושגה של מלחמת החיים נרחב הרבה יותר ממלחמת הקיום. מלחמת החיים כוללת את המאבק על אמונות ודעות, על עיקרי־מוסר, על דברים שבטעם ושבנוי, על חופש ומצפון, על הזכות לכל אחד לפעול לפי הוראות שכלו ולהוכיח את אמתו בהגיונו; ולא רק להוכיח מלשון הוכחה והסברה, אלא גם בבחינת “הוכח תוכיח את עמיתך”. אף־על־פי שאדם קרוב אצל עצמו הריהו קרוב בה במידה גם אצל חברו, אצל בני־עמו ואנשי־עירו, וכשם שהוא דואג לתיקון עולמו הרוחני, כך טורח הוא לתקן את העולם, להנהיג סדרים טובים בקהילתו, בשכונתו, בחצרו המשותף, במועדון ובאגודה, שהוא חבר בהם; הוא מקשט עצמו ואדיר חפצו לקשט גם אחרים, בין הם רוצים בין לאו. ואפילו הם רוצים עליו להיאבק עמהם כדי לקבל את דעתו אל שכלם, לשכנע אותם, קל וחומר כשאינם רוצים. ועל הרוב אינם רוצים. ולא רק לקבל את דעתו אינם רוצים, אין להם כל ענין אפילו לשמוע אותו, לא כל שכן להקשיב לו. זרים אינם נותנים לו אוזן קשבת, בני־ביתו על אחת כמה וכמה, קל־וחומר בן בנו של קל־וחומר בניו ממש, שנפשם סולדת מכל דיבור של הוכחה או תוכחה היוצא מפי האב, מכל הערה קלה, גזירה שמא יטיל עליהם את מרותו. אך מה לו לקרוביו ולבני־משפחתו הממרים, הנפגעים מחמת כל רמז היוצא ממנו לחינוך ולהדרכה? הוא דבר ידבר. אדם מוכרח להשפיע, כשם שהוא מצווה לפעול.

חיים בלי כושר השפעה מרים כמות, מרים מן המות, שהרי המת אינו מרגיש, ואילו החי, שאין לו עוד אוזן קשבת בעולם, מצטמק והולך ואין עלוב ממנו. לאחר פטירתו של ר' משה מקוברין אמר עליו מי שהכיר בטובו, שהוא ז"ל מת לפי שלא היה לו עם מי לדבר. אילו היה לו איש כלבבו להמתיק עמו שיחה היה מאריך עוד ימים.

להמתיק שיחה: דוקו בצירוף־מלים זה. השיחה ממתיקה את החיים. בלעדיה החיים מרים כזית. ומה תכלית לשיחה? הוי אומר: להשפיע. הוא שאמרנו: ההשפעה היא מלח החיים. ממנה שפע כוח; בלעדיה ניווּן. אבל בענין ההשפעה על הזולת אין נהוגה המידה המצויה בין הפרה והעגל, שיותר ממה שעגל רוצה לינוק רוצה הפרה להניק. כאן מוחלפת שיטה: המשפיע רוצה להפיץ מעיונותיו חוצה, אבל מקבל השפע מתמרד, מתגונן, זורק לו את השפע בפניו. האב רוצה לחנך, המורה להדריך, האם להטיב, הדרשן להטיף, הלמדן להשכיל, אבל הבנים מסרבים, התלמידים בועטים, השומעים שומעים ואינם שומעים או נשמטים והולכים להם. אבל משום כך אין שום אדם, כל זמן שהנשמה בקרבו, מוכן לוותר על תשוקתו העזה לחוות את דעתו ולהשיא את עצותיו לאחרים, הקרובים והרחוקים. הוא נלחם על זכותו להביע את עצמו אם באזני הרבים ואם לפחות באזני בני־ביתו ובני חוגו הצר. הוא נלחם. ומלחמה היא מלחמה. זו היא מלחמת החיים במשמעה המקיף והכולל, שהמאבק לפת־לחם, לבגד, ואפילו לבית חומה, לדירה נאה ולטירה מהודרת על הדר הכרמל, הוא מלחמה קרה לעומת מלחמה חמה, תרגילי־ריצה לעומת מנוסה מבוהלת.

מלחמת הקיום – סערה מצויה, מלחמת החיים – סופה עזה. בתנאים מסויימים יכול אדם לרצונו לפרוש ממלחמת הקיום – ואכן, יש עושים כך ופורשים – ולומר: קצתי ברדיפה מתמדת אחרי מזונות, ומה גם אחרי העושר. לא אפשוט עוד ידי בגדוד. פת במלח אוכל, בגדים זולים אלבש, אדור בחדר קטן ד' על ד', אשתול לי גינה קטנה בשדה הפקר ואסתפק בקב־חרובים, ובלבד שאיפטר מלקחת חלק בקרב הכל עם הכל על הקיום. אבל שום אדם אינו מסוגל לפרוש ממלחמת החיים, מששון הקרב על אמונות ודעות, על צדק ויושר, על טעם ויופי, על חן ושכל, אלא אם כן הוא רוצה לפרוש ממקור החיים ולהתהלך בעולם בר־מינן חי. דברי ימי העולם, אמר הרצל, הם רעש. וצריך לומר גם כן: דברי ימי העולם הקטן הם זעזועים והתרגשות. האדם מרגיש טעם־חיים רק כשהוא נרגש, נפעם, טוען ונטען, רוגז מתמרמר, שואל ומשיב, נותן עצות, מקבל עצות, מתווכח, מוכיח, מציע משהו למי־שהוא, נושא ונותן. אפשר להגיד ובקיצור: האדם חי כל זמן שהוא מדבר.

ובלבד שנבין את הדיבור במשמעו הרחב, היינו, לא רק בשלטון ובניב־שפתיים אלא גם בכל הלשונות והניבים העומדים לרשותנו, בלשון החיוכים והבכי, בניב המבטים, בשפת החיוכים ובתנועת הידים, בצו ההילוך ואף בפקודות שבשתיקה, בשפת המשא־והמתן, שאותיות האלף־בית שלה הן השפעה והדרכה. כל אדם נולד מלמד דרדקי. כל אחד הוא בטבעו מורה־דרך ויועץ, מגיד־מישרים ותעמלן, מיסיונר, שליח לדבר־מצוה או לדבר־תיקון. הוא מוכרח לעשות נפשות, והוא מרגיש יפה־יפה את נפשו החיה רק כל זמן שהוא עושה נפשות לדעותיו על האמת והשקר, על הצדק והעוול, על היופי ועל הכיעור, על ההוגן ועל הבלתי־הוגן. הוא בא על תיקונו רק כל זמן שהוא מתקן את זולתו. דיוגנוס בחביתו, ר' שמעון בן יוחאי במערתו, גאַנדי ועזו, אף כל הבורחים למדבריות, מתכוונים כלפי הציבור. רצונם להורות דרך להמון־עם, ללמד את הכלל, לעשות סדרים בחברה, להביא גאולה לעולם, ואפילו ראש המשפחה השורר רק בביתו פותח לו אשנב לעולם לשמש ראש־משפחה למופת ואב לדוגמה, ממנו יראו וכן יעשו.

כל דל"ת אמות של חיים הן שדה־מלחמה לתורת החיים ולטעם החיים. עץ החיים ועץ הדעת חד הוא, והוא הדעת לבחור בטוב ולמאוס ברע. ואין די בדעת לטובת עצמו בלבד. כל אחד רוצה ללמוד וגם ללמד.

ג.    🔗

מלחמת הדעות והטעמים היא מלח־חיינו. כמלח היא משמרת את כוחנו ומקיימת בנו את הלחלוחיות והרעננות. יפה הבדילו חכמי המדרש הקדמונים בין זקנה, שיש בה לחלוחיות, לזקנה שאין בה לחלוחיות. אנו בלשוננו נבדיל בין זקנה הפוגעת בחוט השדרה של האדם הרוחני לזו שאינה פוגעת בו, בין זקנה, המשנה את דעותיו ואמונותיו ומטשטשת את פרצופו, לזו שאינה כך. ענין שינוי האמונות והדעות על ידי הזקנה לא סתם ובשילוח נאמר כאן. הוא נוגע ביסוד הדברים. באליה זו, המכונה זקנה, יש שני קוצים, קוץ בגרות השכל וקוץ צבירת הנסיון, ושניהם פגיעתם רעה. השכל המתבגר מבין יותר, ועם ההבנה באה הסליחה, ומתוך הסליחה באים לידי השלמה עם הכל וכניעה לסדר העולם המקולקל. בדיוק בכיווּן זה פועל גם אוצר הנסיון, הנערם לפעמים כגבנון על הגב, ומכל מקום כתרמיל כבד על השכם המכביד על ההילוך. שתי פורעניות קשות אלו ממקור הזקנה כבר נרמזו במאמר החכם הקדמון ש“דעתם של זקנים משתנית ואזניהם מתכבדות”. שינוי הדעה וכובד השמיעה שניהם פרי הבינה היתירה, הגוררת אחריה סליחה והשלמה, סליחה לעבר והשלמה להווה. כלום מה היה הכוח הפועל בחייהם של הזקנים עכשיו בצעירותם לשעבר, מה היה כוחם הדוחף לשנות את פני המציאות, לשפר את הטעם ולתקן את המידות של בני־דורם? שנאתם לרע שנתגלה להם במעשיהם של רשעי־דורם והתרחקותם מן הכיעור, שבשעתם יצאו לחלוק עליו, סילודם מן הזוהמה, מיאוסם בה, התמרמרותם על כל גילוייה. הם קראו תגר על הדינים, נלחמו בקליפות, חשפו את מזימותיה הרעות של הסיטרא אחרא, הם רגשו, רגזו, הוכיחו, התווכחו, הוקיעו, הטיפו מוסר בבית ובשוק, בכל שיחה ובכל משא ומתן עם קרובים ועם שכנים ועם שותפים. הם הביעו את עצמם, הגידו דעתם, הרצו את סברתם, את סברם וטעמם – והבעה עצמית זו שימשה להם מבוע לתוספת כוח ולשפע־חיים. כיוון שאדם מחכים ברוב השנים ובא מתוך רוב ידיעה ונסיון להשלים עם סדר הדברים הוא מתחיל את השלום שלו עם כל המקולקל שבעולם מפתחון־השלמה עם מעשי העבר ועם רשעי דורו מלשעבר.

מסתבר שיש גרעין של הגיון בנטיה זו של הזקנים לראות בערוב יומם את העבר באספקלריה של ורדים. קיימת בכל זאת התקדמות גדולה בדברים. אף הרע מתקדם, וכן מתקדם והולך מודד־הרע. מעילה קטנה שהרעישה בעבר את העולם אינה יכולה לגרום אף זעזוע כלשהו בזמננו שהארץ מלאה חמס. לאחר השואה האחרונה וטבח המונים אין רציחת נפש אחת מסמרת עוד שערות. הלב נעשה גס בשיעורים גדולים של גניבות וגזילות ועוולות. מסתכל הזקן בעברייני הדור החדש, המוזגים את מעשי הפלילים שלהם בחביות גדולות ומשווה עמהם את העבירות שנמזגו לתוך פכים קטנים בעבר ואת בעלי העבירות של העבר, שהוא קידש מלחמה עליהם, והרשעים מלשעבר נראים בעיניו כחגבים לעומת הענקים של הזמן החדש. מכאן הוא בא לידי הנחה, הנפוצה הרבה ונכונה רק מעט, שרשעי הדור הקודם ראויים להימנות עם צדיקי הזמן הזה, שהשקרן מלפנים מקומו יכירנו בין דוברי האמת בימינו, לאחר שמנגנון השקר קנה לו בדור האחרון שכלול, שאין, דומה, למעלה הימנו. ובכן, הדין נותן שהימים הראשונים היו טובים מאלה מצד היושר, הוגנים מאלה מבחינת האמת, נאים מאלה מטעמי נוי והטעם הטוב. הנחה זו אינה נכונה כל עיקר, כי “יפתח בדורו כשמואל בדור”. אחד שקר קטן ואחד שקר גדול, הם שקר. רשעי־זמננו גדולים יותר לא משום שיצר־הרע שלהם גדול יותר אלא לפי שהכלים לעשיית הרע גדלו ונשתכללו, והכלים הרי נעשו בידי רשעים ראשונים. ובכלל כל רשע אחרון הוא תלמיד של רשע ראשון, אילולא זה שקדם לו לא בא זה לעולם. יפה כוח התלמיד מכוח הרב – ומה בכך? אבל הרב אב והתלמיד תולדה. העבריין הוא עבריין בכל דור. הורג נפש אחת מאבד עולם מלא.

ההנחה אינה מוצדקת, אבל כל דור אחרון צדיק בעיניו לעומת הראשון. הזקנים רואים לעינים, שמידות הרע גדלו ושיעורי ושיעורי העוול תפחו, והם תולים את כל הקלקול בדור בא, סור יתום, דור סורר ומורה, דור חוטא ופושע, דור מטומטם, חסר־אמונה ותועה־דרך. הזקנים רוטנים. ריטון זה, שמקורו בזקנה, משמש גורם נוסף להזדקנות. אנשים רוטנים לפי שהם זקנים והם זקנים מחמת שהם רוטנים. ריטון אינו דיבור, כשם שקללת היריב אינה בגדר משא־ומתן עמו. הרוטן אינו מחליף דעות, אינו משוחח, אינו משפיע אף כלשהו על הזולת. הוא רק ממאיס על עצמו ועל אחרים את החיים, סוחט מתוך גופו את לחלוחיותו. אין הריטון אלא ליקוק פצעי עצמו. הרוטן על ההווה חותר תחת העבר שלו. כלום הרוטן מהו אומר? לשעבר היה גן־עדן עלי אדמות. לשעבר היו כל האנשים צדיקים, לשעבר היה הכל טוב, נאה והדוּר. ואם כך על שום מה הוא נלחם לשעבר בשצף־קצף עם יריבים, למה הוא בשעתו ביקש להדריך, להשפיע, לקשט, לתקן? הוי אומר: כל מלחמתו בעבר היתה פעולת־סרק. צופים הזקנים הרוטנים עברם והם מלאים חרטה כרימון: למה הםה בשעתם התקיפו את פלוני, שנדמה להם עבריין, חנפן, שקרן, גונב־דעת, זורע כיעור בעולם, חסר־טעם? למה הם מררו לו את החיים? הרי בימינו אותו פלוני ראוי לישב בין צדיקי הדור ומזכי הרבים. לא כן?

אכן, כן. הם באמת משנים את דעתם ומהרהרים חרטה על הרבה מעשים שלהם לתיקון העולם. הם אומרים, מי ברמז ומי בפה מלא: השיבנו! זכרנו את הדאגה לפנים, זכרנו את הכעס והמרירות והטענות והמענות בימי־נעורינו, והללו היו פשוט מעשי־נערות. מה היה העולם חסר אז בתמולנו לעומת העולם של היום? הלא כגן־עדן היתה הארץ לפנינו. מקיימים הם בעצמם מה שאמרו חכמי המדרש בשיר־השירים על שלמה, שכשאדם נער אומר דברי זמר – לשון אחר: דברי־ממר – הגדיל אומר דברי־משלות, הזקין אומר דברי הבלים. אף הזקנים הרוטנים אומרים: הבל־הבלים היתה כל מלחמתנו בעבר לתיקון העולם. האומר הבל על מלחמתו הריהו כאומר הבל על כל חייו. הוא מושיט אצבע לשטן של עכשיו על ידי שמושיט אצבע לשטן של העבר. כשאדם אומר על החיים הבל הבלים, מיד מסתלקת ממנו רוח הקודש של החיים – רוח הקודש של החיים היא התשוקה להילחם עם הרע והכיעור – והוא נעשה זקן.

אין חיי האדם אלא יום צעיר אחד, שנחלק לשלושה מועדים, שחרית, צהריים ומנחה. אבל כמה מרובים האנשים, המתפללים שחרית בהתלהבות, מוסף ברגש, אך אומרים מנחה ברישוּל של עייפות ויאוש, בניגון של “אתה אחד ושמך אחד” במנחה של שבת. אין מאמינים עוד בשלטון הטוב, בזריחת הבוקר העולה, באורו של הגואל. אין מאמינים, לכן אין שואפים עוד להיות מאמנים ומדריכים. אין קוראים לדור בעוז, אין מדברים, אפילו בקול ענות חלושה, אלא רוטנים, היינו, משליכים את המלים לרוח, רוטנים סתם לצאת ידי חובה. משול הריטון לדיבור כשיעול לזמר, כהיגררות אחרי המקל לריקוד.

וזהו ענינה של התפילה “אל תשליכנו לעת זקנה” בסמיכות ל“ורוח קדשך אל תקח ממנו”. אל נהיה בריטון שלנו על ילדי ההווה מלשינים על מעללינו בעבר, ואל נהיה זקנים מסכנים, שנתרוששו גם מנכסי עברם.

מוסר השכל: לא השלמה עם ההולך, לא ריטון על ההווה, לא כניעה לבא, כי אם מלחמה עם הרע בכל גילוייו, הזורם כנהר איתן באפיק העתים מני אז ועד היום, מתוך אמונת־אומן בכל השאיפות הנאצלות, שהפעימו אותנו מנעורינו. אלה שנתברכו בשאיפות נאצלות, שאינן מזקינות, אינם זקנים, כל זמן שהנשמה בקרבם. הקורא, נשמה פירושה כאן נשמה יתירה.