“אדם ילוד אשה קצר־ימים ושבע־רוגז”

איוב י"ד, א'

“אם הזמן יצחק לך, אל תהי מאמין או אם יהי הרוקד – כי אותך רמה! רשת לבבות הוא עמך, ולא ירגע, עד כי יהי משיב את גופך רמה”. ר' משה אבן-עזרא

א    🔗

הרבה מקורות יש לרוגז־עצבים ולדכדוך הנפש, ואחד מהם, שאינו אחרון במעלה, הוא קוצר החיים. מי אנו ומה חיינו, טוענים רבים מפי המזמור תפילה למשה, תהלים צ‘, "ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה וכו’, כי גז חיש ונעופה", וכאחד עם בעל “ונתנה תוקף” הם נושאים קינה על אדם יסודו מעפר וסופו לעפר והוא “משוּל כחרס הנשבר, כחציר יבש וכציץ נובל, וכצל עובר, וכענן כלה וכרוח נושבת וכאבק פורח וכחלום יעוּף”.

שמא תאמר: אין מביאים ראיה לא מן הטענות ולא מן הקינות. בני אדם אוהבים להתלונן ולקונן לתפארת התלונה ולתפארת הקינה, כדרך שיש אוהבים להיות נראים עצובים ומקופחים, מרי־נפש ועלוּבי־גורל. תדע לך שאינו כן. מימות־עולם מנסרת הטענה, ובפי רבים מחכמי מזרח ומערב, על קוצר הימים שנקנס על האדם. “הלא צבא לאנוש על ארץ וכימי שכיר ימיו” קובל איוב, ומוסיף במרי־שיחו “זכור כי רוח חיי”, “כלה ענן וילך”, “מאסתי לא לעולם אחיה”, “הלא מעט ימי יחדל”, עד “אף כי אנוש רמה ובן־אדם תולעה”. היוצא מדברי איוב, כי מנת החיים הקטנה, שפסק לנו הבורא, היא שורש כל הצרות והפורענויות, הצער והכעס והממרורים, הפוקדים אותנו ועושים את חיינו לגיהנום, ואין צער ההויה אלא הצער על הויה קצרה, הוית חיש־חיש, שנפלה בחלקנו. ואילו, למשל, זכינו להיפוכו של דבר, דהיינו, שיוצר האדם לא היה פורס לנו פרוסה קטנה בלבד מעוגת החיים, אלא חותך לנו מנה יפה מן העוגה, כל שכן מכבדנו בעוגה כולה ומזמננו לחיי־נצח, היינו בודאי מרוצים מאד ושרים תמיד אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו.

אָמנם, מחבר ה“קהלת” יש לו דעה אחרת בענין זה והוא אומר מפורש “ואילו חיה אלף שנים פעמים וטובה לא ראה, הלא אל מקום אחד הכל הולך”. רצה לומר, לא אורך החיים עיקר, לא ברוב שנים שמחה ואושר, אלא ברוב טובה דוקא. אך אין סותרים דברי חכם אחד במה שאמר חכם אחר, ומה גם שאותו חכם אחר נוהג היה לומר דברים הסותרים זה את זה.

ושוב יש מקום לומר, שאין להביא ראיה מאיוב. הוא מלא טענות, כי הוא מלא צער, ואין אדם נתפס על צערו. ומלבד שאיוב שרוי בצער הנהו נרגש ונסער מאד, הכעס מעבירו על דעתו. וכבר הוכיחו לו רעיו על פניו שהדכאון ולא ההגיון דובר מתוך גרונו. אבל צא וראה, שאפילו ספר ה“תהלים”, ספרם של ענוים ותמימי־דרך, שופע טענות וטרוניות על “ימי כצל נטוּי ואני כעשב איבש”. ועל “אנוש כחציר ימיו, כציץ השדה כן יציץ”. והרי אותו כתוב חצוּב ומנוסח בתמציות מחרידה “ואם בגבורות שמונים שנה” מקורו בזה הספר.

כי “היום קצר והמלאכה מרובה” שמענו לא רק מפי רבי טרפון ב“פרקי אבות”, אלא גם מפי החכם הקדמון היפוקריטס, שסח בנהמת־רוחו “החיים קצרים והאומנות ארוכה”, ובנוסחה אחרת פרצה קובלנה זו מפי חכם אחרון לומר: גן החיים נובל, אך גן האמנות ירוק תמיד. כלל כל הקינות הללו על מיעוט שנותינו עלי אדמות הוא, כנראה, בקשת סליחה ומחילה לעצמנו על מיעוט התוצרת שיצאה מתחת ידינו, שלא לתלות את הסיבה בעצלותם של הפועלים, אלא בדחקות הזמן. מבינים אתם, עניים אנו, דלים אנו, אין בנו מעשים, לפי שימים לא היו במידה נאותה, השעה לא הספיקה לנו, לא נפל בחלקנו פנאי ככל הדרוש. מיעוט הפנאי – זהו תירוץ המוכן ומזומן בידינו על כל כשלון ועל כל בטלה ומפלה, שהתרגשו עלינו בחזית החיים.

סנקא הגדול נדרש לענין זה מפעם לפעם הן בשיחותיו הפילוסופיות והן באגרותיו אל ידידיו. ולא נחה דעתו עד שעמד וכתב אל פולינוס את אגרתו הנודעה על “קוצר החיים”. המתחילה בפסוקי־נכאים אלה: “חלק גדול מבני־אדם, מר פולינוס יקירי, מתאונן על דבר רע שבטבע, כי לזמן קצר נוצרנו, כי מידת העת הנתונה לנו, כה ממהרת לכלות, כה חשה לחלוף, עד אשר – חוץ מאנשים מעטים מאד – בדרך כלל חיי אדם כלים בעוד שהוא עושה ההכנות לחייו. ועל המעשה הזה, שחושבים לרעה כללית, נאנחים לא רק הפחותים בעם וההמון הגס, כי גם אנשים מהוללים התעוררו ונשאו עליו קינה”. והוא שהביא כאסמכתא לכך את מאמר החכם הנודע – סתם מאמר החכם בימים ההם ובזמן ההוא משמעו אריסטו – “כי עיווּת הדין הוא מצד הטבע, אשר הפליג כל כך בטובת הבהמות ונתן להן אורך־ימים עד לחמש מאות ועד לאלף שנה, ולאדם, אשר למעשים רבים וגדולים נוצר, החיש כך את קץ החיים”. ואילו במקורות אחרים מובא מאמר זה בשם חכם אחר והוא תיאופרסטוס, כפי שנאמר בהערתו של א. קמינקא מתרגמו השקדן והמפליא לעשות של סנקא.

מכאן אנו למדים כמה חשוב ומקובל היה אף על הדורות הראשונים תכנו של מאמר זה, התובע את עלבונו של האדם מידי יוצרו, שעשוהו לטלית ששוב חכמים אוחזים בה. אף רואים אנו כמה גדלו צערו ומכאוביו של האדם על קיצור שולחן ערוך של חיים, שערך לו בוראו, שאפילו חכם גדול כאריסטו, אחד מעשרה הראשונים היושבים במלכות השכל, ואולי הראש והראשון לבעלי שלטון השכל, כיוון שהוא מגיע לסוגיה של קוצר החיים מיד אף דעתו נעשית קצרה, ולא עוד אלא מטושטשת במקצת מצד הדיוק העובדתי, והוא סותם ואומר. ש“הטבע הפליג כל כך בטובת הבהמות ונתן להן אורך־ימים עד לחמש מאות ועד לאלף שנה”, מבלי לפרש את שמותיהן של אותן הבהמות שקבלו אפותיקי כזו של שנים, אם אינו מתכוון לעוף החול האגדי, שאין הוא, אגב, בהמה, כי אם עוף, ואין הוא רבים אלא אחד, אף אין הוא נתון בעין, שאפשר לומר עליו כי הוא זה. כל פעם שאדם בא לכלל כעס ורוגז ותובע דין לעצמו, אפילו חכם הוא חכמתו מסתלקת הימנו, ואפילו הוא תמיד דייקן וזהיר בדיבורו ואת שכלו זן בעובדות בלבד, הוא נעשה בהול על רוחו ומעורפל בשיחו.

יעקב התם, אשר רבות ראה בחייו, שמחות וצרות כאחת. מי שהיה רועה צאן ונעשה אב לי“ב שבטים והיה לו צאן ובקר לרוב וכבודה רבה ובנו יוסף הגיע למעלת משנה למלך, המשביר למצרים, כשבא אל פרעה ונשאל “כמה ימי שני חייך” ענה ואמר: “ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה, מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם”. כמה פלאי־דברים הביע יעקב בפסוק אחד. שנאמר, לפי כל הסימנים, בנשימה מהירה ומרותחת. וכשאדם מהיר־ונרגש ובהול לדבר הוא מבטא משפט נמהר, מוזר ומתמיה למשמע־אוזן, תוכו רצוף אמת תמציתית, שדרך כלל אין אומרים אותה בדעה מיושבת. יעקב בן ק”ל, שכבר עבר בחמשים שנה את גיל הגבורות, מודיע על עצמו לפרעה ששנות חייו מעטות. הוא כורך בהעלם אחד ק"ל שנה בקוצר־חיים ואינו חש, כנראה, סתירה בדבריו. ואלי הוא מרגיש שלא במחשבה ברורה את המופרך מיניה וביה שבפסוקו. ולכן הוא מסמיך לו תיכף ומיד את הסיפא “ולא השיגו את ימי שני אבותי”, שהיא מעין הסבר להרגשת הקיפוח שיש לו, מאחר ששנותיו לא הגיעו לשנות אבותיו. רצונו לומר במרומז, שקוצר החיים הוא מושג יחסי, ואין הוא מסתבר אלא מתוך השוואה למי שקו החיים שלו ארוך יותר. פשיטא שבהשוואה לקו החיים הממוצע של יתר הבריות אין יעקב המופלג קצר־ימים כלל וכלל. אבל יעקב העולה בסולם עיניו נשואות תמיד אל השלבים העליונים של סולם החיים, ומאחר שלא הגיע לשלב אבותיו נטר קצת טינה, ומכל מקום מרירות בלב לגורלו, שלא מזג לו עדיין סאת־שנים מלאה.

כיוון שסוגית קוצר החיים היא בכללה מדרש־פליאה, מותר לנו לציין בפליאה גם את שיחו של אחד משלושת האבות, שנאמר עליו תתן אמת ליעקב, על נושא זה. הרבה מידות טובות נתייחדו ליעקב, האמת, התפארת, התמימות, ואף הנאוה שבמידות הטובות, והיא הענוה, כי הוא שאמר “קטנתי מכל החסדים”. אולם גם ענו זה, השמח בחלקו, אינו מרוצה מאורך־חייו, שהגיע לסף העשור הארבעה עשר. כשם שאין חכם לקוצר החיים, כך אין צדיק וענו לו. לגבי השנים הכל תופסים מרובה ואין בא בהן על סיפוקו. אפילו הנער בן מאה שנה ימות, היינו, אפילו בן מאה שנה נראה בעיניו כנער, שלא הספיק לעת עתה אלא לתכן תכניות ולעשות אילו התחלות, והנה בא אחד נעלם, רע ואכזר, וחוטף אותו ומורידו מעל הדוכן. אילולא זד זה המושל בו, היה מוציא אל הפועל את כל הגדולות והנפלאות שעלו במחשבתו והיו לו כל הכוחות הדרושים להגשמתם, אין הוא אלא חסר זמן. וכך אף יעקב הענו לא הלך בקטנות על במת הזמן, ובתשובתו לפרעה התמלטה מפיו מבּלי משׂים קוּבלנה מרה זו, התוססת ומפעפעת בלבבות רבים, היונקים עצבות ומרה שחורה, צער ודכאון, הן ממקור גאון לבם והן ממעין שבר הזמן. וסופם שבאים מתוך חולשת הדעת לידי יאוש גמור, היינו, עוברים את הגשר הצר המוביל מתהלים לאיוב ומאיוב לקהלת ופוסקים יחד עם קהלת, שמאחר שאדם “בחושך ילך” הרי “בהבל בא” וכל חייו “הבל ורעוּת־רוח”.

אמנם, יעקב לא על זאת נשאל מאת פרעה, ולא בזאת ענה לו. אין כל רמז בכתובים, שהמלך ואורחו תקעו עצמם בשיחה זו לתוך סוגית קוצר החיים או נגעו בה דרך רפרוף לפחות. אך שיחה נעשית לאו דווקא בניבים מפורשים. יש מסיחים ברמזים, בגניחות, בנעימת־נכאים המתלווית לדיבור, שהיא העיקר. יעקב בשלהי ימיו לא היה זקן מאיר כמנורה המטולטלת בעולמו של הקדוש ברוך הוא, שכל המסתכל בצורתו הקורנת סופג את הדר זיוו ונחת־חנו לתוך נשמתו כטל של תחיה ואף הוא מתבשם מרוחו, מריחו הטוב, ממראה כהן האושר אשר לו, כראוי וכיאה לאב־דיוקן זה של אחד משלושת אבותיה של האומה. יעקב היה עצוב ומר־נפש. ולא רק משום שהחיים השביעוהו ממרורים ¹, הן הם השביעוהו גם מעדנים. אף לא רק משום צרת יוסף בנו שקפצה עליו. הן הבן האבוּד כבר נמצא לו ואף לאחר שראה אותו פנים אל פנים לא שמח אלי גיל, כי אם בכה על צוארו, בכה פעם. ולאחר כך: “ויבך עוד”. בכה ולא חדל. ולא נחה דעתו עד שקרא “אמותה הפעם”. יעקב שכשבא אל פרעה מקץ ימים אמר לו במרי־שיחו ששנות־חייו מעטות הן, שאל על צוארי יוסף בנו את נפשו למות. ואין סתירה בדבר. אף משאלתו למות באה ממקום המרירות שבנפש על קוצר החיים. בין כך וכך סוף אדם למות, ואם כך מוטב ליעקב למות בשעת חדותא, ברגע הפגישה הגדולה עם הבן האהוב. החשק העז הוא אבי היאוש, והתרגשות הנפש היא אמו של מפח הנפש. הואיל ותיאבון החיים גדול לאין־שיעור נראה זמן חיינו קטן לאין שיעור.

“מעט היו ימי שני חיי” אמר יעקב. ותמהים אנו: מה משמעו של “מעט” זה בפי האיש, אשר לפנים עבד את לבן פעם אחת שבע שנים ברחל בתו הקטנה ופעם שניה שבע שנים, “ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה”? כלום לא הורה לו נסיונו, שהזמן אינו כלל מידה של כמות אלא ערך של איכות, וכי שיעור־אָרכו תלוי לעולם בתכנו? יכול שקב־זמן מלא נחת נראה כמו כף קטנה, ויכול שפרק־זמן קצר מלא תוחלת ממושכה או כל מחלה אחרת מתמתח כאורך הגלות של זרע יעקב. זמן אינו דבר מוחשי, אין הוא היין. הוא הקנקן. אין הוא עיסה, שלשים אותה ללחם הפנים גדול או קטן במידתו, אף אין הוא השאור שבעיסה ולא המשארת הלשה. הוא העריבה. אין הוא אלא כלי, אמנם, שביר, אך בידינו לחזקו ולאוששו בפעלי־רוחנו. ואולי יש לומר עליו, שהוא בבחינת חבית ללא חישוקים. אין הזמן אדון לנו, אנו בעליו – ומה יתאונן אדם חי אם לא על נפשו, כי הוא בעל המעשים.

אולם חוששני שהרכבת מושגי הכלי והתוכן, הקנקן והיין, על הזמן ומלואו, עלולה לשבש את הסוגיה כולה ולגלות, הן במיחוש הזמן והן בתרופה שיש לחפש כנגדו, פנים שלא כהלכה. רבים הביאו רפואות או נחמות, סגולות או קמיעות, כנגד קוצר הימים. הללו אמרו: מלא את זמנך מצוות ומעשים טובים; והללו יעצו: הרבה בתענוגות ובשעשועים. אלו ואלו הוסיפו ואמרו במפורש או ברמז: למען יאריכון ימיך על האדמה. סנקא לן הרבה בסוגית הזמן והעלה משפט, החוזר ונשנה אצלו, שהוא חצי־נחמה וחצי־תרופה, והוא: אין החיים נמדדים אלא נשקלים. ביסוד כל העצות הטובות האלו נעוץ הרעיון, שהזמן מצד עצמו חולה הטעון ריפוי. הוא רזה וצריך לפטמו כדי שישמין; הוא במחילה תרמיל ריק, וראוי למלאותו תוכן כבד; הוא לעצמו ובמהותו מיקח־טעות וחייבים להמציא תחבולות כדי להשביח את המיקח. הבריאה בחינת שוק והחיים בגדר מצרך של מיקח וממכר הם ענין של פחיתות הכבוד לנברא. אנו נמצאים מחוייבים להעמיד במרכז העולם מאזנים לשקילת החיים. אפילו נפרש את משפטו של סנקא איש האצילות במשמעו הנאצל, אין אנו יכולים להיפטר מטעם־לואי, שיש לכל ענין המשקל. שוקלים זכויות כנגד זדונות, שכר כנגד הפסד, שוקלים פרי וכל תוצרת. וכך נבוא לשקול את הזמן כמה שויו, כמה עביו, כמה ארכו, כמה מתחו, כמה נפחו.

אם הזמן הוא מיקח בא פלוני וטוען, שחיי מפאת מיעוטם היו מירח־טעות. אם הזמן הוא מודד של תוצרת האדם יוצא שוב עבד השואף צל, ואם בגבורות שכיר־יום, כפי שסח איוב במרי־רוגזו. הרבי מאפטא הביע רעיון זה לפי תומו במשל החמד, אשר נשא על מותו ללא עת של ר' שלום שכנא בנו של המלאך בנו של המגיד ממזריטש. וכך אמר: בנוהג שבעולם, סוחרים באים לשוק שבלייפציג ושוהים בו כמה ימים לקנות את כל הסחורות הנחוצות להן. אך סוחרים חריפים וזריזים מצליחים לקנות בב' או בג' שעות את כל חבילי הסחורות הנחוצים להם ועוזבים מיד את לייפציג. כך רכש לו ר' שלום שכנא בשנות חייו המעטות את כל חבילי המצוות בעולם זה הדומה לשוק של תורה ומצוות.

אך מה נחמה כנגד קוצר החיים נתן לאלה שאינם גורסים את העולם כפרוזדור או כשוק, אף לא כשוק של תורה ומצוות ומעשים טובים?

אין העולם שוק, ואף על פי כן אין האדם צריך להיות שבע־רוגז על שום שהוא קצר־ימים.

ב.    🔗

אם נטיל את קוצר החיים כדגש חזק, ומה גם כדגש יחיד. במושג צער ההויה ונאמר, שהמקור הראשי לדאגותינו ולחרדותינו הוא טבעם הקיקיוני של קיומנו, כי צבא לאנוש עלי ארץ, אנו מואסים בקצבה זו ואל חיי־עולם תשוקתנו – איני יודע כיצד נוכל לפרנס הרגל זה הנפוץ מאד, שהוא מסתמא טבע שני, ואולי גם תכונה ראשונית, לבזבז את זמן חיינו, להוציאו לחיסול באופן נמהר ככל האפשר, להיפטר ממנו ויהיה מה, כאילו הוא מאוס ונמאס עלינו. וכבר טבעו קדמונים את המימרה: אדם חס על איבוד דמיו ואינו חס על איבוד ימיו, ממה נפשך, אם זמן חיינו הוא אוצרנו היקר, הרי עלינו לשמרו היטב ולאמצו אל לבנו, להתעלס עמו בצבור ואף ביחידות, לנהוג בו כשלעצמו אהבה וידידות. אולם אין אנו צריכים כל לחזר אחרי אסמכתות ומראי־מקומות מספרי־החכמים הקדמונים והאחרונים להוכיח את ההשערה, שהזמן הוא נטל ללא נשוא לרוב בני־אדם. כל החיים מלאים מראי־מקומות ומראי־פרצופים המעידים על פירושו השני של צער ההויה, והוא בהיפוכו של הראשון, דהיינו שההויה לעצמה היא מקור צער לרבים. קשה להם להיות; קשה להם לחיות אפילו פרק קצר של חיים, שאין בו שכחת זמן. ויש שבאים עד דכא ממש כשיש להם שעה פנויה ואינם יודעים מה לעשות בה. בשבתות ובחגים ובכל יום של חופש ובטלה הם מרגישים עצמם אומללים ושרויים במצב־רוח ירוד להחריד. נס נעשה להם בכל הזדמנות לבלות את שעות הפנאי ו“להרוג” את הזמן. לא בכדי תופסת תעשית השעשועים מקום נרחב, שאין דומה לו בשטח התפוס על ידי תוצרת כלי הקטל. הנשק והשעשועים עוסקים באותה מלאכה גופה, והיא רצח. הנשק קוטל את הגופים והשעשועים מיועדים לחסר את הזמן, מקור החיים. ובכן, צער ההויה, לפי פירושו השני, הוא צער לא על מיעוט הזמן, כי אם על ריבויו.

מבחינה זו מסתבר לנו יפה טעם חנו וקסמו של האושר, כי הוא הבדוק והמעולה שבין כל סמי השכחה, ואין זה כלל מליצה או אגדה מה שנאמר, שהמאושרים אינם מרגישים בשטף השעות והם חרשים לקול הזמן. והרי קושיה: מכאן בני־אדם מבכים את תמוז הזמן ומצווחים ווילן מבר־חלפתא זה, שהוא קל כצבי ומשוה רגליו כאילות לקפץ־ולדלג על הררי בתר של הרגעים והשעות, ושוב אין בידינו אלא חיים מבותרים לפירורים; ומכאן מתחלחלים כל פעם שהצבי נעצר לרגע קטן ומסב פניו אל הבריות להסתכל בהם ולספוג את מבטיהם. אימת־מות ממש נופל אותו רגע, כאילו אובים בנפש נתן בהם עינו. ובכן, מהי האמת: אוהב אדם את חייו ומירב תשוקתו לריבוי־חיים ואורך־שנים, או, להיפך, אין הוא רוצה כלל להאריך שנים ומיטב־חשקו לקצר חייו ככל האפשר, להסיח את דעתו מן הגלגל החוזר של הימים והשנים? ושמא אלו ואלו דברי האדם אל החיים: "אני מאד מאד אוהב אתכם ואתם מוקצים מחמת מיאוס עלי; מי יתן ותתארכו לי לאין שיעור, ובלבד שתעברו במהירות הבזק. בין אדם לחייו מתחוללת כנראה פרשת־אהבים נוגה, שאהבה ואיבה משמשים בה בערבוביה. ויתכן שזיקה מפולגת או דו־משמעית לאיזה ענין או חפץ, אף על פי שהיא סימן־חולשה, אינה אות חרפה. ליקוי אינו קלקול ופגם אינו כתם, כשם שהעוני אינו בושה. אבל דו המשמעי יוצא לכלל עוול, כשהוא נעשה גם דוּ־פרצופי. נשתבשו על האדם רגשיו לגבי הזמן ואינו יודע אם להתהלך עם שנות־חייו באחוה ובידידות או להיות שרוּי ברוגז עם הזמן ומקוטט עם השעון תהיה זיקתנו אל הזמן, שמן המאור של החיים, מסובכת ומשובשת כמה שתהיה, אין הרשות בידינו לקחת אותו חומר נאצל המכונה זמן, שהוא ספק בעל־בריתנו ספק יריבנו, ולעשותו תירוץ, קשה מזה, שעיר לעזאזל, לכל כשלון המתרגש עלינו מפאת עצלותנו. לא־יוצלח מצד הכוח הפועל עומד ומלשין על הזמן, שלא הספיק לו כדי לשמש כלי־יוצר.

נטיב עם האמת ועם עצמנו אם נפשיט מעל הזמן הן את מחלצות החלום והן את בלואות הצל, וכן את כתונת הבוגד; לא נבוא עמו בדין וממילא הוא לא יעשה בנו שפטים; לא נטפול עליו טענות ולא נאמר אחריו קינות, ולא יהיה לנו מקור נוסף לאשליות ולאכזבות. כשם אין הזמן למדידה, כך אין הוא לשקילה. אין הוא בגדר כלי. עמוק הוא אף מן התוכן ומתוק גם מן האור; הוא נשמת החיים, רצי פעמיו נותנים קול בפועם לבנו. כל נשימה בנו הוא טיף־טיף של זמן. בדברים שאינם נשקלים ואינם נמדדים אין ריבוי ומיעוט. טיפה מאין־סוף היא גם כן אין־סוף. משום תפיסת הזמן שנשתבשה עלינו נסתלפו לנו מושגים רבים ונתערבבו לפנינו דברים שבאצילות בענינים מעולם העשיה. יצרנו מונחיה מבולבלת לדון זכויות־בראשית דין קנינים ולשוות לערכין מעלה של נכסים. ריבוי השנים הוא תואר הכבוד או תעודת הניכות. הזקנה היא מעלה גדולה או חסרון לא ניתן לתקון. איש חי יוצא מכורך עם רב־פעלים, כאילו מי שלא פעל גדולות לא היה חי כלל. עשינו משכנתה על החיים ואנו מקנים אותם לכל מי שחפצים ביקרו ושוללים אותם מכל מי שאינו מעלה חן לפנינו. הללו אומרים רשעים בחייהם קרויים מתים, והללו סבורים, שחיים שאין בהם גבורה ותפארת אינם כלל בגדר מציאות בעולם הזה. מכבדי־עשירים גרסו, שהעני חשוב כמת. לכל התפיסות וההשגות המקובלות על הבריות שאנו פונים הננו רואים, כמה נתחלחלה הרכושנות לתוך מושגי היסוד שלנו, כאילו האדם הוא באמת שכיר־יום והוא מחוייב להרויח את לחם הזמן בעמל נושא־פרי ורואה־ברכה. בנפשו יביא לחם זה. אבל סברה זו נפסדה. לא בנפשו יביא לחם הזמן, הזמן הוא נפשו ונפשו היא זמנו. זמן ניתן לנו בחנם. הוא מגיע לכל אחד כלחם־חוק. ואין שייך כלל לומר זמן פורה וזמן עקר, זמן מצליח וזמן עובר ובטל. אין מת שלא בעתו, שאם יש אחד מת שלא בעתו, הרי הכל מתים שלא בעתם, מאחר שיש קצבה לשנותינו ואין אף אחד חי לעולם. וכשם שאין אף אחד חי לעולם, כך אין אף נולד אחד, אפילו יצא מן העולם תינוק־בן־יומו, שלא טעם מנועם־זיוום של חיי־עולם. לגבי הנצח כולנו תינוקות־בני־יומם. ואף על פי כן אנו אומרים על אנשים שהגיעו לשיבה טובה ובנו בתים והקימו מפעלים, ששמם ינון לעד. לפי פעליו יוערך איש. משל הזמן הוא רק נרתיק להטיל לתוכו חפצי־ערך. דהיינו, נכסים או תורה ומצוות ומעשים טובים. אולם הזמן בחינת קנין יוצא מכלל מהות מוחלטת, וכשמערבבים אותו עם נכסים ומפעלים אף ערכו נפסד, אין הזמן נרתיק לנכסים, לא שק של מעשים, אף לא שק של טלית ותפלין. הוא כתונת האור של הבורא. וכל ילדי הזמן פניהם מזהירים. אין אנו יודעים שכרן של מצוות ולא ערכן של נשמות, אף לא תכליתן, וכן אין לנחש כלל איזו כוונה עליונה נצפנה בחייו של זה או פלוני. לאו דווקא בעלי המפעלים הגדולים נושאים כתר הגדולה גם בעולם הנשמות. עמים המוטלים בחמה במשך דורות ומתפנקים מתנוונים בוודאי ואינם מספיקים ללטוש את כלי־נשקם במלחמת הקיום הבין־לאומי, סופם אולי שהם יורדים מעל הבמה ונעשים למס עובד. כי אין רחמים בדין העמים, ואף חסד לאומים חטאת. אבל פלוני יחיד המעדיף לישב בחמה תחת לפשוט ידיו בגדוד, ולא עוד אלא שהוא נחבא לו כדיוגנוּס בשעתו להתייחד בבדידותו עם נשמת החיים ולהגות את מחשבתו הנאצלה ושוהה ביחידתיותו ימים ושנים, כלום הזכות בידינו לומר, שהוא יצא מן העולם ערום בלי שנים, עני גמור בזמן? אדרבה, הוא ראה בחייו את העולם הנקי מכל תערובת קנינית ופסולת רכושנית: הוא שתה את הזמן הטהור. ואולי הוא לבדו התעלס עם ילדי הזמן.

לאחר שעקרנו את הזמן מתוך המושגים הקניניים והעתקנוהו מן המרכז המסחרי לתחום הנאצל הננו חוזרים וזוכים בו ובחנם, כשהוא חדש ורענן, טהור ומזוקק, נקי לגמרי. ולא משום שהוא מרוחץ בדמעותינו, אף לא משום השלכת שנעשתה בו על ידי עלי טרף שנשרוּ מעל לוח הזמן בסופת־גופותינו, אלא מתוך שנתנו לזמן עליה לזבול הנשמות. אנו אומרים שזמן הוא נשמה וכל יחדה בזמן היא בגדר חיה. הזמן הוא חי הנושא את עצמו. אין הוא זקוק למשענת קנה רצוץ של העשיה דווקא. לפיכך אין הוא גופו רצוץ. אין הוא חציר יבש, לא ציץ נובל ולא צל עובר. הוא חי וקיים. אין הזמן משכן, אלא השכינה בכבודה ובעצמה.

למרבה הפלא, מפעלים גדולים לא נצרכו על הרוב לשיכונים זמניים גדולים; הם נצטמצמו בנרתיקים זמניים צרים ביותר. בדומה למם וסמך שבלוחות התלויים בנס נתרחשו רוב דברים גדולים בנס של זמן. משה היה בהר ארבעים יום וארבעים לילה והוריד משם תורת־חיים לדורי־דורות. רבי עקיבא, שלפי האגדה נתקנא משה בגדולתו וראוי היה שתינתן התורה על ידו, היה בן מ' שנה ועדיין לא שנה כלום, והתחיל אז ללמוד אלף־בית והיה קורא בלוח כאחד עם בנו הקטן. כשנתקדשה לו בצנעה בתו של כלבא שבוּע ואמרה לו לילך וללמוד בבית המדרש, הלך וישב שתים עשרה שנה בבית המדרש עד שנשאה לאשה. הוא בן ארבעים גלה למקום־תורה לשתים־עשרה שנה רצופות. מה לו שנים? מה לו תמורות העתים? מה לו מרוצת הזמן? הוא לא החמיץ את שלו. על רבי עקיבא נאמר שהיה רועה ארבעים שנה ולמד ארבעים שנה. אף הספיק לו זמנו לדרוש על כל קוץ וקוץ שבתורה תלי־תלים של הלכות. זמן יש. יש זמן למי שהוא עצמו יש ממש. אף הלל, שהיה חכם גדול – ראיה לדבר ענוותנוּתו היתירה – סבור היה, שאפשר ללמד אפילו גר את התורה כולה על רגל אחת. התורה, משמע, היא מעל לזמן, ובוודאי שאין איכותה תלוייה בכמות הזמן המושקעת בה. יש רגע אחד ובו ברק, המאיר נתיב לכל החיים. יתכן שההשראות הגדולות הן ילדי הרגע ולא כבדי־שנים, ולכן הן בנות הנצח. ר' אלעזר בן עזריה, שמפאת זקנו שצמח לו בין לילה נראה כבן שבעים, היה בסך הכל בן שבע עשרה כשנתמנה נשיא.

כשאנו יוצאים מזבול האגדה והולכים לדרוש תולדות הרוח באנוש על מפעלותיו מעל דפי ספרי הימים הנודעים לנו, אנו חוזרים ומקבלים לקח, שרוב יצירות אנושיות גדולות מונחות בתוך נרתיקי זמן צרים ביותר. ללמדך שאין הזמן מיכל אחד השווה לכל נפש. דומה, כל איש יש לו זמן פרטי משלו, או כל איש כדרך שהוא יוצר תכניו, כך הוא יוצר לו את זמנו שלו בכלי־נפשו המיוחדים. יש מיעוט־זמן, המחזיק את המרובה. ואולי הזמן דומה לארון הקודש, הנושא את נושאיו.

אפלטון חיבר, בידוע, את כרכי־שיחותיו במשך שמונה עשרה שנה בסך הכל. הכי כוח־אבנים היה כוחו? לא, כי כוח המלאך היה כוחו. כוח ממרום ירד עליו. רוח גדולה צררתו בכנפיה והרקידתו בשנים מספר על ההרים והגבעות ועל הבקעות והתהומות של המחשבה האנושית. גאון באדם היה רב מייסד הישיבה בפומבדיתא, שנתן בה כוח ועוז להתקיים במשך דורות ולקיים דורות ובתוקף סמכות ושלטון, שלא זכתה לו שום ממלכה. והוא עצמו היה נע ונד, עולה ויורד מהכא להתם ומהתם להכא, ולא זו בלבד שהיה בקי בכל חדרי התורה, הבין גם שיחות דקלים והיה בוחן ובודק סדרי הטבע ועוסק בצרכי־צבור ובן־בית בכל הויות העולם, איזן וחיקר, ערך וסדר, הקשה ותירץ, ישב בישיבה ופסק הלכות. אימתי הספיקה לו שעתו? אבל קושיה זו נופלת על כל אוהבי החכמה וחוקרי הבריאה. “להנחיל אוהבי יש” – אומר שר הזמן, והוא מעניק לכל הנצרכים עתודות־זמן. כל כתבי גיתה מכילים מאה ושלשים ושלושה כרכים. ובימים לא היתה עדיין מכונת כתיבה. וכל כתב־יד טעון תיקון והעתקה והגהה וכריכה ובדיקה מדוקדקת. ולהעתיק בידים כתבי־יד רבי־כמות כאלה – כלום זו היא מלאכה קלה? ומהיכן הכוח לכך? אבל גם כוח הוא זמן. ובכן, מי השאיל לאותו גאון חרוץ נתחי־זמן, מטילי־זמן, היקרים ממטילי־זהב? הוא קבל זמן בחנם מן האוצר של מתנת־חנם. לפי החשבון זקוק היה גיתה ל־60 שנות עבודה רק בשביל העתקת כתבי היד. באלזק יצא מן העולם בן נ“א והספיק לחבר 90 רומנים. טולסטוי הכניס משלו לתוך אוצר הספרים 100 כרך. וכי אפשר בדרך הטבע לכתוב יותר מכרך אחד בשנה? והרי טולסטוי לא חי מאה שנה ולא התחיל למשוך בקולמוס בהיותו תינוק בן־יומו. אדרבה, הוא יצא לפעלו לא בבוקר, כי אם בצהרי חייו. אבל הספיק. שוברט חיבר למעלה מאלף מנגינות, שהעתקתן בלבד טעונה דרך הטבע חמשים שנה. והוא מן ל”א. ניצטשה חולה, רצוץ, עיוור למחצה, חיבר את שני חלקי “כה אמר סרתוסטרא” בששה שבועות, אך הבא לקרוא בספר זה בעיון, ולו רק בכדי לחקוק בזכרונו חן־ניביו ורון־פסוקיו, החטובים כזויות היכל והחצובים כאמרות־כנף, לא יצא ידי חובתו בקריאה בת כמה חדשים. אחד גדול משלנו, ר' יום טוב ליפמן, תלמידו של המה“רל מפראג, מחבר ה”תוספות יום טוב" על המשניות, ניתכה עליו חמת־זעמם של שונאי ישראל, שקבלו עליו מלשינות, ואף יד רודפיו מישראל באמצע, והוא נכלא בבית הכלא ונידון למיתה, ולאחר שנשתחרר על ידי השתדלות מרובה הודח בצו המלכות מעל כסא הרבנות בפראג ונגרמו לו בזיונות ונגזר עליו גירוש מן העיר והיה נע ונד מעיר לעיר ומארץ לארץ וסבל הרבה רדיפות בגלל מלחמתו לאמת ללא משוא־פנים. ובכל זאת עמדו לו זמנו וכוחו לחבר ספרים הרבה בהלכה ובדרוש, וביניהם גם סליחות וקינות ומגילות, והניח אחריו למעלה מחמשים חבור, שלא ראו אור עד היום. ומה נאמר בהביטנו אל האדם הגדול בענקים, הרמב“ם, אל עצמת מעופו של הנשר הגדול הזה, שלא הניח ענין בהויות אביי ורבא ובהויות אפלטון ואריסטו, ממה שתחת השמש ומגנזי נסתרות שבעולם הגלגלים והמזלות, שלא הגיד עליו את דעתו הרמה. כל העולם היה שלו; כל הדורות חלקו; כל המצויים מענינו. והוא יהודי גולה, נרדף, שקוע בטרדות הזמן. ורדי, בן־עניים, מילדותו ובנעוריו חלוש, עמוס־מיחושים, ביישן, נרדף, נאבק עם תהפוכות הגורל ועם תהפוכות דעת הקהל, האכזרית לעתים, הנושאת חסד לפעמים, ואף באהבתה לא תשפיע חום של שמש צדקה, כי אם של שמש־חורגת בחורף – הרבה סבל ראה ואף העולם ראה בהשתאות ובהשתוממות את מירוצו של ורדי עם הזמן להוציא את חמת כשרונו מנרתיקה ולהבשיל מכשרונו פרי־מגדים בשפע העולה על כוח־אנוש. הוא חבר כ”ו אופירות, המרנינות עד היום את העולם מקצה שמש ועד מבואו, מלבד כמה פרקי־נגינה אחרים. ואומר כותב תולדותיו: “לזכות החיים האלה יש לזקוף את הפיכת המלחין הצעיר, החיוור והעדין למדי, לאיש הגברי הזקן, שכוח־חיותו בכתיבת “אותלו” ו”פאלסטאף“, אחרי גיל של שבעים שנה, מוסיף להיות אחד מפלאי עולמנו”. – אין לנו עצה אלא לשתף לפעלי האדם גם את רוח הקודש. יש, כנראה, איזה כוח מעל לכוח המדוד והשקול; קיים, משמע, זמן מעל זמן. ואילו באנו לספר בעוצם פריונם הרוחני של חכמים אחרונים בישראל ובעמים, או לציין במיוחד את מעין השפע העצום הגנוז בכתבי חב"ד התופסים כרכים למאות מהם מודפסים ומהם כתבי־יד שלא ראו אור עד היום, אין אנו מספיקים. אך חכמים בעלי השפע הספיקו. משל ידעו סוד הצמצום לכנס לתוך כזית זמן באופן דחוס כל קב של מחשבה, פעולה ויצירה. כשאנו מסתכלים בזרמי ההשפעה, היוצאים מאיש אחד, והוא הרצל, על בנין עם וארץ, אנו מסיחים את דעתנו מכך, שכל שנות פעולתו של האיש היו בסך הכל ארבעים ושמונה. כל רגע זמן של יוצר הציונות הכפיל את עצמו בכפל מכופל. “אחותי, את היי לי לאלפי רבבה”, אומר כל איש חי באמת לכל יחידת־זמן שלו.

ומעשה בביקונספלד בן כ“ח, שנפשו נסערה באש־חשק לבוא בכלל חברי המורשון ולהגיע למעלת ראש הממשלה. רוח־עצב היתה קשורה בלבו. סבור היה שכבר נתמהמה לבוא אל הגדולה, מאחר שפיט נעשה ראש־ממשלה בן כ”ה. אך ביקונספלד נכשל בבחירות. מה עשה? לא עשה כלום. נשא וסבל בדומיה עד שנעשה בן ע"ב, והוא אז זקן, חולה, מיואש. שבע־ימים ושבע־רוגז, ובכל זאת עלה על הכסא. בסך הכל ישב על הכסא שנתיים – ובשנתיים אלו הדביר גויים, העתיק ממלכות, שינה את פני העולם. שנתיים בסך הכל – ורישומיהן ניכרים עד היום, בתולדות העולם. באסרו־חג של חייו הוא חי את מלוא חייו. אין סיפור זה בא בחתימת הפרק כדי לומר, שחייב כל אדם להיות כביקונספלד ולהרעיש את העולם, ואם לאו כל חייו יצאו לבטלה, אלא כדי ללמדנו, שלעולם אין מאוחר מדאי לשום ענין ומעשה, שזמן אינו נכס, אלא ערך. אין הזמן ערב־שבת אלא השבת עצמה.