אלוהי העבריים או ספר המסעות של יחזקאל נדל    🔗

אלוהי העבריים נקרה עלינו,

ועתה נלכה-נא…

(שמות ג, 18)

א    🔗

היה זה באחת מפינות-המרגוע המופלאות הזרועות על פסגות הריה של שוייץ הירוקה והנאוָה. טיפסנו בשביל-יערות המוליך הרה. מתחתינו נתכּחל אגם מאגמי הארץ השופעת אגמים, ובתי-העץ שעל חוֹפוֹ נראו כפרחי-נוי סדורים וערוכים בערוגותיהם המטופחות. מעלינו היבהבו בקמצנות ניצנוצי תכלת בהירה, שהסתננו במיפלשים הזעירים אשר בצמרות האילנות העבותים. הנוף, אף שדומה היה לגלויה צבעונית שאתה מגלה בתיבת-הדואר שלך בשובך מעבודה ולומד ממנה שידידך נופש אי-שם בחו"ל, הרהיב את העין והרנין את הלב; גדולה מזו: נסך שכרון והעלה זכרונות קדומים, עתיקים. מאיין? מימי-הילדות? טרום-ילדות? – אישיים? היוליים? זואולוגיים?

עד מהרה התברר לי שלא הנוף הוא מקורו של אותו גל תחושות שהציפני אלא הריח. ריח קרקע יושבת על מילאת, ניחוח אדמה רוויית דשן עד-אפקיעה, עד לאוֹתה מנשוֹא את פריונה. ואני, אשר זה לי שלושים-ושתים שנה יושב אני בארץ שבניה שרויים במאבק-איתנים עם צחיחותה, מה-פלא כי ריח זה שיכּרני עד כדי כך שכּאשר הגענו אל מרפסת המלון שעל פסגת ההר, וישבנו ליד אחד השולחנות, להתרענן בספל קפה משובּח, כמקובּל במלונותיה של שוייץ, הייתי כהלוּם-יין.

ומשום שהייתי כהלוּם-יין נדמה היה לי כי אל השולחן הסמוך יושב אבי: מקטורן אפור עשוי אריג-צמר רך ועבה כלבד, אפודה חומה-בהירה, עניבת-פרפר ומשקפי-צבט, במסגרת זהב, שכּמותם לא ראיתי מיום שנפטר אבי. כן, אבי נפטר לפני כך-וכך שנים, ואף-על-פי-כן התקרבתי אל שולחנו של זה. האיש נתן בי מבט של תמיהה, ובעוד אני שוקל בדעתי באיזו לשון אפנה אל דמות זו, שכּה הזכירה לי את אבי ז"ל, קירב הוא את אצבעו אל פיו – רמז שאשתוק – והורה בידו על הטראנזיסטור שהיה ניצב על השולחן. הטראנזיסטור פלט קולות שלא הבחנתי בהם. הוא הגביר את הקול. עתה נשמעו בבירור צלילי הלשון העברית, שמלותיה הגויות במבטא צבּרי מובהק. קול נערה ישראלית שפך קיתונות של שימצה ועלילות שפלות על ישראל: תוקפנים, אימפריאליסטים, נאצים.

“הגנרל הרוצח שתום-העין, מוּכּה שגעון-הגדלות, סבור שהוא קאיוס קאליגולה”.

עכשיו תליתי אני מבט-תמהון באותו איש. הוא נתחייך, וכולו מתמוגג מנחת הפטיר ברוסית, כאילו מובן-מאליו הוא ששומע אני לשון זו:

“עברית, עברית ממוסקבה…”

אבי מורה עברי היה. עוד לאחר המהפכה הרוסית הראשונה, בשנת 1905, גלה לסיביר, ובפינה נידחת שעל גבול הבּאיקאל לימד עברית את ילדי היהודים המעטים שנקלעו לשם, אף בתוך כתלי בית-ספר ממשלתי סובייטי, עד אמצע שנות-העשרים, כשהעברית היתה כבר אסורה בכל רחבי ברית-המועצות. כל עוד היה ראש הקומיסריון-לתרבות-וחינוך בן העם הבּוריאטי – אחד העממים המונגוליים הנוודים בצפון סיביריה – היה הכל הולך כשורה; אולם יום אחד הופיע מבקר מעיר-המחוז אירקוטסק, והוא יהודי, קומוניסט, חבר-מפלגה מסור ונאמן, יליד גאליציה וחניך “חדר” באחת מעיירותיה. לא היה לו שום קושי לגלות שהלשון שאותה לימד אבי לילדי היהודים בבית-הספר, שהוא היה מנהלו, אינה הלשון היהודית המדובּרת של המוני העמלים היהודיים, כי אם לשון הקלריקאליזם הריאקציוני, לשון הבורגנות, הבּיבּליה והאוֹפיוּם-לעם.

שבועות-מספר לאחר-מכן ישבנו ברכּבת – אבי ואמי ואחותי ואני – ועזבנו את העיר לבלי שוב אליה. כבן שש הייתי בימים ההם, ועד היום הזה זכור לי היטב ובבירור איך במקום פלוני נאלצנו משום-מה לרדת מן הרכּבת ועד מקום אלמוני להמשיך דרכנו ברגל. טיפסנו בשביל-יערות המוליך הרה. מתחתינו נתכּחל נהר מנהרי ארץ שופעת נהרות, ובתי-העץ שעל חוֹפוֹ נראו כפרחי-נוי סדורים וערוכים בערוגותיהם המטופחות. מעלינו הבהבו בקמצנות ניצנוצי תכלת בהירה שהסתננו במיפלשים הזעירים אשר בצמרות האילנות העבותים. והיה ריח… אלא שבימים ההם לא ידעתי כי אין זה אלא ריח הקרקע היושבת על-מילאת, ניחוח אדמה, רוויית דשן עד-אפקיעה, עד לאוֹתה מנשוֹא את פריונה.

הלכתי סמוך לאבי. הוא היה שקוע במחשבות. פתאום נעצר, השקיף סביבו ואמר, ספק לי ספק לעצמו:

“עוד יישמע בברית-המועצות קול הלשון העברית”.

עתה שמעתי את הקול. ואין הבדל בדבר מה מבּיע הקול. הדיאלקטיקה ההיסטורית רבת-הפּתיעות-והניגודים עדיין לא סיימה את שלבי התפתחותה. עובדה היא שקוֹל הלשון העברית נשמע מברית-המועצות. אבי ניצח.

האם לכבודו של אבי לבש איש זה את לבושו והרכיב את משקפיו של אבי, משראה את בנו מטפס ועולה ומגיע אל אחת מפינות-המרגוע המופלאות הזרועות על פסגות הריה של שוייץ הירוקה והנאווה?

אולי. למרבּה-הפּליאה – פליאתי שלי, שבּאה, אמנם, במאוחר – לא קרבתי אל אותו אדם, לא שאלתיו דבר, אפילו לא נפניתי אליו. אדרבה, בחיפזון יצאתי מבית-הקפה, קדורנית חזרתי מטיולי, ומשהגעתי אל המלון שהתאכסנתי בו, הסתגרתי בחדר, השׂתרעתי על מיטתי וחלמתי על אבי.

ב    🔗

עדיין לא שקעה החמה – על כן חלום-יום היה זה ולא חלום-לילה. בא, אפוא, אבי בחלום-יום ונתן בי מבט בוחן, באותה עין יחידה שבּה יכול לראות. עינו השניה עיורת היתה מלידה. הוא לא הבחין בה אלא בין אור לחושך. באחרית ימיו החל להתעוור גם בעינו הרואה. מכל-מקום, איבּד את הראייה המדויקת בה. דבר זה גרם לו סבל רב מאד, שכּן בעטיו נבצר ממנו לקרוא בספרים. איש-ספר היה, ובנעוריו עדיין לא הומצאו כל אותם מכשירי-בידור מיכניים התופסים בימינו את מקומו של הספר. אף אני, בנו הצעיר ממנו בשלושים-וארבע שנים, שום תקליט ושום שידור ושום תכנית טלביזיה אין בכוחם לשמש לי תחליף לספר. ואם אני, שהמהפכה הטכנולוגית של דורי אחזתני בציציות ראשי בעודי באיבּי, אם אני כך, אבי, שהמהפכה הטכנולוגית של דורו נגעה בו רק בריפרוף ובעקיפין, לא כל שכּן. מתוך כך היה סבלו של אבי גדול מאד כשלעת זיקנתו ניטלה ממנו האפשרות לעיין בספר. על-כל-פנים, הוא לא נכנע עד יומו האחרון. משקפת מיוחדת התקין לו פרופיסור אמריקאי, מומחה בעל שם-עולם למחלות-עיניים, שבמקרה בא לביקור ארצה, כשהחל אבי להתעוור. עם שהסתייע במשקפת זו, יכול היה אבי להבחין באותיות בודדות, ואף זאת במאמץ עליון. אך זו צרה: צירופן של האותיות למלים היה כרוך בעמל רב, שכּן כל סטייה פעוטה של המשקפת פירושה היה דילוג על אות אחת או על כמה אותיות, ולפעמים על מלה שלמה ואפילו מלים-מספר. אף-על-פי כן לא חסך עמל מעצמו, והיה מצרף אות לאות ומבלה שעות על שעות בנסיונות של קריאה, ויש שהיה מגיע להישגים חשובים, כגון יבול של שנַיִם עד שלושה עמודים ליום. בימים כאלה היה עייף ושמח, יגע וטוב-לב.

לימים הורע המצב ושוב לא יכול לקרוא אפילו בעזרתה של המשקפת. גם אז לא ויתר והמשיך בנסיונותיו; אלא שעכשיו הצטמצמו נסיונות אלה בספר אחד-ויחיד: ספר התנ"ך. כּיון שידעוֹ כמעט על-פה די היה לו באות אחת או בשתי אותיות כדי לזכור את הפסוק כולו.

ואף-על-פי-כן, בסופו של דבר היתה יד העיוורון על העליונה במערכה הירואית זו בין אבי לבין עוורונו. אך גם בקרבות העזים ביותר לא הניח את נשקו – למוּד-נסיון היה בקרבות עם מלאכי-חבּלה, ומשבעים-ותשע שנות-חייו כחמישים ראוהו הרופאים כחולה אנוּש שאין לו תקנה. משחדל לקרוא כליל נטל את עטו והחל בכתיבה, מלאכה שמשך ידו ממנה מיום שנפגמה ראיית עינו הפיקחת. כתיבה תמה – כדרכו של אבי בלשון-הקודש – רק השורות יורדות היו בשיפוע מימין לשמאל, ומתעגלות קימעה מעשה-קשת, שהרי במחשכּים גישש עטו ועינו לא ראתה אפילו אות אחת מן הכתוב. רק כחודש-ימים לפני מותו נכנע; ואף שהיה מסוגל להבחין בקומתו ובקווי-דמותו של אדם, לא הטריח עצמו לעשות כן. אדרבה, מרכיב היה משקפי-שמש גם בשבתו בבּית, ואפילו בשעות הערב.

“האתה הוא בני יצחק?” שואל היה כל-אימת שהייתי נכנס לחדרו. ואני לא הייתי נכנס אלא פעם אחת בשבוע, שהרי לעולם טרוד אני ואין שעתי פנויה לכיבוד-אב אלא לעתים קבועות.

“אני הוא”, עונה הייתי לו, לוחץ תוך כדי כך מתג-החשמל להעלות אור בחדר, שכּן שעות ביקורי שעות של בין-ערביים היו, עת חדרו של אבי חשוך היה משום שלא איכפת היה לו אם מוּאר החדר ואם לא. ואפשר שהיה איכפת לו, שהרי כל-אימת שנדלק האור היה אבי מרכיב על חטמו את משקפיו הכהים.

מתקרב הייתי אליו, יושב מולו ליד שולחן-הכתיבה הקטן, שעכשיו, שלא כבכל השנים הקודמות, לא היו עליו ניירות ולא ספרים, פרט לספר-הספרים ולנייר-אריזה של חפיסת שוקולדה מן המין האהוב עליו.

“מה העניינים,אבא?” פותח הייתי בנעימת בראבוּרה של איש-פלמ“ח צעיר, אף שבאותם ימים עברתי כבר את מחצית העשור החמישי של חיי והפלמ”ח לא היה קיים זה כחמש-עשרה שנה.

“אין חדש תחת השמש, בני. יושב יושב הרוח ואל סביבותיו לא שב הרוח”.

ואכן, דומה היה לרוח. עורו הצהוב מתוח על פניו, לחייו נפולות, גופו מצומק, גבּו כפוץ וכּתפיו צרות עד יותר משהיו כל ימיו. ספק אם בזמן מן הזמנים היה משקלו יותר מארבעים-וחמישה קילוגרם. לפני מותו חשש להישקל – ברור היה כי משקלו פחות מארבעים. צופה הייתי בשארית גופו, מהרהר בדברים הרבה ומדבר על דברים אחרים. והוא ספק הקשיב לי ספק לא הקשיב, אך בלי ספק לא היה צופה בי, שהרי עיניו שכּהו מראוֹת הוּכהו ביתר-שאת בזכוכיות משקפיו הכהים.

והנה עתה, בחלום-חזיון-הלילה, צפה בי, ולא זו בלבד שצפה בי אלא ראני בבירור, שכּן מבטו היה המבט שלפני העיורון ועינו העין שלפני העיורון, זו עין-התכלת הפיקחת, שבּעטיה היה מַטה קימעה את ראשו לימין כל-אימת שהיה מתבונן במישהו או במשהו, שהרי היתה זו העין היחידה שראה בה, ואילו בשניה לא הבדיל, כאמור, אלא בין אור לחושך, כי אישונה לקוּי היה וצורתו לא עיגול כי אם מספר 8 מושכּב אפקית, או ביתר-דיוק כסימן האינסוף במתימטיקה. אפשר בשל זיקתו של האישון לאינסוף קלטה העין מספר אינסופי של קרניים שסינוורוּה.

נתן בי אפוא אבא מבט עצוב וחודר היורד לעומק. ואף-על-פי שמבט זה היה מבט שלפני העיורון שאלני את השאלה שהיה נוהג, כאמור, לשאלני דווקא לאחר שנתעוור, כל-אימת שהייתי נכנס לחדרו, לאמור:

“האתה הוא בני יצחק?”

“אני הוא”, עניתיו בחלום כמנהגי בהקיץ.

“דברים יפים כתבת על אברהם אבינו ועל יונה הנביא”, סח באותה עצבות שנשתקפה בעינו הפיקחת.

“האמנם מצאו הדברים חן בעיניך, אבא?” שאלתי בתדהמה.

לא מעצם ההודעה כי סיפורי על יונה ועל אברהם מצאו חן בעיניו נדהמתי כי אם מכמה וכמה תמיהות אחרות שעוררו בי דבריו, כגון יכולת הקריאה שחזרה אליו לאחר שהסתלקה ממנו בחדשי חייו האחרונים, ובראש-וראשונה התמיהה הגדולה על תופעה מיוחדת-במינה: עדיין לא כתבתי את הסיפורים על אברהם אבינו ועל יונה הנביא אלא רק הגיתי בהם, עיצבתים לאִטי בהגיגי וגיבּשתים בעצלתיים בחביון רוחי. והנה, אבי קראָם ואף נהנה מהם, אף כי חרף הדברים שהוציא מפיו לא נשתקפה ההנאה בנעימה שבּה נאמרו ולא במבּט עיניו בשעת אמירתם. למעשה, לא אמר אבי שנהנה מן הסיפורים. אמר כי יפים הם, אך לא דווקא שהוא, אבי, נהנה מיפיים. אפילו על שאלתי אם אמנם מצאו חן בעיניו לא ענה. אדרבה, הקדיר פניו שבעתיים ואמר:

“ומה בדבר יחזקאל?”

“יחזקאל… כן…” גימגמתי, “נושא מעניין… כבר נגעתי בו באחד מסיפורי… אך לא מיציתיו… שהרי למצות את יחזקאל פירושו לצלול בתהומות הנפש… בנבכי האל-מודע… מעמקים ללא תיכלה… בבחינת אין-סוף…”

לפתע עצם אבי את עינו הבּריאה. רק עינו החולה, זו שסוּמית היתה מלידה, נשארה פקוחה. מעולם לא עשה כך בחייו. צמרמורת חלפה בגופי, השתתקתי. וברגע שהשתתקתי נתחוורה לי המשמעות של הערתו: יחזקאל שמו של אבי היה, יחזקאל-לייב.

“אבא, אבא!” פרצתי בצעקה, כמעט בבכי. “עכשיו אני מבין, אבא. כן, יחזקאל יזכּה לכל מה שמגיע לו. בכבוד יזכּה לך. הנה, למשל, על קברך, אבא, חרוּת: יחזקאל בן יצחק נדל. מחנך דורות נוער עברי בקהילות נידחות”.

אבי פקח את עינו והעווה שפתיו במעין חיוך.

“וזהו-זה?” שאל.

מוזר היה לשמוע את הביטוי “זהו-זה” יוצא מפי אבי. מימיו לא דיבר כך. בחייו ודאי היה אומר: “האמנם לא אמרת די?” או “הבכך יצאת ידי חובתך?” או “האם די-והותר לך באלה?” והנה עתה נקט לשון צבּר תלמיד השביעית בבית-ספר תיכון:

“זהו-זה?”

“לא, אבא, לא. הנה, למשל, מאמר שנתפרסם בביולטין של איגוד יוצאי סין לאחר האזכרה, שנערכה לך במלאת שלושים יום לפטירתך. רוצה לשמוע?” לא חיכיתי לתשובתו. קמתי ממיטתי, פתחתי את מגירת שולחן-הכתיבה שלי, שליתי מתוכה את גליון הביוליטין והתחלתי בקריאה, בהטעמות, בנחת. ברוסית קראתי, ברחבוּת, מאריך בהברות, מדגיש את ההטעמות, משל חיקיתי דיבורו של קריין בראדיו-מוסקבה:

"בששה בנובמבר, בבית-הכנסת לזכר הקהילות היהודיות בסין, בנוכחות מספר רב של מתפללים ובנוכחות כל המשפחה, התקיימה אזכרה לזכרו של פדגוג עברי ישיש ועסקן ציבורי במזרח הרחוק לייב איסאקוביץ' (יחזקאל) נדל, שנפטר לפני תקופה קצרה.

"לאחר גמר האזכרה ירדו כל הנאספים, שבתוכם היו רבים מתלמידיו של המנוח וממעריציו, למטה אל אולם המרכז התרבותי, ששם נתקיימה אקדמיה של אבל [כך כתוב, על-כל-פנים, ברוסית], שהוקדשה לזכרו של המורה המנוח.

"האולם היה מלא מפה-לפה. בנוכחים, הרבה תלמידים ממקומות שונים בישראל.

"על שולחן הנשיאות תמונה גדולה של ל.י. נדל מעוטרת סרט שחור.

“בפתחו את אקדמיית-האבל פנה יו”ר הוועד המרכזי של איגוד יוצאי סין אל המשפחה והביע את רגשות השתתפותו הכּנים בצערה.

"הוא אמר כי נתכנסנו הערב, כדי לחלוק כבוד אחרון לידידנו הגדול המשותף. אולם, אסיפת-הפרידה של הערב אינה רק פרידה מאדם קרוב. זוהי פרידה מתקופה שלמה. נדל אינו רק ידידם של כל יוצאי הקהילה שבאותה עיר בסין. נדל הוא סמל של לוחם אמיץ בעד חינוך לאומי של בנינו בגלות. זהו סמל של מורה-אידיאליסט שאינו רודף שלמונים, שהביא שורה של דורות נוער עברי אל עבודת הלאום.

"כמה מרץ, כמה כוחות-יצירה היו באדם זה, החלש באופן פיזי. כמה רגישוּת וגישה נפשית אל כל ילד.

"הודות למאמציו, שלעתים הגיעו עד כדי הקרבה, בא הנוער שלנו מסין ארצה לא רק טעון ידיעות כי אם יכול היה גם להסתגל מיד אל תנאֵי-החיים החדשים, ובמשך הזמן לתפוס מקום בולט בבנין הכללי של הארץ.

"אכן, זו זכותו וזו תרומתו האישית להגשמת החזון, שהיה למטרת חייו היפים.

"נאום רב-רושם נשא הדוקטור אברם יוסיפוביץ' קויפמן, מנהיגה של יהדות המזרח הרחוק, שעבד הרבה שנים במחיצתו של המנוח בשדה העסקנות הציבורית.

"הופעתו של הדוקטור קויפמן היתה מקורית ביותר. לא היה זה נאום שיגרתי לזכר הנפטר. הוא הקדיש למנוח הרצאה מיוחדת על הנושא: תלמוד התורה בעם ישראל ודרכו של המורה העממי היהודי.

“בכשרון האפייני לו ובסגנונו העסיסי סקר ד”ר קויפמן את דברי-ימי המלחמה לשמירת התרבות היהודית, המלחמה על הזכות לחינוך יהודי לאומי. הרצאתו הקיפה תקופה ארוכה מימים קדומים ביותר ועד ימינו אלה. ההרצאה, שהודגמה בהרבה דוגמות היסטוריות, עוררה תשומת-לב מרוכזת ביותר מצד המאזינים.

"המרצה הביא שורה ארוכה של פתגמים ואמרות משל הוגי-דעות וסופרים יהודיים, שעמדו בייחוד על החשיבוּת והערך הרב של עבודת המורה העממי של המוני יהודים, אשר חינך דורות של נוער יהודי.

"אברם יוסיפוביץ' עמד על טבעו המיוחד של המורה העברי בדורות האחרונים. אכן, היו אלה מורים עממיים במלוא מובן המלה, ששיקעו בהוראה ובחינוך הילדים את כל נפשם וזמנם. מורה עממי כזה היה גם המנוח. את כל יכלתו, את סבלנותו ואת תקיפותו השקיע במפעלו האהוב. לפיכך אין לתמוה שנתכנסנו כאן היום תלמידיו מכל קצווי הארץ, כדי לחלוק עמנו ביגוננו.

“לייב איסאקוביץ' היה, במלוא מובן המלה, שונא-בצע בעבודתו הקשה. תוך כדי ציוּן עובדה זו זכר ד”ר קויפמן מסיבה אחרת שנערכה לכבוד יובלו של עוד מורה עברי אחד בסין. וכך בירך נדל את חתן-היובל אז:

"‘מה אוכל לאחל לך? נכסים חמריים? לא. מורה עברי ועושר הם בבחינת דבר והיפּוכו. אני מאחל לך אפוא שתאהב את תלמידיך ותהיה אהוב עליהם’. איחול זה מאַפיין מאין-כמוהו את טבעו של המנוח.

"מורים ומחנכים מסוגו של לייב איסאקוביץ' ראויים הם שיצוּינו בדברי-הימים של עמנו כגיבורי-רוח אמיתיים, שידעו לשאת בגאון ומתוך הקרבה את בשׂורת היהדות בתוך כל התלאות והתהפוכות של חיי הגלות.

"כזה היה המורה העממי לייב איסאקוביץ' נדל, וכזה יישאר בזכרוננו. ברגשי-יגון עמוקים צריכים אנו להרכין ראשינו מעל קברו הרענן.

“בדומיה מוחלטת ובחרדת-קודש הקשיב כל האולם לדבריו הלבביים של ד”ר קויפמן.

“יהי זכרו של לייב איסאקוביץ' ברוך”.

משסיימתי לקרוא מן הכתוב עצמתי אני את עיני. משום-מה לא רציתי לחזות בהבעת-פניו. ייחלתי לתגובה. אבי שתק. חיכּיתי עד-בוש. בסופו של דבר, בעוד עיני עצומות, החילותי לגמגם:

“בעצם, אבא… זה לא היה בדיוק כך… שם, בבית-הכנסת… דרך-אגב, בית-כנסת שאמר דבר-מה ללבי… וללבּך היה אומר הרבה יותר… בית-כנסת אי-שם באחד הישובים הסמוכים לרמת-גן… שהוא מעין דגם… של בית-הכנסת שהיה באותה עיר בסין, ממש העתק… אלא שהכל מוקטן, מגומד, קני-מידה אחרים… ובכן, אבא, בבית-כנסת זה… שהוא דגם…אמרתי… בשעת האזכרה, כמובן… אמרתי… התפללתי תפילת-קדיש. יתגדל ויתקדש שמיה רבּא… בפעם הראשונה בימי-חיי… לא, בפעם השניה… בפעם הראשונה בשעת ההלוויה… אמרתי קדיש. וגם ד”ר קויפמן לא היה כה שיגרתי… היו בנאומו כמה מומנטים של התרגשות בלתי-אמצעית שמעבר לדבר-הספד… דברים אנושיים היוצאים מן הלב, למשל… הוא סיפר שפעם אחת, לאחר שכבשו היפאנים אותה עיר שבצפונה של סין, גזרה הרשות היפאנית על לימוד הלשון העברית. חש ד"ר קויפמן, שהיה יושב-ראש הקהילה, אל השלטונות והשׂכּיל לשכנעם, בציחצוחי-לשון ובמתנת-יד, לבטל את רוע הגזירה. אז באת אתה, אבי, והודית לו. תוך כדי שיחת-רעים דיקלמת לו את שירו של ביאליק באידיש: “אונטער די גרינינקע בוימעלעך”. מצויות בשיר זה מלות נפלאות על עיניהם החולמות של ילדי ישראל. והנה אתה, אבא, אמרת באותו מעמד שכּל זמן שהחרב החדה של הגזירה היתה מונחת על צוואר החינוך העברי אי-שם בירכּתי עולם התבוננת בעיני תלמידיך, אותן עיניים זוהרות המקרינות נגהן הרחק מעבר לעולמנו זה, וקראת בהן תוכחה אילמת לאמור: ‘אם לא תלַמדנו שפת-עבר ותרבות עברית, תורה נביאים וכתובים ותולדות עם ישראל – מה טעם לחייך בכלל’. מה פלא, אפוא, אבי, שכּה אהבוך והעריצוך תלמידיך וחניכיך.

"הנה, למשל, מכתב שקיבלה אמא מאחד מתלמידיך, שהוא כיום מנהל בית-ספר באחד המושבים בעמק-יזרעאל.

רחיל איסאקובנה היקרה!

הרשי-נא לי להביע לך את תנחומי על מות בעלך ומורנו היקר מר נדל. הודות לחינוך הלאומי שנתן לנו אנו כולנו במולדתנו. הוא שחישל את רוחנו בכוּר הרעיון הציוני, ודבר זה עזר לנו להתגבר בנקל על הקשיים שנתקלנו בהם בתקופה הראשונה לשהותנו בארץ.

הוא היה תמיד, ותמיד יהיה לנו, לתלמידיו, סמל ההומאניוּת והיושר.

אני, כתלמידו של מר נדל בגלות וכמחנך הדור הצעיר בארץ, מזדמן לי במיוחד להיזכר לעתים קרובות ביותר במורי היקר ובך, תיבּדלי לחיים ארוכים, רחיל איסאקובנה.

ואיני אלא תמה על אותו כושר הקרבה וסבלנות, מסירות ללא בצע-כסף, ששניכם גיליתם כלפינו, ילדים נטולי-הכרה וכפויי-טובה.

אשתדל לחקות אתכם בעבודתי ובכך להודות לכם ולוּא אך במעט על כל הטוב שקיבלנו מכּם. סיפוק רב יהיה לי אם יעלה בידי לנטוע בלב תלמידי אותם דעות ורגשות שטיפּחתם בנו, אַת ובעלך המנוח.

אני מאחל לך אושר, בריאות ונחמה שלמה.

"ולסיום נאום-ההתנצלות שלי, אבא, אקרא לפניך עוד מכתב אחד. מכתב מידידי שלי, אשר הכירך אך מעט, אך ראה צורך לנחמני לאחר פטירתך בזו הלשון:

שלום, איסקה –

רק כשחזרנו מבית-הבראה (חופש שנתי) נודע לנו על האבידה שפקדה אותך. מוּכּרת לי התדהמה ההולמת בנו עם הסתלקות נפש יקרה. לכאורה, זה זמן רב נמצאים אנו רחוק מעולמם של הורינו. עצם קיומם עובר במישור מרוחק ממישור חיינו ורק חוט דק מקשר אותנו. והנה בא הנעלם הגדול ומנתק את הקשר – ואתה מרגיש שהחוט, למעשה, קשור בטבּורך ומעשה הניתוק מכאיב מאד. ואם גם אי-אפשר לחלוק בכאב, ניתן להשתתף בצער."

כשסיימתי קריאתו של מכתב זה לאבי ידעתי שכבר הלך ממני. צעקתי בעקבותיו:

“הן גם לך היה אב, לא כן, אבא?”

ברור היה כי משפט זה לא יגיע אל אזנו אלא ייבּלע בחלל ריק ואפל, ואף-על-פי-כן הזדרזתי לחזור עליו שנית לפני שאתעורר; שהרי אם אתעורר אבין בשׂכלי המפוּקח כי אין טעם לפלוט זעקה לחלל ריק, אף כי אפשר ששוב לא יהיה חלל אפל, כי לא בחלום-לילה בא אלי אבי אלא בחלום שנחלם עוד לפני רדת הדימדומים על עיירת-מרגוע שעל שפת אגם החבוי בעמקי הרריה של שוייץ.

ג    🔗

“הן גם לך היה אב, לא כן, אבא?”

את סבי, אביו של אבי, לא ראיתי מימי, ועד לגיל-העמידה, לא נזדמן לי לראות בעיני אף קרוב אחד, לא מצד אבי ולא מצד אמי. דודנית אחת הכּרתי בהיותי בן ארבעים-ושלש וראיתיה ארבע פעמים בחיי, ואת אחיה, שהיה אז בן ששים, ראיתי באחד הערבים המעטים שביליתי בניו-יורק; אף הספקתי להעיף עין על בן-דודי שלאחר כמה חודשים נספּה בתאונת-דרכים.

איני יודע אם נולדתי לפני מותו או אחרי מותו של סבי. אך משחר ילדותי זכור לי קלסתר-פניו על-פי תצלום אחד-ויחיד, שהיה מצוי בביתנו. תצלום זה צבעו חוּם היה, כדרך רוב התצלומים מן הימים ההם, ומודבק היה אל פיסת ניוֹרת עבה.

נראָה בו יהודי זקן היושב על שרפרף או ספסל ללא משענת, ידיו מונחות על ברכיו; והידיים ידיים דקות ועדינות, ואצבעותיהן ארוכות וגרומות. היהודי לבוש קפוטה ארוכה וחבוש כיפת-משי גבוהה כדרך יהודי-אשכנז בדורות ההם. מצחו גבוה, עיניו, שאת גוֹנן לא ניתן להבחין בתמונה, צרות ומבּטן חד כמבטו של אדם קצר-רואי המצמצם עיניו למרחק כדי להבחין בחפץ כלשהו. זקנו לבן, יורד על-פי מידותיו ומתמזג בפיאות-שׂיבה. ככל שהלך אבי והזקין כן גבר הדמיון בינו לבין סבי, עד שבאחרית-ימיו כל מי שראה את תצלומו של סבי סבור היה כי אבי הוא זה, שבאחד מתפקידיו על הבימה גילם דמות של יהודי מן הימים ההם ולצורך זה אוּפר כפי שאוּפר; שהרי אמן היה אבי, מאמני הבימה העממיים של העם היהודי בתפוצותיו, ואף שמעולם לא עשה אמנוּתו קרדום לחפור בו, אהב אותה אהבה עזה כל ימי-חייו, וכמאמר ההגדה: ימי חייו הימים כל ימי חייו הלילות, שכּן עיקר עיסוקו בה בלילות היה.

יש לשער שמלבד הדמיון החיצוני היו בין אבי לסבי עוד כמה וכמה נקודות-דמיון, אחת מהן אפילו ידועה לי: שניהם גדלו וחונכו לא בידי אמהות כי אם בידי אבות. אבי משום שאמו נפטרה בהיותו תינוק, וסבי משום “מעשה נורא” שאירע לאביו ואמו. מעשה זה שימש נושא לאחד מסיפורי-הילדים שכּתב אבי ורק יומיים לפני מותו גילה לי כי גיבּורת הסיפור אמו של סבי היתה.

בליטא, על-יד עיירה יהודית קטנה, גר טוחן, איש יהודי, ולו אשה צעירה ויפה ובן קטן. והטוחן ירא-אלוהים ואהוב על כל יודעיו. ויהי היום ויבואו גדודי הפרשים אשר למלך ויחנו על-יד טחנתו. וירא אחד הקצינים את אשת הטוחן ויחמדנה בלבו ובעבוֹד אישה בטחנתו קרב הקצין אליה וידבר באזניה דברי חונף ומתק-שפתיים ודגלו עליה אהבה. ולא משלה היפהפיה הצעירה ברוחה ותיפּת, ויהי בנסוע הגדוד ותסע האשה עם הקצין ועקבותיה לא נודעו. ולא יסף הטוחן שׂאת אשה, והילד גדל בביתו.

אגדה זו, כפי שהיא כתובה בסגנונו של אבי, הכרתיה עוד בילדותי, אולם, כאמור, רק בשיחתו האחרונה עמי גילה לי כי המדובּר בסבתו היפהפיה, שברחה עם קצין-הוּסארים רוסי ועקבותיה לא נודעו. לבעלה השאירה תינוק רך-בשנים, והלה לא נשא אשה שניה (אם משום איסור מן ההלכה ואם מסיבות אחרות), וגידל את בנו-יחידו לתורה, למצוות ולמעשים טובים.

איני יודע על שום מה ראה אבי צורך להעלים סיפור זה ממני ומאחותי ומה דחף אותו לגלוֹתוֹ לי יומיים לפני מותו. שמא הרגיש כי שיחתנו זו שיחה אחרונה היא לנו?

יומיים לפני מותו.

כשבאתי אליו באותו ערב מצאתיו שכוב במיטתו. אמי קיבלה את פני ורמזה לי שלא אניח לו לדבר, כי וריד נתבקע בגרונו והרופא אסר עליו את הדיבור.

שתק, אפוא, אבי – ואני דיברתי.

אמרתי לו שאינו צריך לדאוג, שהרי מילדותי זכוּר לי כי מדי-פעם-בפעם היה וריד מתבקע בגרונו. כלום ייתכן שמורה, נואם או שחקן לא יתבקעו להם ורידים בגרונותיהם לאחר שכל ימי-חייהם אינם עוסקים אלא בדיבור. ואם בימים-עברו היה ביקוע מעין זה כרוך בתופעות בלתי-נעימות, כגון ביטול ימי-עבודה וכו', הרי עכשיו יכול הוא להרשות לעצמו להימנע מן הדיבור ככל שיידרש.

אבי החריש. רק נדמה היה לי כי עינו, שמבטה נתקהה מזמן שכּהתה מראוֹת, נתברקה לפתע.

באחד משלבּי חיפושי אחר פרנסה הזדמן לי לעבוד בליטוש יהלומים. זכור לי שהמדריך ניסה ללמדני להבחין בין ברק יהלום לברק זכוכית. באותו זמן לא תפסתי את תורתו, ואילו עתה לפתע נתגלה לי ההבדל בין ברק לברק. ברק זה שניצנץ בעינו של אבי ברק של זכוכית היה, והרי לא אחת זכיתי לראות בעיניו – בשתי עיניו, אף זו שכמעט עיורת היתה – ברק יקר-ערך, ברק יהלומים.

מתי?

שמא בשעה שהיה עומד על הבימה, קד קידות לקהל המריע לו לאחר מחזה שהוא עצמו כתב וביים אותו והציגו בעזרת להקת-חובבים?

ואולי בשעה שאחד מתלמידיו היה משיב תשובה נכונה על שאלתו?

האמנם?

אכן, בהצגות יושב הייתי בשורות הראשונות אך לא קרוב עד כדי כך שאוּכל לראות את הבּרק בעיני אבי הקד קידה מעל לבּימה. אף תלמידו של אבי לא זכיתי להיות, משום שנמנע להורות בכּיתה שבּה למדתי אני.

לא מאולם-ההצגות ולא מבית התיאטרון זכוּר לי המבט. מבית-אבא זכוּר הוא לי. בית-אבא פשוטו-כמשמעו.

ניסיתי לחטט בזכרוני ולהעלות את המקרים שבהם ראיתי את ניצנוץ היהלום בעיני אבי ולא העליתי אלא שנַיִם בלבד, ושניהם מימי שחר-ילדותי, בעיר הקטנה בסיבּיריה שבּה נולדתי.

היו אלא ימי המצוקה שלאחר המהפכה. צרכי-מזון חלקו, כפי הנראה, לפי כרטיסי-קיצוב; והנה, יום אחר בא אבי הביתה ובזרועותיו – כן, ממש בזרועותיו – דג גדול, מסוג הלאקרדה, בשרו אדום, עורו אפרפר וכולו מדיף ריח מליחוּת לחה על סביבותיו. חובק אבי את הדג ובעיניו ניצנוץ היהלום. הניצנוץ השני שזכרתי אותה שעה, באחד הערבים נתברק. ככל תינוק, אף אני לא הייתי אץ לישון בלילות. היה אבי פונה אלי בכל ערב, ספק בפקודה ספק בבקשה, לאמור: “איזיה, אידי ספאט”, שפירושו ברוסית – יצחק, לך-נא לישון. מכיון שהיתה זו ספק-פקודה ספק-בקשה היתה הנעימה מיוחדת-במינה.

ערב אחד נטל אבי את הכינור בו היה מנגן לעתים מזומנות והשמיע רק את נעימת הקריאה. בדרך-כלל הייתי בוכה, או לפחות מתמרמר, על ההכרח לישון, ואילו הפעם פרצתי בצחוק והלכתי לישון בלי אומר ודברים. אז ניצנץ בעיני אבי ניצנוץ היהלום.

ימים רבים לאחר-מכן הציקה לי העובדה שדווקא שני מקרים אלה הם שצפו בזכרוני בשעה שהבטתי בצער על ניצנוץ-הזכוכית שבּעיניו הכּבויות, עד שמצאתי לכך הסבר ונחה דעתי. וכך נימקתי לי את פעולת זכרוני: שני המקרים שהועלו בו מסמלים שתי תכונות-יסוד בנשמתו של אבי, את אהבת-החיים ואת האמן שבּו, ושתיהן בהיוליותן – הצורך הקמאי במאכל טעים והצורך הקמאי להביע את רחשי-הלב בנעימה, שהרי יש טוענים כי הנגינה, או לפחות הזימרה, קדמה לדיבור כאמצעי-ההבּעה של המין האנושי.

הסבר זה הומצא, כאמור, לאחר-זמן, שהרי זה דרכו של השכל שהוא פועל בדיעבד בבואו לטהר למפרע את המצפון, אותו מצפון שהציקני קשה לנוכח אבי החולה והמחריש שבּעיניו ברק של זכוכית, משל אני הוא שעקרתי מתוכו את היהלום ושׂמתי זכוכית תחתיו.

אותה שעה יצאה אמי מן החדר כדי להביא לו כוס תה מן המטבח. מיד לאחר שנסגרה הדלת אחריה הורה אבי על גרונו, התחייך ואמר:

“עכשיו זו הפעם האחרונה”.

הוא נפטר שלושים-ושש שעות לאחר-מכן.

ד    🔗

וכּשנפטר אבי נשלחו לנו מכתבי תנחומים, נערכה לו אזכרה וננאמו נאומים. את כל אלה עשו האחרים, ואילו אני החלטתי לערוך לזכרו ספר, אשר ייקרא בשם “ספר נדל”. ואלה רכיבי הספר:

1. שיר לכבודו של אבי.

2. ביוגרפיה רשמית.

3. יצירה מיצירותיו של אבי.

4. מחקר בנושא הקרוב לרוחו של אבי.

השיר שנבחר נכתב לחגיגת יובל השבעים של אבי, שנערכה בחוג משפחתי צר, וזה לשונו:

יֵשׁ אֲשֶׁר כָּל הָאָרֶץ רוֹעֶשֶׁת,

יֵשׁ אֲשֶׁר תֶּהֱמֶה תֵּבֵל,

וְאִשָּׁה לְאִשָּׁה לוֹחֶשֶׁת:

רְעוּתִי, הֲשָּמַעַת עַל יוֹבֵל?

וּבְרוּכֵי הַכִּשְׁרוֹן הָרֵיטוֹרִי

יְשַׁבְּחוּ וְיָרִימוּ עַל נֵס

אִישִׁיוּת מְפֹאֶרֶת הִיסְטוֹרִית

אוֹ אָדָם אַקְטוּאָלִי תּוֹסֵס.

גֶּנֶרָל שֶׁכָּבַשׁ וְהִכְנִיעַ,

מְלֻמָּד שֶׁגִּלָּה עוֹד כּוֹכָב…

שׁוֹפָרוֹת, חֲלִילִים לוֹ יָרִיעוּ

וְהָמוֹן יִמְחָא לוֹ כָּף.

וַאֲנִי בְּעוֹדֶנִּי יֶלֶד

– לֹא אַבְחִין בֵּין אֶתְמוֹל לְמָחָר –

אַךְ נַפְשִׁי כְּבָר סוֹלֶדֶת-בּוֹחֶלֶת

בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל-שׁוֹפָר.

אַהֲלֵךְ בַּנָּתִיב הַצָנוּעַ,

אֶתְיַחֵד עִם עַצְמִי וְקוֹנִי,

אֵרָתַע מִן הָאִישׁ הַיָּדוּע

וְאָתוּר אַחֲרֵי אַלְמוֹנִי.

וְחָלְפוּ הַשָּׁנִים וְנָמוֹגוּ

וַאֲנִי עוֹד נִשְׁאַרְתִּי אֲנִי,

וּמוֹצֵא אָנֹכִי אֵיזֶה נֹגַהּ,

בַּצָנוּעַ, נִסְתָּר, אַלְמוֹנִי.

צְעַָדַי אָנֹכִי לֹא כּוֹנַנְתִּי

וְהָלַכְתִּי לְאַט כְּתָמִיד,

אֲבָל פֶּתַע-פִּתְאֹם נִזְדַּמַּנְתִּי

לִמְסִבֹּנֶת קְטַנָּה מִשְׁפַּחְתִּית.

וּמָצָאתִי מָאוֹר בָּהּ וָסֵבֶר,

פְּנֵי יָשִׁישׁ עֲיֵפִים-יְגֵעִים,

וְאָמְרוּ לִי: מוֹרֶה לִשְׂפַת-עֵבֶר

כָּאן חוֹגֵג אֶת יוֹבֵל הַשִּׁבְעִים.

יִתָּכֵן שֶׁבְּפִיו עוֹד צוֹלֵעַ

סְלֶנְג פַֹלְמַ"חִי חָדִישׁ מְיֻחָד,

וְאֶפְשָׁר אַף אֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ

פֵּרוּשׁוֹ שֶׁל גָּ’מָאעָה וְצִ’זְבָּת.

וְאוּלַי לַהֲטֵי הַמִּנּוּחַ

לֹא כֻּלָּם בְּעֵינָיו כַּשּׁוּרָה,

מִיָמָיו לֹא שָׁמַע עַל דִּוּוּחַ,

עַל תַּסְבִּיךְ, עַל תַּרְכִּיב, עַל יֻמְרָה.

אַךְ בִּקְצוֹת כָּל פִּנַּת-אֵל נִדַּחַת

וּבְכָל יַרְכְּתֵי הַפְּזוֹרָה

הוּא לִמֵּד בְּשׁוּבָה וּבְנַחַת

וְהֶחְדִּיר אֶת “בְּרֵאשִׁית בָּרָא”.

אָז אֲנִי עַל יָשִׁישׁ זֶה הִצְבַּעְתִּי

וְאָמַרְתִּי: שָׁמַיִם אָעִיד,

לֹא הָיוּ לֹא פַלְמָ"ח, לֹא צִ’זְבָּתִים

אִלְמָלֵא זֶה בָּרָא בְּרֵאשִׁית.

הביוגרפיה של אבי נתפרסמה בעלון יוצאי סין, ואני מביא בזה את תרגומה המילולי לעברית.

יחזקאל-לייב בן יצחק נדל נולד בשנת 1884 בעיר קרויצבורג בלטביה, שהיתה אז, כבימינו, שייכת לרוסיה.

אביו, אף שהיה לו תואר של רב, סירב בשעתו לקבל את המשרה שהוצעה לו, עם שנהג על-פי המימרה התלמודית, האוסרת להפוך את תואר הרב למקור של פרנסה. הוא העדיף להיות מלמד, כלומר מורה-ילדים. כפי הנראה, ממנו ירש ל.י. נדל את האהבה להוראה ולחינוך ילדים.

בשחר-ילדותו איבד לייב איסאקוביץ' את אמו. מכּיון שהיה הצעיר ביותר במשפחה רבת-בנים, השתתף עוד בהיותו בן שש במקהלת¹ בית-הכנסת של אחיו הבכור וגילה כשרונות רבים למוזיקה.

בהיותו בן 9 נשלח לישיבה לעיר וילנה, שבה המשיך את חינוכו היהודי הדתי עד לגיל-ההתבגרות.

עוד בשחר נעוריו גילה ל.י. נדל ענין רב בתיאטרון. כשבישיבה חגגו את ה“בר-מצוה” שלו ערך הצגת-ילדים והציג את המחזה “שולמית” – דבר שהיה בו משום חידוש רב בימים ההם בישיבה. אבל גם אל בין כתלי הישיבה חדרה כבר רוח ההשכלה. התלמידים קראו בהתלהבות את ספריהם של חלוצי ההשכלה – סמולנסקין, מאפו, גורדון. בשנת 1897 ביקר בווילנה בנימין-זאב הרצל בדרכו לפטרבורג, והמוני היהודים בעיר זו ערכו לו קבלת-פנים נלהבת. רבים, ובהם גם נדל הצעיר, הצטרפו אז לתנועה הציונית.

לאחר שעזב את הישיבה חזר אל עיר-מולדתו, ובסיפוק רב נוכח לדעת שאביו הזקן גם הוא הפך ציוני נלהב.

בסופו של דבר התישב לייב איסאקוביץ' בעיר מיטאווה והיה למורה פרטי למדעי היהדות. באותה תקופה רכש לו השכלה כללית, השתלם במוזיקה, השתתף באורח פעיל באגודות ציוניות, והקדיש חלק גדול מזמנו הפנוי להצגות תיאטרון-של-חובבים.

רוחות המהפכה שנשבו ברוסיה באותה תקופה לא פסחו גם על הנוער הציוני, ביחוד על אלה מקרבו שהיו להם נטיות שמאליות. המשטרה החשאית הצארית ראתה סכנה כמעט בכל האגודות והארגונים של הנוער היהודי. אחרי מהפכת-הנפל של שנת 1905 שטף את רוסיה הדרומית נחשול של פוגרומים ביהודים. גל זה, אמנם, לא נגע בלטביה, אך הוא הגביר את השאיפה להגשמת רעיונות הציונות. קבוצת-נוער שאליה השתייך גם ל.י. נדל, פנתה אל אוסישקין, שישב באודיסה, בבקשה שיסייע לעלייתה ארצה. על פנייה זו נתקבלה תשובה שההסתדרות הציונית דואגת בראש-וראשונה ליציאתם של היהודים מאותם המקומות שאוכלוסייתם נפגעה מן הפרעות.

התסיסה המהפכנית נמשכה. נגישׂות המשטרה החשאית, המאסרים והרדיפות הגדישו את הסאה. באותה עת הוצעה לל.י. נדל עבודה בעיר וירכניאוּדינסק (עתה אוּלאן-אוּדה) באזור האגם באיקאל. לייב איסאקוביץ' החליט שמוטב לו ללכת לסיבּיריה מרצונו הטוב מאשר להישלח לשם בשיירת-אסירים. הוא קיבל את ההצעה, ולאחר מסע של שבועיים-ימים מצא את עצמו כמורה עברי יחיד בעיר קטנה, שבאזור האגם באיקאל, אשר מנתה כשלוש-מאות משפחות יהודיות בסך-הכל.

גם במקום מגוריו החדש פתח ל.י. נדל בפעילות תרבותית-חינוכית ענפה. בבית-הספר לילדי היהודים שייסד הורה את הלשון העברית, פרקי מקרא ודברי-ימי ישראל. הוא אירגן תא ציוני ולהקת חובבים, שהציגה הצגות באידיש ואת כל הכנסותיה תרמה למטרות צדקה או לפעולות ציוניות. אפילו אחרי המהפכה, כשהעברית היתה אסורה כבר בברית-המועצות, עלה בידו להמשיך שנים-מספר בהוראת העברית בדרך רשמית באחת הפינות הנידחות של סיביריה ובבית-ספר שנעשה ממשלתי. אולם בשנת 1924 סירבו שלטונות המחוז להשלים עם מצב זה. לל.י. נדל הוצע להורות אידיש ולהסתלק סופית מ“הזיותיו הציוניות”. רק הודות לעובדה שתלמידיו-לשעבר תפסו בינתיים עמדות חשובות בעיר עלה בידי לייב איסאקוביץ' לצאת חוקית מברית-המועצות ולשים פעמיו לחרבין, יחד עם ילדיו ואשתו, רחיל איסאקובנה, שסייעה בידו בעבודתו החינוכית והיתה לעזר-כנגדו כמעט כל ימי-חייו.

עשרים וחמש שנה חי ל.י. נדל בחרבין. על אף בריאותו הרופפת ומחלותיו הקשות, המשיך ללא לאות בעבודתו בשדה הפעולה שהתווה לעצמו מנעוריו. ואם רבים מיוצאי סין נשאו עמם בהגיעם לישראל מטען ניכּר של ידיעות בעברית, ומשום כך לא הרגישו עצמם זרים בארץ-מולדתם, הרי זו זכותו שלו.

לא רק מורה-הוראה היה האיש. מחנך היה, שאימץ לו שיטות פדגוגיות חדישות, שעדיין היו יוצאות-דופן באותם ימים: משפטים ספרותיים, עתוני-קיר, הצגות-ילדים, חוגים וכו'. בסוף שנות-העשרים ייסד גן-ילדים, שבו למדו ילדים בגיל שלפני בית-ספר עברית בדרך של משחקים ובידור. הוא לימד עברית בבית"ר, שהיתה בימים ההם הסתדרות-נוער ציונית יחידה במזרח הרחוק. מאליו מובן שבכל שנות שהותו בסין נטל חלק פעיל בתנועה הציונית. בשנת 1936 שלח את בנו ירושלימה להמשיך את לימודיו באוניברסיטה העברית.

עם זאת לא זנח לייב איסאקוביץ' שטח אחר האהוב עליו – התיאטרון. הוא אירגן בלי הרף להקות-חובבים שבּבימויו הציגו מן הדראמה היהודית. הוא עצמו כתב הרבה מחזות-ילדים בעברית וכן כמה קומדיות ואופרטות באידיש, שזכו לפופולאריות ולהצלחה ופעמים רבות הוצגו על הבימה. ברוסית כתב והוציא לאור שלושה מחזות: “המומר”, “הרב האחרון” ו“שמעון קפטן”, שעשו רושם רב בחוגים היהודיים במזרח הרחוק ועוררו תגובות חיוביות גם בעתונות הלא-יהודית.

יצירותיו הספרותיות של ל.י. נדל חותרות לאותן מטרות שהיו נר לרגליו גם בפעילותו הפדגוגית – מלחמה בהתבוללות, החדרת ערכיה של התרבות היהודית הייחודית, ואהבה יוקדת למולדת-הנצח של עמנו.

בשנת 1950 זכה להגשים את משאת-נפשו מימי-נעוריו ועלה ארצה-ישראל.

*

מכּתבי אבי בחרתי את יצירתו האחרונה, שנכתבה חדשים-מספר לפני-מותו, כשהיה כבר עיור כמעט לחלוטין. הרי היא לפניכם:

אחר שנים רבות של נדודים במדבר חנו בני ישראל בקרבת הגדה המזרחית של הירדן.

אז קרא משה את יהושע, איש-מלחמה עוּל-ימים, ויוועד עמו באהלו לבל ישמע איש את אשר יש עם לבבו להגיד לו.

ויתן משה ליהושע אות כי יישב ומשה צנח על יצועו נגדו. זמן רב ישבו שניהם בדומיה עמוקה.

לפתע נפשקו שפתיו של משה ויאמר:

"דע לך, יהושע בני, כי גמרתי אומר לעזוב את המחנה הזה, הן כך נהוג מימות-עולם: בבוא היום יטוֹש הרועה את עדרו ויתן מטהו לאיש צעיר ממנו. נדמה לי כי עוד לא עזבוּני כוחותי, אך כיום הזה זקוק העם למצביא, ואני משחר-נעורי לא הייתי איש-צבא. אתה תעבור עם העם את הירדן ותכבוש את ארצנו, ארץ-כנען.

"אכן, ידוֹע אדע: לא קלה הדרך, אויבים רבים סבבוּני גם סבּונו, אך אתה תכריעם בזרוע-עוזך ובגבורת-ימינך כי רבּה.

“ועתה – הסכיתה לי: עוד היום הזה עלה אעלה אל הר-העברים. הרבה זמן התחננתי לפני האלוהים שירשני לעבור את הירדן, אך האלוהים לא הטה אזנו לתפילתי. לא יהיה הארי בערוב-ימיו לגדי. אשארה במדבר, ואתה אל תלך לבקשני בו, יען כי שוב אשוב אל המקום אשר ממנו לקחני אלוהים”.

ויפול יהושע על פניו ויבך. גם בעיני משה ניצנצו דמעות, וישׂם כפו על ראש יהושע ויברכהו לאמור:

“לך וכבשת את הארץ אשר אמרתי לאברהם יצחק ויעקב לך ולזרעך אתננה. ידוֹע אדע כי גם בימיך לא יקום החזון הגדול. הרבה שנים תעבורנה עד אשר מלך אחד ימלוך על אדמת ישראל. אך את אשר הוּשת עליך עשה תעשה. חזק ואמץ!”

השמש שקעה. ויקח משה את מַטהו ויצא מן האוהל. תמיר ושׂגיא הלך בדרכו, כעלם צעיר-לימים, ראשו זקוף, המַטה בידו, והוא אינו נשען עליו.

לבדו, באין איש עמו, עלה על ההר. ויהושע ליוהו במבטו עד אשר נעלם מעיניו.

ולמחרת היום פשטה השמועה במחנה לאמור: מת משה על ההר כי נשקוֹ אלוהים על פיו, וייקבר על-פי מצוותו. רבות ספדוהו כל העם. אך יהושע לא הרשה לאיש לעלות על ההר ולבקש את קבר משה, כי ירא פן יעבדו לו כאשר יעשו עובדי-האלילים לקברות מלכיהם.

וכתום ימי האבל החל יהושע להכין את העם למלחמה. ומשה ירד מן ההר וינוּד במדבר ארבעים יום וארבעים לילה. ויהיו ימי נוּדו כשנות נדודיו של עם ישראל במדבר.

בימים מצא בנקיקי-סלע מסתור מקרני-השמש הלוהטות ובלילות הלך לדרכו.

ויהי היום ויבוא אל בית חותנו יתרו, אשר בו הסתתר בימי-עלומיו מחמת פרעה. יתרו זה – כבר נאסף אל עמיו, ומשבע בנותיו רק שתי הצעירות נותרו בחיים. בגילה ושמחה קיבלו את פני משה בזכרן את ימי ילדותן. וכמו בימים הרחוקים ההם כן גם עתה מצא לו משה מחסה בביתם ושוב היה משה לרועה.

כפעם-בפעם היה מביא את צאנו אל הר-האלוהים חוֹרבה, אשר בו נגלה לו האלוהים בסנה הבוער ואיננו אוּכּל. הסנה כבר לא בער אך אִשו יקדה בלב עם שלם, אשר כבש לו את מולדתו.

כי זה גורל המנהיג: אחרי אשר ימלא שליחותו יתן שרביטו בידי יורשו הבא אחריו, והוא עצמו טוב יעשה אם יתיחד עם קונו.

פעם אחת נרדם משה למרגלות ההר, נרדם ולא הקיץ עוד.

ביום ההוא עברו בני-ישראל את הירדן בחרבה.

*

אשר למחקר על נושא הקרוב לרוחו של אבי, גמרתי אומר כי אין יצירה הראויה למחקר יותר מתרגומו העברי של בוריס גאפּונוב ל“עוטה עור הנמר” מאת שותא רוסתאווילי; שהרי אין דבר בעולמנו שהיה עשוי לשמח את לבּו של אבי ולגרום לו קורת-רוח מרובּה כהופעתו של תרגום זה. להוכחתה של הנחה זו דיינו אם נצטט מהקדמתו של שלונסקי לאותו תרגום:

המתרגם העברי בוריס פאנטלייביץ גאפונוב… ממרחבי גרוזיה תרם לארון-הספרים של ישראל-סבא תרומה זו, שהיא חגו המופלא של נצח-ישראל-לא ישקר. יהודי צעיר, יליד ברית-המועצות, שבּבואו לעולם כבר היתה המהפכה הבולשביסטית כבת שבע-עשרה – ועבריוּת שרשית כזאת, שבקיאוּת ואינטואיציה, שאיבה מן המקורות וקשב ל“מעודכן” מפעילים בה שפעת כוחות חיוניים עד כדי שליטה וירטוּאוזית בסגנונות, שבּלעדיה לא היתה מתאפשרת מלאכת-מחשבת זו.

סבי ז“ל – מספר המתרגם איש קוּטאִיסי – שהיה למדן מופלג, בוגר הישיבה הווילנאית, לימדני חוּמש לפי השיטה הישנה, עם פירוש רש”י ותרגום לאידיש, וגם קצת דיקדוק מתוך ספרים ישנים-נושנים, שנתגלגלו לידיו. הספרים העבריים הראשונים שלי, פרט לתנ“ך, היו ספר הדיקדוק של חיים צבי לרנר, ספר האגדה של ח”נ ביאליק ותרגומו לדון-קישוט, התועה בדרכי החיים של סמולנסקין וספרי קלמן שולמן הנמלצים.

ומגירסא דינקותא זו, גירסה טרופה וחטופה מחמת נסיבות המקום והזמן, אי-שם בקרים הסובייטית (בה נולד המתרגם ב-1934) עד המעלה הרמה של גרסנות פיוטית, של יציקת נוסח בהרקה מכּלי אל כלי, של מעשה-חושב בתרגום יצירת-מופת, עתירת הצורות, התכנים – דרכו של המתרגם מאז ועד עתה. וההמשך יבוא…

עד כאן שלונסקי בהקדמתו, המכוונת אל הקורא העברי במדינת ישראל, תשכ“ט. ואילו דברי שלי ב”מחקרי" זה מכוונים אליך, אבא לאמור:

האמנם יש להוציא מכלל הסתברות את האפשרות שאתה, אבא, וסבו של גאפונוב למדתם באותה ישיבה ובאותם זמנים? זאת ועוד: האמנם יש להוציא מכלל הסתבּרוּת שלולא אותו רביזור קומוניסטי רשע בסיביריה הייתי אני מוסיף לגור, לגדול ולהתחנך באותה קריה סיבירית, שהיא כיום עיר-בירתה של רפובליקה סובייטית בוריאטו-מונגולית, מנוּע כל ימי מלעלות ארצה, ואף אני אנוס הייתי להסתפק בגירסה טרופה וחטופה מפיך מחמת “נסיבות הזמן והמקום”? האמנם זוכה הייתי לתרגם לעברית את האפּוס המונגולי, לוּא היה אפּוֹס כזה? עד כמה שידוע לי, אין יצירה מעין זו בתבל. משום כך, ומשום הנוסטאלגיה שעורר בי תרגומו של גאפונוב, וכן משום שהשיאני יצרי לערוך השוואה בין כתָבוֹ של מי שמעולם לא היה מעוֹרה בקרקע של עברית חיה – מדובּרת, נכתבת, מוּשרת, מורצית – לבין לשונו של אחד גדול ממנו בט"ז שנים, שעלה ארצה בבחרותו, סמוך לשנת הולדתו של גאפונוב, שינסתי מתני, אני הקטן, וניסיתי את כוחי הדל עם שגם אני תרגמתי את שני הבתים הראשונים מהאפוס הגדול של רוסתאווילי.

הואיל ואיני יודע גרוזית, נאלצתי להסתפק בכלי שני ולהסתייע בשני תרגומים רוסיים ואחד אנגלי.

וזו לשון תרגומי שלי:

הוּא אֲשֶׁר יְמִין עֻזֵּהוּ מִשְׁכְּנוֹת תֵּבֵל תִּכֵּנָה,

הוּא אֲשֶׁר עִטֵּר הָאָרֶץ נוֹי וּפְאֵר לְמַעֲנֵנוּ

וְנִשְׁמַת חַיִּים נָפַח בְּכָל יְצוּר עַל פְּנֵי אַרְצֵנוּ –

דְּמוּת דְּיוֹקְנוֹ שֶׁלוֹ נִשְׁקֶפֶת בִּקְלַסְתֵּר פְּנֵי שַׁלִּיטֵינוּ.

אֵל עוֹלָם! אַתָּה שְׁצַּרְתָּ כָּל צוּרָה שֶׁל חַי וָשִׂיחַ

נָא חַזְּקֵנִי וְאַמְּצֵנִי נֶגֶד כָּל שָׂטָן מַדִּיח,

אֵשׁ אוֹהֵב-יוֹקֵד הַבְעֵר בִּי עַד נָגְהָהּ אֶל-עָל תַּבְלִיחַ,

שָׂא לִי עֲוֹונוֹת מִקֶּדֶם עֵת עִמְךָ רוּחִי תָּשִׂיחַ.

מכיון שאחת ממגמות תרגומי היתה, כאמור, כוונת השוואה, רואה אני צורך להביא כאן עוד תרגום של שני הבתים הללו, פרי עטו של שאול טשרניחובסקי:

צָר כָּל הָעוֹלָם, בָּרָאתָ בְּכֹחֲךָ וּבְרֹב אוֹנְךָ,

בַּחַיִּים נָפַחְתָּ רוּחַ מֵרָקִיעַ מִמְּעוֹנְךָ,

אֶרֶץ לָאָדָם קָבַעְתָּ בַּעֲדִי גּוֹן, כִּרְצוֹנְךָ;

וּנְסִיכִים יָצַרְתָּ בְּצֶלֶם וּמְלָכִים תַּבְנִית גְּאוֹנְךָ.

אֵל יָחִיד! אַתָּה יָצַרְתָּ כָּל צוּרוֹת הַחַי כֻּלָּן.

לִי מָגֵן הֱיֵה, חָנֵנִי כֹּחַ וְאֶגְבַּר עַל שָׂטָן,

שְׁמָר-לִי (עַד אֶרְאֶה הַמָּוֶת), לַהַב אַהֲבָה אֵיתָן,

מַחֲלָן-סַלְחָן! מְחֵה פֶּשַׁע, סֵבֶל לִי מֵאָז הוּכָן.

וכך מתרגם גאפונוב:

הַמַּצִיב תֵּבֵל בּחֹזֶק יְמִינוֹ עַל מְכוֹנֶיהָ,

וַיִפַּח רוּחוֹ מִמַּעַל בְּאַפֵּי כָּל הֲמוֹנֶיהָ,

וַיַקְנֵנוּ אֶת הָאָרֶץ כְּלוּלָה בְּצִבְיוֹנֶיהָ –

מִידֵי שִׁלְטוֹן רַבֶּיהָ וּמֶמְשֶׁלֶת אֲדוֹנֶיהָ.

אֵל יָחִיד! אַתָּה יָצַרְתָּ כָּל צוּרָה הַמִּצְטַיֶּרֶת,

תֵּן לִי עֹז וְתַעֲצֹמֶת עַל הַיֵּצֶר מִתְגַּבֶּרֶת,

פַּח בִּי אַהֲבָה נִלְהֶבֶת עַד חֲלִיפָתִי בּוֹעֶרֶת,

שָׂא אֶת חַטָּאָה חָטָאתִי שֶׁאִתִּי לְשָׁם עוֹבֶרֶת.

והמסקנה היא: אני הנני בן דורי, שאול טשרניחובסקי בן דורו שלו, ואילו גאפונוב הוא מחוץ לדורות, משל פרוֹשׂ פרשׂ כיריעה אחת את הזמן שבין תקופת המקרא לבין תקופתנו-אנו והפכה למרחב ששוב אינו מפריד בין ארצנו לבין קווקאז כי אם מקשר ביניהם.

במשפט מסכּם זה אמרתי למעשה כל מה שיש בפי לומר על הנושא. אלא ששׂוּמה עלי לעמוד בתכניתי ולסיים את ספר נדל ב“מחקר”. ואמנם, כדי לשַוות לדברי שמינית-שבשמינית מאופי של מחקר אביא בזה כמה הדגמות, שיהיה בהן כדי לבסס מעט את המסקנה האמורה.

אנו רגילים למלחמת-מנע. המנע של גאפונוב מופיע בהקשר כזה:

אֶת שִירָיו עֲמַל הַנֶּפֶש. אַל יִפְלֹט לְאֵין כָּל מֶנַע

רַק אַחַת יאֹהַב לַנֶצַח ובַקֹדֶש יְרִימֶנה.

והנה לפנינו “מרץ”:

אַב-עֲרָב הוֹצִיא פַּתְשֶׁגֶן וְרָצִים הֵרִיץ בְּמֶרֶץ.

אני יודע: בימי-הביניים, כלומר בימיו של רוסתאווילי, השתמשו פייטנינו ב“מרץ” מלשון ריצה; כך, למשל, ב“כתר-מלכות” של אבן-גבירול (ל"ב):

גַלְגַל שֵנִי בְּאֵין יוֹצֵאת וָפֶרֶץ…

וּמַקִיף הַגַלְגַל בַּעֲשָׂרָה יָמִים בְּמֶרֶץ.

ואף² ־על־פי־כן, בשנת תשכ"ט הרי זה מחוץ לזמן.

והנה עוֹד קֶצֶר מתוך מגע אל-זמני בין רבדי־לשון שונים:

נְעִימוּת חַסְדוֹ הֵמַר לִי וְלָאָרֶץ הִשְׁכִּינָהּ,

נִשְׁכְּחוּ יְמֵי הָעֹנֶג וְהָעֵת הַתַּקִּינָה.

ואני, שבעוונותי הרבים ביליתי רוב ימי בתפקידי פקידוּת ממשלתית, שנר לרגליה חייב להיות “מינהל ממלכתי תקין”, כלום אוּכל שלא לחוש בעצמתו המחשמלת של הקֶצֶר?

כל אדם בעל זיקה לטכניקה יודע בימינו שקסווה פירושה שקע, שבו מונח המיסב. גאפּונוב מחזיר לקסווה את משמעותה המקורית: ספלון, לאמר: כל קסווה וכל גביע הם מנוֹפֶך ומאוֹדם (483), וכך הוחזרה ליושנה עטרתן של המלים: דרג, אמין, זמין וכו' וכו' וכו'. דומה כי יש ב“עוטה עור הנמר” בית שבו נדחסו “קצרים” מעין אלה במרוכז:

מִשְׁפְּטֵי הַמְּאַהֵב הֵם: אוֹר פָּנִים בְּזִיו הַשַׁחַק,

דַּעַת עֹשֶׁר, עֵת וָנֹעַר, חֲנִינַת מְזֵי הַדַּחַק,

מְלִיצָה, חָכְמָה וּוֶתֶר, עֹז לִמְחֹק רָאשִׁים בְּמַחַק,

הֶחָסֵר כָּל זֹאת – רָחוֹק הוּא מֵאוֹהֵב תַּכְלִית הָרַחַק.

ולסיום, דוגמה לקירוב רחוקים בתכלית-הרחַק, אלא שהפעם מסוג אחר. בעיצומה של חריזה פייטנית מימי-הביניים, שבּה רוב שמות-העצם גזורים על משקל הסגולים, למען ייקל לחרוז אותם, מוצאים אנו חרוז שלונסקאי-אלתרמני בזו הלשון:

הִיא מְשׂוֹשׂ חַיָיו בַּחֶלֶד, הִיא הַחוֹב וְהִיא הַצֹּרֶךְ,

תִּינָתִין עֵינָיו תִּרְאֶינָה, מֵאִשִּׁה הָיָה לִבּוֹ רָךְ.

ישנה, כידוע, סברה, שרוסתאווילי שהה באחרית-ימיו בירושלים ונקבר במנזר שבעמק-המצלבה. בין שסברה זו יש בה מן האמת ובין שאין, דיה לשמש עילה לחתום את מחקרי בפאראפראזה של הפסוקים האחרונים מ“תמול-שלשום” של ש"י עגנון, לאמור:

בוריס גאפונוב המתרגם לא זכה עוד לעמוד על הקרקע בארצנו ולחרוש ולזרוע, ואילו מחבר המקור זכה כר' יודל חסיד וכשאר כמה צדיקים וחסידים, שניתנה לו אחוזת-קבר באדמת-הקודש. אלא שעוד לא אבדה תקוותנו שגם המתרגם יזכּה להגיע ארצה, אך לא על-מנת להיקבר בה כי אם על-מנת להצטרף אל אחינו ואחיותינו, בני אל חי, עם-ה' העובדים את אדמת ישראל לשם ולתהילה ולתפארת.

עד כאן המחקר. כשהדברים הועלו על הכתב שהה עוד גאפונוב ברוסיה, ואני לא העליתי בדעתי כי בעלותו ארצה יהיה גורלו – על אף המשאלה המובעת במחקר – דומה לגורלם של רוסתאווילי ורב יודל.

ה    🔗

ספר-נדל נערך כדין ומסיבות שאינן תלויות בשום יצור אנושי בעולם הוּשׂם במגירת-שולחן ולא הוצא ממנה אלא לאחר שחזרתי משהותי בשוייץ – שבּה, כאמור, על אחד מפסגות הריה, הופיע לנגד עיני מי שהופיע והזכיר לי את אבי.

אולם עוד זמן רב לפני חזירתי, כלומר למחרת יום הפגישה ולאחר דימדומי החלונות וליל הזכרונות, שפּקדוּני אחריה, השכּמתי קום בבוקר ואצתי אל מרפסת המלון אשר על פסגתו של אותו הר.

שוב טיפסתי בשביל-היערות עם שמתחתי התכּחל אגם מאגמי ארץ שופעת-אגמים ובתי-עץ ומעלי היבהבו בקמצנות ניצנוצי תכלת בהירה, שהסתננו במיפלשים הזעירים, אשר בצמרותיהם של האילנות העבותים. שוב ריווני ריח קרקע יושבת על-מילאת, ניחוח אדמה רוויית דשן עד-אפקיעה, עד לאוֹתה מנשוֹא את פריונה. ומבעד לערפל זכרונות קדומים – אישיים? היוליים? זואולוגיים? – חזרה והופיעה לנגד עיני אותה דמות לבושה מקטורן אפור עשוי אריג-צמר רך ועבה כלבד, אפודה חומה-בהירה, עניבת-פרפר ומשקפי-צבט, שכמותם לא ראיתי מיום שנפטר אבי.

גם הפעם ישב ליד שולחן הסמוך אל שולחני. וגם הפעם לא עצרתי ברוחי וקרבתי אליו. אולם, עכשיו לא השגיח בי. כל-כולו שקוע היה בספר רב-מידות שהיה מונח על שולחנו המכוסה מפה צבעונית רקומה ותופס כמעט את מחצית שטחו. הפזלתי מבט לעבר הספר ובעיני קצרות-הראי ניסיתי להבחין בכתוב בו. פתאום היכרתיו: היה זה ספרו של ש"י עגנון, “אתם ראיתם” – לקט דרושים על מתן-תורה. זכרתי שאת “ספר נדל” שהוקדש לזכרו של אבי סיימתי במובאה מכּתבי עגנון, שסוּלפה קימעה לצרכי הענין.

“עגנון?” שאלתי מופתע מהתלכדות-מסיבות מופלאה זו, עכשיו בפעם השניה.

ניבּט בי, וממבּטו ניכר היה שלא זיהני על-פי פגישתנו מאתמול. תרתי בעיני על פני השולחן: דימיתי למצוא בו טראנזיסטור, אך לשווא. דבר לא נמצא על השולחן מלבד ספרו של עגנון. היתה שעות³-בוקר מוקדמת אך דומה היה כי זה-כבר סיים האיש את ארוחתו, והמגישה נטלה את הכלים. משנתן בי את מבטו ראיתי כי עיני-תכלת בוערות לו, לחייו נפולות ועורו מתוח על עצמות גולגלתו, ונדמה היה כי צבעו של עור זה צהוב-כהה עד ירקוּת, פרט לשני כתמי סומק שפרחו בבּליטות שיצרו זוויות הלסת העליונה מתחת לעיניים. חולה היה האיש. חולה-שחפת. כאבי בשעתו, בזמנו, באותו קיץ שבו נסענו, כל המשפחה, למקום-מרפא לחולי-ריאות בהרי מנצ’וריה. ביום הראשון התאכסַנו כולנו במלון גדול וסעדנו פת-צהריים בחדר-אוכל רחב-ידיים ומפואר. הארוחה היתה עריבה לחיך מאין כמוה. וכשניגש המלצר לערוך חשבון ותוך רישום המנות הזכיר קציצות-חזיר, החוויר אבי כסיד, פרש מאצל השולחן, הלך למקום שהלך וחזר אלינו חיור עוד יותר משהיה. ידע אבי שאין האוכל כשר במלון זה, אך לא ידע כי בשר חזיר בא אל קרבּו. קיבתו של חניך-ישיבה אפילו לאחר שמכּבר חדל מהיות אדוק בדתו סירבה לעכּל מאכל שדורות כה רבים היה פיגול לחיכּם של בני-עמו.

למחרת עברנו מן המלון לביתו של איכר רוסי, ועם ערב יצא אבי אל בית-הכיסא שהיה בחצר ונר בידו. עמד האיכר בחצרו ושעה ארוכה היה תוהה על בית-כיסאו שכולו מואר ולא עוד אלא אף מאיר הוא את אפלת החצר. לבסוף התגרד ופלט ביראת-כבוד: כדרך האצילים מחרבּן אביך.

בן שמונה הייתי אז וגדולה היתה מבוכתי לשמע הסיבה שבגללה זוכה אבי בתואר-אצולה מפי אותו איכר ולנוכח המסיבות שבהן התרחש הדבר. ובעודי מתהפך נים-לא-נים על משכבי בלילה, בוהה על מהותה של אצולה, שמעתי צלילים כבדים ומוזרים, ולאחר-מכן קול חרחור, וידעתי שלא רק אני שנתי נודדת בלילות כי אם גם החזיר הרובץ על משפּתיים, אינו יודע תנומה הלילה, ולא עוד אלא בשל חירחוריו העיר הלה את בעלת-הבית, שפרצה אל החצר, ואם אפשר לסמוך על חושי באותו ליל-שימורים, הפכה על שוכן-האשפתות דלי מלא מים ואף ניסתה להשתיקו בקריאות-גנאי גסות, שאחת מהן, דומה הצעקנית ביותר, היתה: יהודי נאלח! אפשר, אמנם, שרק באזני הרגישות נשמעה קריאה זו צעקנית ביותר, אף אפשר שבּאמת הודגשה ביתר-שׂאת על-ידי אותה אשה, לפי שבּעמקי תודעתה של איכּרית זו ננעצה הכרת העובדה שמשפחה יהודית מתאכסנת בביתה, ובעוד מוֹחה מעורפל מקוּרי-השינה העוטפים אותו נתחלף לה דיירה הקבוע בדייריה הארעיים, ואף שהשתייכה אל החברה הסובייטית – שכּן איכּרים אלה היו, למעשה, עובדי מסילת-הברזל הרוסית-הסינית, שברית-המועצות ירשה את הבעלוּת עליה לפי זכּיון שניתן בשעתו לממשלה הצארית – פרצו מתוכה כל ההרגשות הרוחשות זה כאלף וחמש-מאות שנה בגנים ובכּרומוסומים, בפרוטופּלאסמה ובגרעין של תאֵי המוח הממולאים ארס-דורות של חינוך נוצרי, איחדה דבר-והיפוכו ובמר-לבּה הטביעה את חותם היהדות על חזיר-טיפוחיה, שהעירה משנתה.

גם אבי, כפי הנראה, לא ערבה לו שנתו בלילה, שכּן בבוקר יום-המחרת, משיצאנו לטיולנו בהרים, הרגשתי שההליכה קשה עליו. רוח-בוקר רעננה נשבה בהרים, ואילו הוא היה נעצר לעתים קרובות, מקנח את הזיעה ממצחו ומצווארו, וצבע פניו צהוב-כהה עד ירקוּת, פרט לשני כתמי סומק שפרחו בבליטות שיצרו הזויות של עצמות הלסת העליונה מתחת לעיניים.

אף אני נעצרתי ונעצתי בו מבט.

התחייך אבי ואמר לי.

“מדוע אתה מביט בי כך?”

אמרתי לו:

“אתה ירוק”.

אמר לי:

“הכל ירוק מסביב”.

אכן, ירוקים היו ההרים, מכוסים יערות עבותים ומושקים מי-שלגים שנמסו וזרמו אל הנהרות, הפּלגים ומפּלי-המים.

“וגם שתי נקודות אדומות יש לך”, אמרתי.

“גם פה יש שתי נקודות אדומות”.

אמת-נכון היה הדבר, שתי נקודות אדומות נראו על פסגות שני ההרים שנתגבּהו מולנו: שתי בקתות-עץ, שגגותיהן אדומים. אחת מכן כעין תורן קטן נזדקר מעליה ועליו צלב-עץ – בית-תפילה קטן חבוי בהרים.

כארבעים שנה חלפו מאז. והנה עתה שוב ניצב אני מול פנים עטויי ירקוּת, ששתי נקודות סומק בוערות בלסתותיהן, ולמַטה – ראה פלא – באוקינוס ירוק של יערות וכרי-מרעה בוערים שני כתמים אדומים: שני נאות-נופש צבועי אודם מרהיב-עין רוחצים בטל ובשמש.

ורק הבדל אחד היה בין האיש שישב רכון מעל ל“אתם ראיתם” של עגנון בהרי שוייץ, לבין אבי שיצא עם השכמה להלך בהרי מנצ’וריה כדי לשאוף רוח לריאותיו הטרופות. עיניו של אבי רגועות היו, ועיניו של זה בערו. נדמה שהבחנתי בהן זיק של חימה, על-כל-פנים של עוינוּת, אולי משום שהפרעתיו בעיסוקו. אף-על-פי-כן משום-מה לא מלאָני לבי להסתלק ולהשאירו פטור בלא-כלום. חזרתי אפוא ושאלתיו: “אדוני קורא על יציאת מצריים, על עשרת הדברות, על מתן תורה?”

“לא, איני קורא”, השיבני, “אני כותב על כל אלה”.

“כותב?” תמהתי; בידו של האיש לא היה אפילו עפרון.

“לפי שעה, כותב בעל-פה”, השיבני, “הוגה, בונה, מתכנן. ואחר-כך אעלה את הדברים על הכתב”.

מבּטו נתרכּך. זיק העוינוּת סר מעיניו כליל.

השתפלתי על הכיסא שממוּלו, ורק לאחר-מעשה, כששבתי ובחנתי את מבט עיניו, שאלתי בהיסוס-מה:

“אתה מרשה לי?”

הוא לא ענה על שאלתי. אפשר אפילו לא שמע אותה. אכן, ניכר היה בו שהוא חושב, הוגה, בונה, מתכנן. במה? מה? על מה?

האיש פתח את פיו, ומשפּתח לא פסק. שעה ארוכה דיבר בהתרגשות מאופקת, עצורה, דחוסה, בקול מרטט כמיתר של כלי-נגינה בטונים נמוכים.

“על יציאת-מצרים, על מתן תורה… יציאת-מצרים חדשה, ומתן תורה חדשה… אתה רואה ספר זה? על שום מה מונח הוא לפני? על שום שמתן תורה משולב כאן במערכת קוסמית, הקדוש-ברוך-הוא היה מעיין בתורה שהיתה כתובה באש שחורה על אש לבנה ובורא את העולם. אם זה פירוש לגיטימי, הרי גם הפירוש שאני כותב לתורה הוא לגיטימי. מישהו מפּרשני התורה בימי-הביניים המאוחרים, אחד מאלה שנהוּ אחר הסימבוליזם הפילוסופי של הרמב”ם עד כדי הגדשת הסאה, פירשו את שרה כחומר ואת אברהם כצורה בנסיונם לזהות את הנאמר בתורת משה עם הכתוב במשנת אריסטו.

"ואם היה מקום בתולדותינו להציג את משה ואת אהרון בספר-הזוהר כשני שוקיו של אדם קדמון שבּאילן-הספירות, מי יאסור עלי לחזות מראש את דמותו של משה בעתיד, את משה העתיד. ושׂים-נא לבּך: משה מסַמל בקבּלה את ספירת הנצח, נצח ישראל. משה נצחי הוא. ואף התורה נצחית היא, אלא שמתחדשת היא מדי-פעם-בפעם וניתנת מחדש. ארץ חדשה, שמיים חדשים, תורה חדשה, מתן חדש. פרעה חדש… מצרים חדשה… מצרים חדשה מה היא? אֵי ארץ אשר לא ידעה את יוסף, שביצע בה מהפכה גדולה אשר כמוה לא היתה בדברי-ימי אנוש? אי-שם על פני אחד מנהרות ארץ זו שט לו עתה בתיבה משה רבנו של המאה העשרים-ואחת. לא ירחק היום והוא יתיצב בפני שליט הקרמלין ויטיח בו לאמור: ‘שַלח את עמי! מארץ-מצרים חדשה זו, מבית עבדים נרצעים זה’.

"אז יירך לבו של פרעה וכדי להתנקם במשה ובעמו יכניסם לספינת-חלל וישלחם אל אחד המזלות. הנה הינו – עם המַסה והמריבה, או, בלשוננו-אנו, עם הניסוי הנצחי, האקספרימנט הקוסמי, שפן-הנסיון ההיסטורי מאז-ומעולם. ארבעים שנה ישהו יוצאי מצרים המודרנית בקוסמוס, עד אשר יישמע הקול בכל רחבי הקוסמוס:

"‘שמע ישראל!’

"כל אנטינות הטלביזיה תהיינה מכוונות לקול החדש. עיני כל העולם תצפינה במשה זה המבשר תורה חדשה, וכל הבריאה כולה תעצור נשימתה.

"ואשר לא ידעו את יוסף ישאלו זה את זה דהוּמים והלוּמים לאמור:

“‘הן לעולם כולו ניתנת הבשורה, מדוע פונה הוא רק לישראל, זו המדינה הקטנה במזרח התיכון?…’”

פלטתי שיעול ספקני מפי ושאלתיו באיזו שפה תימסר הבּשורה.

“בעברית, כמובן”, השיב האיש ללא היסוס ונעץ בי מבט נוקב-בוחן-חוקר. עשיתי מאמצים נואשים לשמור על הבעה של כובד-ראש שלא תסור, חלילה, מעל פני. כפי הנראה, הנחתי את דעתו. התהרהר קימעה ואמר:

“אין, כמובן, כל קושי להתקין מערכת תרגום סימולטני לשבעים לשון בספינת-החלל”.

“על-כל-פנים” אמרתי, “השאלה מוצדקת”.

“איזו שאלה?”

“שאלת הצופים שלא ידעו את יוסף”

“השאלה אינה מוצדקת”, פסק ברוגזה, “שהרי יוצאי מצרים בשוּבם אל כדור-הארץ לא ינחתו אלא בישראל”.

“ומשה? האם הפעם יגיע עמהם?”

פניו של איש-שיחי לבשו ארשת של ילד אובד-עצות, תלמיד שעתה-זה שאלהו מורהו שאלה שאין לו בפיו מענה עליה.

ואני שוב זכרתי את אבי, ביתר-דיוק, לא אותו ממש, אלא את הסיפור האחרון שכתב אבי, סיפורו שלו על משה.

 

כצל ברחובות הנהר או ספר המסעות של יצהר מושינסקי    🔗

א.    🔗

מששמעתי את הנקישה החפוזה בדלת ומשראיתי – עוד לפני שהיתה שהות בידי להגיב על נקישה זו – את פרצופו הבהול של אותו זלדקן כחוש, שפאות לחייו לבנות, זקנקנו אדמוני, נשימתו מקוטעת, עיניו מפלבלות, ולראשו כומתה כחולה שכמעט כולה שמוטה לצד שמאל, מכסה בשל כך את האוזן השמאלית, ומגלה לעומת זאת מימין את מרבית קרחתו הזרועה רביבי זיעה מתבעבעים קמעה – משנשאתי עיני מניירותי ונתתי מבטי בראש, שהדחיק את עצמו בפתח הדלת, ובאצבעות, שאחזו בעצבנות בידיתה, היה לבי סמוך ובטוח, ששגגה יצאה מבר-נש זה המתפרץ לחדרי, ועוד מעט יפלוט “או סליחה! אני מחפש את פנחסי”, כמנהגם של רוב הבריות המלחיתות והתוססות מסוגו, שרוחם קצרה ושעתם דוחקת ואין עתותיהם בידם להגיע אל חדרו של פנחסי, שהוא סמוך לחדרי, והמרחק בינו לבין הכניסה הראשית אל המשרד גדול רק במטר וחצי מזה שבין חדרי שלי לבין אותה כניסה; שכן פנחסי הוא שמרבה היה בקבלת קהל, ואילו אני עיסוקי הוא בסגנון, בכתיב ובפיסוק, והציבור הרחב – וגם הציבור הצר – לא נזדקק לשירותי אף כהוא זה, ולא בא במגע עמי.

ואולם הפעם טעיתי. בעודו נושם ונושף שאל האיש:

• האם אדוני הוא יצהר מושינסקי?

לאמיתו של דבר היתה השאלה מיותרת. סמוך לדלת חדרי מצוי היה שלט קטן, צנוע אך ברור בהחלט: “יצהר מושינסקי – עוזר ראשי לממונה על עריכת הפרסומים”.

משהשיבותי לו היתה בתשובתי נימה של פליאה:

• כן, אני הוא יצהר מושינסקי.

האיש נכנס לחדר ונתרווח בכיסא שעמד מול שולחני.

• האם אדוני מוכן לנסוע לאיטליה?

הייתי אחד מאותם מתי המספר שבין ותיקי הישוב במדינת ישראל, שמימיהם לא היו באיטליה.

• אני… אני… – גמגמתי המום – מה פתאום?

• שמי קהת קורחינוב – הציג הבר-נש את עצמו בפני – נשלחתי להסביר לך את המשימה שהוטלה עליך, ואעשה דבר זה בקיצור נמרץ. המפעל שלנו – ייקבי ישראל הקמה לתחייה בערבון מוגבל – עומד לאחר משא ומתן ממושך ומייגע לקבל רשות לניצול הפטנט של דוקטור אלדדו קוששינו – גדול החוקרים של משקאות אלכוהוליים בימינו. מסיבות, שלא לגמרי ברורות לנו, מוכן מר קוששינו למסור את המסמכים הדרושים אך ורק לאדם אחד ויחיד: לך. דבר זה התנה כתנאי בל יעבור.

קהת קורחינוב קינח את זיעתו בממחטה כחולה ונתן בי מבט בוחן ממושך, משל לא הוא שהשיח לי מעשה משונה ותמוה אלא אני הממתי אותו בסיפור בלתי אמין לחלוטין.

ואכן, היה הסיפור בלתי אמין לחלוטין. את אלדדו קוששינו לא ראיתי זה למעלה מעשרים שנה. בימי מלחמת העולם עבדנו יחד במשרדי המפקח על התעשייה הקלה בממשלת המנדט: הוא היה סגן המנהל של המחלה לכימיה ואני שימשתי מתורגמן של המשרד. יום אחד הגיע לידי מכתב כתוב איטלקית, ואני איני שומע לשון זו. תוך כדי חיפושי אחרי אדם הבקיא באיטלקית נודע לי שהכימאי קוששינו מוצאו מאיטליה. משבאתי אליו והמכתב בידי נתברר לי, כי אכן מאיטליה הגיע דוקטור קוששינו לארצנו, מיד לאחר שמוסוליני נכנע להיטלר והנהיג בארצו את התחיקה האנטי-יהודית. כעשרים שנה שהה קוששינו באיטליה, אך מוצאו היסודי, כלומר צור מחצבתו, היא מוסקבה. כיוון שכך – חייך לי חיוך של התנצלות בעיניו, שתכלתן בלטה בבהירותה מתחת לבלוריתו השחורה והעבותה – מוכן הוא לתרגם לי את המכתב לרוסית, אם דבר זה יעזור לי; אם לא – המשיך ותכלת עיניו נתבהרה עד כדי מימיות – אהיה אנוס לדחות את התרגום עד שנה, שכן עד אז חזקה עליו שישלוט במידה מספקת באנגלית, או – אם עומד אני על תרגום לעברית דוקא – עד שלוש שנים, כי לדאבונו אין צל של סיכוי, שיידע על בוריה לשון קשה ומסובכת זו, המבודדת מכל לשון אחרת שהוא מכיר, לפני תום התקופה שנקב.

בחרתי ברוסית ומשנסתבר לו שאף אני מוצאי מאותה ארץ, שמח שמחה גדולה ועד לסיום שעות העבודה נתיידדנו. יתר על כן, ביום ההוא נתגלה לשנינו, שאנו דרים באותה סביבה, ומכאן ואילך נוהגים היינו לחזור מעבודתנו יחדיו.

משנסתיימה המלחמה ייסד קוששינו חברה ליבוא מוצרים כימיים והרבה לשדלני שאיאות להיות מנהלה. בתחילה צחקתי צחוק גדול: מה לי ולניהול חברה? אחר כך – כשיצאתי לשוק העבודה ונוכחתי לדעת מה רבו בו המתרגמים ומה מעטות עבודות התרגום – ראיתי חובה לעצמי להרצות בפני ידידי קוששינו על כל אותן הסגולות והמגרעות שבאפיי, בהשכלתי ובהליכותי, שבעטיין כל המחפש מנהל לחברה עסקית מוטב לו שירחק ממני, ובסופו של דבר נתרציתי לו, ביחוד לנוכח המשכורת שהציע לי, שהיתה בעיני אגדית בימים ההם ואינה מציאותית לגבי, לפחות מבחינת ערכה הריאלי, עד היום הזה.

בבקרו של היום, שהוסכם עליו כתאריך תחילת שירותי בחברה, צעדתי בפרוזדור ארוך של בנין משרדים עד שהגעתי אל חדר מספר 214, כפי שנקבע בין קוששינו וביני. אמור הייתי להקיש בדלת, כיון שנדברנו שהוא יקדימני בשעה. ואולם לא נזדקקתי להקשה: אל ידית הדלת קשורה היתה מעטפה, ועליה רשום שמי בדיו אדומה ובאותיות קידוש לבנה. ניתקתי את המעטפה מן הידית ופתחתיה. היה בה מכתב בזו הלשון:

“יצהר יקירי! נאלצתי לטוס לחוץ-לארץ בבהילות, שלא הותירה לי שהות אפילו להודיעך על כך”.

בעודי קורא את המכתב לחצתי על הידית; הדלת היתה נעולה. המשכתי לקרוא: “מצורפת המחאה לשני חודשי משכורת, לפי השיעור המוסכם בינינו – אלה הם החודשים שבהם השקעת הרבה זמן ומחשבה לדיונים וללבטים בקשר לבעיה: אם לקבל את הצעתי או לאו. – תודה על החלטתך החיובית. עוד תשמע עלי”.

ואמנם שמעתי עליו עתה, רק עתה, לאחר כעשרים ושלוש שנים.

• אם כן, קוששינו נעשה חוקר גדול של משקאות אלכוהוליים בימיני – פלטתי מפי במהורהר. מבטו של קורחינוב היה עוד מרותק אל פני.

• ואתה לא ידעת, מר מושינסקי?

• לא.

• לא שמעת את שמעוֹ?

• את שמעוֹ כחוקר משקאות – לא.

• אינך יודע מי הוא?

• לא בעשרים ושלוש השנים האחרונות.

• אין לך כל קשר עם ייצור אלכוהול?

• לא. הקשר שלי עם אלכוהול, כמו עם כל שאר המוצרים בעולם, פרט לנייר ועט נובע, הוא רק בדרך של צריכה.

קורחינוב העיף עין על הניירות שעל שולחני.

• מסגנן… – גמגמתי כמי שרואה משום מה צורך להתנצל על עיסוקו.

• אני יודע – אמר קורחינוב; מרט בשמאלו את פאת לחיו ובימינוֹ יישר את הכיפה שעל ראשו – בקיצור: האם אתה מוכן לנסוע לאיטליה ולקבל מדוקטור קוששינו את כתב ההרשאה לשימוש בפאטנט שלו.

• מה פירוש לקבל?

• הוא ימסור לך ביד מעטפה סגורה וחתומה, ואתה תביאנה ביד אלינו.

• וכי אין דואר בעולם?

• כך הוא רוצה.

• וכמה זמן תארך כל הפרשה?

• זה תלוי בו. אין אנו מתארים שכל העניין עלול להימשך זמן רב ביותר.

• מי זה “אנו” בהקשר זה?

• אנו: “ייקבי ישראל הקמה לתחייה בערבון מוגבל”.

• ומי ישא בהוצאות הנסיעה והשהייה?

• אנו, ייקבי ישראל הקמה לתחייה בערבון מוגבל.

• ומי יסדר את כל העניינים הפורמאליים, יוציא דרכון, יקבל מטבע חוץ, ישיג בשבילי את החופשה הדרושה? ו… יקנה… יקנה חליפה… ראויה לשמה… אם, נחוץ, כמובן?

• הכל – אנחנו. הכל. ממך נבקש רק הסכמה עקרונית ותריסר תמונות.

• תריסר? למה כל כך הרבה?

• דרכון, אשרת כניסה ועוד כמה עניינים פורמאליים הכרוכים בהמצאת תצלומים; וגם לא פורמאליים: שלושה, למשל, ביקש דוקטור קוששינו. ראשית, כדי לוודא כי אכן אתה האיש, שעליו הוא כתב לנו. ושנית, אנחנו מניחים, שהוא עצמו טרוד מאד. ייתכן ששליחו יבוא לשדה התעופה לקבל את פניך, ויכירך לפי התמונה שתהיה בידו.

• דרך אגב, באיזה שדה תעופה מדובר?

• כפי הנראה באחד משדות התעופה של מילאנו: מאלאפנסה או לינאטי.

במהירות הבזק שלה קורחינוב מכיסו מצלמה זעירה, הציץ רגע בה ובי וכהרף עין לחץ על בליטה זערורית. הצליל שהושמע שימש ערובה לכך שקלסתר פני מצוי מעתה בידיו של קורחינוב בכל מספר העתקים שיידרש לו. שוב לא ציפה ממני אלא להסכמה עקרונית בלבד.

השערותיו של קהת קורחינוב לא נתאמתו במציאות, על כל פנים לא אל פרטיהן.

ראשית, אמור הייתי להגיע לא למילאנו, הכרך התעשייתי שבאיטליה, כי אם אל לוגאנו, עיירת הנופש שבשוויצריה. שנית, לא הוטל עלי להיפגש עם קוששינו או עם שליחו, שעתיד להכירני כביכול על פי התצלום שהיה בידו, כי אם נצטוויתי לשבת ולהמתין לקריאה טלפונית שתבוא ממי שתבוא. ושלישית, לא בשדה התעופה, שהרי בלוגאנו אין שדה תעופה, אלא במלון “אלבא” שבאותו החלק של העיירה הקרוי פאראדיזו.

ביום בהיר אחד – בהיר פשוטו כמשמעו – של שלהי הקיץ ישוב הייתי איפוא במטוס שעתה זה המריא מלוד ומגמת פני ציריך. אפשר באשמתה של חברת ייקבי ישראל הקמה לתחיה בערבון מוגבל, שלא דאגה בעוד מועד למקום-ישיבה נוח ונעים בשבילי, ואפשר בשל רשלנותי או חוסר הנסיון שלי שרוי הייתי באמצעי שבין שלושה מושבים עם שמימיני, ליד המעקה, מעיק עלי מתוך מגמת התפשטות גלויה לעין בשל מחסור בשטח מחיה, גבר בגיל העמידה, בריא בשר ועגל פנים. ומשמאלי סמוך לחלון מתכווצת ומצטמצמת בתוך מושבה כמי שחושש עד אימה מכל אפשרות של מגע מקרי עמי, נערה דקת גו וארוכת צוואר עד כדי כך שהייתי תמה אם מכיר אני אותה מדיוקניו של מודיליאני או מפסלה של הפרעונית העתיקה נפרטיטי. כיוון שפניה היו מכוסות בעיתון צרפתי התקשיתי להכריע בלבי לטובת אחת הדמויות הללו, אך לבסוף נפל הפור משום מה על נפרטיטי. מיד שקט לבי ופניתי אל השכן שמפלי בשרו וקטעי אבריו – ביחוד אחד ממרפקיו – פולשים היו בדל"ת אמוֹתי מימין. אף ששעת הסעודה לא הגיעה עדיין, הקפיץ הלה את לוח השולחן מגב הכיסא שלפניו, שיטחוֹ, יישרוֹ, החליקוֹ והניח עליו ספר. היה זה ספרו של ז’ין קאסו על שאגל, בעטיפה שחורה, ועליה תמונתו הנודעת של צייר זה, שבשמאלה העגל אשר בתוככי לסתו, ממש מתחת לעינו, חולבת אשה את פרתה, בימינה צדודית ירקרקת של נער המישיר את מבט עינו הלבנה בעין העגל הכחולה, ומעליהם – על רקע הכפר, שחלק מבתיו הפוכים והכנסיה חולשת עליהם, – הולך לו הקוצר עם מגלוֹ על שכמוֹ, ומשׂיח עם נערת כפר, שרגליה למעלה וראשה למטה. האיש התבונן זמן-מה בעטיפה, גחן, חזר ונתן ידו אל מתחת למושבו ושוב הוציא ספר – עב כרס ורב ממדים, על כל פנים יחסית לשטחו של מדף המטוס המשמש שולחן, – ולאחר הרהור קל הניח את ספר שאגל על ברכיו ואת הספר העבה על המדף. משפתח את הספר נתבררה לי סיבת עביוֹ, שהיה מחוץ לכל פרופורציה לפורמאט כולו: מספר דפיו כפול היה מן המקובל, הואיל וליד כל דף מודפס, נכרך בו דף חלק, ריק מכל אות. פתח את הספר במקום שפתח ובזריזות מופלאה התחיל עוסק בשלוש מלאכות בעת ובעונה אחת: מדפדף בספר שעל ברכיו, מעיין בעמוד המודפס מתוך הספר שעל גבי המדף ורושם דבר-מה בעמוד החלק שכנגדו.

נתעוררה בי הסקרנות לראות מה הוא אותו ספר, שנכרך בצורה כה משונה. קצר ראי אני ואיני יכול לקרוא ממרחק, אף-על-פי-כן, לאחר שהפזלתי מבט במצודד, נתברר לי לפי סדר השורות, לפי צורת האותיות ולפי עצם קיומו של הניקוד, כי ספר תנ“ך הוא. אלא שדעתי לא נחה עוד והתאוויתי מאד לדעת מהו אותו מקום בספרי הקודש שבהקשרו מציץ האיש בספר על שאגל? שמא המדובר הוא באיוריו של שאגל לתנ”ך? הארכתי צווארי, הזזתי את גופי וקירבתי קמעה את פני אל שולחנו שלו עד שעיני קלטו את המלים: “עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה, רשפיה רשפי אש שלהבת יה”. ידוע ידעתי איפוא כי ב“שיר השירים” עסקינן, אלא שלפני שנחה דעתי עשיתי כפי הנראה תנועה מיותרת וספר התנ"ך נפל מן המדף ובהולם מהדהד ומכאיב למדי חבט באצבעות רגלי. התכופפתי להרימו, ותוך כדי כך ננעץ מרפקי בשׁדה של נפרטיטי. היא לא הנידה אבר; רק העיתון שבידיה נתרטט קמעה. לא הגיבה גם על בקשת הסליחה מצדי, ואילו הכרסתן משקיבל את ספרו מידי חייך, אמר “חן חן” והמשיך בשלוש מלאכותיו.

עברו כעשר דקות. קברניט המטוס הודיע דבר-מה בלשון האנגלית אלא שמפאת ההפרעות במיקרופון לא יכולתי להבחין בדבריו. הכרסתן אף הוא זקף את אזניו. משנתייאש פנה אלי בשאלה:

• מה הוא אמר?

משכתי בכתפי.

• אינך מבין אנגלית? – תמה.

• גם אתה מבין אנגלית – אמרתי והוריתי בידי על הספר שעל ברכיו, שהיה כתוב אנגלית.

בינתיים עבר הקברניט לעברית ומסר מידע גיאוגרפי על אותו איזור באגן הים התיכון, שעל פניו ריחפנו באותה שעה.

בשורת המושבים שלנו יכלה ליהנות מקבלת מידע זה רק אותה נערה דקת גו שישבה ליד החלון. אולם היא לא הואילה לנצל אפשרות זו ולהסיר את מבטה מן העיתון, ואילו אנחנו – הכרסתן ואני – הסתכלנו זה בזה.

ניצלתי את ההזדמנות.

• האם בין איוריו של שאגל לתנ“ך מצויים ציורים על נושאים מ”שיר השירים"?

הכרסתן השיב בלהיטות:

• אולי. אבל זה לא חשוב – ניכר היה כי שש הוא לשוחח עמי.

• מה פירוש לא חשוב?

• לא חשוב משום שאני נוסע אליו.

• אל מי?

• אל שאגל.

• המ… פלטתי צליל, שאמור היה לבטא ספק תמיהה ספק אימון. האיש ראה צורך להבהיר את דבריו.

• אני טס לפאריס ומטרת טיסתי חוזה עם שאגל על איורים מיוחדים למגילת “שיר השירים”. ברור?

• ברור – אמרתי ושקעתי בהרהורים.

טורא בטורא לא פגע, אינש באינש פגע. הנה יושבים שני ילודי אשה זה ליד זה וכל אחד מהם מצפה לו משימה משלו: זה טס לאיטליה להביא כתב הרשאה לניצול פאטנט לגבי תהליכים בייצור משקאות אלכוהוליים וזה ממריא כדי לחזור עם חוזה על איורים ל“שיר השירים” מפרי מכחולו של שאגל. ומכאן הפלגתי אל מחשבות על היחס בין חומר לרוח, בין גוף לנפש, בין העולם לאלוהים, בין העצם המתפשט והעצם החושב…

איש שיחי לא היה מרוצה משתיקתי. כפי הנראה ציפה שאחקור ואדרוש בעניין איוריו של שאגל ל“שיר השירים”; הואיל ולא חקרתי ולא דרשתי ולא פציתי פי, פתח הוא לאמור:

• מבין אתה, אדוני, יש דברים בגו. אכן, יש ויש. להווה ידוע לך, אדוני, ששיר השירים היה ביסודו, דהיינו בקמאיותו הראשונית, סליחה, בראשוניותו הקמאית, דו-שיח בין השמש לבין האדמה. ועדיין נשתמרו בו כמה שרידים מיתולוגיים ממהדורת בראשית זו. מי הוא זה אותו צח ואדום אם לא השמש המטייל כמלך ברקיעו? שים לב: צח ואדום, צח כשהוא בשיאו, כשהוא מושל בכיפה על פני השמים, כשהוא מתנשא בזניט בכל פארו והדרו עטור עטרת שעטרה לו אמו ביום חתונתו עם אדמת ישראל. ואדום בזריחתו ובשקיעתו. וגם עת יתמהמה החושך ברדתו או איילת-השחר בוששת לבוא, יש אשר יתנשא עוד ראשו ככתם פז בין הקווצות השחורות כעורב המזדחלות על פני הרקיע לבשׂר את היום בהפציעו או את כליון הלילה בהיפצעו… לא כן?

אני לא ראיתי צורך לאשר או להכחיש, אך שתיקתי לא הפיגה את התלהבותו.

• והאדמה… בדוּאט זה של אהבת קדומים המושר בשחקניו הראשיים של הקוסמוס העתיק מציעה האדמה לאהוּב נפשה את כל אשר לה: מערמת סולת עד עפרים תאומי צביה, מראש שניר וחרמון עד שושנות העמקים; היא מתעלסת עם בחיר לבה בקיץ ובחורף, הוגה בו בסתיו ובאביב, עוטיה עליו בין משכנות הרועים באור יום, ומבקשת אותו על משכבה בלילות החושך, נוהה אחריו בעת זריחה, עורגת אליו בכל מאדה בשקיעה… שים לב: בשקיעה. כי, אכן, השמש שוקעת. האל נעלם, מת, נקבר. נעלם ואיננו. “חיפשתיו ולא מצאתיו” – מקוננת האדמה בכיסופיה אל המאור הגדול לממשלת היום (ח-ח-ח-הליוטרופיסם), אשר שוב לא בא עליה להפרותה למען תדשא מקרבה דשא אשר מזריע זרע עץ פרי למינו. מקוננת כנשי ירושלים המבכות את התמוז, כמרים היולדת, כמרים האוהבת, כמרתה העוגבת המבכות את ישו שהורד אלי קבר ועתיד היה לקום לתחיה… ח-ח… עכשיו אתה מבין מדוע אני נוסע אל שאגל?

הוא קרץ לי בעינו השמאלית. היתה זו הקריצה השניה במספר, בפעם הראשונה קרץ לי כשפלט פתאום את המלה היוונית או ביתר דיוק את המונח הבוטאני “הליוטרופיסם” (כלומר הערגה אל השמש) בלוויית צחקוק, אלא שאז עדיין לא הייתי בטוח שאמנם קריצה הייתה זו ואילו הפעם לא היה כל ספק בכך. הוא קרץ בעינו השמאלית (הקריצה הראשונה, אם אינני טועה, הייתה בעין הימנית) וחזר על שאלתו:

• עכשיו אתה מבין מדוע אני נוסע אל שאגל?

עניתי בקצרה, בהחלטיות ובכנות:

• לא.

• מדוע לא? – השתומם האיש בכל לבו, כאילו הקשר בין דבריו היה כה ברור ומובן מאליו – מדוע לא? הן המיתוס על השמש, השוקע וקם לתחייה, הפך למיתוס על האלים אוזיריס, תמוז, אדוניס, המתים וקמים לתחייה. וישו הפך לסמל של עם ישראל. עבד יהודה, המעונה הנושא את חטאות שאר העמים, חזר אל צור מחצבתו, שב אל ימוֹת מיילדו ומחוללו ישעיהו הנביא. ויד מי עשתה זאת? ידו של שאגל. ראה!

הוא הקפיץ את מדף שולחני שלי והניח עליו את התנ"ך. את שאגל נטל מברכיו ושם אותו על שולחנו שלו.

• ראה! – נצטווח עד כדי כך שיושבי שורתנו שמצדו השני של המעבר נפנו אלינו בתמיהה (רק נפרטיטי עדיין לא זעה מקפאונה) ותוך שדפדף בספרו של קאסו פתח בלהט, מתלעלע מדברי עצמו – תן מבט: הנה הנו הכנר הירוק על הגג, היהודי המנגן מול צלב הכנסיה, והנה כאן, ב“צליבה הלבנה”, נצלב “ישו הנוצרי מלך היהודים” (שׂים לב על המלים העבריות) ועם ישראל יוצא לגולה, תרמיל על שכם, ספר התורה בין הזרועות, וההיכל נשרף; הסתכל: פה עוברים לעיניך עשרות צלובים בעיירות פולין הכבושות בידי הנאצים, עד אשר באה התחייה, התחייה ליד הנהר. ישו יורד מן הצלב כדי לעבור שוב את הירדן. ספר התורה הופך לשדי אשה, שהניקו את עם ישראל, הכנר חדל לנגן. בנים שבים אל גבולם. הדו-שיח חוזר אל קדמותו. אלא ששוב אין זה השמש המשיח עם האדמה, אין זה דוּאט-אהבה בין אלוהים לארצו, אף אין זה דו-שיח בין הקדוש-ברוך-הוא לכנסת ישראל… לפנינו דיאלוג חדש: בין עם לארצו, ארץ הקודש, זו שבתחילה שוחח עמה בחיר הקוסמוס, לאחר מכן בחיר האלים ובסופו של דבר בחיר העמים. תחייה, גאולה, שיבת ציון…

הכרסתן היה מרוצה מעצמו בהחלט, ולא הסתיר את שביעות רצונו. אדרבה, טפח על כרסו ושאל – לא רק בפיו כי אם גם בעיניו המבהיקות:

• איך?

שוב רציתי לענות תשובה חד-משמעית: “טוב”, אלא שעוד לפני שהעליתי מלה זו על דל שפתי, נזדקפה לפתע נפרטיטי כעמוד המנומר מכתב החרטומים וניסתה להבקיע לה דרך אל המעבר. משום מה בהולה היתה עד מאד. בחיפזון רב ניסתה לקפל את המדף שלפני וספר התנ"ך נפל על הרצפה. בקוצר רוחה הרימה את שמלתה השחורה עם שחשפה ירכיים מוצקות ושריריות להפליא, ותוך כדי מאמץ לקפוץ מעל לברכי שנינו נתקלה במדפו של הכרסתן ונפלה על פניה כך ששוקיה נמצאו על ברכי, שדיה על תמונת התחייה של שאגל ופניה נחבטו ברצפת המעבר.

הכל עטו עליה להרימה, ביניהם גם הכרסתן, שחיבק את כתפיה ויחד עם הדיילת הוליכה כפי הנראה אל תאו של הקברניט, כדי להושיט לה עזרה ראשונה. בתחילה היה לי ספק אם אמנם נחבטה נפרטיטי קשה, שכן על הרצפה פרוש היה שטיח עשוי בד כחול, שעיגולי אודם פזורים עליו. משהתבוננתי ביתר עיון ראיתי שכתמי האודם הולכים ומתרחבים לנגד עיני. או אז הבינות כי טיפות דם הן; דומה ביקעה נפרטיטי את שפתה התחתונה בנפילתה או שחטמה נפגע עד זוב דם. אותה שעה נזכרתי שלא ראיתי את פניה, אלא את שערה בלבד. שחור היה השיער, ארוך ומבריק קמעה. “קווצותיו שחורות כעורב” – חלף ביעף פסוק במוחי. שני הספרים היו עתה על הרצפה. עם שנתכופפתי להרימם בשניה נתקלה עיני בתיקו של הכרסתן, שאל ידיתו היתה קשורה תווית מעוטרת פס חלזוני מוזהב, ועליה כתוב לאמור: יפונה אחנאתין, רחוב יהושע בן נון 19/67, ירושלים, Israel.

עד ששני שכני שהו במקום ששהו גמרתי בלבי לנצל את היעדרם ולהשקיף בחלון. ישבתי במקומה של נפרטיטי ולא ראיתי דבר פרט לעננים – משטח צמר גפן לבן ואין סופי.

דודי צח…. – זמזם מישהו בראשי בקצב טרטורו של המטוס עם שהתרדמה נתנסכה בכל עורקי, שיתקה את אברי ואיבנה את גידי – דודי צח…

ג    🔗

הטרמינאל של שדה התעופה שבציריך נמצא סמוך לתחנת הרכבת. היה זה יום א' בשבוע. התחנה המתה מהמון עם רב. הביקוש לסבלים עלה בהרבה על ההיצע, וכל נסיונותי למצוא עגלת-הובלה עלו בתוהו, הואיל והכל היו זריזים ממני ותפסו כהרף עין את העגלות הפנויות.

למעשה זקוק הייתי לעגלה או לסבל לא משום שהמזוודה שבידי היתה כבדה מנשוא, אלא משום שמיהרתי להגיע אל רציף הרכבת הנוסעת ללוגאנו בעוד מועד, שכן הצלצול הטלפוני שאמור הייתי להמתין לו במלון “אלבא” שבלוגאנו עשוי היה להתקבל “משעות הצהריים המוקדמות ואילך”. עכשיו היתה השעה 11:00. הרכבת הראשונה עמדה לצאת ב- 11:07 וזו שלאחריה רק ב- 12:1. הדרך מציריך ללוגאנו אורכת כשלוש שעות. אף אם אספיק לתפוס את הרכבת הראשונה, אגיע אל מחוז חפצי בשעות שרק במידה רבה מאד של רצון טוב ניתן לכנותן בשם שעות צהריים מוקדמות, ומכל מקום עלול אני להחמיץ את הקריאה הטלפונית, שהיא התמרור היחיד בדרכי המסתורית, ובלעדיה משול אני לתועה ביער או לסומא בארובה, מאחר שההמתנה לקריאה זו באותו מלון היתה ההוראה היחידה שקיבלתי והפעולה היחידה שנצטויתי על ידי שולחי לעשותה. ואם איאלץ לנסועה בשנייה ודאי לי שאאחר. מחשש לצפיפות ודוחק, לנוכח ההמונים שצבאו על הרציפים, קניתי כרטיס במחלקה ראשונה (היה בכיסי כסף רב – על כל פנים, לפי מושגי שלי – ועוד עתיד הייתי, כפי שהובטח לי לקבל לידי הון תועפות על הוצאות כאן) ורצתי כל עוד נפשי בי אל הרציף, שמישהו הורה לי. הרכבת כבר הגיעה. מזיע, נוסף, נושם ומלחית פרצתי אל התא הראשון שנזדמן לי.

אשה זקנה, שעיניה מביעות צער ושׂיער השׂיבה שלה עשוי למשעי, עשתה מאמצים נואשים להעלות שתי מזוודות כבדות אל המדף העליון. סייעתי בידה וזכיתי במבט קורן וב“מרסי” צרפתי כפול ומכופל. הזקנה ישבה לידי, ולאחר זמן מה נכנס לתא אדם גבה קומה, שעוֹר פניו היה צהוב וחלקלק עד כי נדמה היה שנגר מומחה שף אותו וליטשו שעה ארוכה, ובראשו חבושה קובעית אפורה שמצחייתה בולטת רק במקצת. אף שדק בשר היה, נשם בכבדות ונשתפל במסורבל על המושב בסמוך אל הזקנה. שניהם פתחו בוויכוח נרגש בלשון הצרפתית. כיוון שאיני שומע לשון זו נבצר ממני להבין את דבריהם; יצאתי אל המעבר.

הרכבת זזה. מבעד לחלון נשקף נוף שוייצארי קלאסי: כחול, ירוק, אדום, לבן. אגם כחול, יער ירוק, בקתות אדומות גג, הזרועות כפרחים במורדות ההרים וגיאותיהם, צמרירי ענים משתצפים בלובנם ומתלכדים עם שלגי הפסגות ומרבצי קרחוניהן. וברגע שהמראות מבקיעות את שריון טעמך המתוחכם שאיננוהו פלפולי איסטניסים מדורות ראשונים ואחרונים, מתגברות על עיקולי מעקשיהם הפתלתולים, ואווירת סרט צבעוני של אגדת ילדים חודרת אל קרבך ופולשת צעד צעד אל רבדי נפשך, ששמרו עוד על רוך לחלוחיתה הראשונית, פורצת פתאם הרכבת למינהרה אפלה ואל תוך החשכה האופפת אותך לפתע ניתזים מבעד לחלון שברירי שבבים, רסיסי אבנים וסילוני פיח, עד שאנוס אתה לסגור את החלון ולצפות באורך רוח למוצא ממאפליה זו. שוב נוף ושוב מינהרה וחוזר חלילה עד שהעלטה והצבעוניות שתיהן היו לך לזרא, ואתה מתנער מקסמי שיר ערש ססגוני זה, הנפסק באכזריות על-ידי כוחות השחור שבבטן האדמה וחוזר אל התא שעזבת.

התריס בתא היה מוגף דרך קבע ומנורת תקרה האירה קלושות. הזקנה והאיש לטוש הפנים חדלו ממריבתם, הוא נמנם והיא עיינה בעיתון מצויר. מולם ישב עוד זוג, שהגיע, כפי הנראה, בהיעדרי. הללו אנגלים היו. כיוון ששלטתי בלשונם נתקשרה שיחה בינינו ונתברר שהגבר אדום הפנים שירת בארץ-ישראל בימי מלחמת העולם השנייה והוא אוהב מאד את חיפה. אמרתי לו שאני בא מירושלים. האיש ביקר גם בירושלים בתקופת שירותו בארץ, אלא שמפאת קוצר הזמן ששהה בה לא נשתמר בזכרונו דבר עליה, פרט למערת צדקיהו.

• מדוע דוקא מערת צדקיהו? – שאלתי בתמיהה.

• משום שאני בונה חפשי – אמר והעלה על שפתיו חיוך של מתק סוד.

לא ירדתי לסוף דבריו ואף לא ידעתי לפרש אותו חיוך של מתק סוד. מימי לא הייתי בונה חפשי, ובאותם הימים הרחוקים שעבדתי בבניין לא הרגשתי את עצמי חפשי כל עיקר. במאמץ מה נזכרתי שבביקורי במערת צדקיהו עוד לפני קום המדינה ובטרם בותרה ירושלים לשניים, הראה לי המדריך אבן גדולה, ואם אינני טועה כמה כתובות רשומות בגיר, המעידות על כך, שבאותה מערה נערכים טקסים של לשכת הבונים החפשיים או של כמה לשכות משלהם – דברים, שהם סתומים בפני וודאי שאינני מתמצא בדקויותיהם. מכל מקום דבריו עוררו בי געגועים לעירי אהובתי, שאמנם לא בה נולדתי, אך יושב אני בה כשלושים וחמש שנה, דהיינו למעלה משני שלישים של חיי. ראה פלא! עוד הבוקר נסעתי ברחובותיה וכבר עכשיו, בשעות שלאחר הצהריים, מתגעגע אני עליה וחולם את חלום שיבת ציון, הואיל ותוך כדי הרהורים על מערת צדקיהו תקפתני לפתע הרגשת בדידות איומה בחברתם של שני הזוגות הללו – הצרפתי והאנגלי. ככל שהרגשה זו העמיקה להשם את נווי לבי, נזכרתי משום מה באותה נערה ארוכת צוואר, שכיניתיה בשם נפרטיטי ושלא זכיתי לראות את פניה, משום ששוב לא חזרה אל מושבה לאחר שנחבטה ברצפת המעבר. עובדה היא שבחברתה של אותה נערה – אף שלא הוציאה הגה מפיה – לא הרגשתי עצמי בודד וגלמוד כל עיקר, על אחת כמה וכמה שמשמאלי ישוב היה אותו כרסתן שעיין בשיר השירים עם שמגמת פניו פאריסה לשדל את שאגל שיאייר ספר זה דווקא על פי תפיסתו המשונה של זה, שהיא ציונית למחצה ונוצרית למחצה. ומשהעליתי בזכרוני את כל אותן הדמויות של ישו, שהראה לי הלה בספרו של ז’ין קאסו על שאגל, חזרה לתודעתי ההכרה, שעומד אני בעיצומה של שיחה עם האנגלי שממולי ולא הגבתי עוד על הודעתו בדבר ביקורו במערת צדקיהו ואף לא על חיוכו.

• ובקבר ישו לא ביקרת? – שאלתי מתוך קשר אסוציאטיבי מובן מעליו.

• לא – השיב קצרות.

• ולאן אתה נוסע עכשיו?

• ללוגאנו.

• גם אני נוסע ללוגאנו.

• יפה מאד.

• מה יפה מאד?

• לוגאנו.

• היית שם כבר קודם?

• כן, הרבה פעמים.

ואכן, בהגיענו ללוגאנו שכר לו האנגלי מכונית עוד בתחנת הרכבת והביאני אל מלון “אלבא” שבו אמור הייתי להתאכסן.

מלון זה שרוי היה בקצהו של גן נאה. בסמוך לכניסה מתחת לצפצפה רבת ענפים ישבה אשה בגיל העמידה, זהובת שיער, יפת תואר ומטופחת מאד וסידרה קלפים על השולחן לפי מיטב כלליו של משחק ה“פאסיאנס”. עוד לפני שהגעתי אל מפתן הבית קמה מכסאה, הקלוע מקש, וניצבה לפני. רגע נדמה היה לי שנשתכרתי משפעת הירקות שאפפתני: קמרון העלווה שמעל לשולחן ירוק היה כולו, עיניה של האשה הנאה והשמלה, שהידקה את גופה החטוב להפליא, התלכדו למסכת ירוקה מרהיבת עין, עמודים ירוקים תימרו בקשת הכניסה, ריבועים ירוקים הפכו את השולחן ללוח משבצות שנועד למשחק שח, ואפילו הקלפים, שהיו ערוכים עליו, אחוריהם צבועים ירוק היו.

האשה פנתה אלי באיטלקית.

• Io non parlo Italiano – השיבותי לה במשפט אחד ויחיד שידעתי באותה לשון.

• מה רצונו של אדוני? – חזרה, כפי הנראה, האשה על שאלתה הקודמת, הפעם בגרמנית, ומבטאה הזכיר לי משום מה חטיבת עצים בגרזן קהה, שהשמיעה צליל מיוחד במינו הזכור לי מימי ילדותי.

אמרתי לה את שמי והוספתי, שעד כמה שידוע לי מוזמן בשבילי חדר במלון זה. האשה ביקשתני להיכנס אל הבית פנימה. ליד דלפק הקבלה ישב בחור צעיר ומזוקן. האשה אמרה לו דבר-מה באיטלקית. על הדלפק הופיע פנקס רחב ידיים, ושניהם עיינו בו שעה ארוכה למדי.

לאחר מכן נשאה האשה אלי את עיניה הירוקות ואמרה:

• הזמנה אין על שמך, אבל אני מוכנה להעמיד לרשותך חדר לשניים.

• אולי היה טלפון בשבילי? – שאלתי.

שוב פנתה האשה אל הבחור המזוקן באיטלקית ולאחר שקבלה את תשובתו נענעה בראשה לאות שלילה.

• לא.

• טוב. תני לי חדר – סחתי לה לאחר שנמלכתי בדעתי קמעה.

• אבל רק לשניים… אין לי חדר ליחיד. כלומר, בחדר שתי מיטות.

• שיהיו שתי מיטות.

• המלון יקר הוא, אדוני; אתה יודע? – התרתה בי האשה; כפי הנראה לא עשיתי עליה רושם של אדם הנוהג להתאכסן במלונות יקרים.

• יודע – עניתי ברוגז-מה.

המלון היה יקר, אך החדר לא היה מפואר ביותר, פרט לנברשות ומגנורים שמילאוהו מחוץ לכל פרופורציה, והיו כולם עשויים גושי בדולח. מן הגזוזטרה לא נראה דבר פרט לצמרות עצים וכמה בתים גבוהים שממול, שלא היו שונים במיבנם הארכיטקטוני מבתי המלון בנתניה, אלא שהאילנות שהקיפום היו ענפים יותר, צפופים יותר וירוקים יותר.

שכבתי לנוח, אך הציפיה לטלפון מצד אחד והתמיהה על כך שלא הוזמן לי מקום הטרידוני והדריכו את מנוחתי.

צלצלתי לדלפק הקבלה.

• לא היה טלפון בשבילי?

• לא.

קצרה רוחי ויצאתי לשוטט במקום נופש זה. בעברי על פני פקיד הקבלה המזוקן ביקשתיו שאם תגיע אליו פנייה טלפונית המכוונת אלי, שיודיע לפונה כי אבוא בעוד כשעה ושיביע בפניו את משאלתי להשאיר הוראות היכן אוכל להתקשר עמו.

נבללתי בין המוני הנופשים מכל קצות אירופה, שהילכו על פני הטיילת וישבו על הספסלים האדומים. השקפתי על האגם ושטתי קמעה בספינה והזנתי עיני במראות של יישובים אשר היו כפרי דייגים בעבר, ועתה נעשו מקומות נופש, שבקתותיהם צללו אי-פעם באגם, ועתה מעונות פאר מעפילים בהם אל פסגות ההרים בנסיון להקיף את הכנסיות נטויות הגרון שעליהן, ולבלוע אל קרבם את מגדלי פעמוניהן כבלוע נחש את חוט השדרה של טרפו. ומן האגם עליתי ברכבת-מצבתיים אל בתי הקפה, שבהם שותים משקאות בצל האילנות ומשקיפים ממעוף ציפור על גגות של וילות וצריחי בניינים ציבוריים המקיפים את האגם ועל הגשרים השרועים עליו והתרנים המזדקרים מתוכו כסיכות בכרית של חייט, שהרי האגם כולו נראה ממרומים כעינה הפקוחה של דמות מיתולוגית, המשקיפה עליך מנבכי שאול שאין להם שיעור. ומן המרומים ירדתי ברגל אל העיר הקטנה, על רחובותיה הצרים ובנייניה העומדים על תילם אולי מאות בשנים, ושמץ מה, שמינית שבשמינית, מבבואה דבבואה של ירושלים העתיקה מרטט באווירה, אלא שבתי-הקפה הענקיים שבככרות רחבות ומרוצפות, שהנופשים דוחקים בהם זה את זה ומכוניותיהם מתחככות זו בזו, מוחקים עד מהרה תחושה נוסטאלגית זו ומועקת הבדידות חוזרת ומתפשטת בך בזחילה כמדוזה, שגופה נטול צורה וראשיה רבים וחדים, ואם בתא הרכבת היו מניעיה של הרגשה זו פסיכולוגיים גרידא, הרי עכשיו – לאחר שנודע לי שלא הוזמן חדר עבורי – היה לה יסוד ממשי ואובייקטיבי בהחלט.

בינתיים שקעה השמש ואצתי אל מלוני.

ירוקת העיניים והשמלה קיבלה את פני בהתרגשות ניכרת וסיפרה לי, שמחבלים פלשתינאים עשו ארבעה נסיונות לחטוף מטוסים ענקיים, ורק אחד מהם – לגבי מטוס אל-על שטס מישראל לארצות-הברית – סוכל.

• די יזראליטן זינט הלדן (כלומר: הישראלים הם גיבורים) – הכריזה בגאווה רבה והוליכתני אל חדר הטלביזיה.

החדר היה מלא והצופים ישבו בו דרוכים. על מלוא רוחב המשך השתרעו פנים ארוכות וצרות של נערה ארוכת חוטם קר ששערותיה ישרות, שחורות, הדוקות על גולגלתה ויורדות עד ללסתותיה. רגע היה נדמה שאין זו אלא אותה הנערה שישבה על-ידי במטוס הבוקר (שאת פניה כאמור לא זכיתי לראות) אך לאחר זמן-מה נתברר, שזוהי המחבלת שהשתתפה בנסיון הכושל לחטוף את מטוס אל-על. כיוון שלא עלה בידה זממה, הובאה לאנגליה ועתה זה רואינה בטלביזיה של לונדון. עוד נסתבר לי, שכשישבתי באותו תא רכבת והתגעגעתי על ירושלים בה בשעה נחטף מטוס שהמריא מאותו שדה תעופה של ציריך, שממנו הגעתי דקות ספורות לפני כן.

קמתי ועליתי לחדרי. שוב שאלתי בדרך את פקיד הקבלה אם קיבל צלצול טלפון בשבילי ושוב ענה לי בשלילה.

ומשהגיעה סוף סוף הפנייה המצופה, סבור הייתי בתחילה כי שתי אזני הן שמצלצלות מבפנים ולא הטלפון שעל השולחן הנמצא סמוך למיטתי. במאמץ רב קירבתי את השפופרת אל אזני.

• מה יצהר מושינסקי?

• מדבר.

• סלח לי על השעה המאוחרת, אבל זוהי אשמתך.

הצצתי בשעוני: 15 דקה אחר חצות. מסתבר שנמנמתי כשעה וחצי.

• מי מדבר?

• לא חשוב. כפי הנראה נפלה כאן אי-הבנה – דיבר הקול עם שהנמיך קמעה את נעימת הטרוניה, שנשתמעה בו לפני כן – היית צריך לבוא למלון “אלפא” ולא למלון “אלבא”.

“מה אומר ומה אדבר” – אמרתי בלבי – “הכל ייתכן”. בשפופרת לא אמרתי דבר. אפשר שגניחה נפלטה מפי, שכן נעימתו של המדבר מן הכיוון ההוא נתרככה עוד יותר והגיעה עד כדי מנגינת תנחומים.

• אל תצטער, מר מושינסקי – ליטפה השפופרת את אזני – לא קרה שום אסון. מחר בבוקר לפני תשע יועמדו לרשותך נהג עם מכונית. תהיה מוכן לשעה תשע, לא כן?

• כן.

• תודה.

בעל הקול תלה את השפופרת בלי שנתן לי שהות לענות לו. אין להוציא מכלל סבירות את האפשרות שהשיחה נותקה שלא מרצונו.

ד.    🔗

למחרת היום הייתי “מוכן לשעה 09:00”. את ארוחת הבוקר סיימתי ב – 08:45, את מזוודתי ביקשתי להוריד בשעה 08:50 ואת החשבון עם בעלת המלון, שישבה ליד דלפקו של פקיד הקבלה, עמדתי לערוך בשעה 08:55, אלא שאותה אשה יפה בגיל העמידה זיכתני בחיוך, בהקרינה סילון ירקות מעיניה, שדוק קליל ביותר של תנומה לילית עדיין לא סר מהן כליל, ואמרה:

• החשבון כבר סולק.

• על-ידי מי? – שאלתי בתמיהה.

• על ידו – השיבה והורתה בידה על הכורסה שממול. אותה שעה התרומם מן הכורסה בחור, ששערו ארוך, פניו עגולות ופיאות לחייו רחבות ועבותות, והציג את עצמו בפני.

• אהרון זמריני.

מדרך סיבובו של מפתח הנתון בקציה של שרשרת, שהלה היה כורכה סביב אצבעו ומתירה חליפות, למדתי שהוא הוא אותו נהג שעל הופעתו העתידה התבשרתי בשיחה הטלפונית הלילה.

לא יצאה שעה קלה ואני ישבתי בסמוך אליו במכונית שברולט הדורה, עם שהוא מחזיק בהגה ואני נתון בידיו לשבט או לחסד ואיני שואל אפילו להיכן מגמת פניו, אף שכל מה שהצלתי מפיו עד כה לגבי המטרה, שלשמה הועמדה לרשותי המכונית עם הנהג, היו שבע מלים באנגלית רצוצה ובמבטא איטלקי מובהק לאמור: I was instructed to show you Italy – דהיינו נצטוויתי להראות לך את איטליה.

משהתניע את המכונית, נזכרתי לפתע בשורות האחרונות מסיפורו של קפקא “הרופא הכפרי”. מעולם לא היה עולה בדעתי, כי זוכר אני שורות אלה בעל פה. והנה עתה צפו מקרבי וניצבו לפני חרותות באש שחורה על אש לבנה:

“ערום, מופקר לכפור בעידן זה, האומלל שבעידנים, ברכב ארצי, נהוג בסוסים לא ארציים, זקן שכמותי, נע ונד אני בדרך לא דרך, מעיל הפרווה שלי משתלשל מן הצב, תלוי בדפנו האחורי; אני איני יכול להשיגו ואף אחד מקרב חבורת החולים הפתלתולים שלי אינו נוקף אצבע. רומיתי! בגד בוגדים בגדו בי! אזעקת שוא בפעמון לילה, כיוון שנענית לה פעם אחת – הרי זה מעוות לא יוכל לתקון עולמית”.

לכאורה לא היתה שום הצדקה לכך שסיום מבעית זה מסיפור אימים של קפקא יעלה לנגד עיני דוקא ברגע זה. לא זו בלבד שלא היה זכר לכפור כלשהו אלא שמזג האוויר היה הנפלא ביותר, שעליו עשוי לחלום בשר ודם עלי אדמות באיזו עונה שהיא של השנה; חמימות מתונה ומרעננת זו שבדרומה של שויצריה בשלהי הקיץ אין נאה ממנה בעולם. אפילו ענני הבוקר המכסים בדרך כלל את עין השמים בעונה זו, לא הופיעו הפעם, ומתוך כך היתה תכלתו הצלולה של הרקיע שבעתיים מרנינה את הלב וירקות פסגותיהם של ההרים גלויה בכל הדרה ומשיבה את הנפש שבעים ושבעה. השברולט הכחול, אף שהיה רכב ארצי בהחלט, לא היו לי כל טענות כלפיו. על אחת כמה וכמה כלפי הנהג, שאמנם כפי שנתברר היה לא לגמרי מעלמא הדין, שכן יהודי היה, שומר מצוות, לפי דבריו, וציוני נלהב. הואיל ולא ידע שום לשון אחרת מלבד איטלקית (פרט למלים ספורות באנגלית, שחלק ניכר מהן נוצל במשפט הראשון והאחרון של הפנייה אלי) היה דיבורו קולח באיטלקית חפוזה, ואף-על-פי-כן עלה בידי להבחין בכך שנהג זה היה מעין יהודה הלוי שלבו במזרח והוא אם לא בסוף מערב הרי באמצעו; אמנם, אוהב הוא בכל לבו את פירנצי ואת רומא, את ויניציה ואת מילאנו, אך כלום אפשר להשוות אהבה זו אל מה שנפשו רוחשת לירושלים ולתל-אביב, לחיפה ולבאר שבע, ששם טייל אברהם אבינו, אף כי מימיו לא זכה לראות מקומות אלה אלא בעיני רוחו בלבד. אם הבינותי נכונה את נסיונותיו הנואשים להחדיר אל תוך ראשי את משמעות פסוקיו האיטלקיים (לשם כך היו אפילו רגעים, שבהם האיט את קצב דיבורו ומלים בודדות כגון: קואורו (לב) ואנימה (נפש) היה הוגה הברה הברה ומניח כף ידו על לבו או על חזהו בסמוך אל הצוואר). מחכה הוא רק שיגדל ילדו הרביעי, זה שאשתו עומדת לילד אותו בימים הקרובים, ואז יסע ארצה יחד עם משפחתו. לפי שעה תרם אביו ספר תורה עתיק לבית הכנסת שבפירנצי, שיוכנס לארון הקודש, אם ירצה השם, ביום שילדו הרביעי יוכנס בבריתו של אברהם אבינו. שפע המלים העבריות (ברית, ספר תורה, אם ירצה השם) סייעו בידי להבנת דבריו של הנהג הציוני, אם כי נבצר ממני לתפוס את הקשר בין תרומת ספר התורה לבין נסיעתו העתידה ארצה, כשם שלא עלה בידי לברר אם כוונתו להשתקע בישראל או לבוא ארצה רק כתייר… מכל מקום היה זה נהג, שחברתו נעימה ואישיותו מעוררת אהדה, ועד לשלב מסוים של המסע לא היה בו כדי לעורר אסוציאציות קפקאיוֹת כלל ועיקר.

גם הדרך, שנסענו בה, קשה היה לכנותה בשם דרך לא דרך, על כל פנים, לא בראשיתו של מסענו, כשהמכונית החליקה רכות על כביש רחב, סלול בעמקים עתירי צמחיה, ועל גשרים, המתוחים על פני אגמים מתאדווים בנחת.

אין צורך לומר שלא היתה לי פרווה; אפילו אפודת הצמר שלבשתי מחשש לצינת בוקר פשטתי עד מהרה ולא זו בלבד שהיא לא היתה משתלשלת מאחורי המכונית תלויה בדופנה, כי אם מקופלת היתה כדבעי ומונחת בכבוד במושב האחורי סמוך למזוודתי.

אכן, לא רומיתי, בהחלט לא. איש לא רימה אותי. כל מה שהובטח לי קוּים. הובטחה לי טיסה – עובדה היא שטסתי והגעתי לכאן. הובטחה לי מכונית עם נהג, הרי שלי לפני… ואף-על-פי-כן… אף-על-פי-כן עובדה היא, עובדה קיימת, שאותיות הקץ מסיפורו של קפקא ניצבו לנגד עיני חרותות באש שחורה על אש לבנה ברגע שאהרון זמריני התניע את המכונית. ואם בראשיתו של המסע עוררה בי הופעה זו ציפיה לסיוט הממשמש ובא, הרי ברגע מסוים הפכה הציפיה לתחושה, תחושה של סיוט, של התחוללות עירבולית מסמרת שיער, שבמרכזה מסתחרר במהירות אסטרונומית אדם אחד ויחיד – אני.

בשלב הציפיה עדיין היה לאל ידי אם לא לשלוט במצב הרי לפחות להרהר בו ולנתחו באיזמל השכל. אני חוזר: לא רומיתי אף כהוא זה. אם כן – שאלתי את עצמי – מהיכן ציפיית הסיוט? האם משום שבכל מה שאירע למן הרגע שקהת קורחינוב פרץ אל חדרי ועד לרגע זה, שבוֹ עובר אני על פני הגשר שמעל לאגם לוגאנו, יש קורטוב של שגעון? ושמע זו מקורה בהרגשה, שכל התנועה המשונה הזאת בחלל זה כעשרים וארבע שעות אין בה שום מובן ומשמעות ואין לה כל מטרה ותכלית? לא מדוּיק, מר מושינסקי. לא מדוּיק. לא השגעון מעיק עליך כי אם הצורה ההאמלטית של שגעון זה היא שמטרידה אותך, “דבריו הם שגעון, אך יש בהם שיטה”. מקור חרדתך הוא השיטה שבשגעון, ואין ספק שיש בו שיטה, והתנועה, הנמדדת בכך וכך קילומטרים שעברת ביממה האחרונה ושעוד עתיד אתה לעבור בשעות ובימים הקרובים, משמעותה עמה והיא מכוונת למטרה, אלא שאין זו המטרה המוצהרת. וסטייה זו שבין המטרה המוצהרת לבין המטרה הלא-נודעת היא שהופכת אותך לנע ונד בדרך לא דרך, והיא שנוסכת בך הרגשת עיוועים כי היענות לצלצול פעמון לילה מעוּות הוא שלא יוכל לתקון. האזנתי איפוא לוידוייו הציוניים של הנהג, הקפתי במבטי את הנוף מרהיב העין שמסביבי וציפיתי לסיוט.

זכורה לי בדיוק נמרץ השנייה, שבה הציפיה לסיוט הפכה לסיוט של ממש. היה זה ב“אקדמיה” אשר בפירנצי. עוד לפני שהגענו לאותו מוסד היתה לי הזדמנות להרגיש בחריפות יתר את הפער בין המטרה המוצהרת של הנסיעה לבין המטרה שלקראתה הונעתי בכוחות שלא היו נהירים לי כל עיקר. כסבור הייתי שבבואנו לפירנצי יסיעני הנהג אל אותו בית הכנסת, שבו עומד בעתיד הקרוב להיכנס לארון הקודש ספר התורה, נדבת ידו של אביו. ולא עוד אלא שביטאתי השערה זו במלים ברורות בפני אהרון זמריני; הלה השיב לי שבית הכנסת סגור כמעט כל ימוֹת השבוע פרט לשבת, ולנו אין זמן (“דבריו הם שגעון אך יש בהם שיטה”), לפיכך מוטב שנראה ב“אקדמיה” את דויד של מיקלאַנג’לוֹ.

האקדמיה היתה מלאה תיירים מפה לפה. רובם עמדו במעגל מסביב לדויד. פאר יצירתו של מיקלאנג’לוֹ ניצב על כנו – גבוה, שרירי, זקוף, גשמי, אבני, נצחי, אדיר. תקרת הזכוכית הקמורה התיזה ממעמקיה צרורות קרנים צהבהבות זוהרות-מבהיקות, ככוכב נוגה בערבי קיץ בהירים, והאירה מעין רמז דלק, אתחלתא של חיוך אצילי, גאה וצנוע כאחד, שהבקיע את ארשת כובד הראש שעל פני הנער המחזיק את קלעו בידו הכפופה ומשעינו על כתפו, עם שׁשׂפתיו יונקות בהנאת נעורים קמאית את מלוא לשדם של שניות ההווה הדרמטי, שהוא נתון בו לנוכח גליית, ונבכי שישוֹ המונומנטאלי רוויים בטחון בל יעורער באלפי שנות העתיד ההיסטורי הצפויים לו. מכאן ואילך תקתקו המצלמות, זמזמו מסרטות קולנוע, נאמו מדריכים, מאות אנשים ונשים דחקו זה את זה נטויי גרון וזוקפי עיניים. משהו ריתק את מבטי: שנאה יקדה בעיניים כהות שדמוּ לשני ראשים של דבוֹרים שגופן נתקע בארובות שמתחת למצח היורד בשיפוע אל פנים ארוכות וצרות של נערה ארוכת חוטם דק, ששׂערותיה ישרות, שחורות, הדוקות על גולגולתה וגולשות על לסתותיה. היכן ראיתיה? אתמול במטוס? אמש על מסך הטלביזיה? הרגשת אי-נוחות חלפה בי. הנערה פתחה אתת נרתיקה, שלתה מתוכו פלצור מקופל ובתנועה נמרצת מתחה את החבל. לאחר מכן הניפה את ידה; הפלצור השמיע שריקה, כחץ מקשת התעופף מעל ראשי הקהל ונכרך סביב צווארו של דויד. הענק התנודד ונטה הצידה. משום מה היה ברור לי שאני הוא היחיד ששמעתי את השריקה וראיתי את הפלצור במיתוחו וזינוקו, שאני היחיד השגחתי בתנודתו של דויד שנטה ליפול ולמחוץ במשקלו כמעט את כל הקהל הרב. רציתי לזעוק, להזעיק, להתרות, להשמיע קול אזהרה, אך לשוני דבקה לחיכי והמלים נעתקו מפי. מאות עיניים הפיקו הערצה וארבע עיניים הפיקו רגשות אחרות: עיניה של הנערה משטמה ועיני שלי אימה. דויד מט ליפול. שיווי משקלו נתערער כליל. לברוח לא היה מקום, הקהל ההורס אל דויד הקיפני מכל צד והדקני כטבעת. הפניתי את ראשי ונתתי מבטי בעיני השנאה. הנערה שלחה את ידיה לפניה כמי שמוכן לקלוט בזרועותיו את הטיטאן הנופל. עצמתי את עיני וציפיתי לרעש הגדול. הרעש לא בא. אדרבה, דומיה. ועם הדומיה התחיל הסיוט. המצלמות נדמו, המדריכים השתתקו, הקהל נאלם דום… דיבר רק אדם אחד: אהרון זמריני. ברצ’יטאטיב חדקולי של קריין מנוסה הרעיף עלי את לקחוֹ שעות, ימים, שבועות, חדשים, שנים…? אינני יודע, שהרי באותה שניה התחיל, כאמור, הסיוט, ואחת מתכונותיו המהותיות של סיוט היא שאין למדדו ביחידות זמן. הסיוט שבניצוחו ובבימויו של זמריני לא ניתן למדדו אף ביחידות חלל, שכן בעודו מדבר (באיזו לשון? אינני זוכר; מסתבר שדיבר איטלקית הואיל ולדבריו לא ידע לשון אחרת, אך העובדה שהבינותי כל מלה שיצאה מפיו סותרת סברה זו) נמצאנו עומדים ברומא, בכנסיית סן-פטרו ומתבוננים בפיאטה המפורסמת אשר בכוך שמימין, אף היא של מיקלאַנג’לו; שוב מוקפים קהל תיירים גדול מנשוא. זכור לי, אמנם, במטושטש שבין הביקור באקדמיה בפירנצי לבין הכניסה לסן-פטרו חזרתי וישבתי שעה קלה – או לא קלה כל עיקר – במושב הקדמי של המכונית המגמאה מרחקים סמוך לזמריני המחזיק בהגה ומזיל אמרתו לאמור:

• היא לא תצליח, אל תדאג; אל תדאג, היא לא תצליח. סמוך על מיקלאַנג’לוֹ. בסופו של דבר הוא יקום ויזדקף ושוב יתנשא שרירי, תמיר, גשמי, נצחי, אדיר.

דומה כי עוד לפני שפציתי את פי לשאול לפענוח הסתומות שנשרו מפיו, ניצבים היינו ליד המתאבלת שבכנסיית סן-פטרו. אלפי פעמים ראיתיה בצילומים ובתמונות, בקבצי אמנות, בכתבי-עת מצוירים ובהעתקי גבס בצורת פסלונים המקשטים כונניות ומדפי נוי; ואל-על-פי-כן לא יכולתי לגרוע את מבטי מגלימתה הלבנה ששוליה נתפרסו על מדרגות הכּן וקפליה הגליים דמוּ לנחשולי ים שקפאו לפתע וניצבו דום בהרף עין מסוים, כך שעל ברכיה של המאַדונה נתהווה משקע, שיש בו כדי לאפשר יתר נוחויות לישוּ השרוע אין אונים בזרועות יולדתו ספק כתינוק הנם בעריסתו, ספר כעוּבר ברחם אמו, אלא שהללו דרכם להתקפד ולהצטנף, ואילו הלה משתרע מעבר לתחומי המשקע שהוקצה לו כך שראשו מופשל מאחורי הזרוע של אמו, ידו תלויה רפויה על גבי הקפלים ושוקיו משתלשלים מברכיו בזוית ישרה כמעט, עם שרק האצבעות של כף הרגל הימנית נוגעות בשובל הגלימה שעל גבי הכּן ונשענות עליו קמעה. והאיש ישוּ צעיר מאד, גבר בדמי ימיו, שגופו חטוב להפליא, כמעט כשל דויד, אלא שניכר עליו שזה מכבר חדל לעסוק בענייני גוף ועיקר עיסוקו ברוח ודברי תורה המתישה, כידוע, כוחו של אדם, ממתנת עצמת שריריו, מצמצמת את ממדיהם ומעדנת את מיתאר עקומותיהם. אף הפרצוף דומה היה במקצת לפניו של דויד, אם כי ניטלה מהן ארשת הבטחון והריכוז הממוקד על משימה ואת מקומה תפסה הבעת רפיון רדומה, ובשל כך טפחו הפנים קמעה וגבר עוּל-ימים הפך לתינוק המפקיר את עצמו לחסדי אמו שאין להם תכלה. ואמנם, עשויה היתה מרים זו להיות אמו של תינוק: צעירה היתה כעלמה בשחר נעוריה, פניה מארכות-עדינוֹת ואת ראשה עוטפת כבינה הגולשת גלים גלים על כתפיה, כאותם נחשולי השיש הקפואים שבקפלי השובל של שמלתה; ואלמלא החבל המתוח מסביב לפסל והמוֹנע בעד הקהל מלהתקרב אליו מעבר למרחק מסוים, הייתי שולח ידי ומלטף את חלקת לבנם האפרורי במקצת של סלעי קאררה הממורקים בידו הגאונית-השקוּדה של מיקלאַנג’לוֹ. כהרף עין אחד דרוך הייתי אפילו לקפוץ מעל לחבל – על אף השערוריה שעלולה היתה להתחולל בשל כך – ולספק את חשקי לעיני כל, אלא שבו ברגע חזרתי בי וניחמתי על כוונתי, שכן לפתע נדמה לי שפניה של המאַדונה נתכהו, כבינתה הפכה לשׂיער ושׂערה נעשה שחור משחור. שוב לא היתה המתאבלת מרים אמו של ישו, כי אם אחת משלוש הנערות שנזדמנו לי מרגע עלותי אל המטוס אתמול בבוקר ועד לרגע, שבו ניצב הייתי בקרב עם רב לנוכח פסלו של דויד, שעמד ליפול בזרועותיה של זו שכרכה קולר של פלצור סביב צווארו של אותו דויד (מתי היה הדבר: היום, אתמול, שלשום? לפני חודש, שנה, מאה שנה?). אז נתברר לי שקולו של זמריני לא נדם אפילו לשנייה אחת מאז פתח בפירנצי ברצ’יטאטיב חדגוני של מטיף מקצועי, אלא שכפי הנראה לא נתתי דעתי עליו שעה קלה, ואילו עתה חזר והלעיט את צינורות השמע שלי ברצף קולות קצוב-תאוצה, ספק זמזום של עדת דבוֹרים מתקרבת ספק שקשוק מכונה צוברת מהירות:

• רואה אתה? עכשיו התגשם חלומה של זו. שכוב הוא על ברכיה נבזה וחדל אישים. אל תאמין לה. היא מעמידה פנים ותו לא. והרי גם מתוך העמדת הפנים שלה למד אתה, שאין היא רוצה כל עיקר שיקום. אדרבה, רוצה היא שלנצח יהיה שרוע בין קפלי הגלימה העוטפים את ירכיה, שלעולם ישכב כך פרקדן באפס ישע, כפי שהיא הצניחתו באותו פלצור מחוכם. דרך אגב, עבודה נקיה, לא כן? ומה דעתך על טשטוש העקבות? גם זאת עבודה לא פחות נקייה. את החבל שכרכה סביב צווארו מתחה ופרסה לרוחב, ועתה עוטף הוא את מתניו – ספק עלה תאנה, ספק חגורת צניעות, מוסר ואליבי במכה אחת.

• על מי אתה מדבר? – זעקתי בחמת רוחי – הן את הפלצור כרכה אותה תיירת סביב צווארו של דויד ואילו כאן לפנינו מרים המתאבלת על ישו?! – לאמיתו של דבר לא היתה התרעומת שלי מוצדקת. הן לי עצמי היו אותן האסוציאציות בזה הרגע, ונהג זה מה כי אָלין עליו. אף-על-פי-כן היתה זעקת השבר שלי כנה בהחלט ופרצה מעמקי נפשי, שהרי דוקא הדמיון בקשרי המחשבות של שנינו הוא שעכר את רוחי והעלה את חששותי שמא הקשר בין סיוט זה, ששרוי הייתי בו כגוף פעיל, לבין המציאות האובייקטיבית הוא קשר הדוק הרבה יותר מאשר בין חלום בלהות לבין מה שהתרחש או מה שעתיד להתרחש בהקיץ.

• מה עניין שמיטה להר סיני? – שיוועתי באזנו של זמריני – מה עניין אותה נערה מזרחית שחרחורת לבתולה הקדושה של הנוצרים ומה עניין דויד לישו?

• המסורת המוסלמית גורסת – השיבני זמריני בנעימת מדריך תיירים בעל רשיון שהתמחה בענף התיירות העממית – שמרים אחותו של מזה היא היא אמו של ישו; אשר למסורת הנוצרים הרי ודאי ידוע לך כי ישו היה מזרע בית דויד.

הפעם גמרתי אומר להשיב לו בהרחבה ובשום שכל דבר דבור על אפניו לאמור: עניין המסורת המוסלמית הוא אבסורד

כה גדול מבחינה היסטורית – תהיה אשר תהיה המשמעות שיש לו מבחינות אחרות – שאיני רואה צורך אפילו להתעכב עליו. אשר לישו, הריני מודיעך בפה מלא שאינני מאמין אף כהוא זה בכל אותם נפתולי אלוהים ובכל אותן ארחות עקלקלות שהאָוונגליוֹן מכרכר, מפרכס ומפרפר כדי לשוות מידה של אמינות למגילת היוחסין של ישו, המשייכת אותו לזרע בית דוד. ואפילו אותו ניתוח קיסרי בעלילת סיפורה של הברית החדשה, שכתוצאה ממנו נשתלה לידתו של ישו דוקא בעיר הולדתו של דוד, איני מייחס לה חשיבות יתרה מזו שיש לכל שיכתוּב היסטוריה לצרכי תעמולה, עוד אני מלטש את משפטי תשובתי המוֹחצת, והנה רואה אני שזמריני יוצא בחיפזון מכנסיית סן-פטרו ואני רודף אחריו – מלחית ומתנשם – לפחות כדי להשמיע לו את המענה אשר בפי. אלא שבינתיים אין דעתי נתונה לכך, שכן טרוד אני כמוהו לזהות את השברולט שלנו בין אלפי המכוניות החונות במעגלה של הכיכר הענקית, וכשסוף סוף ישוב אני עוד הפעם לימינוֹ ועוקב אחרי תנועות אצבעותיו הנועצות מפתח בסדק האסימון המסמל את מנגנון ההתנעה של המכונית, אפס כוחי ולא קמה בי הרוח אלא לשאול בשפה רפה:

• לאן?

• חזרה לפירנצי – השיב.

ומשהשיב שב זעמי כשהיה וחמתי עלתה בי עד להשחית.

• נצטווית להראות לי את איטליה – צווחתי בקולי קולות – לכל הרוחות והשדים! מה אתה מראה לי? בכל רומא כולה לא מצאת בשבילי אלא פיאטה אחת של מיקלאַנג’לו? והיכן הפורום רוֹמאנום! תרבות רומא הקלאסית שלא ראיתי מימי! הקולוסיאום, שבנוהו⁴ שבויי יהודה הכבושה, ושער טיטוס שמנורת בית מקדשנו חרותה עליו עם שהיא נישאת כשלל בידי חיילים רומיים! ובתי הכנסיות! וכל אוצרות האמנות שבוותיקן. ואם כבר מיקלאנג’לו היכן הקאפלה הסיסטינית על תקרתה ועל כותל יום הדין שבה? והעיקר: משה! משה, גדול פסלי משה על קרניו וסבכי זקנו, על יפעת תארו ותפארת אצילותו, על שני לוחות הברית הצמודים זו על זו מתחת בית שחיוֹ ככרך של ש"ס מושען אל מתניו של יהודי אדוק החוזר מבית מדרש! אתה ציוני אתה? מן השפה ולחוץ! ואם גם לא ציוני! אם סתם אדם תרבותי אתה, יכולנו לשהות בסן-פטרו, רק בכנסיית סן-פטרו, זמן כפול מזה שבילינו בו; כפול? פי עשרה? פי עשרים! יום, יומיים, חמישה ימים אפשר לבלות רק בסן-פטרו, שבה הוכתר קארל הגדול!.. שבה… פטרוס…

עדיין לא יצאנו מרומא. ליד אחד הרמזורים הדליק זמריני סיגריה ואמר:

• עוד נחזור לרומא.

לכאורה נסתתמו טענותי. ואכן, נחה דעתי, אבל לשעה קלה בלבד. כשעוד באותו יום (ושמא למחרת היום, או בעוד שבוע, שבועיים, שנתיים, או בעידן אחר?) החנה את המכונית ליד הקתדרלה שבפירנצי וכל עוד נפשו בו רץ ונכנס אל תוכה, לא התמרדתי עוד, אדרבה, עדיין החריתי החזקתי אחריו, מזיע, נושף ורוגז; ואולם כשניצבנו בפעם השלישית בפני פסל של מיקלאנג’לו, פניתי לו עורף ושמתי פעמי החוצה.

אז נתגלה לי שזמריני ניחן בעוז רוח ותעצומות גוף. כעלם רב אייל המחבק את אהובת נפשו בעים (?) רוחו והניח את זרועו על כתפי, כרכה קמעה סביב צווארי (מימי לא שיערתי שזרועו של זה משקלה כמטיל ברזל וכושרה ללחוץ ולהדק כשל מלחצי ענק המוּנעים בדיזל) ונהגני באדיבות תקיפה אל עוד פסל אחד של פיאטה מעשה ידי מיקלאנג’לו. הקתדרלה חשוכה היתה ונבצר ממני לראות את הפסל על פרטיו. מכל מקום ראיתי שהפעם מנסים שלושה אנשים לגרור את ישו הכושל. בעוד צבת זרועו של זמריני מקרבת את אזני אל פיו, הרביץ בי אותו הפה את תורתו:

• אל תאמין, אדוני, אל תאמין. הכיוון הוא הפוך. אנו יודעים את פירושם האמיתי של הדברים ואת חץ הכיוון של המאורעות. אין זו ההורדה מן הצלב כמקובל. שלושה אלה – יהיו מי שיהיו – מנסים להחזיר את ישו לרשותה של מרים, אך הוא לא נכנע. הוא עושה מאמץ בלתי אנושי להזדקף, לקום, לעמוד על רגליו, על אפם ועל חמתם של אלה. שים לב: התכריך שעל מתניו חזר להיות חבל; תן דעתך: עוד חבל נכרך מתחת לבתי השחי על חזהו ועל גבו… ח – ח… כרגע הוא עייף, אולי אפילו נרדם, אבל סוף הנצחון לבוא. הוא יקום. בוא! בוא! תראה!

אכן, היתה שיטה בשגעון. הטיול שנאכף עלי, היה דוגמה מובהקת של טיול מודרך, מודרך, מכוון, כמעט ממוּקד. מן הקתדרלה חזרנו אל האקדמיה ובדרך אף לא ניתנה לי הזדמנות לראות את עדנת ורידותו של שיש הקתדרלה (אם אין מגדירים ראייה הצצה חטופה מרחוק), ליהנות הנאה של ממש מדמיונו הארכיטקטוני הממושמע של ג’אוטו, שאת צורת מיגדלוֹ אימצו משום מה בתי החרושת, שנבנה בסוף המאה שעברה ובראשית מאתנו שלנו, ואף לא להתפעל מדלתות הזהב של גיברטי בכנסייה, שבה נטבל דאנטי… לא, הסיור היה ממושטר, תכלילי, טלאולוגי. זמריני הציץ בשעונו - כפי הנראה חשש שמא תהיה האקדמיה סגורה. האקדמיה פתוחה היתה, אך זמריני לא הניחני אפילו להעיף מבט על דויד. עניבת החנק של זרועו הציבתני מול “פיאטה פאלסטריני” (אל אלוהים כמה פיאטות פיסל מיקלאנג’לו!), ורחש ההטפה שלו אילפני בינה.

אכן, ישו הזדקף מאד. שערו צימח, החבל כמעט נקלף ממתניו וזקנקן השתלשל מסנטרו, ואף-על-פי-כן היתה תנוחתו מאונכת לאין ערוך מזו שבקתדרלה. עדיין נח ראשו על כתפה של מרים. עוד מישהו (או מישהי? מרים המגדלית?) תמך בו מאחוריו, וניכר היה שברכיו כושלות עוד; אף-על-פי-כן הפעם האמנתי גם אני שסוף הנצחון לבוא. יום, עוד יומיים ישתחרר מזרועות אמו ויעמוד איתן. האמנם על אפם ועל חמתם של כל אלה שביצירותיו של מיקלאנג’לו אך מתיימרים לתמוך בו, על-על-פנים לדבריו של זמריני – הנהג, המדריך, המנהיג, המכוון, המניע המונע במסלול קבוע שאין מלפניו סטיות?

בעזרת אותו מניע, שאין לפניו סטיות, הגענו במסלול קבוע, בדומה לרכבת שעשועים חשמלית הנוסעת על פסי משחק ומגיעה בדיוק אל המטרה להנאתו הרבה של הילד הצופה בה (מי צופה בנו להנאתו? – ניקרה השאלה במוחי – קוששינו? היכן הוא, לעזאזל?). אל ארמון ספורצסקו במילאנו וישבנו על הספסל שנועד לצופי הפסל הקרוי בשם פיאטה רונדאניני.

זו היתה הפיאטה האחרונה של מיקלאנג’לו. גופו ופניו של ישו אינם גמורים בה, אך רגליו חטובות ואף שעודן כפופות בברכיהן, עומדות הן על כנן. עומדות פשוטן כמשמען. מאחוריו ניצבת מרים כאֵם המלמדת את תינוקה ללכת.

• האם גם כאן היא מעמידה פנים? – שאלתי את זמריני.

• כן – השיב פסקנית.

• ומדוע היא מחזיקה בו??

• מתוך נסיון אחרון להפילו ולהחזירו אל זרועותיה.

• אין לה זרועות.

זמריני הביט על סביבותיו; איש מלבדנו לא היה בחדר. לפתע פרץ בצחוק; אם זכרוני אינו מטעני היה זה קול הצחוק הראשון ששמעתי מפיו. אפשר בשל ריקותו של החדר היה הדוֹ מוּגזם עד אי-נוחות.

• סבורים שאין זו אלא סקיצה, יצירה בלתי גמורה.

• זה ברור – אמרתי.

• חושבים שמיקלאנג’לו לא סיים את עבודתו.

• ואתה חושב אחרת?

• כן.

• זאת אומרת, לדעתך לא סיימה בכוונה תחילה?

• הוא סיים. רק לא בגוש שיש זה.

• אלא?

• אלא באחר.

• היכן?

• ברומא.

בדלתותיה של כנסיית סאַנטה מאַריה סופרה מינרווה אשר ברומא התדפקנו בשעת הפסקת הצהריים. למעשה התדפק רק זמריני, ובמלוא המרץ. תחילה משך בפעמון, אחר כך הניע ידית-מתכת כבדה ולבסוף הלם באגרופיו בכל כוחו. נזיר לבוש גלימה לבנה פתח אשנב ואמר דבר-מה באיטלקית. זמריני השיב לו איטלקית. לא הבינותי את דבריהם ועובדה זו גרמה לי הנאה מרובה, שהרי את נאומי ההטפה של זמריני הבינותי עד כה, אף שנאמרו כפי הנראה באיטלקית. דומה כי בסיוט נבעה פרץ. חשתי כמי שראה לפתע מפלש בחשרת עבים שחורים.

הדלת נפתחה.

בקצה האולם הגדול ניצב ישוּ. שמנמן, איש בגיל העמידה, שעוד לא נס ליחוֹ וכוחו במתניו: זקנוֹ עשוי, שׂערו מסורק, קווצות שפמוֹ משתלשלות משתי זויות השפתיים, בטנו כשל בעל בעמיו שמימיו לא ידע רעב ופניו מפיקות סיפוק של נצחון ושביעות רצון ממפעל חיים שהוכתר בהצלחה לבדו ניצב והצלב שבידו – ספק מקל טיולים ספק עמוד, שעליו נשען תייר המיוגע קמעה באחריתו של סיור ארוך, שערך להנאתו.

במשך כל זמן שהותנו בכנסיה לא הוציא זמריני הגה מפיו. כשיצאנו מכנסיית סאנטה מאריה סופרה מינרווה שתק זמריני עד הגיענו אל המכונית, ואפילו כשישבנו כמו מאריונטות או כלבים מאולפים איש איש במקומו, נאלם נהגי דום. התבוננתי בו ולשמחתי הרבה נוכחתי לדעת שהוא עייף, ואם עייף זמריני אות הוא שאינו אלא בשר ודם, ואף באישורה של תגלית זו ראיתי סימן מבשר טובה ופתח תקוה לסיומו של הסיוט. המכונית זזה ממקומה.

• לאן עכשיו? – שאלתי.

• לשדה התעופה.

היינו ברומה. כשהזכרתי לזמריני בשעתו את כל אותם המקומות בעיר זו, שנפשי כה יצאה לראותם, ענני שעוד נשוב אל רומא, ודבריו הרגיעוני אז. עתה ברור למעלה מכל ספק שרומיתי.

אכן, רומיתי כאותו הרופא הכפרי של קפקא; המעוות לא יוכל לתקון, והחסרון לא יוכל להימנות. מי יודע אם אזכה עוד אי פעם לבקר ברומא? משלתי ברוחי ככל שיכולתי ושאלתי בנחת ובקור רוח:

• מדוע לשדה התעופה?

• אתה תטוס לויניציאה.

• רק אני?

• רק אתה.

• ואתה?

• אני חוזר ללוגאנו.

לשווא נסיתי להסתיר את קורת רוחי. מוכן הייתי לסלוח לו את כל טלטולי הסיוט שנתנסיתי בהם בעטיוֹ. אפילו חיבוק זרועו, שנחה על כתפי והידקה את צווארי כבחישוק ברזל, לא הביאני לנטירת איבה לו באותו רגע. הן לא מרצונו עשה את אשר עשה. כפי הנראה גם עליו הוטלה מטלה, כשם שהוצע לי לבצע משימה. אשר לשכיות החמדה של רומא, הרי למעשה לא הבטיח לי דבר, פרט לביקור חוזר בעיר זו, והבטחה זאת קיים. עובדה היא שגם ברגע זה נמצאים אנו ברומא.

הדרך אל שדה התעופה היתה רצופה שלטים: “בקרו בישראל”! – הכריז אחד מהם באותיות קידוש לבנה.

זמריני הדריך אותי; עכשיו לא כמורה דרך אלא כמורה הוראה המשנן שיעור לתלמידו. שוב דיבר אנגלית – במאמץ-מה, במבטא שנשמע באזני כמזדמר יתר על המידה, אך בדקדקנות, בבירור וללא שגיאות:

• משדה התעופה בויניציאה תסע באוטובוס של הטרמינאל אל כיכר רומא. משם תפליג בספינה – אנחנו קוראים לה וואפוראטו – אל כיכר מרקוס הקדוש – סן מארקו. בכיכר סן מארקו חפש את המזח של מלון צ’יפריאני. סירת מונית תביא אותך מן המזח אל המלון. ושם, במלון, יחכה לך סיניור קוששינו.

סוף סוף!

ה.    🔗

כאשר דיבר זמריני כן היה, דבר אחד לא נפל. משדה התעופה בויניציאה נסעתי באוטובוס של הטרמינאל עד הגיעי אל כיכר רומא. משם הפלגתי הספינה – הקרויה באיטלקית וואפוראטו – אל כיכר מרקוס הקדוש, הוא סן מארקו. בפעם הראשונה בחיי ראיתי בעיני בשר עיר זו שבתיה צצים מן המים, רחובותיה תעלות, וכל עצמה דומה היא ליפהפיה מזדקנת שפעמים אין ספור ראיתיה בעיני רוחי – בתמונות נוף ובסרטי קולנוע, בסיפורים, בשירים ובדראמות. עם שמגדלי הפעמונים וקמרוני הכנסיות מרחפים על פני המים בין חכלילות דמדומי השקיעה לבין ורידות אבני הבנין של אותן הכנסיות נזכרתי, שהגיטו הראשון בעולם הוקם בויניציאה בראשית המאה הט"ז. ומן הגיטו הראשון בויניציאה, הנמצא ודאי אי-שם באחת מסמטאות המים הללו, הפליגה מחשבתי אל הגיטו האחרון בווארשה, ובעוד ידי נשענות על מעקה הספינה ומבטי סוקר את הקאנאלה-גראנדה הגועש מוניות מים – חומות, ממורקות ומהירות שיט – גונדולות שחורות, שחרטומיהן מעלות בזכרוני את אניות המשוטים של מצרים העתיקה, וספינות כעין זו שבה הפלגתי גם אני מכיכר רומא לכיכר סן-מארקו, הרגשתי לפתע כי פי ממלל את חרוזיו של אורי צבי גרינברג מימי מלחמת העולם השנייה, שיר משירי ספר האיליות והכוח, שלא ידעתי כי עדיין זוכר אני אותן בעל-פה, כשם שלא ידעתי לפני יום או יומיים (האמנם רק יום או יומיים?) שזכור לי סיום סיפורו של קפקא.

רחובות הנהר הגדול: בצאת גזע אב רם להיות שר עם כל כוח נוגד קיומו ממשנאיו חיות בר, החל מגדות פרת עד ירדן ושיחור, עד נכר, והוא – אדון החוקה, החזון, הכיסוף – לא הודבר!… ובשערי דמעות גבוהים ודכיי דמים עד למאד… כה נלך רחובות הנהר מהלך הדורות ועולם הגויים בלבלוב בצדי הרחובות - - עם שבא עדי ליל הלילות של הצלב וזוכר ליל הברית וּדבר אֵל לאביו הקדמון ולזרעו עד אחרית, לא יצלח עליו גוי קרדומים שרשיו להכרית. שוב שב בעקבות המהלך האיום אל הפרת בשחרית - -

כשנוכחתי להפתעתי הרבה שהשיר, פרט לכמה השמטות, זכור לי עד תומו, עמדתי כבר במזח של המלון צ’יפריאני, שהבחנתי בו, לפי השלט הגדול שמעליו, בלי שחיפשתיו כל עיקר. ספן במדים הושיט לי יד והושיבני במונית-מים נוחה ומרווחת. נמצאתי ישוב בחברת אמריקנים בריאי בשר ואמריקניות מטופחות ומאזין לרשמיהם על ויניציאה, שבוטאו בריגוש קולני.

בפתח המלון צ’יפריאני חיכה לי סיניור קוששינו. הוא נפל על צווארי, חיבקני, נישקני ואף הזיל דמעה בסערת רוחו. משחדל מגיפופיו הציגני בפני אשה שעמדה בסמוך אליו.

• מאשינקה! האם זוכרת אַת את יצהר מושינסקי?

עד כמה שזכור לי היה קוששינו רווק. יש שמוצא הייתי בדירתו אשה שחומה ורחבת שת, הדומה לצועניה, שאת שמה לא זכרתי, אך קשה היה לשער שזוהי אותה מאשינקה, שאליה הפנה עתה קוששינו את שאלתו, שכן זאת בהירת שיער היתה ולבנת עוֹר, נמוכת קומה אך בעלת גיזרה נאה, שהכל נברא בה בממדים הראויים לה ונקבע במקומו. גדולה מזו: צעירה היתה. גם קוששינו עצמו לא הזדקן כלל ועיקר, אולם לפחות מבלוריתו העבותה לא השתייר מאומה, וגלגלתו הקירחת לא הדשיאה עתה דבר פרט לפאות לחיים עשויות למשעי שהשתלשלו ממנה, ואילו מאשינקה, אם היתה קיימת בימי עבודתנו המשותפת באותו משרד של ממשלת המנדט, חזקה עליה שלא זקנה בעשרים ושלוש שנה אלא נראתה צעירה באותו מספר שנים. בין כך ובין כך אף היא נפלה על צווארי והצמידה שפתיה אל שפתי.

כשנות דור לא העליתי בזכרוני את דמותו של קוששינו. קיומה של אשה זו נשתכח מלבי לגמרי, ואף ייתכן שמעולם לא ידעתי עליו. אל-על-פי-כן חשתי עתה שגם מסביב לריסי עיני מתהווה לחלוח צובט לב. זו דרכה של רגשנות שהיא מידבקת.

ו    🔗

"נצמד הוא אל אומנתו, והיא מלחשת באזנו סיפור על ארץ לא נודעת שאין בה לילה ואין בה כפור, ארץ נסים ונפלאות שנחלי חלב ודבש זורמים בה למכביר וכל השנה אין עושים בה עבודה. יום תמים מהלכים בה באפס מעשה בחורים כארזים… ועלמות חמד שיופיין באגדה לא יסופר ובעט לא יתואר.

גם קוסמת טובה שוכנת שם, ולפעמים היא מופיעה אצלנו בדמות של זאב הים. תבחר לה הקוסמת עלם כלבבה, שקט ונוח לבריות – לשון אחרת: אחד בטלן מן הנעלבים ואינם עולבים – פתע פתאום תמטיר עליו גשם נדבות. והוא מהלך לו בטל, אוכל ושותה מן המוכן, לובש מחלצות מן המזומן, ואחר כך נושא לו לאשה יפהפיה שאין דומה לה בעולם כולו, ושמה מיליטריסה קיריביטייבנה".

לא אלי נצמדה אותה אומנת ולא על אזני ליחשה את סיפור הפלאים, כי אם לגיבורו של רומן מספרות המופת הרוסית, אלא שאני הרביתי בילדותי לקרוא באותו ספר עד שהאגדה והחיים היו גם ברוחי כברוחו של אותו גיבור משמשים בעירבוביה, ולא אחת הצטערתי על שאין האגדה חיים ואין החיים אגדה. אף אני כגיבורו של הספר חולם הייתי על מיליטריסה קיריביטייבנה, וכל ימי נמשכתי לאותה ארץ שאין עושים בה דבר, אלא רק נהנים מן החיים, ארץ שאין בה דאגות ואין עצבון וצער. ואם כי מגיל שש עשרה מרוויח אני את לחמי בעמל ויגיעה, עדיין רומצת בי התקווה שאי-פעם אזכה לאכול מעדני אלים ממתת ידה של קוסמת פלאית. והנה קם ונהיה הדבר, כי בויניציאה, עיר האיים הגשורים, מצוי אי אחד שאין גשרים בו. הגישה אליו היא אך ורק בדרך המים. אי זה לבדד ישכון ובאיים אחרים לא יתערב, ושמו Isola della Giudecca.

שדרות עמודי שיש רצופות בזלת מלוטשת מוליכות על פני האי אל אחד המלונות המפוארים ביותר עלי אדמות: מלון צ’יפריאני. ואף כי נמצא המלון במרכז הדרה של ויניציאה, שלוות השקט של האי, שעליו הוא בנוי, משרה עליך הרגשה, שמרחק רב מפריד בינו לבין שאוֹנוֹ של הכרך. כי על כן בחרתי במלון צ’יפריאני למען תשלו ותנוח מעמלך, אך חוש תחוש את דופק העיר המהוללה הפועם בקרבתך, כי בלב לבה של ויניציאה ההומה שוהה אתה כאן במבצר הרוגע, כהלך יגע אשר מצא נאת דשא במדבר. רואה אתה היאך ערוך כאן הכל בסגנון הקלאסיקה הויניציאנית? כל חדר מרוהט בטוב טעם, האויר בו ממוזג והים מרחיש איוושתו בחלונותיו. מיטב מעדניהם של עמי תבל מכינים כאן טבחים בעלי שם עולם ומלצרים אמונים מוסיפים מנועם הליכותיהם אל חין ערכם של המטעמים המוגשים באולמות האוכל או בגני הנוי, ככל אשר תבחר. וברדת הליל הופכים גני הנוי להיכלי פאר בארץ אגדית, שאוֹרפיוּס עשוי שיש משמיע בו לך את מנגינת הפלאים של חלילו ובתולות ים יפות תואר עולות ממי הבריכה המתרצדים בתאורת צבעונין, וכל אחת מהן שׁמה מיליטריסה קיריביטיבנה.

את כל הדברים האלה לחש באזני קוששינו כשישבתי בחברתו ובחברת מאשינקה ליד אחד השולחנות שבגן הנוי, לאחר שטבלתי באמבט חם בחדר שהוקצה לי וסעדתי פת ערבית, שהיתה מורכבת ממאכלים כה ערבים לחך ומיינות כה מרחיבים את הדעת שיש אשר היה נדמה לי כי לא באיטליה נמצא אני, כי אם ביוון, ולא במלון צ’יפריאני אלא באולימפוס, יושב במושב אלים ומחלק עמם – כאחד מקהלם – את הנקטאר ואת האמברוסיה. ואולם קוששינו דיבר לא יוונית אלא רוסית, ומוזר היה בעיני שאגדת מיליטריסה קיריביטיבנה צפה ועלתה גם בזכרונו. ככל שדיבר בשבחו של המלון כן הרבה למזוג יין לי ולמאשינקה, וככל שהרביתי לשתות כן הלכה דמותה של מאשינקה ונתמזגה עם דמותה של מיליטריסה קיריביטייבנה, עד שהיו שתיהן לרוח אחת. ומשהיו לרוח אחת התנצל קוששינו כי שגם הערב טרוד הוא ולדאבונו הגדול לא יתפנה אלא למחרת בצהרי היום. באותה שעה ייערך סיור מודרך בפאלאצו דוקאלה, והוא כבר נרשם לטיול זה ורשם גם את מאשינקה ואותי. הרי שנתראה מחר בצהרי היום בפאלאצו דוקאלה, ואילו עד אז מפקיד הוא אותי בידיה הנאמנות של מאשינקה.

קוששינו הסתלק ומאשינקה שתתה כמויות אדירות של יין שמפן וקבלה על מר גורלה, שכן סיניורה קוששינו (כך קראה לו אף שדיברה עמי רוסית ולשונה רהוטה וקולחת) טרוד כל ימיו; הואיל וכליותיו מייסרות אותו על שעזב בשעתו את ארץ ישראל, הרי מלבד העבודה לפרנסתו עוסק הוא בפעולות רבות למען עמו וארצו (מדבריה השתמע שהכוונה לישראל) ואף בשעות הפנאי המועטות שלו תוקע את אפּו בעיתון, ונמצאת היא מקופחת.

מליון שאלות ואחת אמור הייתי לשאול את קוששינו על שליחותי המשונה ועל מטרתה, על מה שאירעני עד עתה ועל מה שעוד עתיד לארעני בימים הקרובים. אך הואיל וכל זמן שהותו עמנו לא חדל קוששינו מדבר לא נסתייע לי הדבר. משהסתלק החלטתי להציג את כל השאלות הללו בפני מאשינקה, אך משום מה נעתקו המלים מפי, ומחשבתי הפליגה אל אותם המצבים הקטביים, שאדם עשוי להיקלע בהם בלי משים וכהרף עין מבירא עמיקתא לאיגרא רמא, מחלום בלהות להזיית עדנה, מנהג קפקאי בדמות זמריני לאיילת חן נוסח מיליטריסה קיריביטייבנה בדמות מאשינקה.

אלא שבמאשינקה לא סגי; היא קמה, ואני כבד ממאכל, מרוכך מיין ומבוטבט מאידי האמבט, שקדם לשני אלה, שירכתי דרכי אחריה על פני שדרת השיש רצופת חלונות הראווה, שיהלומים זוהרים מתוכם, וארא והנה אליזבת מלכת אנגליה ניצבת עלי, מאירה פניה, מושיטה ידה ועוד מעט תיגע בי. שליתי טבלית מן הקופסות שבכיסי ובזכותה נתגברתי על הסחרחורת, עם שאני נשען קמעה על זרועה של מאשינקה, ומשנתגברתי על הסחרחורת ראיתי שלא מלכת אנגליה ניצבת עלי כי אם דמות דיוקנה של מלכת אנגליה תלויה על הקיר שמנגד. וסמוך אל התמונה תצלום של מכתב תודה משלישה של המלכה, שנצטווה להודות לבעלי המלון על שלושת הימים הנאים שבילתה בו.

ריח בושם מעודן עלה באפי.

התבוננה בי מאשינקה בעין בוחנת, ובכוח רב, שהפתיעני אפילו במצב השכרון שהייתי שרוי בו, גררתני אל המזח. שוב הפלגנו במונית-מים: על האי שמנגד התנוסס ספק ארמון של נסיך מימי הביניים על צריחיו וחומותיו, ספק כנסיה, ספק תמונה צבעונית פרי דמיונו של צייר פלי. עד מהרה הגענו לסן מארקו, שעל אף שעת הלילה המאוחרת המה מהמון עם רב. השולחנות בשני בתי הקפה היו תפוסים ואך בקושי מצאנו לנו מקום לשבת. גם כאן הזמינה מאשינקה יין שמפן; כושר ספיגתה, כפי הנראה, בלתי מוגבל היה, ואותה שעה סבור הייתי שמובנים לי בהחלט המאוויים שהניעוה להינשא לממציא ובעל פטנט בשדה ייצור האלכוהול. שוב עלה בדעתי להביא בפניה את תמיהותי על מסעי זה המופלא, אלא שהתזמורת, שכל הזמן השמיעה רומאנסים איטלקיים, שבימי נעורי כה אהבתי לשמעם ולהשמיעם, פתחה לפתע בהתלהבות באוראטוריה “יהודה המכבי” להנדל.

שאלתי את מאשינקה:

• האם נכון הוא שהאי ג’ודקו Giudecca נקרא כך משום שהיהודים היו הראשונים שיישבוהו בימי הביניים?

היתה זו הפעם הראשונה מאז הגעתי למלון צ’יפריאני שההקשר ויניציאה והיהודים חזר ועלה בהרהורי, כשם שצף מתוכי שעה שהפלגתי בוואפוראטו ב“רחובות הנהר”.

אינני זוכר מה היתה תשובתה. אף אין אני זוכר דבר וחצי דבר מכל שאירע בהמשכו של אותו לילה, אך זכור לי בבירור שכאשר עמדנו – מאשינקה ואני – בפעם השניה יחדיו בכיכר סאן-מארקו היתה כבר שעת עיצומו של בוקר. ככל באי הכיכר אף אנו האכלנו את היונים בזרעונים וככל הרואים לראשונה את להקות היונים לרבבותיהן, אף אני תמהתי על שום מה אינן אוכלות את הזרעונים מן הערמות שבידי המוכרים, אלא רק מן השקיקים שבידי התיירים.

המונים נהרו אל הקתדרלה לחזות בשפעות פארה הביזנטיני, ואף אני ביניהם. ואולם משהגענו אל הפתח עצרנו השומר ולא הניחנו להיכנס בשל כתפיה המגולות של מאשינקה. חזרנו והפלגנו במונית-מים, על מנת לבקר בבית החרושת לזכוכית “מוראנו” הנודע לתהילה זה מאות בשנים. כלי צבעונין ססגוניים זוהרים-בוהקים-מנצנצים מגדלים שונים ומשונים ומצורות ותבניות שלא שיערו אבותי ואבות אבותי, סבוני גם סבבוני מכל מצד ומכל עבר, עם שכל אחד מהם זוכה לקריאות התפעלות מפיה של מאשינקה, שראתה אותם עשרות פעמים, ומפיהם של שאר התיירים, שאיני יודע כמה פעמים ראום. מהקומה העליונה, שבה הוצגו המוצרים בתערוכה, ירדנו אל קומת הקרקע, שבה עוסקים בייצורם, ובחום לוהט עקבנו אחרי אחד גוץ רחב גרם, שניפח זכוכית באמנות מתמיהה, אשר ככל אמנות הרי היא נס החוזר ומתרחש בכל פעם מחדש, ושני דק בשר וצמוק פנים, שהפליא לעשות בצבת גמלונית שבידו ובזריזות מסחררת שיווה צורה מחוכמת לגושי חומר מלובן נטול צורה. בעל הצבת היה חבוש כיפה, ודבר זה הוא שכיוון את מחשבתי אל הנושא “ויניציאה ושאלת היהודים” בפעם השנייה מאז הגעתי למלון צ’יפריאני.

בפעם השלישית הועלה עימות זה ברוחי ביתר עומק ובתנופה שבעתיים גדולה בפאלאצו דוקאלה, דהיינו בארמון הדוג’ים, שבחצרו המרווחת התגודדנו בדיוק בצהרי היום.

קוששינו דייק אף הוא, וכן עשו גם שאר משתתפי הסיור, ביניהם המדריך עצמו. היה זה אינטלקטואל איטלקי מגודל שיער וממושקף, שהדריך קבוצת-תיירים גרמנית. הגרמנית שבפיו מושלמת היתה וחידודיו העוקצניים לא הותירו כל ספק בדבר השקפת עולמו. הואיל והמלים “מדריך” ו“מנהיג” זהות בלשון הגרמנית היה בכל פעם מלכד סביבו את בני הקבוצה לכל יתפזרו בעזרת סיסמתו של היטלר מהמים ההם: איין פוֹלק, איין פירר, דהיינו עם אחד – מנהיג אחד.

משהגענו אל תמונתו של טינטוריטו “גן עדן” – זה ציור-השמן הגדול ביותר בעולם בממדיו – הצטער להודיע למודרכיו, שהמקום כולו תפוס כבר על-ידי כל אותם הכרובים המרחפים ואין לנו ברירה אלא לנסות ליצור גן-עדן עלי אדמות, כלומר על האדמה הזאת, ולא בשמים, וליישבו בבני תמותה עובדי כפיים ולא במלאכונים בעלי כנפיים.

באולם אחר הורה על תמונה מרהיבת עין והשיח לקהל שומעיו כי תמונה זו נשדדה על-ידי גרינג בשעתו, אלא שגרינג היה כייס קטן לעומת נפוליון, שאף הוא ביקר בויניציאה, ומתוך כך העשיר את עיר בירתו בכמה יצירות אמנות, שחלק מהן נמצאות בלובר עד היום הזה, אלא שנפוליון נהנה גם משיתוף פעולה של חוגים מתקדמים בויניציאה, שאהדו את המהפכה הסינית (Chinesische Revolution) סליחה – תיקן עצמו בחיוך – המהפכה הצרפתית (Französische Revolution).

• ועתה, רבותי – המשיך – נלך למרתפי העינויים בכלא.

כיוון שלא זז ממקומו, לא ידע הקהל לאן עליו ללכת; רובו אף הוא נשאר במקום, ואילו חלקו פנה לשמאל וחלקו לימין.

• גבירותי ורבותי! – זעק לעברם של אלה שפנו לימין – אם רצונם לילך לבית-כלא באיטליה, חלילה לכם להימין! רק אם תטו שמאלה תגיעו למאסר!

קהל הבירגרים הגרמנים המפוטמים קיבל באהבה את המדריך השמאלי והגיב ברעמי צחוק על שנינותו הדוקרנית ועל דרך הדרכתו הבדחנית. ורק פעם אחד הרצין האיש ואפילו את חידודו פלט בארשת של כובד ראש ללא צל של חיוך, לאמור:

• והנה האֵלה וינוּס! וינוּס הנוצרית, הקרויה בשם חווה.

עמדנו לפני פסל אפור-כהה של אשה הרה.

• אינכם מכירים חווה זו? אינכם מזהים אותה? – התעלל המדריך האיטלקי במודרכיו הגרמנים – אינכם בקיאים, רבותי, בתולדות האמנות הלאומית של העם הגרמני רב העליליה וגדול הרוח? האמנם לא שמעתם על צייר בשם אלברכט דירר מנירנברג? ועל חוקי נירנברג לא שמעתם? אני מניח שאחדים מכם שמעו? ואולי לא רק על חוקי נירנברג. אולי גם על משפטי נירנברג. היה סרט כזה שבוֹ כיכב ספּנסר טרייסי. לא כן? ובכן, את הסרט ראיתם, לפחות המבוגרים שבכם, ואת תמונתו של דירר בשם “אדם וחווה בגן עדן” לא ראיתם? ההפסד הוא בלי ספק שלכם. לאמיתו של דבר אין זו תמונה מצוירת במכחול אלא תחריט. וחווה אשר בתחריט של דירר היא היא אותה חווה שעיניכם רואות בזה הרגע. כשתחזרו אל הרייך הרביעי חפשו את התחריט והשווהו לפסל זה. אכן, לא רק גרינג היה בויניציאה אלא גם דירר, ואף הוא עסק בשוד, אבל בנוסח אחר, השונה מזה של גרינג מן הקצה אל הקצה. השוד של גרינג מחריב תרבויות והשוד של דירר בונה אותן. דירר ראה פסל זה וקלט את דמותו אל קרבו. דירר הרה ללדת כשם שחווה זו הרה…

צמרמורת חלפה בי. קולו של המדריך נתחלף לי פתאם בקולו של זמריני. אותו רצ’יטאטיב חודר, תקיף, חד קולי, מטיף, סוגסטיבי. עצמתי את עיני.

• וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן ותקרא את שמו שת, כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין. ויחי שת חמש שנים ומאת שנה ויולד את אנוש, ויחי אנוש… ויולד את… ויחי למך אחרי הולידו את נוח… וימות. ויהי נוח בן חמש מאות שנה ויולד נוח את שם את חם ואת יפת. ולשם יולד גם הוא אבי כל בני עבר… ויחי עבר… ויולד את פלג… ויחי תרח שבעים שנה ויולד את אברם.

השתאיתי על בקיאותו של שמאלני זה במקרא ופקחתי עיני להסתכל בו. לתמהוני הוא שתק כמי שכפאו שד. כולם החרישו. ולא רק החרישו, כי אם קפאו על עמדם והיטו אוזן אל הקול המונה את מגילת היוחסין. היה זה קול אוב שיצא מ… גרוני שלי, מבטני, מקרבי, מבני מעי.

בני אברהם יצחק וישמעאל. בני יצחק עשו וישראל. ואלה בני ישראל: ראובן, שמעון, לוי, יהודה… ותמר כלתו ילדה לו את פרץ וזרח. ובני פרץ חצרון וחמול… ושלמא הוליד את בועז ובועז הוליד את עובד ועובד הוליד את ישי וישי הוליד את דויד… ויכניהו הוליד את שאלתיאל… וזרובבל הוליד את אביהוד. ומתן הוליד את יעקב, ויעקב הוליד את יוסף בעל מרים, אשר ממנה הולד ישוע הנקרא משיח.

הקול מאוב מקרבי יצא, אך לא אני הוא שהשמעתיו. אדרבה, זר הייתי לו, ולא רק זר, כי אם עויין. ביחיד בשלביה האחרונים של מגילת היוחסין. משיצא מפי שמו של ישוע חזר המדריך להיות בדרל אינטלקטואלי שנון ופרץ בצחוק. כל הקהל החרה אחריו. רק שתי דמויות ארשת כובד הראש לא סרה מפניהן: חווה ההרה ומאשינקה. ופתאם נתחוור לי שחווה ההרה דומה למרים המתאבלת שבכנסיית סן פטרו אשר ברומא, והשם מאשינקה אינו אלא קיצור שמה של מאריה, היא מרים אחותו של משה, שלפי הקוראן המפליא לעשות בערבוב יוצרות ובלבול תקופות, היתה אמו של ישו. והנה מאשינקה אינה מאשינקה אלא אותה נערה המצוידת בפלצור שניסתה ללכוד את דויד, והנערה, שניסתה – בהצלחה או שלא בהצלחה – ללכוד את דויד היא שהופיעה בטלביזיה בלוגאנו, לאחר שהתאמצה, כשתים-עשרה שעות לפני כן, לעבור מעל לברכי במטוס אל-על, שבו ישבה קודם בסמוך אלי ועיינה בעיתור, נערה שאני כיניתיה בשם נפרטיטי.

• די – צווחתי בכל כוחי וקולי הצרוד והדק הרעים הפעם כרעם והחריש את צחוק הקהל – די! הפעם לא נרשה. לאחר שהשכיל במאמצים אל-אנושיים לעמוד על רגליו, לא נרשה שהכל יחזור בשניה! היה לא תהיה! לא יהיה ולא יקום! נכריתנו בעודו באיבו!

הבקעתי לי דרך בין הקהל ובעטתי בכרסה המתעגלת של חווה.

צעקת אימים נתמלטה מפיה של מאשינקה. חווה ההרה התנודדה בכבדות, כפי שרק פסל מונומנטלי יכול להתנודד, ולאחר שעמדה זקופה כשש מאות שנה צנחה אבנית על הרצפה. ההד האדיר של עצמת החבטה גבר רגע על זעקתה הנוקבת של מאשינקה ובלעה אל קרבו.

הכל עטו על חווה להרימה…

ז    🔗

כשמצאתי את עצמי שוב יושב במטוס יחד עם יפוּנה אחנאתין ונפרטיטי, היה לבי סמוך ובטוח שכל המוצאות אותי מאז ישבתי עמם באחרונה לא נתארעו אלא בחלום חזיון לילה, או ביתר דיוק בכמה חלומות שבאו בזה אחר זה.

ואולם עד מהרה ראיתי שחלו כמה שינויים, שהעידו כי טיסתי הנוכחית אינה בדיוק הטיסה הקודמת. ראשית כל, עכשיו חזרנו וישבנו, כפי שהיינו ישובים לפני שנפרטיטי התחלקה ונחבטה ברצפת המטוס, דהיינו: אני באמצע, היא ליד החלון ואחנאתין הכרסתן סמוך למעבר, והרי לפני שנרדמתי ישבתי אני ליד החלון במקומה של נפרטיטי שנתפנה, ולא ייתכן כי בשנתי החלפתי את המקום. שנית, עתה קראה נפרטיטי לא עיתון לועזי כי אם⁵ ספר עברי. ושלישית, ספר התנ“ך וקובץ ציוריו של שאגל נעלמו, ואחנאתין החזיק בידו חוזרת זהובה קטנה ועיין בה. גחנתי והצצתי מלמטה בשער החוברת. לאורה הקלוש למדי של נורת המושב קראתי: יונתן רטוש, חופה שחורה, שירים, הוצאת מחברת לספרות, התש”א.

פלטתי כעכוע מגרוני ושאלתי בהיסוס:

• היית בפאריס?

• כן – השיב אחנאתין בנחת ולא גרע עינו מן החוברת.

• שוחחת עם שאגל?

• כן.

• האם קיבל את הצעתך?

• איזו הצעה?

• לאייר את “שיר השירים”

• לא – ענה, גם הפעם בלי התרגשות אלא שעכשיו הניח את הספר על ברכו ונתן בי את מבטו – האמן נא שלא אכפת לי.

• מדוע?

• משום שיש לי רעיון אחר. הקשב!

הוא הורה על החוברת, דפדף בה והתחיל מדקלם:

והוא מכה על חטא, והוא מכה על תוהו,

והוא מרעיד מיתר פקע איבו בכדי

והוא דמום כהד

ומרצד כמוֹהו

הוא מצטמר למנגינת לכה דודי.

אַת יחידה כצל,

אַת בוגדה כנחל,

אַת תצעני לכל, לכל עובד ושב;

אַת מתוקה כליל

אַת חמוקה כשחל

אַת מפכה כנחל בשרב.

הנה הנו: דו-שיח חדש, מהדורה מחודשת של הדיאלוג הנצחי בין העם והארץ. האם לא חשת? הוא, הגיבור מדבר במונחי התפילות, המסורת, האמונה, המושגים הדתיים המקובלים. והיא, שבגדה זו עם עמים אחרים, מתוארת בדמיונו כאחת הזונות נוסח יחזקאל, ואף-על-פי-כן אהובה לנצח, אחת ויחידה לו, המלוותו כצל. והדימויים – כל ארצנו כולה בהם, ביחוד לפני הפרחת השממה: צל, נחל, ליל, שחל, שרב. ובבתי השיר הבאים לאחר זה שקראתיו באזניך: אַת תלהטי לכל עובר ושב, ערומה כליל, צוחקה כנחל האכזב, תלחכמי בכל אשר יאהב… כל זאת – היא. והוא! הוא דולק בלהב נר נשמת אדם ח… ח… נר נשמה… מתנודד למנגינת בשר ודם, משתרבט בלהבות בין הבתרים ח…. ח… אברהם אבינו… מנגן בבהט אבן את נשמת… ח…. ח… נשמת כל חי תהלל יה.

רציתי לשאול אותו שמא עומד הוא להציע לשאגל שיאייר את שירו של רטוש, אך נמנעתי משום מה.

• רצונך שאקרא לפניך את כל השיר?

• לא – פסקתי קצרות.

הוא חזר לעיין בחוברת ואני חזרתי אל השערתי בדבר החלומות, אלא שעכשיו הוספתי אליהם גם טיסה זו כשלעצמה, שכן בטיסה הקודמת היתה מגמת פניו של המטוס ציריך, ואילו עתה הכריז הקברניט בגלוי, שאנו מתקרבים ללוד.

ואכן עד מהרה נחתנו בשדה התעופה. לאחר הנוהל המקובל ליד אשנב הקבלה ראיתי את קורחינוב שבא לקבל את פני. לא היה בידי שום חוזה על מכירת פטנט לייצור משקאות אלכוהוליים. יתרה מזו: לא היה בידי שמץ של הוכחה על פגישה כל שהיא עם קוששינו. למעשה אפילו בברכת פרידה לא זיכינו זה את זה, ומאז נפילתה של חווה בארמון הדוג’ים לא ראיתיו; למעשה לא ראיתי איש מאז, חוץ מאחנאתין ונפרטיטי, שראיתים פוסעים לעברו של קורחינוב ומקדימים אותי. למען הדיוק: עדיין לא ראיתי את פניה של נפרטיטי, שכן במטוס היו מכוסות בספר, ועכשיו שערותיה הארוכות הסתירון מעיני.

אחנאתין רמז לנפרטיטי והיא פתחה את ארנקה, שלתה מתוכו מעטפה ונתנה לקורחינוב. הלה נטל את המעטפה, הודה בניד ראש קל לנפרטיטי, קרץ בעינו לאחנאתין (כן, קרץ קריצה של ממש בעינו השמאלית וקריצה זו היא אחת העובדות המעטות בכל הפרשה, שעליה מוכן אני להעיד בשבועה כי אינה פרי דמיוני שלי), עבר מהם בחיפזון וחש לקראתי עם שהוא תוחב את המעטפה בכיס הפנימי של מעילו.

• ברוך הבא! – קרא במאור פנים ולחץ את ידי.

• שלום – אמרתי בשפה רפה עם שאני חושש מפיו בשל החקירה הצפויה לי.

קורחינוב לא חקרני. באדיבות רבה הוליכני אל מכוניתו והסיעני ירושלימה. בכל הדרך לא הוציא הגה מפיו. מובן מאליו שגם אני מילאתי פי מים.

משהגענו לבירה היתה השעה שמונה בבוקר.

במבואות העיר שאל קורחינוב:

• למשרד או הביתה?

• למשרד – עניתי.

לא יצאו דקות ספורות ועמדתי ליד דלתו של חדר, שאליה היה צמוד השלט: “יצהר מושינסקי, עוזר ראשי לממונה על פרסומי המשרד”.

לא הייתי מתפלא לוא בפתחי את הדלת הייתי מוצא את עצמי ליד שולחן הכתיבה רכון על דו"ח ביצוע המטלות לשנת התקציב 1969/70.

 

שנגילה או ספר המסעות של בוריס תמרין    🔗

פרק ראשון    🔗

א

“ואם בהפליגך אל ארץ הקודש, תעגון ספינתך בנמל הונג-קונג, אנא הודיעני על כך מראש, למען יהיה לאל-ידי לקבל את פניך כיאות ולהראות לך את העיר הנאה ואת שׂכיות חמדתה, שגולת כותרתם שָׁנְגָלִינָה”.

כך כתב לו, לבוריס תמרין, ידידו ואסילי מילנקוֹ, שיחד עם בוריס סיים גימנסיה רוסית באחת מערי המזרח הרחוק ובלעדיו נסע להמשיך בלימודיו באוניברסיטה האנגלית של הונג-קונג. כנראה היתה דעתו נוחה מאד מאותה אוניברסיטה, ולפיכך ניסה לשדל גם את בוריס שיבוא ללמוד בה, אלא שבוריס השיב לו כי משאת-נפשו האוניברסיטה העברית שעל הר-הצופים בירושלים, וכי נדר נדר שלא תדרוך כף-רגלו בשום אוניברסיטה אחרת.

היה זה ניסוח קיצוני מדי, שכּן לא יצאו חדשים מספר מאז שלח בוריס את תשובתו וכבר דרכה רגלו – יחד עם רגלו של ואסילי מילנקוֹ ידידו – על אדמת האוניברסיטה של הונג-קונג, הואיל והדברים התרחשו כפי שחזה הלה במכתבו: בדרכה ארצה עגנה הספינה באותו נמל. בוריס נענה להזמנת ידידו והודיע לו על כך מראש, ואילו ואסילי קיים את הבטחתו, בא להקביל את פניו ואף הראה לו את שכיות החמדה של הכרך, ששימש מעוז כלכלי, פוליטי ואסטרטגי לקיסרות הבריטית, שבאותה תקופה עמדה עדיין בשׂיא עצמתה. לו חי בוריס בימים שבּהם נכתבים הדברים, ולוּ עכשיו ביקר באחת מעריה של סין, ודאי היה מזין עיניו במיליון ואחד דברים, מנסה לספוג את תרבותה עתיקת-הימים ואת ההווי הססגוני שלה, מטה אוזן לרחשי לבותיהם של בני-העם, אשר אין דומה לו במספר אוכלוסין וכולי וכולי וכולי… ברי לנו שכך היה אילו ביקר בוריס בהונג-קונג כיום… אילו יכול היה לבקר בה כיום… אילו היה לאל-ידו בכלל להלך עלי-אדמות כיום… אבל אז, בשנת 1936, בימי המאורעות בארץ-ישראל, ידע בוריס על כל פצצה שהתפוצצה בירושלים ועל כל מושבה או קיבוץ שהותקפו על-ידי הכנופיות, עקב אחר כל ידיעה ובדל-ידיעה על הארץ, ככל שהתפרסמה בעתונות הרוסית של סין ויפאן או של ריגה ופאריס (עתונות סובייטית לא הגיעה אליו באותו מרכז האמיגרציה הרוסית שבמזרח הרחוק), ואילו בתוך המתרחש סביבו הילך בעיניים עצומות. ארץ-ישראל היתה אז מציאוּת בעיניו וסין תפאורה צבעונית בת-חלוף, שלא קסמה לו כלל משום שלא נתן דעתו עליה.

לפיכך כמעט לא נשתמרו בזכרונו רשמים עמוקים מסיורו הנאֶה בהונג-קונג, כשם שלא נשתמר בו זכרון רצוף, ער, צבעוני, שופע-חיוּת מכל אותו המסע הססגוני שערך ממנצ’וּריה ועד חיפה בדרך האוקינוס ההודי, פרט למִשקע אחד בודד, אשר פעמיים בחייו צף ועלה בכוח-איתנים מנבכי נשמתו אל תודעתו, צנפוֹ צניפה וכרוח-סערה טילטלוֹ טלטלת-גבר והריצו על-פני ערים וארצות היישר אל זרועות כליונו.

לימים נעשה בוריס תמרין סופר, אך בשום סיפור מסיפוריו אין אנו מוצאים תיאור של אותו זעזוע שבּרבות הימים הצעידוֹ אל אבדנו, אף כי באחד מספריו הראשונים יש תיאור מדולדל, רשמי-תייר קלושים על הונג-קונג, בזו הלשון:

"השמש שקעה. הר שחור חסם את דרכה של האניה. האניה קרבה לנמל. בשמיים נדלקו כוכבים. ההר נאפד אבנט חלזוני משוּבץ אבני-חן מבהיקות. רצועות אור התפתלו ונעו מתחתיתו ועד לפסגתו השרויה בענן סמיך, אפל ומסתורי. האניה עגנה.

"מאות סיניים הגיחו מן החוף ופשטו על המחלקה הרביעית. חרקו הבּריחים, הוצבו מכוֹנוֹת, וממעמקי הספינה הועלו ארגזי-ענק. תיבות שולשלו. שורות-שורות של סבלים עמסו משאות חתומים בכתבות שחורות של שמות בתי-מסחר מכל קצווי ארץ. רעש, צעקות, צריחות.

"ובבוקר נגררים אחר הרעש אל העיר עצמה.

"העיר הונג-קונג השתרעה משפת הים עד לפיסגת ההר. על שפת הים התגוררו הטאימין, אנשי-המים, שבילו את ימיהם בספינות-מפרש. שם, בתוך הסירות, נולדו, חיו, התחתנו, פרו ורבו, ומתו. על פיסגת ההר היתה האוניברסיטה, ובין שפת הים לפיסגה היו סבּלים סיניים נושאים אלונקות-אפיריון, ובהן אנשים שכובים-למחצה בכורסות. שלטים צרים השתלשלו מעל לחנויות, כסרטים מקושטים בהירוגליפים שמנים. שוטרים הודיים חסונים בעלי-זקן השקיפו בבטחון שקט על סביבותם, ובלי להרים את השרביטים התקועים בחגורותיהם ניצחו דּומם על תזמורת גרגרנית של תגרים למיניהם, מוכרי מרכּולת מנוּמרת. בעלי מסעדות ניידות נשאו באסליהם חבילות מהבילות שאֵדן עלה ופרש דוֹק לבן על הירוגליפים אדומים, ליחך בלשונות דקות את האותיות הלאטיניות, שהכריזו בלשון האנגלית על בנקים, משרדי נסיעות וסוכנויות. “כשהפליגה האניה סובבוה עשרות סירות נהוגות בידי נשים. מעל הסיפון נזרקו מטבעות. ילדים צללו במים ותפסו את המטבעות בפיותיהם. חיוך רחב היה מתפשט על פני האֵם כל-אימת שהופיע ראש בנה הקטן על-פני המים ובין שיניו הבהיק המטבע. מסיפון המחלקה הרביעית מחאו כף. מסיפוני יתר המחלקות הוטלו מטבעות”.

לא נותר לנו אלא לתהות על תהפוכות רוחו של סופר לנוכח העובדה שהמקום בו נתנסה בוריס תמרין בחווייה, שבּרבוֹת הימים הוּכח כי היתה טבילת-האש של נפשו וגחלתה לחשה בכל הסופות של חיי-רוחו הסוערת, לא זכה אלא לקטע עלוב זה בפנקסו של מתבגר, שהיה לתייר.

ב

היה זה לאחר יום סיור מיגע למדי, בחדרו של ואסילי מילנקו, בשיכון-הסטודנטים של אוניברסיטת הונג-קונג, הגיש משרת סיני ארוחה נאה לשני הידידים ומשסיימוה הוליך ואסילי את בוריס אל משהו מעין חדר-אמבטיה, הושיבוֹ בחבית-עץ עגולה, ואף סייע בידו להתרחץ בכלי משונה זה שלא הורגל בו, כדי לשוּף מבּשרו את שכבת אבקוֹ של הסיור היומי בהונג-קונג יחד עם שכבות קודמות, שהועלו בשלושת ימי ההפלגה במחלקה רביעית של אניה טראנס-אוקיאנית, שיצאה משנחאי אשר בסין ומגמת-פניה מארסיי שבצרפת. תוך כדי הרמת התרומה הנכבדה לנקיון גופו של בוריס התחייך ואסילי לפתע ובעיניו נדלק אותו שביב ערמומי חינני, שכּה חיבּבוֹ על בוריס עוד כאשר חבשו ספסל אחד בכיתת בית-הספר.

“ועל שנגלינה אינך שואל אפילו?” הטיח ואסילי כלפי חברו בתמיהה גלויה ובתרעומת נסתרת.

ואכן מרוב יגיעות שהתיגע בוריס בנסיעה ולפניה נשתכחה ממנו אוֹתה מלה משונה, שבאה להגדיר את גולת-כותרתן של שׂכיות החמדה אשר בהונג-קונג העיר.

מבויש קימעה הזדקף בוריס באותה חבית דמוּית גת עתיקה, ובאין מענה בפיו התחיל לשוף בשקידה יתירה את פניו ואת שערות ראשו.

ואסילי לא הרפה ממנו.

“שנגלינה מחכה לך”, הכריז בקורטוב חגיגיוּת. “האם זה שם סיני: שאנְ-גלי-נָא?”

“לא, זה שם בן-בלי-לשון, והוא עתיד להיות בינלאומי”, הצהיר ואסילי במפגיע וחזר על השם, עם שהוא מאריך בהגיית הברות, “שאנגאלינה”.

“אני מבין כי זו אשה?” הפעם נשמעה בקולו של בוריס שמינית-שבשמינית של סקרנות.

“לא, היא אֵלָה”, פסק ואסילי.

ג

ואסילי מילנקו רוסי היה. הוא נמנה על הכנסיה האורתודוקסית, ובהשפעת הפילוסופיה הדתית האקסיסטנציאליסטית של הניאו-סלאבופילים, שצצו באותה תקופה באמיגרציה הרוסית שלאחר המהפכה, היה מפגין לפעמים את דתיוּתו אם בדרך של השתתפות במיסות הנערכות בכּנסיות בחגים ואם בדרך של טבילה בנהר בחג-ההתגלוּת. מכיון שחג זה חל, לפי הלוח האורתודוקסי, ב-19 בינואר, היו כל הטוֹבלים עוברים בסך ברחובותיה של אותה עיר שבצפון מנג’וּריה ובראשם כוהן נושא צלב-זהב – משום כך היתה צעידה זו קרויה בשם “תהלוכת הצלב”. כשהיו מגיעים אל הנהר הקפוא, מבקיעים היו פירצה בקרח ובטמפרטורה של 20 מעלות מתחת לאפס היו פושטים בגדיהם ושוקעים עד צוואר במי הפירצה. אכן, היתה זו הפגנה משכנעת, ולא בכדי היתה הערצתם של כל תלמידי הכיתה נתונה כל שאר ימי החורף לואסילי, ואיש לא הטיל ספק בכנות אמונתו הנלהבת.

אין תימה, אפוא, כי בשעה שאמר כי שנגלינה אלָה התעוררו בבוריס אסוציאציות בכיוון הנוצרי דווקה. לא על אלָה חשב כי אם על הבתולה הקדושה של הנוצרים, על המאדונה – אֶם-אלוהיהם. אסוציאציות אלו לא נחלשו גם כאשר שׂמו השנַים לדרך פעמיהם ולאחר זמן-מה עמדו בכניסה של בנין-אבנים גבוה וקודר, שהזכיר לבוריס מנזר אורתודוקסי. ואסילי הקיש בשער בפיסת-יד עשויה ברזל, שהיתה תלויה עליו, וכפי שציפה בוריס פתחה להם את השער אשה בגיל-העמידה, לבושה שחורים.

משראתה את ואסילי גדה לו בראשה לאות שלום ובלי אומר ודברים הוליכה את שני החברים בחצר מרוצפת אבנים גדולות ומרובּעות אל מפתן עשוי חמש מדרגות. כשעלו אל המפתן החוותה האשה קידה והסתלקה עם שחיזקה בבוריס את הרושם כי אכן נזירה היא. גם כשפסע אחרי ואסילי עקב בצד אגודל בפרוזדור צר וארוך עדיין סבור היה כי במנזר הם שרויים, ולא עוד אלא שסימוכים מצא לסברתו זו משנעצרו ליד אחת הדלתות שבפרוזדור וּואסילי הקיש בה וקרא בקול רם:

“שנגלינה, קיימתי את הבטחתי, הבאתי לך את חברי הנוסע אל הארץ היעודה”.

רגע – ליתר דיוק, קצת למעלה מדקה – ציפה לתשובה, ומשלא באה לחץ על הידית, פתח את הדלת, זז קימעה וביד בטוחה ואיתנה – חסון היה ואסילי וספורטאי מעולה – הדף-דחף, הטיל אל תוך החדר האטום את בוריס, וסגר עליו את הדלת.

ד

בתחילה לא חש בוריס אלא בריחות בלבד – חריפים, משכרים, מגרים. דומה היה כי בשׂמים, פרחים ותבלינים אגדיים התערבבו יחד בקטורת ערפילית הפורשׂת דוֹק על עולם-ומלואו. מעט-מעט התפזר הדוק, ועיניו המגורות של בוריס התחילו לקלוט רשמים ולהעבירם מבעד לסחרחורת-שכּרון אל מוחו המקוּטר מוֹר ולבוֹנה.

אור-דימדומים רך שׂרר בחדר. האמנם חדר? אם כן, הרי היתה זו נִשכּת-פלאים, והתמשכה עד לאופק שהצטהב, אם מחמת זריחה, ואם מחמת שקיעה. קווי דמויות שונות הצטיירו במטושטש בצל האילנות וחיה דמוּית=סוס, שרק בשל רכּות הצבעים שאפפוּה דמתה ליצור מיתולוגי, רעתה בגן-עדנה. במרכז השדרה, על כן-אגרטל, שהיה עשוי זהב או שנראה עשוי זהב בשל קרני השמש העולה (או השוקעת), נראה פסל המחזיק כד על שכמו, ועוֹף אֶרך-זנב נאחז ברגליו בשׂפות קערתו של האגרטל והוא מצפה למים; צמא היה, אך איש לא שעה אליו – איש מבין השלושה שנמצאו בחדר מלבד בוריס. ואלה השלושה:

על מצע-אגרמון שופע קיפולים שכבה אשה ערומה. לא על צדה שכבה ולא על גבה אלא כבחצי-תפנית שבין שכיבת-גב לשכיבת-צד, צמידים אדמדמים בזרועותיה, רביד אדמדם לצווארה, וקצהו של משולש השׂער שנשאר מגוּלה מעל למסתור רגליה הצומדות אף הוא אדמדם היה ולכן דמה לעדי. אשה היתה זו ולא אֵלָה, במלוא גמישוּת שדיה הזקופים, במלוא רוך בשרה היושב על מילאת, במלוא נקביוּת שורר בטנה הכּומסת את גנזי רחמה, ובמלוא האמהוּת של ירכיה, הגוברות על צמידוּת הצינעה של הרגליים ומתעגלות כזרועות בתנועת מחבוק שפירושה הזמנת-נצח לבוא אל הגן ולאכול פרי-מגדיו, במלוא חלקת העור העדנדן, המחזיר כראי את קרני-השמש ומקרינן סביבו ועל כן אין לשיזוף שליטה בו, ומיום הּלידה ועד יום המוות הוא פורשׂ עצמו במעטה ענוג על הגוף שהוא נועד לעבדו ולשמרו. כף יד-ימינה נחה על שריר-הירך סמוך לבּרך הימנית ויד שמאלה נשענה על כר לבן, שדומה היה לענן שהעיב במפתיע חלק מנגוהות נחשולי-הארגמן של מרבדי מצעה, אשר נפרש כמין סככה מעל לראשה – ביתר-דיוק, מעל מה שהיה צריך להיות ראשה, שכן הראש עצמו לא נראה לעינו של בוריס. מכוסה היה בגוף של תינוק רך ושמנמן, ששׂערו מסולסל, עיניו חייכניות וכל-כולו מתרפק על האשה, חובק בכף-ידו האחת את כתפה, ואת האחרת – זערורית פשׂוקת-אצבעות – מניח מעל לשדה השמאלי ותר אחר ראשה שלה עם שהוא נובר כמדומה מתחת לגופו-הוא על-מנת למצוא את עיניה ולהטיל בהן קורטוב מן החיוך שבעיניו. סמוך למרגלותיה ישב גבר צעיר, לבוש בגדי-ארגמן בלוּלים בשחור: שערו היה שחור, אפודה שחורה עטפה את גבו ופסים שחורים ריצעו את מכנסיו הרחבים, שהגיעו עד לברכיו – לבוש משוּנה שבּאותם הימים לא הכּירו בוריס כל-עיקר ולא ידע את מוצאו ואת תקופתו. הגבר ניגן בעוגב – אף הוא בצבע ארגמן רצוּע שחור. הוא ניגן, אך העוגב לא הפיק אפילו צליל אחד. גם כל שאר הנמצאים בחדר לא השמיעו קול – לא אדם ולא חיית-השדה אף לא העוף אֶרך-הזנב המצפה לטיפת מים מקערת האגרטל. וכשם שלא הוציאו הגה כך לא הנידו אבר, אף לא כדי שאיפת אוויר לנשימה. הכל קפא על עמדוֹֹ; אפילו האילנות עמדו זקופים ותמירים זה מול זה ועד לקו-האופק התגבּהו ללא זיע.

עד אנה?

עדי עד, עד עולם, עד אין סוף… לולא הגבר הנאה, שבעודו מנגן בידו השמאלית הפנה ראשו פתאום לעבר האשה. ומשהפנה ראשו לעבר האשה נוכח בוריס לתמהונו הרב שאינו אלא ואסילי מילנקו, איך נכנס לכאן? הרי עתה-זה (ואולי לפני מיליוני שנים, לפני בריאת העולם) סגר את הדלת על בוריס ונשאר בחוץ! ושמא אין זו אלא אחיזת-עיניים? מיקסם-שווא מעשה-להטים? ואסילי המנגן בעוגב, גוף האשה הצף בלי נוע על נחשולי ארגמן, התינוק המכסה את ראשה – הכל, הכל חזיון-תעתועים, משחק צורות וצבעים, תעלול של שכרוֹן-חוּשים… הוא זינק לעבר האשה, כרע על ברכיו ליד מצעה, שיקע ראשו בקימוּר בטנה ושפתיו דובבו בטירוף-הזיה משנק-מתלעלע:

“שנגלינה, שנגלינה, שנגלינה”.

ובעוד שפתיו נוטפות רחש על-פי השורר הפך השורר תהום ולחשוֹ החנוק של בוריס הידהד בה כרעם בין צוקים. עמוקה היתה התהום, אפלה ללא מִפלש וקרן, אך רווּית ריחות ועתירת קולות. הניחוחות, שהיכּו באפּו, התנסכו בה עד-פקיעה והדי לחשו הרועם הרסו אל חומותיה לבקען. ובוריס רואה את הקולות ואץ כל עוד נפשו בו לרסן את השתוללותם. צולל היה כעופרת בניחוחות אדירים וגורר אחריו את הכל: את כל אשר לו ואת כל אשר לא לו.

ה

בבוקר, משפקח בוריס תמרין את עיניו, נמצא שכוב במיטת-ברזל, על מזרן ללא סדין ומכוסה שׂמיכה צבאית. מכל אשר ראו עיניו בליל-אמש לא זכר דבר וחצי דבר. אפילו את כאב-הראש שחש בו ייחס לאפשרות של משתה קטן, שערך אתמול עם ואסילי, וכיון ששתה לשכרה נשתכחו ממנו כל המוצאות אותו בליל-אמש – כפי שכּבר אירע לו לא פעם. לבי היה סמוך-ובטוח שעדיין הוא נמצא באוניברסיטה של הונג-קונג, שכּן החדר בו התעורר משנתו דומה היה בכּל לחדרו של ואסילי, שאותו ראה אתמול – ריהוטו שולחן ושרפרף, ארון נמוך – מעין קמטר – ושלושה מדפי ספרים ריקים. בגדיו היו מונחים על השרפרף, מקופלים בקפידה.

בוריס קם ולבש את הבגדים – עדיין לא היה מתגלח אלא פעמיים, או אף פעם אחת בשבוע בלבד. אך עמד לצאת כדי לרחוץ את פניו ולהיפרד מואסילי והנה נשמעה נקישה בדלת. בוריס לחץ על הידית ובפּתח ניצבה ואליה, כן, ואלנטינה דיקשטיין בכבודה ובעצמה.

בת-כיתתו היתה ואליה. יחד עמו ועם ואסילי סיימה את הגימנסיה. בכיתה האחרונה נרקמו יחסי חיבּה בינה לבין ואסילי, אלא שוואליה יהודיה היתה, חברה בתנועת-נוער ציונית קיצונית, ולא אחת נשבעה לפני בוריס כי על אף כל ההרגשות שלבּה רוחש אל ואסילי לעולם לא יחרגו יחסיהם מתחום של ידידות בלבד, שהרי הוא רוסי אדוק בדתו והיא תעלה לארץ-ישראל מיד לאחר שתקבל רשיון-כניסה. משום כך הופתע לראותה כאן ולא הסתיר את תמיהתו.

“ובכן, את כאן?”

ואליה הייתה ג’ינג’ית חיננית, שמנמונת, רחבת-שת ועגולת פנים, שקוּשטו לתפארת באף רומי-קלאסי, מתוך סתירה בולטת לכל מהותה. בדרך-כלל חייכנית היתה, אך הפעם לא העלתה אף צל של בת-צחוק על שפתיה. בכובד-ראש מוחלט, שלא הלם אלא את אפה הרומי בלבד, הודיעה יבשות: “אין לנו זמן לשוחח על כך. עליך למהר. האניה מפליגה בעוד שעה. שכרנו אפיריון בשבילך. הוא יוריד אותך למטה, ומשם תגיע באוטובוס רגיל”.

“מה פירוש שׂכרנו?”

“שכרנו – ואסילי ואני”.

“היכן ואסילי?”

“עסוק. יש לו הרצאה עכשיו”.

“בתקופת החופש?”

“כן, קורס מיוחד. הוא מוסר לך דרישת-שלום ומאחל נסיעה טובה”.

“אני רוצה לרחוץ”.

“אני מצטערת. אין לך שהות…”, פלטה בעצבנות; ניכּר היה שרוחה קצרה. “תרחץ באניה. על-יד תחנת האוטובוס יש קיוסק. שם תוכל לקבל כריך ולימונדה. טוב שאתה לבוש כבר. נלך”.

לתמהונו של בוריס התברר לו שלא במעון-הסטודנטים של האוניברסיטה ישן הלילה אלא בבנין-אבנים גבוה וקודר, המזכיר מנזר אורתודוקסי. אט-אט פסע אחרי ואליה בפרוזדור צר וארוך, עד שהגיעו למפתן עשוי שלש מדרגות וירדו בו אל חצר מרוצפת אבנים גדולות מרובעות ומוקפת חומה. את חומת-השער פתחה לפניהם אשה בגיל-העמידה לבושה שחורים. ואליה החרישה כל הדרך. רק ליד השער נדה בראשה לאותה אשה הדומה לנזירה.

בחוץ חיכה לבוריס האפיריון.

“דרך צלחה”, הפטירה ואליה כמי שכפאה שד, בלי כל ניצוץ של חמימוּת בעיניה. לא היתה זו ואליה – היה זה רק האף הרומי שלה. לכן נפרד ממנה בוריס בלי אומר ודברים, בלי לשאול אף שאלה אחת על מעשיה, מאווייה ותכניותיה.

“מה טעם לשוחח עם אף רומי?” אמר בלבו תוך התבדחות נוגה, ובאותו רגע זכר שוואליה נעדרה ממסיבת-הפרידה שערכה תנועת-הנוער שלהם לכבודו ערב צאתו לדרכו ארצה-ישראל.

היא כבר היתה אז כאן, בהונג-קונג.

ו

עשרים-ושמונה ימים ארכה הדרך באותה תקופה מנמל הונג-קונג המוליך אל האוקינוס השקט עד נמל פורט-סעיד החותם את מערבה של תעלת-סואץ. עשרים-שמונה ימים עמד בוריס תמרין על הסיפון. השקיף על הים וניסה לזכור את המוצאות אותו באותו בנין קודר דמוי-מנזר, שאליו הוליכוֹ ואסילי וממנו הובילתו ואליה.

מזוודה מלאה ספרים נטל עמו מספרייתו של אביו: דברי-ימי ישראל מאת גרץ-שפ"ר, דקדוק הלשון העברית מאת ויזין, שמשוֹן הנזיר מאת ז’בוטינסקי, גיאוגרפיה של ארץ-ישראל מאת בראוור. ניסה לעיין בהם ולא יכול. מרחבי מים רבים – לטושים, צלולים ועמוקים כאספקלריה מאירה – התנדנדו קצובות באוקינוס ההודי, נסכו בו שיכּרון והרדימוהו. לפתע גילה במזוודת הספרים אנתוֹלוגיה של ספרות סינית באנגלית, שאחד מידידיו בישראל ביקש ממנו להביאוֹ לו, והתחיל לדפדף בה.

בעל תורת היחסוּת הסינית, הפילוסוף צ’ואנג-צה, כתב: “פעם אחת חלמתי אני, צ’וּאנג צה, שאני פרפר המעופף הנה והנה. אכן, פרפר לכל דבר. להוט הייתי רק ללכת אחר שגיונות הפרפר שלי ולא הייתי ער כלל לאישיותי כבן-אדם. פתאום התעוררתי, והנה שוב שוכב אני בעצמי, אני ולא אחר. ועתה איני יודע אם אז הייתי בן-אדם החולם כי פרפר אני, או שעכשיו איני אלא פרפר החולם כי בן-אדם הוא”.

והנה למקרא הדברים האלה צף ועלה לפתע לעיני רוחו של בוריס החדר רווּי הריחות וכל אשר בו. משדרת-האקליפטוס ועד לעוגב, ומן העוף שמעל לאגרטל ועד לאשה שעל ארגמן המצע. רק את שמה של האשה נבצר ממנו להעלות בזכרונו.

אז הוסיף בוריס לדפדף באנתולוגיה של הספרות הסינית וקרא בה סיפורים ודברי-הגות ושירים רבים עד אשר נתקל בשיר של אשה סינית, שנכתב בשנת 769 לפני הספירה ונסתיים במלים: “לא ייתכן כי חכמים יבינו לב אשה”. אותה שעה, יחד עם חרוזי השיר, נצטלצל באזניו גם שמה של האשה אשר בחדר, זו אֵלתו של ואסילי: שנגלינה.

ומן הרגע הזה ועד עברוֹ את תעלת-סואץ היו כל השעות הרבות קודש למאמץ על-אנושי לשלוֹת דברים ממעמקי תהום רבה, אשר אל תוכה צלל ברדפו אחרי הקולות משהשיק שפתיו אל שררה של שנגלינה.

האניה עגנה בנמלי ערים אקזוטיות, היכלי-שן הודיים התנוססו לנגד עיניו, שקיעות-ים וזריחות-אוקינוס התפרסו לפניו. דגי-ענק התרוממו כבתולות-מים והתעופפו מעל לגלים, איים דמויי ריקמה אדומה קישטו את מִשטחי-המים, אוכלוסים צבעוניים – בעורם ובלבושם – הגו את מילותיהם בלשונות הממַצות את כל סולמי-הקולות האפשריים – בוריס היה עיור וחירש לכל אלה. בעבודת-נמלים מיגעת, נדבך אחר נדבך, תמונה אחר תמונה, צליל אחר צליל, קו לקו, צו לצו, זעיר-שם זעיר-שם, כארכיאולוג המקים ארמון עתיק מחורבותיו – שיחזר בדייקנות מדעית את כל אשר היה ולא היה.

ז

בגסות-רוח אחז ואסילי מילנקו בשערותיו של בוריס, התיק את ראשו מבּטנה של שנגלינה והטיחוֹ אל הרצפה. באותה גסוּת נטל את התינוק, שהתרפק על שנגלינה, וזרקוֹ אל תוך זרועותיו של בוריס. התמרמרות, זעם, עלבון – כל ההרגשות הללו התגעשו בנפשו של בוריס, אך על כולם גברה הסקרנות: משהוסר התינוק מראשה של שנגלינה ציפה בדריכות לראות את פניה, אך פניה לא נראו – לא היו לה פנים.

כדור-מתכת – חלק, מלוטש, מבהיק, מושלם מבּחינה גיאומטרית - נגלה במקומו של הראש. גדולה מזו: גם הגוף הנשיי – גופה של אשה שכל-כולה נועדה להיות לבשר אחד עם איש ולאֵם כל חי עלי-אדמות – התכסה שכבה אטומה שהפכה ברק מתכתי, והאברים הפסידו את עגלגלוּתם ונעשו מרובּעים, משולשים וזיגזגיים. רגליים-גלילים, ידיים-חרוטים – ממש לנגד עיניו הפכה שנגלינה להיות רובוט.

בוריס סירב להביט; הסב ראשו וראה איך ואסילי מפרק את העוגב המפואר, ומגזרי עץ-האלון עתירי הציצים והפיתוחים הוא מרכיב צלב ותולהו על סככת-הארגמן. בעוד בוריס תוהה על מעשיו של זה נוטל הלה את התינוק מזרועותיו ובקור-רוח ענייני – כנַגר השוקד על מלאכתו – הוא מסַמר את ידיו ורגליו אל הצלב. התינוק לא בכה – רק השפיל ראשו, פניו התארכו, גופו הצטמק, תלתליו הפכו קצוות-שׂער ארוכות, ואף נדמה היה שזקן-תיש התחיל לצמוח לו מתחת לסנטרו, אותה שעה חש בוריס שגם הוא עצמו זקן ארוך יורד לו על-פי מידותיו ושׂערותיו גדלו פרע.

“צעַק!” צווח ואסילי.

“אֵלי, אֵלי, למה עזבתני!”

פלט התינוק בנעימת תלמיד המדקלם קטע שנצטווה ללמדו על-פה.

“לא אתה”, הפטיר ואסילי לעבר התינוק, “אתה צעַק!” צווח בפנותו אל בוריס.

“מה אצעק?”

“צעק: צילבו אותו!” הוא רקק על כפות ידיו והתחיל לרחוץ אותן ברוּקו. בוריס לא צעק “צילבו אותו”. אדרבה, הוא מילמל דברים משונים על הניכּור שפשה בין אדם לאדם, על הצורך להפוך את האנוש לטבעי ואת הטבע לאנושי, על הייעוד המשיחי של הפרולטריון התופס מטבעות בפיו תוך כדי צלילה במי הנמל ועל חוק ריכוז ההון. בדבּרו הוציא את ארנקו מכיסו והחל למנות את השטרות שנתנו לו הוריו לדרך.

ואסילי פרץ בצחוק:

“אתה דומה לאריה זקן”.

“ואתה לחמור העומד לבעוט בו לפני מותו”.

ואסילי לא נפגע. אדרבה, הרים רגלו מתוך כוונה גלויה לבעוט בבוריס, אלא שבאותה שעה התרחש הנס הגדול שבכל סדרת הפּלאות: שנגלינה-הרובוט קמה ממצעה וגם ניצבה, וראשה בל עמה. כדור-המתכת נשאר מונח על המיטה כמקודם. ואילו גופה, שהפך מערכת מרובעים ומשולשים, גלגלים, גלילים וחרוטים, הזדקף סמוך לבוריס ובקול הדומה לתיקתוקו של שעון ענקי הכריז קצובות, בחתכו את האוויר כבסכין:

"אחת. העם והעם בלבד הוא המניע בהיסטוריה העולמית.

"שתים. ההמונים הם הגיבורים האמיתיים ואילו אנו עצמנו לעתים קרובות אין אנו אלא תינוקות ובורים.

"שלש. ארבעה סוגי שלטון – הפוליטי, השבטי, הדתי והגברי – מגלמים את כל המשטר הפיאודלי-הפטריארכלי והם ארבעת החבלים העבים הכופתים את העם הסיני, במיוחד את האיכרים… השלטון הפוליטי של בעלי-הקרקעות הוא הלוז שבשדרת כל שאר סוגי השלטון. לכשימוגר שלטון זה יעורערו גם שאר הסוגים – שלטון השבט, שלטון הדת ושלטון הבעל.

“מטרתנו להבטיח שהספרות והאמנות תשתלבנה, מתוך התאמה מוחלטת, בכל מכונת המהפכה כרכיב מרכיביה, שתפעלנה כמכשיר רב-עצמה לאיחודו והשכלתו של העם ולהתקפה על האויב כדי למגרו, שתסייענה בידי העם ללחום באויב בלב אחד ובמוח אחד. דרישתנו היא אחדוּת הפוליטיקה והאמנות, אחדוּת התוכן והצורה, אחדות התוכן הפוליטי-המהפכני ומידת השלמוּת הגבוהה ביותר של הצורה האמנותית… בבעיות הספרות והאמנות שׂוּמה עלינו לנהל מלחמה בשתי חזיתות”.

עד שמכונת הגוף הטיחה את לקחה החטוב התנצנץ כדור-המתכת, שנשאר עדיין על המצע כדי למלא את מקומו של הראש, והתחיל להקרין זהרורים סביבו. עזת-רושם וחגיגית היתה הקרינה, אלא שדווקא בה לא היה לא קורטוב של נס ולא שמץ של פלא, שכּן מן האופק שבסופה של שדרת עצי-האקליפטוס, שעד כה לא נודע אם זריחה או שקיעה מתחוללת בו, יצאה השמש ושלחה קרניה אל כדור-המתכת. לא עור פנים קרן, אפוא, לעיניו של בוריס ולא הילה בוקעת מבּפנים הטילה זהרה אל החדר המופלא, לא נגוהות יהלום או אבן-חן אחרת נשתברו בקפלי הארגמן – מתכת מלוטשת החזירה את קרני השמש ולא עוד.

ואף-על-פי-כן היה הכדור-הראש בוער באור של זריחה.

ואסילי כרע על ברכיו לפני הכדור והתפלל לו לאמור:

יָפֶה עֲלוֹתָךְ עַל כְּנַף הַשָּׁמַיִם,

אָתוֹן חַי מְחוֹלֵל הַחַיִים,

בַּעֲלוֹתָךְ בְּאַפְסֵי מִזְרָח

מָלְאָה כָּל הָאָרֶץ הֲדָרְךְ,

כִּי יָפְיָפִיתָ גָּדַלְתָּ,

מִתְנוֹצֵץ מָרוֹם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה,

קַרְנֶיךָ תְּחַבֵּקְנָה כָּל הָאֲרָצוֹת,

כָּל אֲשֶׁר יָצַרְתָּ עָשִׂיתָ,

אֶת רַע וְאֵת כֻּלָם שָׁבִיתָ שֶׁבִי,

בְּאַהֲבָתְךָ תֶּאֶסְרֵם כֵּלָם.

רָחַקְתָּ וְקַרְנֶיךְ עַל פְּנֵי אֲדָמוֹת,

רַמְתָּ וְעִקְבוֹתֵיךָ אוֹר לַיוֹם,

כִּי תָּבוֹא בְּאַפְסֵי מַעֲרָב

וְחָשְׁכָה תֵּבֵל חֶשְׁכַת קָבֶר.

היה זה ההימנון לדיסקוס-השמש ששר פרעה קדמון, המהפכן אחנאתון, אשר כמאה-ועשרים שנה לפני הופעת משה רבנו ניסה להשליט במצרים פולחן של אל אחד ויחִיד – אל-השמש אתוֹן.

ואין תימה בכך שוואסילי בחר לו לשיר הימנון זה דווקה: האניה שהפליגה מהונג-קונג שטה עתה במי החופים של מצרים.

כרכּבת אטית התנהלה לה בתעלת-סואץ, והמדבר סגר עליה מימינה ומשמאלה. בפעם הראשונה בימי חייו ראה בוריס מדבר-חול המשתרע מאופק עד אופק.

ובאחד האפקים, ממש בתוך דיסקוס השמש העולה נראתה דמות של ערבי חבוש כפייה רוכב על גמל ואשה לבושת שחורים מגַמלת לפניו.

משב-הרוח שעל סיפון האניה החדיר באזניו שני משפטים:

“ובעת אשר נוטשים את הענקות הגדולות באשר ולדות בהן…”

“ובעת אשר הילדה שנקברה חיים נשאלת מהו חטא-המוות אשר חטאה…”

רק לאחר שנים רבות נודע לבוריס כי המשפטים הללו פסוקים מן הקוראן הם. האיש שלחשם היה גבר שחור-עיניים ומשׂוּפם ובראשו תרבוש אדום. זמן-מה ניצב על הסיפון במרחק חמש פסיעות מבוריס ולפתע נעלם, כמו לוּ נבלע בבטן הספינה, ועמו שוב צללה לנבכים שנגלינה ועשרות שנים לא נפלטה אל החוף.

פרק שני    🔗

א

שלושים שנה לא יצא בוריס תמרין את הארץ, לא לסיור ולא לביקור קרובים, לא ללימודים ולא בשליחות. וכשיצא בפעם הראשונה בשנת השלושים ואחת לשהותו בארץ ישראל טס הישר לנמל התעופה קנדי בניו-יורק ומשם הובל במונית אל אחד מאולמותיהן המפוארים של קהילות הכרך על מנת שיקח חלק בסימפוזיון ⁶ על הנושא “היהדות והמאה העשרים”, שכן בתום אותן שלושים השנים היה תמרין לסופר והוגה דעות, שאניני טעם מציצים בכתביו ואנשי רוח מטים אוזן לדבריו, אף כי מתוך עקרון לא עשה ספרותו והגותו קרדום לחפור בו והתפרנס מהנהלת חשבונות באחד ממשרדי הממשלה.

ואכן, בוריס תמרין, שלא היה לו שום תואר אקדמי, לא הכזיב את תוחלתם של מארגני הסימפוזיון. אדרבה, לא היה כל ספק שהרצאתו הרשימה את קהל הנאספים המלומד והמכובד, לאו דוקא בחידושי תוכן – שהרי מי ימנה את מספר החידושים בתכנה של היהדות מפילון האלכסנדרוני ועד הראביי קפלן הניו-יורקי – אלא בצורה המקורית, שהגיש בה את רעיונותיו, שכן בפתח דבריו הביא משפט דוקא מכתביו של אחד משונאיהם המושבעים של היהדות והיהודים, גאון הספרות הרוסית פיאודור מיכאילוביץ' דוסטוייבסקי, שכתב בשעתו כך:

“לייחס את ה-Status in statu (של היהודים) לרדיפות ולחוש שמירת הקיום העצמי בלבד – אין די בכך. והרי לא היה די תוקף לשמירת הקיום העצמי למשך ארבעים מאות שנים, היה נמאס להם לשמור על קיומם תקופה שכזאת. הציביליזציות החזקות ביותר בעולם לא הגיעו כדי מחצית הזמן אל ארבעים מאות והפסידו את כוחן הפוליטי ואת ייחודן השבטי. כאן לא רק שמירת הקיום היא הסיבה העיקרית, אלא רעיון מסוים, מניע וגורף, תופעה כה אוניברסלית ועמוקה, שעוד אין בכוחה של האנושות לפסוק עליה את פסוקה האחרון”.

ולאחר שציטט בוריס תמרין את דוסטוייבסקי עשה לו קפיצת דרך, הגיח אל הקוטב השני של ההגות האנושית במאת השנים האחרונה, ובמשפטים קצרים וממצים קיפל את כל החשוב שבספרו של הרברט מארקוזה “האדם החד ממדי”, שבו מתריע המחבר על ההדלדלות הרוחנית של בן דורנו בחברה התעשייתית המפותחת, שהרווחה השוויונית, אשר הביאה לה הטכנולוגיה המודרנית, ביטלה בה את מתח הניגודים הדיאלקטי, שהוא – והוא בלבד – הנו המניע הבלתי מונע והדחף הנצחי לשינוי, לשכלול, להתקדמות, לקידמה. חברה זו עלולה להגיע לנקודת קפאון ועקרות, שכן תוצרה העיקרי הוא ברייה נטולת מאויים מעבר לעצמה, ששאיפותיה באו על סיפוקן ואישיותה איבדה את הממדים המשווים לה חִיוּת יוצרת, וכל עצמה אינה מתקיימת אלא במישור אחד – בקיצור, אדם חד ממדי. וכאן הגביה בוריס תמרין את קולו והטיל בחללו של אולם השרוי בדומיה, את הכרזתו הנועזת: "תורתו של מארקוזה תורת אמת היא, אך כאמיתות רבות אחרות אין לישמה אלא אל עולם הגויים. עלינו, עדת בני ישראל, אין היא חלה אף כהוא זה, כיוון שיהודי – אף אם ירצה – נבצר ממנו להיות אדם חד ממדי, שכן עצם היותו יהודי מעניק לו מימד נוסף: מימד הזמן, ולא סתם זמן, אלא גולת כותרתו של הזמן בקוסמוס – הזמן ההיסטורי. יהודי הוא יהודי משום שהוא מרכז בקרבו את העבר ההיסטורי כאותו עובר החוזר על ההשתלשלות הביאולוגית, מן האמיבה ועד האדם, ויהודי הוא יהודי משום שסירב לקבל את הגירסה שהאנושות נגאלה כבר והוא נושא את נפשו אל העתיד, אשר בו יתגשם החזון המשיחי, כאותו עובר ברחם אמו שמגמת פניו לצאת לאוויר העולם. על כן אין חשש לקפאון החברה האנושית כל עוד קיים בה יהודי אחד, ויהא שמו אפילו הרברט מארקוזה. על כן צדק היטלר מבחינתו שלו בהכריזו שאין תקווה להשלטת תורתו על האנושות, כל עוד מהלך על אדמות אדם אחד, שדם יהודי זורם בעורקיו.

אני חוזר – הדגיש בוריס תמרין – אין חשש לקפאון החברה כל עוד משרך בה את דרכו היהודי הנצחי, אף אם כופר הוא ביהדותו, ואין סיבה לפחד מפני התאבנות ההיסטוריה כל עוד פועל בה בית יוצר ליהודי באשר הוא יהודי, יהיו אשר יהיו תכנו וצורתו: מלכות בית דויד המטילה ביצי ערכים חדשים לאנושות תוך כדי מאבקה הנואש נגד כליונה, חברת גיטו סגורה ומסוגרת המתקיימת בכוח חוקיה האימננטיים ללא עם וללא ארץ, או מדינת ישראל נצורה, שהופכת לקיסרות על אפה ועל חמתה של עצמה".

כה אמר בוריס תמרין ולאחר שעשה אתנחתא קלה חזר אל נושא הסימפוזיון דהיינו “היהדות והמאה העשרים”, וכך הציג את השאלה: "כלום יכול אדם בן ימינו – יהיה אשר יהיה: יהודי או יווני, מאמין או כופר – למצוא את הדרך לגאולה אישית בתורת היהדות? בהזדמנות זו הזכיר את פירושו של רבי שניאור זלמן מלאדי על שאלתו של הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון “אַיֶכָּה”, דהיינו היכן אתה בחלל ובזמן? סיפור זה מוכר לכם מכתביו של בובר הוסיף לכאורה כהערת אגב, אך המבין הבין שנתכוון בכך לעקוץ קמעה את הנוכחים, שרובם אינם נזקקים למקורות ושואבים ידיעותיהם על הראשונים מדבריהם של האחרונים.

מכל מקום, כיוון שעמד בפרשת בובר תיאר מפיו של זה את תפישת מהותו של הפרט האנושי ביהדות והזכיר את רבי שמחה בונם מפשיסחה, שאמר כי לא היה רוצה להתחלף בתפקידיו עם אברהם אבינו, שכן כל אדם חייב להגשים את יעודו הייחודי שלו, ובהקשר זה הביא כמובן את דבריו המפורסמים של ר' זישא מהאניפול שאמר על ערש מותו: בעולם הבא לא ישאלוני “מדוע לא היית משה רבנו? אלא מדוע לא היית זישא?” והרי כולכם יודעים – העיר שוב לא בלי אירוניה מוסתרת, שכן ספק גדול היה בלבו אם אמנם כל הנוכחים ידעו זאת – שאין זה אלא אותו רבי זישא, שגרס כי האדם עשוי להיות ברייה נעלה מן המלאכים על סמך הפסוק בבראשית י"ח “והוא עומד עליהם תחת העץ”, המדובר הוא באברהם אבינו שעמד על המלאכים שבאו אליו לשרתם. מכאן הפליג תמרין אל העבודה בגשמיות ועוד דברים כהנה וכהנה, שהחסידות בהידורם המודרניסטי של מלומדי זמננו מורה להם כביכול את הדרך לאדם בן זמננו, וחתם את הרצאתו בבקשת רשות מן הנאספים הנכבדים לעשות נסיון צנוע של סיכום מהותה של היהדות בחמישה סעיפים כדלקמן:

1. היהדות מושתתת על שויון מוחלט של כל אדם בפני האלוהים.

2. היהדות מכריזה ללא הסתייגות על העקרון שהעדה-הקולקטיב ואישיותו של היחיד שוות ערך הן.

3. היהדות מכירה באדם לא רק כנזר הבריאה של העולם הגשמי, אלא כברייה העומדת על המדרגה הגבוהה ביותר של ההוויה הרוחנית, שמעליה ניצב רק האלוהים לבדו. משום כך האדם, אשר לעולם, בשום מקום ובשום דרכים לא יוכל להיות לאלוהים, עשוי להגיע לידי מידה כה גבוהה של שלמות, שהוא הופך נעלה מן המלאכים, ולאו דוקא בעולם האמת שלאחר המוות, אלא בהויה החמרית, בחיי יום יום, בלא שיתנזר מן העולם הזה ותענוגותיו ⁷; דהיינו לא בדרך של פרישות וסיגופים, אלא בדרך של אורח חיים מוסרי בחברה, הבנויה על אשיות המוסר.

4. דרך השלמות המוסרית ויצירת חברה על יסודות הטוב והצדק לא זו בלבד שאינה מובילה אל שלילה עצמית של היחיד בתור שכזה כי אם להיפך: עיקר מטרתה – ביטוי מוחלט, ממצה של “האני” שלו, כלומר של אישיות ערכית, שקיומה הוא מאורע חד פעמי בחלל ובזמן, בהיסטוריה ובקוסמוגוניה, מאורע שאין עליו חזרה עולמית.

5. ביטוי כה חובק-כל של האישיות עשוי להתגשם הודות להכרה, שעל כל אדם מוטלת משימה אחראית בתכנית הכללית של קיום הבריאה כולה והתפתחותו של המין האנושי. תכנית זו עשויה להיות נתפשת על ידי השכל האנושי, אלא שלא תמיד ניתנות להשגה החוליות המקשרות חיי יחיד – את חיי, את חייך, את חייו – אל הכוונה התכליתית של העולם.

מה שניתן להשיג הוא החדרת ההכרה בדבר עצם קיומו של קשר כזה ובדבר המשימה המוטלת על האדם, שעיקר מילוּיה הוא ביכולת למצות את כל כוחות הרוח באותה צורה מיוחדת, שבה גובשו בנפשי, בנפשך ובנפשו. הן לולא תכנית עולמית זו, לא אני, לא אתה ולא הוא לא היינו ניחנים דוקא בסגולות אלו ולא אחרות. משום כך חייב כל אדם לנהוג בכל מעשה ממעשיו כאילו הוא עובד עבודת הקודש, כפי שמורה תורת העבודה שבגשמיות של החסידות".

לוא נהוג היה באותו סימפוזיון למחוא כף לאחר ההרצאות, חזקה על הנאספים שהיו מזכים את תמרין בתשואות סוערות; הואיל ולא כך נהגו כיבד הקהל את בוריס בדומיה ואל דוכן המרצים עלה הפרופיסור יוסף גולדשטיין מאחת האוניברסיטאות שבאנגליה – צעיר ממושקף, קירח וחייכן.

בהקדמה קצרה הביע את פליאתו על דבריו של תמרין, שבשום פנים ואופן לא ציפה לשמעם מפי הוגה דעות ישראלי, שכן מדינת ישראל היא תוצר של הציונות, שכל מגמתזה היא לעשות את בני ישראל עם ככל העמים, הרוקמים את חייהם החברתיים והתרבותיים במדינה משלהם ולשים לאל את כל תורות התעודה בישראל, הנס לגויים, המשיחיות וגאולת האנושות. מכאן פתח בהתקפת מצח על כל קביעותיו של תמרין בזו אחר זו. כל בן עם שפיתח תרבות לאומית הריהו ממילא גם בעל המימד של הזמן ההיסטורי, שכן תרבות לאומית, לשון לאומית, עבר לאומי – פירושו היסטוריה. כל סוציאליסט – יהודי ושאינו יהודי שואף לגאולת העולם בעתיד, ואם מארכסיסט הוא הריהו רואה את העבר כשלבי התפתחות לקראת חברה אידיאלית, המושתתת על יסודות של צדק, שכל תכליתה היא לאפשר ביטוי עצמי מלא וממצה לכל אישיות מהאישים שמהם מורכבת היא. כשלונם של המשטרים הסוציאליסטיים של היום בבניית חברה כזאת אינו הוכחה לכשלון התורה, כשם שחורבן הבית – הראשון והשני – אינו הוכחה לכשלון היהדות, אלא לסטייה ממנה. על כל פנים השאיפה לחברה אידיאלית קיימת בין כל הגויים, ועצם לידתו של השמאל החדש מעידה עליה. אשר לחסידות, הרי לדעתו של גולדשטיין אין זו אלא נטע זר ביהדות וכל עולמה מצוי בדתות שונות החל במיסטריות גנוסטיות וטרום גנוסטיות של העולם העתיק וכלה בתורותיהם של חכמי הודו וסין מבודהא ועד לאו-טסה ועוד רבים אחרים. אם נחפש, למשל, את המושג עבודת הגשמיות נמצאנו על נקלה הן בכתביו של קונפוציוס והן בהגיגיו של לאו-טסה, שכל אחד מהם רואה על פי דרכו שלו בכל פעולת אדם מעין עבודת קודש. הסיכום הוא, איפוא, שכל התחכמויותיו של היהודי האינטלקטואלי בן ימינו, המשליך יהבו על דוסטוייבסקי, שהוא מגדולי שונאי ישראל שבכל הדורות, או על מארקוזה המתכחש ליהדותו מכל וכל, אינם אלא להטוטים וירטואוזיים בשדה הרוח שהמלה דעות רוח הולמת אותם. היהדות היא דת, והיהודים הם עם. כל הרוצה להשתייך לעם, טוב יעשה אם יעלה לישראל ויחיה חיי עם תקין על אדמתו, כל הרואה עצמו בן דת משה מוטב שיחדל מהתפלספות ויקיים את תרי’ג המצוות של תורת משה. סלחו לי על שבאווירת התִחְכוּם המודרני של מדעי הרוח בא אני עליכם באֲמָרים בוטים ובדברים כדורבנות, אשר פשטותם חזקה על עצרת חכמים זו כי תיראה כפשטנות בעיניה.

במשפט לאו דוקא פשוט זה סיים פרופיסור גולדשטיין את הרצאתו. משירד מן הדוכן חלף רחש של המייה נרגנית בקהל, ואכן משונה היה לשמוע היאך פרופיסור אנגלי מפשט ביובש אמיתות, שסיבך סופר ישראלי. הכל ציפו להיפוכו של דבר.

אם מתוך מזימת זדון של המארגנים, אם מתוך כוונה טובה לתת לשני המרצים אפשרות להתפייס זה עם זה, ואם מעצמם התגלגלו הדברים כך, שבהפסקת הצהריים מצאו שני המרצים את עצמם ישובים בקפיטריה ליד שולחן אחד.

פרופיסור גולשטיין⁸, שהיה חייכן מטבעו, נתחייך הפעם ביתר מאור פנים ואמר בנעימת התנצלות:

– הייתי תוקפני כלפיך יתר על המידה, לא כן?

– ייתכן שהגיע לי – ניסה בוריס להיות רחב לב.

– אני מקווה שאינך מעביר את הדברים למישור האישי?

– חס וחלילה.

– ועוד מקווה אני שלא נמשיך בויכוח כאן, ליד שולחן זה.

– בהחלט לא. רק שאלה אחת לי אליך, אני מניח שלא תתנגד…

– שאלה אחת? ודאי שלא, בתנאי שאין זו שאלה גוררת שאלה.

– התרשמתי מדבריך שאתה בקי בפילוסופיה סינית. האם היית בסין?

– לא. אפילו לא בצ’יינה-טאון בניו-יורק.

– מה זה צ’יינה טאון?

– הרובע הסיני של ניו-יורק.

– ואני גדלתי בסין.

בוריס ציפה לגילויי תמיהה ולשאלות נוספות מפיו של גולדשטיין, אך הלה לא הגיב כלל. אפשר משום שבאותה שעה פער את פיו פעירת ענק כדי לנגוס בשיניו הבריאות מן הכריך האמריקני שעביו המדהים מילא חרדה את לבו של בוריס. משנגס נגיסה ראויה להתכבד, לעס את הנגוס לעוס היטב ולאחר שבלעו נתחייך שוב באותו מאור פנים שובה לב והעלה הצעה:

– אולי נסעד הערב באחת המסעדות שבצ’יינה טאון?

– מסכים – קרא בוריס בהתרגשות גלויה.

ב

נכפים, מתנבאים, אפילפטיקונים, דרווישים, מיסטיקאים ושאר הנופלים וגלויי העיניים למיניהם חשים מראש – לפעמים במשך תקופה ניכרת – את פעמיו של התקף החולי, של רוח נבואה או של מחזה שדי הממשמש ובא. וככל שהוא מתקרב כן גוברת בתאוצה מצטברת חרדת הציפיה לקראתו. כמותם, ממש כמותם, חש בוריס תמרין בסיורו ברובע הסיני של ניו-יורק הכרך. עיני שקדים מונגוליות, שעשרות שנים לא נח עליו מבטן, שוב ניבטו בו מכל עבר, סרטי שלטים התנפנפו במאונך בפתחי חנויות, פאגודות סיניות קטנות התנשאו כמעט בכל פינה, ורק לאחר עיון מיוחד היה ניכר בהן כי סוכות טלפון הן שנבנו כפאגודות. הירוגליפים נחו עמודות עמודות על טורי העיתונים, והיו ביניהם שבוריס ידע אפילו לקראם ולהגותם לשמחתו הרבה שלו ולהוקרתו התמֵהה של החנווני הסיני. מטריות משי, צעצועים צבעוניים וחפצי מזכרת דמויי דרקונים סיניים שעשעו את העין ונשאו את הכתובת “Made in Honkong.” עיוור היה מהלך בוריס על פני עריה של סין והנה כאן, במעין דגם שעשועים של ערים אלה, היו עיניו פקוחות לרווחה ונפשו דרוכה כאותו כינור אגדי המצפה למשב רוח, שירטיט את מיתריו.

מעל פתח המסעדה, שאליה שמו שני היריבים האידיאולוגיים את פעמיהם, לפי המלצת מומחים מבין ידידיו של פרופיסור גולדשטיין בניו-יורק, התנוסס שלט, ועליו שלושה הירוגליפים סיניים ושלוש מלים בכתב לטיני: שאנג-לי-נא.

בוריס הרגיש שהסערה המתחוללת בתוך תוכו לוחצת בכוח אימים על דפנות גולגלתו, וזו עומדת להיבקע. ההתפוצצות עלולה להתרחש בכל רגע, בכל שנייה. בראש סחרחר והילוך מתנודד נכנס פנימה, מאמץ את שארית כוחותיו כדי לעמוד על רגליו.

אשה סינית כבת חמישים, לבושה שמלה אירופית שחורה קידמה את פניו בחיוך מכניס אורחים.

– שנגלינה? – פרצה שאלת זעקה מפיו של בוריס.

האשה נדה בראשה לאות הסכמה ונתנה בו מבט מלא תמיהה, שהיתה מובנת מאליה לנוכח זעקה נרגשת זו.

הנֵה הנָה הנפילה גלויית העינים.

טראך!

ג

החשש לשטף דם במוח נתבדה. כל הבדיקות הרפואיות העלו את הסברה שבוריס התעלף באותה מסעדה סינית בשל התמוטטות עצבים פתאומית, שלפי כל הסימנים לא גררה אחריה תוצאות מרחיקות לכת ביותר. כשלושה שבועות שהה בבית חולים בניו-יורק וכל אותו הזמן טיפל בו הפרופיסור גולדשטיין בהתמדה ובמסירות נפש ומתוך תדהמה לרגישותו של זה, כיוון שסבור היה בתחילה כי בשל הפגיעה בו בויכוח אירע מה שאירע. תוך כדי טיפולו של גולדשטיין בו נודע לבוריס, שמדעי היהדות אינם אלא עיסוקו המשני של הפרופיסור, ואילו המקצוע שבו הוא בר סמכא לכל הדעות הרי זו תורת הנפש. בעקבות מידע זה גמר בוריס אומר להשיח לגולדשטיין את פרשת שנגלינה לכל פרטיה ופרטי פרטיה עד תומה, פרשה שנעקרה מתוכו בתעלת סואץ והיתה כלא היתה במשך שלושים שנות שהותו בארץ, ואילו לנוכח השלט שאנג-לי-נא הופיעה לנגד עיני רוחו במלוא הפלצות של חיוניותה הצבעונית ומוטטה את עצביו.

נתברר שפרופיסור גולדשטיין, ככל ששטחי היה כהוגה דעות על נושאים היסטוריים, היה דוקא פסיכולוג מעמיק. לאחר חקירה ודרישה קצרה קבע את הפרוגנוזה ואת הדיאגנוזה וסיכם את ממצאיו בכמה סעיפים מנוסחים בתכלית התמציתיות לאמור:

1. פרשת שנגלינה לא היתה ולא נבראה וכל כולה אינה אלא פרי דמיונו היוצר והחולני במקצת של בוריס תמרין.

2. מקורה של יצירת דמיון זו בחויית ילדות מזעזעת, במחזה עוועים על אשה ערופת ראש או קריאת ספר על הנושא זה, כגון הרומנים המרובים שנכתבו על מאריה אנטואנטה או על מרי מלכת הסקוטים וכיוצא באלה.

3. השם שאנג-לי-נא הוא שם סיני רגיל למדי, אם כי אינו נפוץ ביותר, ורק הזיותיו הלוהטות של בוריס הפכוהו לשם הדומה בצלצולו לשם אירופי של אשה או דמות מיתולוגית, כגון ז’וזפינה, קולומבינה או פרוזרפיגה.

זעזוע מימי ילדות ניתן לרפאותו אך ורק בשיטה של טריז הנחלץ על ידי טריז, דהיינו על ידי נסיון לשחזר את החויה. הואיל ופרופיסור גולדשטיין עומד לערוך טיול בסקוטלנד, הרי הוא מציע לבוריס להילוות אליו, כיוון שארץ זו חוסה עד היום הזה בצילה של אשה ערופה, היא מרים סטיוארט מרי מלכת הסקוטים, שהוצאה להורג בפקודתה של אליזבט, ואין פינה בסקוטלנד שרוחה אינה שורה עליה. מכאן, שהזעזוע הציבורי של העם הסקוטי דומה לזעזוע האישי של בוריס תמרין, וייתכן שלתופעה זו תהיה השפעה גואלת על תמרין, לא רק משום שכדברי הפתגם הפשטני צרת רבים חצי נחמה, אלא גם – ואולי בעיקר – בשל המשעולים המסתוריים, שבהם מועברת תודעת הציבור אל תודעתו של הפרט בעזרת המכשיר רב התנופה והעצמה ששמו אסוציאציה, שכבר פרויד עמד על חשיבותו. וכיוון שנגענו בשאלת האסוציאציה, טוב נעשה אם נייחס את מידת החשיבות הראויה עוד לשתי עובדות בסיפורו של בוריס: הראשונה שוואסילי, לדבריו, קרא את ההמנון לדיסקוס השמש של פרעה אחנתון, והשניה, שכל אותה ההזיה נפסקה בתעלת סואץ, בהתקרב אנייתו אל אדמת מצרים. נתמזל לו לבוריט שבכיסו של גולדשטיין מצויים שני כרטיסים להצגת אנתוני וקליאופטרה של שקספיר בסטראטפורד על נהר איוון, היא עיר מולדתו של שקספיר, שאליה יפנו שניהם מיד לאחר הסיור בסקוטולאנד, אפשר שגם הצגה זו יהא בה משום ניתוח רפואי המבוצע במכשיר מחודד של אסוציאציה, שאף הוא יסייע לפורקן המתח הנפשי של בוריס, שאחת מסיבותיו היא בלי ספק צלילה בנבכי ההיסטוריה היהודית למן היום שירד אברהם אבינו מצרימה ועד למלחמת ששת הימים, ומי לנו כקליאופטרה בעיצובו של שקספיר ובביצועו של תיאטרון סטראטפורד, שיש בכוחה לגלם את מצרים כחווייה אמנותית השקולה כנגד חווייה היסטורית, ומשם כך עשויה לבטל את השפעתה של זו.

ד

דברים נתגלגלו איפוא כך, שבסופו של דבר היה בוריס תמרין, לאחר שלושים שנות שהייה בארץ ללא הפוגה כל שהיא, משוטט על פני הריה ועמקיה של סקוטלנד בחברת יריבו שהפך לרעו הפרופיסור גולדשטיין. “מסע החלמה” – כך נתקרא סיורם בפיו של גולדשטיין, שגילה בקיאות רבה בתולדותיה של ארץ זו ובתרבותה, ותוך כדי נהיגה היה לואט באזניו של בוריס סיפורים על קורותיה, מנהגיה ואגדותיה. מעשה בכוֹרֶה שנתפס בגנבה ובשל כך מוסמרו כפות ידיו אל הקיר ולא היתה שום דרך לחלצו אלא על ידי קטיעתן. ועוד השיח לו גולדשטיין על אותו שוליית בנאים, שבנה כנסיה בהיעדר אדוניו, ומשחזר הבנאי וראה ששולייתו עולה עליו הרגו מתוך קנאה. לאחר מכן דיקלם באזניו מן הבאלאדות הנפלאות של האיכר-המשורר בירנס, שהתרפק באותה תשוקה סוערת על הנערות ועל הנופים של ארצו ושר עליהם שירי הלל, שעד היום הזה נישאים בסקוטלנד בפי כל.

רָאִיתִי אֶת אֲהוּבָתִי

עַל פְּנֵי הַגְּבוּל הוֹלֶכֶת,

דוֹמָה לְאַלֶכְּסַנְדְר הִיא –

כּוֹבֶשֶׁת הַמַּמְלֶכֶת.

לִרְאוֹת אוֹתָהּ מַשְׁמָע לֶאֱהב

מִבּקֶר וְעַד עֶרֶב,

הַטֶּבַע יְצָרָהּ כָּזאת

וְלֹא בָרָא אֲחֶרֶת.

והטבע אצל בירנס – הטעים גולדשטיין – הוא טבעה של סקוטלנד:

בְּכָל שֶׁאָנוּד אוֹ אֶחָתֹר אוֹ אֶתְאַו

הָרֶיהָ שֶׁל סְקוֹטְלַנְד לָנֶצַח אֹהָב.

והנה ארץ זו שהריה מכוסים יערות עבותים, בעמקיה מבהיקים אגמים צלולי מים, על שטחי האחו הירוקים שלה רועות הכבשים, שצמרן הלביש את רוב באי עולם, ורועים לובשי חצאיות צבעוניות מחללים בחמת חלילים… אכן, צדק גולדשטיין באמרו כי ארץ ברוכת-אל זאת רוחה של מלכת הסקוטים האחרונה שנערפה מרחפת על כל עריה וכפריה, על גאיותיה ופסגותיה. כי היתה האשה אשת יצרים יפהפיה וגבירה גאה ואמיצת רוח. שמונה עשרה שנה היתה אסורה באחת הטירות של המלכה אליזבט ובשנה התשע עשרה הוצאה להורג. בארמון ציורי רב צריחים, שדמותו משתקפת במי האגם כבראי, נולדה מרי המלכה ב-1542. ומאז ועד למאסרה נטבעו עקבות פעמיה כאות ודגם לחיים סוערים על רקע של נופים אידיליים מרהיבי עין ולהיסטוריה קודרת ועקובה מדם בכברת אדמה רוויית טל שמים ושמני הארץ.

עיניהם של אצילים שנכלאו ומתו בכלאם, שהומתו במים רותחים ובהרעבה ניבטו על שני הידידים מן הדיוקנאות התלויים על קירותיהם של טירות וארמונות, וכל מקום, אשר דרכה בו כף רגלה של המלכה הטרגית, – ולא מעט שוטטה זו על פני ארצה, בלוויית בעליה ומאהביה שרצחו זה את זה ללא רחם, – מסומן בקפידה ונשמר בדאגה ובאהבה עד היום הזה.

גולדשטיין הרבה לספר על מרי מלכת הסקוטים, ואילו בוריס הקשיב לדבריו בפיזור נפש והיה מזין עיניו בירוקת המשתוללת סביבו, שכמותה, או בדומה לה אף במקצת, לא זכה לראות זה למעלה משלושים שנה. ואולם ככל שנתקרב מסעם אל סופו הלכה ונעכרה רוחו של גולדשטיין. וביום שצפו בו בהצגת אנתוני וקליאופטרה ישבו השניים לאחר ההצגה על מרפסת התיאטרון של שקספיר, סעדו את לבם וחזו בברבורים ששטו על פני הנהר. אותה שעה היה גולדשטיין מדוכדך עד עפר.

– נכשלתי – סח לאחר שהדליק את הציגר שלו בעצבות.

– במה? – שאל בוריס.

– בריפוי.

– מדוע? אני מרגיש מצוין. שנגלינה שוב כמעט אינה קיימת.

– כך אתה סבור?

– ואתה?

– אני סבור ששוב דיכאת את הזכרון עליה. קיויתי כי תשתחרר ממנה, תפרוק את דמותה, את דיוקנה ואת כל הסיוט הכרוך בה, ואילו אתה עשית את ההיפך: העמקת להחדירו לפני ולפנים, להסתירו, להחביאו, להצניעו עד אשר שוב ירצע את קרביך ויפוצץ את גולגלתך שלך.

– חזות קשה – העיר בוריס דרך ליצנות; בשל מצב הרוח המרומם שהיה שרוי בו לאחר ההצגה הנהדרת אשר צפה בה זה עתה, סירב לקבל חזות קשה זאת – אבל מנין לך מסקנה זו?

– משום שבכל הדרך התעלמת מן המלכה הערופה, שבכוח אישיותה הדינמית והטרגית עשויה היתה לעקור מקרבך את חזיון שנגלינה, והיית מזין עיניך בנופי היערות והאגמים, בדובים המהלכים חפשיים, בגן חיות ובצמחים האקסוטיים שבגן הבוטני, באדישות גמורה העפת מבטך על קלסתר פניה האצילות של מרי, שהשקיפו עליך בעצבות מתוך דיוקנאות מעשי ידי אמנים גדולים התלויים בכמה מקירות הארמונות שביקרנו, והיית מתחנחן כעלם בפני כל נערה שהגישה לנו את התה שלאחר הצהריים במלונות כפריה הציוריים של סקוטלאנד. ואפילו היום…

– היום לא צדקת. מימי לא היתה לי חוויה כה עמוקה מהצגת תיאטרון כמו היום. אני מודה שעד עתה נהניתי משקספיר רק בדרך של קריאה, זו לי הפעם הראשונה שחשתי בעצמתו האדירה של שקספיר המחזאי ולא רק של שקספיר המשורר בלבד.

– ואף-על-פי-כן ציפיתי לזעזוע מסוג אחר. כמעט שלא נתת את דעתך על קליאופטרה.

– כן. אהבתי יותר את אנתוניוס ואת אנוברבוס… השחקנית היתה נשית ומשחקה מושלם, אך קליאופטרה של שקספיר היתה לדעתי גברית מדי בעבור שחקנית זו.

– משום שאת תפקידי הנשים מילאו בימי שקספיר נערים והאמן הגדול שבו נזהר מלהגזים בהצגת קסמי אשה ותשוקותיה על ידי גבר צעיר, כדי למנוע גלישה אל הקאריקטורה, אבל נניח לזה. יותר משעקבתי אחר ההצגה עקבתי אחריך. ביחוד בתמונה האחרונה, אחרי שאנתוני איבד את עצמו לדעת, נוגעת קליאופטרה בסל התאנים, שארס מותה צפון בו, ומשרתותיה מלבישות אותה בלבוש הפאר אשר תמות בו מות מלכים עוטה שלמת פז מכף רגל ועד ראש – והזהב זרח כשמש בזרקורי התאורה שכוונו אליו במלוא עצמתם, לבי היה סמוך ובטוח, שאתה תקום ממקומך ונגדה נא לכל באי הבית הבנוי כתיאטרון מתקופת אליזבט, תדקלם כוואסילי בשעתו את ההמנון לשמש… והנה אתה מחאת כף כאחד הצופים שבקהל הרב ואפילו…

– אני חושש – שיסעו בוריס – שהדיבוק של שנגלינה יצא ממני ונכנס בך. דיבוק צא! – צווח בקולי קולות עד שמן השולחנות הסמוכים גפנו לעברם ראשי אנגלים, המגיבים בפליאה מהולה בבוז על כל גילוי רגש קולני – אמור, גולדשטיין, האין זה מעשה דרמתי להתפרץ בזעקת הולדתה של “הבימה” במרפסת של תיאטרון שקספירי בעיר מולדתו של הגאון עצמו? גולדשטיין לא גילה כל נטייה לבדחנות.

– ואף-על-פי-כן - סח במהורהר כמי שממשיך לטוות בקול את חוט המחשבה שעד כה הגה בלב – היתה אבחנתי נכונה. מובטחני שגם שיטת הריפוי היתה נכונה, רק בדרכי יישומה טעיתי. לא לסקוטלנד זקוק היית כדי להעלות מן האל- ידע את המיסטריה השנגלינית אל התודעה אלא לסין. הן במסעדה הסינית בניו-יורק חזרה אליך והממתך. אני מניח שאין לך כל אפשרות לחזור ולבקר בהונג-קונג.

– נכון.

– אם כן, מציע אני שתסע ללונדון ותערוך סיור באולמות האמנות של המזרח הרחוק במוזיאון הבריטי. בהם, בין פסלי השנהב ורקמות המשי אפשר שתמצא את שנגלינה כיצירת דמיון לא פחות פורה מדמיונך. ואם לא תגלנה שם מובטחני שתיתקל בה בין אחת החנוטות הרבות שבמדור המזרח הקרוב של המוזיאון. ועל כל פנים שם, בין אלפי המוצגים של מצרים העתיקה, שרוי תהיה באווירה הרבה יותר אוטנטית של המנוני תהילה לאל השמש מאשר בהצגת אנתוני וקליאופטרה. אני לא אוכל להילוות אליך. היום מסתיימת חופשתי. אבל אתה תסע ותדווח לי בפרוטרוט על התוצאות. הוסכם?

– הוסכם.

– אנא, עמוד בהבטחה זו אם לא למענך, למעני. הן זה כל כוחו של איש המדע, שהוא ממשיך ללמוד.

– ועלי נגזר להיות שפן נסיון?

– על כולנו. על-כל-פנים, אתה תמסור לי דוח מפורט.

– אשתדל.

ה

בוריס עמד בהבטחתו אך לאו דוקא מתוך שהאמין בשיטת הרפואה של גולדשטיין. אדרבה, הוא כפר אפילו בעצם הצורך בריפוי. באותם הימים חדלה שנגלינה להעסיקו והוא לא נתן את דעתו עליה כלל, אלא שבינתיים טעם טעמה של תיירות, נתבסם מקסמיה ושמח להזדמנות לבקר במוזיאון הבריטי, להתבונן במוצגיו הנודעים לתהילה ולהעיף עין על כמה מאלפי רבבות הספרים הגנוזים בספרייתו ובאולם הקריאה, שבו שנים רצופות חקר ודרש קארל מארכס בכבודו ובעצמו שעה שכתב את “הקאפיטל” שלו.

כמי שמקיים גדר חסר משמעות אך ורק כדי להשקיט את מצפונו סר בוריס אל מדור האמנות של המזרח הרחוק, והנה ברגע שדרכה רגלו על רצפת האולם הראשון זע משהו בקרבו. עוד לפני שראה את הפסלים נזכר משום מה בדמות של דרקון סיני ענקי, שכפי הנראה נקלט בעיניו אי-שם במזרח הרחוק בלי שחדר להכרתו, נחש עקלתון המחזיק ראש תנין בפיו. ובעודו מנסה להיזכר היכן ראה ציור או פסל מעין זה, הפך הדרקון לגמל; והיה זה אותו הגמל שנצטייר באופק רווי קרני שמש אי שם בתעלת סואץ, ואשה לבושת שחורים גימלה לפניו. הגמל פתח את פיו והתחיל לועס את ראשה של האשה באותה שלווה סטואית, שבה לועס כל גמל צבר קוצני, ערבי חבוש כפיה, שהיה רכוב על דבשת הגמל, לא כיהה בו אף כהוא זה. אותה שעה נהפך גופה של האשה לתנין שחור; הערבי גלש מן הגמל ונס על נפשו, ואילו התנין הפך שוב לאשה. אשה שמתניה צרות וירכיה עגולות ומגרות, עכוזה מתעוות בריקוד ארוטי ובעוד ראשה נתון בפיו של הגמל, גופה תלוי באויר מוטה בזוית של ארבעים וחמש מעלות כלפי מעלה, זרועותיה כרוכות סביב צווארו של הגמל ושוקיה שלובות כבעת ישיבה יוגית ומהוות בסיס למשולש שראשו בערוותה. אפשר שמתחת לסף ההכרה נתרקמה בדמיונו תמונה זו בשל פסלי האלות ההודיות שהקיפוהו מכל צד – פסלי השתוללות אירוטית סמויה וגלויה, שכל איבר מאבריהם וכל תנועה מתנועותיהם אינם אלא חלק של אורגיה חושנית באככנאלית, וכל עצמם רחוקים הם עד אין הבין מתורות ביטול היש של התרבות ההודית הידועה לו. בוריס הסתכל בהם, אך לא ראה אותם ראייה של ממש. כבחופיה של אסיה בעת מסעו ארצה כך בין פסליה של אסיה בעת סיורו על פני האולמות שתום עיניים התהלך ותמונת הסיוט של תנין-אשה, שראשה נתון בפיו של גמל וגופה מפרפר בפירכוסים אירוטיים ומצטרף לכדי צירופים גיאומטריים מגרי חושים, לא סרה מנגד עיניו כחדרה המכושף של שנגלינה באותם הימים. במיוחד הדריכו את מנוחתו השדיים. כיוון שבטנה נתונה היתה כלפי מטה וגבה כלפי מעלה, נתארכו שדיה מפאת כוח הכובד והיו לשני חרוטים שחודם מופנה אל הקרקע, ואילו הפטמות האדומות והזקופות ערגו אל האדמה ודמו לעטיניה של פרה המתבקעים מחלב. אפשר שמשום דמיון זה אף כאשר פנה אל המדור של מצרים העתיקה לא קלטו עיניו דבר, פרט לראש הזהב של פרה, היא האלה חתור, היא איזיס, אשת אוסיריס, אמו של אפיס, אם הפרים והעגלים למיניהים – עֲגָלי זהב וּפָרִי בשר. ופתע פתאום התחילה שנאה כבושה מחלחלת בקרבו, צוברת את עצמה, מתגעשת, מתערבלת, משטמה עזה לכל אותו פולחן הפריון, לכל הפרות הקדושות שופעות החלב, והפרים האלים מזריעי הזרע למיניהם, עוד רגע והיה מנפץ את זכוכיות הכלוב, שבו היתה נתונה פרת הזהב, כשם שמשה רבנו שבר את הלוחות למראה הפולחן מסביב לאחד מבני בניה של זו – עגל הזהב.

ו

לפנות ערב טילפן בוריס לפרופיסור גולדשטיין ודיווח לו בפרוטרוט על “התקדמות הריפוי”, הכל כפי שנתחייב בפניו, דבר לא העלים ממנו מרגשותיו וחוויותיו.

אפילו דרך חוטי הטלפון ניכר היה על גולדשטיין כי שבע רצון הוא, אף כי לא הביע את קורת רוחו בפירוש. לאחר שהאזין לדו"ח שאל כמה שאלות ומשקיבל תשובה מניחה את הדעת, ציווה על בוריס לאמור:

– סע למאדריד לחזות בקרב פרים. אל תדחה את הדבר. מחר תסע. הקורידה מתקיימת ביום א'. היום שבת. השעה עכשיו שש. עוד הערב הזמן לך כרטיס וטוס באחת מטיסות הבוקר.

בוריס מילא את ההוראות בדיוק נמרץ, והפעם לאו דוקא מתוך ייצר התיירות שגילה בו בעצמו, אלא מתוך הזדהות עם מרפאו ומתוך רטט של אמונה, או לפחות תקווה, לאחלמה מלאה. על כל פנים, עכשיו הכיר שוב בעצם הצורך בריפוי.

הוא הגיע למאדריד בשעות שלפני הצהריים ומיד התעניין היכן יוכל לקנות כרטיסים לקורידה. נאמר לו שהקורידה נערכת בשעה חמש, ויש להצטייד בכרטיסים יום לפני כן, שאם לא כן יהיה נאלץ לשלם כשלושים אחוזים יותר מהמחיר הרשמי. היום לפני כן כבר עבר. לא כשלושים אחוז אלא כששים אחוזים שילם בוריס מעל למחיר הנקוב בכרטיס והלך לשכור לו מלון. לאחר מכן שוטט ברחובותיה המפוארים של מאדריד, שיומרת מתכנניה הועידתה לשמש בירת העולם דוקא בימי שקיעת הקיסרות הספרדית, ואף כי נכזבה תוחלתם הרי תנופת בנייניה ותפארת ככרותיה, שבאחד מהם, בצל מצבת ענק למיגואל די סרוונטס, רוכבות דמויותיהן השחורות של דון קיחוט ונושא כליו – זה על סוסו וזה על חמורו – משמשות עדות נאמנה לחיוניותן של תכניות נשגבות העולות במחשבה, אף אם בגדר הזיות הן.

היה בוריס משוטט באפס מעשה ותמונת הגמל הלועס את ראשה של אשת התנין לא סרה מנגד עיני רוחו. כדי להסיח דעתו ממנה התחיל קורא את השלטים בספרדית ומנסה לעמוד על משמעותם עד שנתקל במילים “Museo del Prado”, ואז נזכר שעומד הוא לפני אחד מטובי הגנזכים של אמנות הציור בעולם כולו. הציץ בשעונו ומשנוכח כי עיתותיו בידו נכנס פנימה. רפאל, אל גרקו, ולאסקז, מורילו, גואיה, דירר, בוש, דל-סארטו, וורונז, טינטורטו, רובנס, רמבראנדט, בוטיצ’לי, סורבארן, ברוגטה, מיקלאנג’לו וליאונארדו די-וינצ’י – גדולי הציירים שבכל הדורות עטו עליו מכל צד והתדפקו באון על שערי לבו, אך אבני הבליסטראות האומנותיים שהוטחו בו לא פגעו בנפשו אלא כדי שיעור פגיעתם של חיצי הגמדים בבשרו של גוליבר, ולכן נאטם כליל לכל הצבעים והצורות, פרט לשחור גופה המפרפר בפירכוסי חושנות של האשה-התנין וצהבת עורו של הגמל הלועס בשובה ונחת את ראשה לעיסת גירה מדברית.

שעת הקורידה היתה ממשמשת ובאה. בוריס נדד בחדרי המוזיאון הנרחב כתינוק התועה ביער ובקוצר רוחו היה מציץ בשעונו. והנה, ממש סמוך לשעת ההתחלה, נבעה פרץ בחומת אטימותו. אִיִים בעלי משמעות החלו מזדקרים על הקירות, בדומה לעיגולים המאתרים את הכלול במעגלותיהם לעיניו של אדם המשקיף עליהם מבעד לזכוכיות רבות עצמה של משקפת מרחקים.

גוף נשי נח על מצע של משי וכרים ומשהו מוכר נצנץ בו. היתה זו תמונתו של טיציאן “דאנאה”. יופיטר שהתאהב בדאנאה בא אליה בצורת מטר של מטבעות זהב. ובעוד דאנאה צופה אל המטבעות הניתנות עליה מנסה עבדה לקלוט כמה מהם בהחזיקו את שמיכתה של גבירתו כמעין כלי קיבול ועיניו מביעות תשוקת איתנים, לא אל גופה של דאנאה, כי אם אל זהב המטבעות. ושוב אשה חשופת גו הישנה את שנתה ביער, שעונה על מרפקה: למרגלותיה חבית יין מגולגלת ברגלי תינוק, סביבה חינגת מתהוללים ומתחתה כתובת: “טיציאן – באככאנאליה”. היכן ראה בוריס את גופה של האשה הזאת? אולי דפדף אי-פעם באלבום צילומי תמונותיו של טיציאן? ייתכן. על כל פנים, התמונה אינה זכורה לו. רק גופה הוורדרד של אריאדנה הישנה מוכר לו עוד מנעוריו. כן, מוכר בהחלט. והוא הדין לגבי הגוף שבתמונה הסמוכה לו. וינוס הצופה את מותו הקרוב של אדוניס, אופפת אותו בזרועותיה ומבקשת לעצרו במחיצתה, כדי להצילו מן הגורל הצפוי לו, ואילו האל הצעיר מנסה להיחלץ מחיבוקיה של זו עם שהוא נושא את נפשו לציד החביב עליו בחברת שני כלביו האהובים, שקצות שרשרותיהם קמוצים בכף ידו, והכלבים עצמם מתפרצים מפני אדונם ברוחם שקצרה לעוט על טרפם. מוכן בוריס להישבע שמימיו לא ראה תמונה זו, ואילו את גבה, את עכוזה, את ירכיה ואת שוקיה ואפילו את עקב כף רגלה המורמת של ונוס זו גושא הוא בחובו שנים על גבי שנים.

דאנאה, אריאדנה, וינוס – כל הנשים של טיציאן – אשה אחת היא. ובוריס מכירה, הכרה אינטימית כמעט כזו של טיציאן. לא נותר לו אלא להיווכח בכך עם שיראה את שאר תמונותיו של צייר זה התלויות באותו חדר ובחדרים הסמוכים, אלא שאין עתותיו בידו. השעה היא עשרים לחמש. בוריס שכר מונית לזירת הקורידה ובלבו החלטה נחושה לחזור למוזיאון פראדו כדי להמשיך ולהתבונן בגופה של זו המולכת ביצירת רוחו של טיציאן וחבויה אי שם במסתורי ממלכת רוחו שלו.

ז

בנוהג שבעולם מחקה הסרט את החיים, ואילו קרב הפרים במאדריד היה בו משום חיקוי לסרט גראנדיוזי בבימויו של ססיל-דה-מיל. קהל אלפים ססגוני ממלא את יציעי האמפיתיאטרון וחבורת גברים בלבוש צבעוני מרהיב עין חולפת על פני הזירה, מהם ברגל ומהם רכובים על סוס. אז מגיח אל הזירה הפר. רענן, תוסס, מלא און מנגח הוא בקרניו את הגלימות הוורודות המתנפנפות לנגד עיניו מכל צד כדי לגרותו ולהעלות את חמתו. והנה מופיע פרש רכוב על סוס ונועץ כידון בגבו סמוך לצוואר. דם קולח מן הפצע וצובע בפסי ארגמן את צדיו של הפר. או אז מזנקים עליו הבנדיריליירוס – תמירים, גמישים, צבעוניים – וממרחק-מה מטילים בו את חיציהם הנתקעים אף הם סמוך לצווארו כנוצות בכובעה של אשה גנדרנית. לשוא מטלטל הקרבן את גופו ומנסה להשיר מעליו אל הברזלים הנעוצים בבשרו: היה מי שדאג שהחיצים ייעשו כך שמשעה שיינעצו שוב לא ייעקרו מבשרו של הפר עד לאחר מותו; והקהל מריע. ולקול התרועה הגדולה צועד מירכתי הבמה לעברו של הפר הטורירו בכבודו ובעצמו. גם בידיו גלימה אלא שזו אינה ורודה אלא אדומה, אדומה כדם. ואם כי כוחו של הפר השותת דם עדיין שבעתיים גדול מזה של הטורירו, אין לו כל סיכוי לנוכח גמישותו הוירטואוזית של זה ולנוכח העובדה שהלה משתייך לזן הפרימאטים ממשפחת היונקים הקרוי בשם הומו סאפיאנס, דהיינו האדם הנבון, ונבון פירושו ערום, לא כנחש אלא כילוד אשה. באודם הגלימה מערים הוא על הפר ואחרית גבורת קרניו של זה מוטחת במלוא עצמתה במשטח הארגמן הנפרש בזריזות ראוותנית על פני החול של הזירה. לוא רק לרגע אחד היה הפר מודע, שלא המטפחת אלא האיש שמאחוריה הוא אויבו ומענו היה כהרף עין הופכו לגל של עצמות.

– טורו, טורו! – קורא הטורירו תיגר על קרבנו ומטלטל את גלימתו האדומה במריטות קצובות.

– טורו! – מחזיק מחרה הקהל אחריו בזעקה ומגביר בקרשצ’נגדו את תשואותיו כשהטורירו נועץ את חרבו הישר במצחו של הפר.

אותה שעה אין גלימה בידו של הטורירו והוא ניצב בלתי מוגן מול קרניו של הפר הדקור, אלא שבו ברגע מקיפים אותם שלושה גברים ושוב מנפנפים בשלוש גלימות ורודות משלושת צדיה של החיה המובסת. הפר מסתחרר בהקפה אחרונה סביב עצמו, כורע על ברכיו ונופל על צדו. הטורירן דורך ברגלו על קרנו. הקהל יוצא מכליו, קול ענות התרועה של ההמונים בוקע השמימה ומרעיד את מושבי האבן. מגדילה לעשות נערה בלונדית, עדינת פנים, חיוורת לחיים וכחולת עיניים. היא עולה ברגליה על מושבה, זוקפת את גווה הדק והתמיר הנתון בשמלת תכלת צנועה, משתלשלת אל מתחת לברכיים, מוחה כף בכל כוחותיה וזועקת בגרון ניחר, בפלטה בצרידות צורמת את שמו של הטורירו עשרות פעמים.

שלושה סוסים אבירים גוררים את גבלת הפר אל מאחורי קלעי הזירה.

ואם כל עדת בני ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל ועשו אחת מכל מצוות יהוה אשר לא תעשינה ואשמו. ונודעה החטאת אשר חטאו עליה והקריבו הקהל פר בן בקר לחטאת והביאו אותו לפני אוהל מועד. וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר לפני יהוה ושחט את הפר לפני יהוה. והביא הכוהן המשיח מדם הפר אל אוהל מועד, וטבל הכוהן אצבעו מן הדם והזה שבע פעמים לפני יהוה את פני הפרוכת… וכיפר עליהם הכוהן ונסלח להם. והוציא את הפר אל מחוץ למחנה ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון – חטאת הקהל הוא.

לשוא ניסה בוריס לקשור את המחזה אשר ראו עיניו עם המשטמה, שגאתה בו כלפי פולחן הפריון, שהפר סימלהו מאז ומעולם. אדרבה, יש שבעיצומה של הקורידה איחל את התבוסה דוקא לאדם, ופעם אחת זעק אפילו “טורו” יחד עם הקהל, אף כי משמעות זעקתו היתה הפוכה מזו של קריאות ההמונים. ואף-על-פי-כן חלם חלום בלילה ובחלומו ראה את משה רבנו טוחן עת ⁹ עגל הזהב עד אשר דק. כששב לביתו לאחר מלאכת הטחינה ביקשה ממנו ציפורה אשתו את הזהב ומשסח לה כי הטביעו במים לקחה חרבות צורים ותגע ברגליו, אותה שעה ראה את פניה ואת מלוא קומתה והנה אינה אלא אותה הנערה שמחאה כף בהתלהבות חולנית בראותה את הפר נופל ופלטה בזעקת אקסטזה את שמו של הטורירו.

– אל תסרסיני, מטורפת! – זעק גם בוריס וניעור מקולו של עצמו.

הוא חש בראשו וביקש שיביאו לו את ארוחת הבוקר לחדרו. עם הקפה בלע גלולת תרופה; תוך שהתגלח במהירות פצע עמוקות את לחיו ואת סנטרו ונוכח לדעת ששכח לקחת עמו את האבן העוצרת דם. שעה ארוכה ניסה לשכך את הקילוחים בנייר טואלט עד שנתייאש והלך לפראדו עם שטיפות הדם מכתימות את צווארון חולצתו.

כספן ותיק המשכיל לנווט את ספינתו לפי הכוכבים אפילו בליל סגריר, הוביל בוריס את עצמו הישר אל חדר מס' 9, שבו תלויות תמונותיו של טיציאן, וכטייס מנוסה המנחית מטוסו בדיוק בשטח שנועד לו, התייצב ליד התמונה “וינוס נהנית מקופידון ומוסיקה”. ואז פרץ בצחוק גדול.

באור דמדומים רך נשקפה בירכתי התמונה שדרת עצי אקליפטוס ונתמשכה עד לאופק צהבהב אם מחמת זריחה ואם מחמת שקיעה. קוי דמויות שונות נצטיירו במטושטש בצל האקליפטוס וחיה דמויית סוס, שרק בשל רכות הצבעים שאפפוה דמתה ליצור מיתולוגי, רעתה בגן עדנה. במרכז השדרה על פני כן-אגרטל העשוי זהב – או שמא רק נראה כעשוי זהב בשל קרני השמש העולה (או השוקעת), שצילהבו עליו, – ניצב פסל המחזיק כד על שכמו, ועוף ארך זנב נאחז ברגליו בשפות קערת האגרטל ומצפה לרוות צמאונו במים. בצד השמאלי של התמונה ישב גבר צעיר לבוש בגדי ארגמן בלולים בשחור וניגן בעוגב. ובצד הימני התרפק תינוק מלאכי-אלוהי, אמור-קופידון אל האהבה, על כתפה של אשה זכת גו-אמהית. לאשה היה ראש, ראשה של וואליה, וואלנטינה דיקשטיין – ג’ינג’ית חיננית, שמנמונת, רחבת שת, עגולת פנים, שקושט לתפארת באף רומי קלאסי מתוך סתירה בולטת לכל מהותה. וגם הגוף היה גופה של וואליה.

דומה היה עליו על בוריס כי פצצה שטמנוה לפני עשרות שנים בפינה חשוכה וגדודים שלמים הוזעקו לפרקה, לא היתה בסופו של דבר אלא כדור גומי נפוח, אשר בהינעץ בו מחט יצא האוויר מתוכו ושוב לא היה אלא סמרטוט אין חפץ בו.

אם כן זה החלום וזה שברו. אחד מתעלוליו הביזאנטיניים של וואסילי מילנקו: בימוי זול של תמונה חיה מיצירתו של טיציאן, שבוריס לא הכירה עד עתה וודאי שלא הכירה בימים ההם. והשחקנית הראשית היתה וואלנטינה – דבר שהיה בו כדי להוכיח לבוריס ששוב אינה נערה יהודיה, חברת תנועת נוער ציוני, אלא עובדת אלילים המגלמת את וינוס. מכאן גם השם: שנגלינה לא על משקל פרוזרפינה, ז’וזפינה או קולומבינה, כי אם וואלנטינה. מופלא הוא רק עד היכן הגיע הדמיון בין כל הדמויות הנשיות של טיציאן לבין וואליה דיקשטיין: לו היה טיציאן חי בימינו חזקה שכל אחד מן הצופים בתמונותיו סבור היה שוואליה היא ששימשה להן מודל, ואין תימה כי וואסילי בחכמתו ובכשרון הבימוי שלו ניצל דבר זה עד תומו.

אשר לכל הסיוטים החורגים מתחומי יצירותיו של טיציאן, הרי אלה אינם אלא תעתועי רוחו של בוריס, ביטוי לפחדיו שמא האשה בחברה הטכנולוגית תיהפך לרובוט והספרות תשוב ותהיה להמנונות פרימיטיביים המושרים לשליטי הדור או לאלוהיות אסטראליות, כגון השמש, הירח והכוכבים. וראיה לסברה זו, שכל העניין אינו אלא פרי דמיונו החולני של בוריס מוצאים אנו בכך שהדברים אשר דיקלמה שנגלינה-ואלנטינה, לאחר שנהפכה לרובוט, הלא הם כתובים בספר האדום של היושב ראש מאו, ואילו בימי נסיעתו של בוריס ארצה עדיין לא היה מאו יושב ראש ועדיין לא בא לעולם הספר האדום. זאת ועוד: בימים ההם לא שמע בוריס את שמעו של פרעה אחנאתון ולא ידע על ההמנון שלו לשמש דבר וחצי דבר. ולוא באמת קרא אותו וואסילי באזניו לא היה מכירו כל עיקר.

הפחדים בפני עתידו של המין האנושי הם שהפכו איפוא את גן עדנו הרוגע של טיציאן לגיהינום של רובוטים, של תינוקות צובים ושל פרעונים עובדי אלילים.

צדק איפוא פרופיסור גולדשטיין. צדק בפרוגנוזה, צדק בדיאגנוזה, צדק בשיטת הריפוי שלו, וככלות הכל צדק גם ביישומה.

פרק שלישי    🔗

א

בוריס תמרין חזר ארצה ושב לעיסוקיו. שוב לא הטירדתו¹⁰ שנגלינה שנים ארוכות, ואף-על-פי-כן בעיה אינטלקטואלית הקשורה קשר ישיר או עקיף בחזיון שנגלינה לא נתנה לו מנוח כל אותן השנים. הקלות, שבה בכוח דמיונו שלו בלבד נכפכה שלוות העדן של אהבה ואמנות לסיוטי תופת אפוקאליפטיים, העסיקה את רוחו והדריכה את מנוחתו. האמנם, האמנם כה דקה היא המחיצה בין גן עדן לגיהינום וכה רופף הגבול המבדיל ביניהם? ושמא אין הגבול בנמצא כל עיקר ורק רוחנו המדמה הוא שמציב אותו במקום ובזמן שאנו בוחרים לפי שרירות לבנו?

מיקלאנג’לו ודנטי תחמו תחומים ברורים לשתי המלכויות, זה בקומדיה האלוהית וזה ב“יום הדין”, זה בפירנצי וזה ברומא, זה בספרות וזה באמנות. חזונם האפוקליפטי לא חרג מתחום מושגי היסוד הקלאסיים: רשעים נמקים בגיהינום וצדיקים יורשים גן עדן. והנה צייר גרמני בן דורו של מיקלאנג’לו הירונימוס בוש, הסוריאליסט הראשון בעולם, מחץ את המחיצות שבין גן עדן לגיהינום, טחנם עד דק, ערבב את הצורות ואת התכנים, את המינים את הזנים, את החטאים ואת המצוות, את הטוב ואת הרע ובטריפטיך בשם “גן התענוגות” הטיל כמו ליורה רותחת את מאוייהם הכמוסים של כל סוטי מין ומבקשי אלוהים למיניהם ושחקם זה בזה עד אשר החיות והצמחים, השדים, והמלאכים, התפתה והרקיע, האלוהים והשטן היו לבשר אחד.

הרי שההבחנה בין גיהינום לבין גן עדן חבויה בנפשנו אנו ותו לא. ואכן, מי לא יזכור את הימים, שבהם חורצים מדורי התפתה את לשונות אשיהם מנבכי נשמתו הוא? עת כל הלבן הופך לשחור, ולַחַץ בשיעור משקלה של הבריאה כולה מעיק על הלב לכלותו. אכן, גיהינום יושב על מלאת היא העובר על גדות רוחו של האדם. והנה מלבד גיהינום של גודש קיים גם גיהינום של ריקות. בעת סיור באחת התערוכות לאמנות מודרנית, מצא בוריס את עצמו באולם גדול שלא היו בו אלא שני קירות שַעַם מחוברים בזוית חדה, רמקול שהשמיע – בהפסקות קצובות – שאגת אריה ומנורה בעלת עצמה של כמה מאות וולט, שנדלקה חמש שניות לפני שאגתו של האריה וכבתה כמה שניות לאחריה. מעל פתח הכניסה לאולם, שבו הוצגו מוצגים אלה, היה מתוח שלט ענקי – כגון זה המכריז על יריד בינלאומי, על אולימפיאדה, על בחירת מלכת היופי של העולם, או על פסטיבל סרטים בינלאומי – ועליו כתוב Inferno, Hell, Hades וכיוצא באלה שמות וכינויים של גיהינום. ובאותה תערוכה עצמה ראה מול ראיים עקומים מקלות עץ מפוזרים כך, שכל אימת שהצופה הניצב מול הראיים עושה תנועה, מקבלים המקלות צורה של נחשים ועקרבים, דרקונים וחיות הקודש, הכל לפי תנועותיו של הצופה. והרי הנחש הקדמות מקומו בגן עדן ולא בגיהינום! מכאן שצורותיהן של כל המהויות המתרוצצות בין גן עדן לבין גיהינום נקבעות על ידי תנועות גופו של האדם, קל וחומר על ידי תנועות נפשו.

יום אחד ישב בוריס תמרין ליד שולחן הכתיבה שבחדרו וגמר אומר להעלות על הכתב אחת מחוויות הגיהינום, שהתנסה בהן בימי חלדו. וכך היה אומר: אם אתן דין וחשבון דוקומנטרי על יום אחד מאותם ימי הגיהינום ואלבישו בטרצינות של דנטי אשיג את מבוקשי.

ב

בְּבֹקֶר זֶה בְּשֶׁבַע הִתְעֹורַרְתִּי.

שָׁלֹש דַּקּוֹת שָׁכַבְתִּי נִים וָעֵר.

“צָרִיך לָקוּם” – אָז לְעַצְמִי אָמַרְתִּי.

מִמִּטָּתִי זִנַּקְתִּי חִישׁ מַהֵר

וְאֶת רַגְלַי בְּנַעֲלֵי הַבַּיִת

אֶל דֶּלֶת דִּירָתִי אֲנִי גּוֹרֵר

מִקִּיר חֶדְרִי מַשְׁקִיף עָלַי עֵץ זַיִת.

יָדִיד-צַיָר נָתַן לִי מַתָּנָה,

כִּי הַצִּיוּר – אָמַר – הוּא אָח לְפַיִט.

מֹחִי הַמְטֻמְטָם נְטוּל בִּינָה

מִכַּדוּרֵי שֵׁנָה אֲשֶׁר סָפַגְתִּי

כְּדֵי שֶׁאוּכַל לִזְכֹּות בִּמְנַת שֵׁנָה.

חָרַק מַפְתֵּחַ – אוֹ אֲנִי חָרַקְתִּי –

וּמִתֵּבַת הַדֹּאַר גָּח עִתּוֹן.

עָלָיו דַּקּוֹת כְּעֶשֶׂר הִתְעַנַּגְתִּי

בְּבֵית כָּבוֹד. הֵצַצְִּתי בְּשָׁעוֹן.

עוֹד לֹא הוּקְמָה הַקוֹאַלִיצְיָה

כְּתוֹצָאָה מִפָּרֳשַׁת לָבוֹן.

חָבֵר כְרוּשְׁצ’וֹב וְקֶנֶדִי הֵרִיצוּ

אִגְרוֹת אֶנֶרְגִיָה גַּרְעִינִית

וּבֵינָתַיִם הַשְּׁכֵנִים הֵקִיצוּ.

צוֹעֵק בַּעַל הַבַּית כְּמוֹ תָּמִיד

עַל בְּנוֹ. הַבֵּן בַּחֲזָרָה צוֹוֵחַ.

אֲנִי קוֹפֵץ וְאָץ לְהַעֲמִיד

קֻמְקוּם עַל גָּז. בִּן רֶגַע מִתְגַּלֵּחַ

וּמְנַקֶּה שִׁנַּי וּמִתְלַבֵּשׁ

וְשָׁב אֶל הַמִּטְבָּח. קֻמְקוּם רוֹתֵחַ.

כַּפִּית שֶׁל נֵס-קָפֶה. סֻכָּר. בּוֹחֵשׁ.

שׁלִישׁ כּוֹס חָלָב וּשְנֵי צְנִימִים. דִּיאֵטָה.

סִיגָרִיָּה. הָרְחוֹב עֵר וְרוֹעֵש.

אֲנִי וְכַלְבָּתִי. טִיּוּל פָּתֶטִי

לַעֲשִׂיַּת צְרָכִים וּכְדֵי לִמְסֹר

לְחֶנְוָנִי הַהַזְמָנָה עַל פֶּתֶק

כָּתוּב בִּכְתַב אִשְׁתִּי: לֶחֶם שָׁחוֹר,

קֻפְסַת “דּוֹרוֹן”, בֵּיצִים וּמַרְגָרִינָה.

לְיַד הָאַבְטוֹבּוּס אָרֹךְ הַתּוֹר.

תִּיק בְּיָדִי וּבוֹ שְׁתֵּי קְלֶמֶנְטִינוֹת.

דַקָּה, חָמֵשׁ וּשְתֵּים-עֶשְׂרֵה דַּקּוֹת.

אֲנִי שׁוּב מְאַחֵר – מַאי נַפְקָא מִינָה!

כֻּלָּם עַצֵבָּנִיִים. וּלְחַכּוֹת

אֵין זְמָן וְסַבְלָנוּת. אִשָׁה רוֹטֶנֶת:

הַתַּחְבּוּרָה גְּרוּעָה. גְּרוּעָה מְאֹד.

סוֹף סוֹף הוּא בָּא. וְהוּא נִרְאֶה כְּטֶנֶא

מָלֵא פֵּרוֹת. אַך לֶחָלָל אֵין גְּבוּל.

נוֹסְעִים, נוֹסְעִים, צְפוּפִים, דְּחוּסִים עַד חֶנֶק.

מִשְׂרָד. פְּקִידִים – תַּרְנְגֹלוֹת בַּלוּל.

וְגַם אֲנִי, מוּבָן, רַק תַּרְנְגֹּלֶת

מִשְׁמוֹנֶה עַד שָׁלֹשׁ. תִּיקִים.מִמּוּל,

מֵעֵבֶר לָרְחוֹב גֻלְגֹּלֶת

נִשְׁקֶפֶת שֶׁל פָּקִיד אַחֵר רָכוּן

עַל נְיָרוֹת. לֹא, אִי אֶפְשָׁר לִסְבֹּל אֶת

כָּל זֶה. רָאשֵי תֵבוֹת. הַתִיק בָּחוּן.

וְכַתְבָנית אַחַת הָרְתָה לָלֶדֶת.

פָּקִיד אֶחָד יָצָא לְמִלוּאִים. דִּיּוּן

עַל הַתַּקְצִיב. הַמַחְלָקָה עוֹבֶדֶת.

דְּרוּשִים פְּקִיּדִים. צִיּוּד, דִּיּוּר, דַּרְגוֹת.

שְׁלֹשָה חוֹלִים. הַוַּעֲדָה עוֹמֶדֶת

עַל קִצּוּצִים. סָעִיף שֶׁל חֹק. מַה עוֹד?

בְּחִילָה. הַגְּאֻלָּה כְּבָר מִתְקָרֶבֶת.

לִשְׁעַת שׁלֹש קָרֵב מְחוֹג שּׁעוֹת.

סְתָיו חָם. בַּבַּיִת הַכַּלְבָּה יוֹשֶׁבֶת

עַל יַד הַדֶּלֶת. שׁוּב טִיּוּל צְרָכִים.

תַּנּוּר הַגָז. נדְלֶקֶת הַשַּׁלְהֶבֶת.

חִמּוּם הָאֲרוּחָה לְלֹא מְלָחִים.

אִשְׁתִּי (עוֹד עַל פִּי חֹק) סְגוּרָה בַּחֶדֶר.

אֲנַחְנוּ מִתְגָּרְשִׁים. דִּירַת כּוּכִים –

כּוּךְ לִי, כּוּךְ לָהּ. כָּזֶה עַכְשָׁיו הַסֵּדֶר.

הַבַּת בְּנַחַ’ל. הַכְשָׁרָה. רוֹעָה

עַל פְּנֵי הָרֵי גִּלְבֹּעַ אֶת הָעֵדֶר.

אֲנִי אוֹכֵל, שׁוֹכֵב וְנָח שָׁעָה.

– אַנְגִּינָה פֶּקְטוֹרִיס: חוֹבָה לָנוּחַ –

עִם “כֹּה אָמַר” שֶל נִיצְשֶה – הַסְוָאָה

לַהֲגִיגֵי גָּאוֹן חוֹלֵה הָרוּחַ.

קָפֶה טוּרְקִי, בִּיקוּר אֵצֶל הוֹרִים,

וּכְמוֹ מֵיתָר אֲנִי יוֹשֵב מָתוּחַ

מוּל שֶׁפַע אַהֲבָה. לַמּבֻגָּרִים

קָשֶׁה לָשֵׂאת מַבָּט אוֹהֵב שֶל אִמָּא.

אָבִי יָשִׁישׁ וְאִישׁוֹנָיו עִוְרִים.

מַחְשִׁיךְ, שׁוּב אַבְטוֹבּוּס. קָדִימָה

צְעָד! כִּי הַזְּמָן, הַזְּמָן אֵינוֹ עוֹמֵד.

הוּא רָץ בַּחוּץ, וְהוּא מַבְקִיע פְּנִימָה

אֶת צְלִיל דַּהֲרָתוֹ, זֶה הֵד. זֶה הֵד.

עַד לַחֲצוֹת אֲנִי כּוֹתֵב פּוֹאֶמָה,

מַצִּיעַ מִטָּתִי וּמִתְפַּשֵּׁט.

סָמוּךְ לִי הַכַּלְבָּה. זוֹ הַדִילֶמָה:

פַּרְוַת כַּלְבָּה שְׁחוֹרָה וַחֲלָקָה

אוֹ גּוּף אִשָּׁה זָךְ וְרוֹטֵט כְּדֶמַע.

הַסַהַר הַחִוֵר שָׁקָע. שָׁקָע

מֵעַל לְעִיר הַקֹּדֶש, עִיר הַנֶּצַח.

הַכְּחוֹל הָפַך לִתְכֵלֶת עֲמֻקָה

וְכָל כּוֹכָב צוֹרֵב אוֹתָהּ כְּפֶצַע.

ג

מישהו הקיש בדלת חדרו. מתוך תקוה שאין זה אלא החלבן פתח בוריס את הדלת, והנה שני אנשים ניצבים עליו. האחד היה ידידו משכבר הימים יעקב שליט, שלא ראהו זה שנים מספר כיוון שלפי מיטב ידיעתו של בוריס שוהה היה בחוץ לארץ, והאחר… את האחר לא הכיר בוריס כלל ועיקר.

הא! מצאתיך! אכן, יגעת ולא מצאת אל תאמין – צווח יעקב בקולי קולות עם שהוא נדחק בפתח וגורר אחריו את חברו – להיות בירושלים ולא לראות אותך הרי זה פשע! תכיר בבקשה, מוזס האלמשראנק, ידידי, תייר מצרפת. אתה יודע צרפתית?

– לא.

– אין דבר, תלמד.

מוזס האלמשראנק היה יצור מרובע בגיל העמידה, כרסתן וקירח; רק שפמו העבות והכסוף, שהשתלשל מתחת לחטמו וכיסה את כל פיו, כיפר על העדר מוחלט של חתימת שיעור בכל גולגתו.

בוריס היה כאיש נדהם. ידוע ידע כי עלה הכורת על כל תכניותיו לא רק לתת היום ביטוי פיוטי ממצה לגיהינום אשר נתנסה בו לא מכבר, כי אם לעבדו, ללטשו ולשפצו. אלא שממעמקי הצער והאכזבה צפה ועלתה הרגשת הרווחה כי אכן פטור הוא מלעסוק בעניין זה לפחות בשעות הקרובות, והגניחה שנתמלטה מפיו היה בה גם משום אנחת רווחה. הוא הכניס את אורחיו לחדרו, מזג להם שתי כוסות ויסקי ולאחר שהריקון נתחוור לו כי ידידו החליט החלטה שאין לערער עליה שבוריס תמרין מתלווה אליו ואל תייר זה ביום האחרון של סיורם בירושלים (“אל תנסה להתנגד, לא יעזור לך”), שכן “מחר שלשתנו חוזרים פאריסה”.

– מי זה שלשתנו? – שאל בוריס.

– עוד מעט תראה – השיב שליט.

ואכן, כעבור שעה קלה ישובים היו במכונית שכורה ששליט נהג בה ועד מהרה הגיעו אל שירותי השידור בירושלים.

לאחר כמה סידורים פורמאליים ליד השער, ששליט טיפל בהם בזריזות מופלאה, נמצאו באחד מאולפני השידור, ליד מכונות ההקלטה של הטכנאי. מאחורי החלון ישב בחור צנום וארך אף, שפיאות לחיים אפורות קישטו את פניו, מול בחורה שמנמונת וביניהם ניצב על השולחן מיקרופון דו צדדי. הבחורה שאלה, הבחור השיב.

שליט עקב אחרי הבחור כאם העוקבת אחר בחינת בנה. הוא הוציא מכיסו ספר בעטיפת ניורת ירוקה. על גבי השער התנוסס באותיות קיריל השם יעקב שר. שמו של הספר היה “לאן לילך?” ובסוגריים באותיות קטנות יותר “ספר לאלה, הרוצים לשנות את העולם.” פאריס 1971. הספר כתוב רוסית היה, ואף הראיון שמאחורי החלון התנהל ברוסית. בוריס העיף מבט על הספר והיטה אזנו לדבריהם של המרואין והמראיינת.

הבחורה הגירה אמריה אל תוך המיקרופון, עם שהיא קוראת מן הכתב שעל גבי גליון נייר שהיה מונח לפניה על השולחן:

– מר שר מתארח עתה בארצנו והביע את נכונותו להשיב על כמה משאלותינו בקשר לספר מפרי עטו, שיצא בפאריס. בספרו זה נוקט המחבר בשיטתו של מארכס, אם כי לא לכל דבר, ומנתח את השלבים השונים שבהתפתחות החברה האנושית. לאחר שהוא מכסה בשם דומיניזם כל משטר, שיש בו מעמד שליט – ובין משטרים אלה מונה הוא הן את הקאפיטאליזם והן את הקומוניזם – מנסה יעקב שר להוכיח, כי העתיד שייך למשטר השלישי, משטר חדש, שאינו קיים עוד בשום מקום, אך ניצניו נראים כבר בכל הארצות המפותחות. משטר זה קורא הוא בשם “ארגוניזם”, הגזור מהמלה היוונית אֶרגון, שפירושה “עבודה”, שכן באותו משטר לא בעלי הרכוש ולא המדינה – אף אם קרויה היא סוציאליסטית – לא יהיו בעלי המפעלים. בעליו של מפעל יהיה במישרין הקולקטיב של פועלי המפעל או פועלים בודדים, שמכשירי הייצור הם קניינם האישי. המחבר רואה אותות ראשונים לצמיחתו של משטר כזה, משטר הארגוניזם, בכך, שעמלי הארצות המפותחות דורשים בתוקף הולך וגדל שלטון עצמי והשתתפות מלאה בפתרון הבעיות, שיש להם שייכות אליהן. עדות לכך – מאורעות השנים האחרונות במערבה של אירופה ואף במזרחה.

מלבד זאת רואה יעקב שר את מבשריה של ההתארגנות החברתית החדשה – דהיינו התאחדויות של העמלים – בקיבוצים הקיימים זה עשרות שנים בישראל. וכך כותב הוא בספרו:

“עצם התהוותם של הקיבוצים, אין בכך משום נס, נס הוא רק אותה התלכדות נסיבות, שהודות לה קמו הקיבוצים בעולם הדומיניזם”.

אנו פונים אל המחבר:

– היבט זה של ספרך, מר שר, הוא שמעניין אותנו בעיקר. אמור נא לי בבקשה, האם סבור אתה שקיבוצים או משקים שיתופיים אחרים עשויים היו לקום מחוץ לאותם התנאים הספציפיים – היסטוריים, חברתיים, מוסריים ותרבותיים – שהולידו את הקיבוץ ושהוצגו בספרך בכושר תיאור כה ססגוני?

הצנום בעל פיאות הלחיים כיסה בידו את רשת המיקרופון, כאיש ראדיו מנוסה, ולאחר ששאף אוויר עמוקות הסיר את כף ידו, קירב את המיקרופון של פיו, פתח ואמר ברוסית רהוטה:

– צירוף שורה שלימה של נסיבות, שאיפשרו את הקמתם של הקיבוצים, היה בו באמת מיסוד הנס, ודבר זה מדגיש אני בספרי. ואולם, אם מנתח אני את מהותו של הקיבוץ, כהתאחדות של עמלים, הריני עושה כך לא מתוך עניין שיש לי בנסים, אלא דוקא משום שבארצות המפותחות קיימים עתה כל התנאים להתהוות צורות דומות של ארגון הייצור, ולא רק בחקלאות, אלא גם בתעשייה. תני דעתך על שאלת מהותו של המשבר בשני המשטרים הקיימים – הקאפיטאליזם והסוציאליזם – ומיד תביני שכל עוקצו נעוץ בכך, שגם כאן וגם שם העמלים אינם בעלי הייצור ועל כן לא בשליטתם הוא מנגנון קבלת ההחלטות, אף שבימינו הידע וההשכלה של הפועלים בארצות המפותחות דיים כדי שיהיה לאל ידם לפתור בעצמם את בעיותיהם, כפי שנעשה הדבר בקיבוצים. אין אני מתכוון לחיקוי והעתקה של חיי הקיבוץ. אינני סבור שצורה כה שוויונית ניתן ליישמה גם בתעשייה – עוד תקופה ארוכה ישתמר בה המידרג וההפרש בשכר עבודה, ואולם מאבקם של העובדים מתנהל עכשיו בעיקרו בעד הגשמתו של עקרון יסודי, המיושם כבר בקיבוצים: בעלות משותפת וישירה של העובדים על אמצעי הייצור (ללא תיווכה של המדינה) והשתתפותם של כל חברי הקולקטיב בפתרון הבעיות הכלליות. עקרון זה – עקרון השלטון העצמי, וגדולה מזו, הקניין העצמי – הולך ומפלס לו ביתר שאת נתיב בעולמנו. אפילו בישראל עצמה כבר יצא מתחומי הקיבוץ והופעל בחברות התחבורה הישראליות, שאינן אלא אגודות שיתופיות של נהגים ומכונאים. עולם העתיד הוא עולמם של התאחדויות עובדים מסוג זה, עולם השלטון העצמי. כל שאר השיטות פשטו לדאבוננו את הרגל בעיני העובדים מבחינה מוסרית. שעה שהקיבוץ, כאחת מצורות השלטון העצמי, מוסיף לעורר את התפעלותו של כל העולם – הסוציאליזם, דהיינו חברה שאמצעי הייצור הולאמו בקרבה עד תומם. ומתוך כך השלטון בה ריכוזי מובהק ומעמד מיוחד, שאני קורא לו מעמד של הֶגֶמוֹנִים, נוהג בתוכה שררה במעמד העובדים – סוציאליזם זה הולך ומאבד את חסידיו. סבור אני, שאנשי השמאל החדש יהיו הראשונים שישליכו סוציאליזם זה אחרי גוום, מתוך מגמה להגיע אל האֶרגוניזם – המשטר של שלטון עצמי מלא. דוגמא ראשונה של משטר כזה הייתה הקומונה הפאריסאית; דוגמה שנייה, אמנם, לא בממדים ממלכתיים, אך בעצמה חיונית, משמשים הקיבוצים בישראל.

מבעד למחיצת הזכוכית המבדילה בין חדר הטכנאי לאולפן נראה היה בבירור החיוך הערמומי, שהועלה על שפתי הבחורה משהציגה למרואין את שאלתה הבאה לאמור:

– האם מוכן אתה להתיישב דרך קבע בקיבוץ?

– ראי נא: מקצועי הוא רחוק למדי מחקלאות: אני מהנדס, סיימתי טכניון בעיר נחמדה מאד ששמה לנינגראד. אמנם, כיום, לאחר שכמה מן הקיבוצים ייסדו מפעלי תעשייה בממדים ניכרים, ניתן היה למצוא עבודה גם בשבילי, אבל שתי סיבות מעכבות בעדי אישית מלהצטרף לקיבוץ: האחת היא ההרגל לגור בכרך גדול (אלא שאני מודה בפניך בסודי סודות: יותר ויותר נעשה הכרך קשה מנשוא), והאחרת היא שעם כל חיבתי הרבה לקיבוצים, ועוד יותר לחברי הקיבוץ, נדמה לי שאני כשלעצמי יכול לעשות הרבה יותר להגשמת העקרונות היסודיים של הקיבוץ, כשאני נמצא מחוצה לו. הביני נא: אם כל מי שאינו מרוצה מעולמנו, במקום שינסה לשנות עולם זה, ירוץ להירשם בקיבוצים שכבר קיימים, האם מתארת את בדמיונך מה ייצא מזה? חשוב הוא לא לברוח אל האיים הקטנים הללו, כי אם לעשות כך, שבכל מקום שאפשרי הדבר היה העובד אדון לאדמתו ולמפעלו – בלעדי זאת, נבצר מן האדם להיות חפשי ומאושר.

– ועתה יש ברצוני להציג בפניך עוד שאלה אחת. האינך סבור כי ייתכן שהקיבוצים אינם אלא תוצאה ישירה מהדיאלקטיקה ההיסטורית של קיומו בן שלושת אלפים השנים של עם ישראל, שרעיון היסוד שלו היתה המשיחיות, השאיפה לשנות את העולם, אי השלמה עם ההווה ובקשת עתיד זוהר – וגדולה מזו: האמונה, שעתיד זה בוא יבוא. לספרך שלך, למשל, יש כותרת משנֶה בזו הלשון: ספר לאלא הרוצים לשנות את העולם. אל נא תתפלא, שמבחינת השקפתנו, הרינו כוללים גם ספר זה במעגל חיפושי הנצח של עם ישראל, ואת הפאתוס המשיחי של ספרך מסבירים אנו בהשתייכותך לאותו עם.

– אני סבור שבקשת עתיד זוהר הריהי זכות-יֶתר של העם היהודי. כל המדוכאים בין כל העמים מחפשים דרכים אל גורל יותר טוב – ובכך אחים הם, בכך שווים הם זה לזה. אני מדבר, כמובן, על העמים ולא על שליטיהם, אשר לעתים נדירות למדי מביעים את כיסופי ההמונים. אינני מאמין כל עיקר באיזו שהיא משיחיות של היהודים, כשם שאין אני מאמין בכך, שמחוץ לכדור הארץ קיים מישהו המחלק ייעודים לעמים שונים. ואף-על-פי-כן אמת נכון הדבר, היהודים נתנו לעולם מבקשי אמת לא מעטים: פילוסופים, מהפכנים. אני מסביר דבר זה לא בתכונותיהם המיוחדות של היהודים, אלא באותה עובדה ריאלית וארצית, שעם ישראל, בתוקף נסיבות היסטוריות מסוימות, נמצא נרדף ומדוכא, דומני, יותר מכל שאר העמים. אין תימה שעם כזה עשה מאמצים רבים לתור אחר סיבות הדיכוי, לעמוד על טיבו של עולם העוול, ולהיאבק למען שינויו. מלבד זאת, הואיל וכמעט תמיד היו מנודים בארצות מגוריהם ומשום כך לא ניתנים לסינוור בכל צורות הלאומנות המקומית, הפטריוטיזם של תרועות הידד, והשוביניזם, היו היהודים בעל כרחם האינטרנאציונאליסטים הראשונים בעולם, ומתוך כך נמצאו בעמדות תצפית יותר אובייקטיביות, שמהן ניתן להשקיף על החברה, והיטיבו להבין את האינטרסים המשותפים של עמים שונים. לשון אחר: העוול הגדול כלפי היהודים עורר צמאון מוגבר לחיפושי הצדק מצדם. סבור אני שרק בתופעה זו טמון סוד תרומתם החשובה לחיפושים אלה, ולא באיזו שהיא משיחיות של עם ישראל. אשר לחיפושַי שלי, הרי הם במישור החברתי ולא במישור הלאומי, שכן דעתי היא שהדרך לפתרון בעיות פרטיות שונות ראשיתה בפתרון המשבר הכללי של שני המשטרים החברתיים, אשר כיום צופנים בחובם, כעובר ברחם אמו, חברה שלישית, חדשה בהחלט ושונה מן המשטרים הקודמים – חברת השלטון העצמי, וביתר דיוק הקניין העצמי של העמלים, הארגוניזם.

בכך נסתיים הראיון והבחורה פלטה לתוך המיקרופון:

– ועתה יקרא מר שר שני קטעים מספרו “לאן לילך”, וכל אחד ממאזינינו ישפוט בעצמו אם הארגוניסט או היהודי מדבר מתוך גרונו.

היא סגרה את המיקרופון שלה ורמזה לבעל פיאות הלחיים שיפתח את שלו. ואלם הוא דיפדף תחילה בספרו עד שמצא את העמוד המבוקש, פלט כעכוע מגרונו, ואז פתח את המיקרופון והתחיל לקרוא:

"אי-שם חי עם, שגורש ממולדתו. עם זה נרדף לא רק ככל מיעוט לאומי אחר, אלא יותר מכן – בשל יחודו הדתי ועיסוקו במקצועות, שבהם ההתחרות הכלכלית חזקה במיוחד (מלאכה, מסחר, כספים). בעם זה אך טבעי הוא שיישמרו רגשי הגעגועים אל המולדת האבודה. בסוף המאה הקודמת נקלע העם לתחומי תסיסה חזקה של רעיונות מהפכניים (מזרח אירופה ומרכזה). רעיונות אלה נקלטים ביתר קלות, ככל שהעם נרדף יותר. משום כך בחיקו של העם היהודי (והמדובר הוא בו) זרעי רעיונות המהפכה נתנו יבול שופע, והתנובה היתה משני מינים. האחד הוא על טהרת המהפכה. יבול זה חרג ממסגרות לאומיות צרות והביא לעולם מהפכנים אינטרנאציונאליסטים, ששינסו מתניהם והטילו עצמם במאבק נגד הדיכוי במקומות מגוריהם ובעולם כולו. השני הוליד את אלה, שרעיונות המהפכה נתערבבו בהם בכיסופי הנצח אל הארץ היעודה. מהם צמח גזע האידיאליסטים, שהחליטו לחיות אך ורק מפרי עמל כפיהם, לא לנצל איש, אך לא להיות מנוצלים ולהקים חברת עובדים אידיאלית בארץ אבותיהם. הם היו באים לארץ זו על פי רוב בלי שום אמצעים, כי עניים היו, כשם שמאז ומעולם עניים האידיאליסטים בעולם הבצע. לא היו בידיהם כספים לקנות קרקעות פוריות; לכן כדי לעבד אדמות ציה, שרופות שמש, שהיה צורך לסקלן מפני הסלעים ולנקזן מן הקוצים והדרדרים, כדי לחפור תעלות השקאה ולמתוח צינורות מים אל השדות – כדי לעשות את כל אלה שומה היה עליהם להתאחד. לולא היו אידיאליסטים היו פשוט הולכים העירה למצוא בה את פרנסתם, כפי שעשו ציונים ללא פרוגרמה סוציאלית, שעלו ארצה באותם הימים, וסתם קנאים דתיים. ואילו הם, האידיאליסטים, לא יכלו לנטוש את אדמתם, ויותר משהיה זה חזון החיים המשותפים, היה זה חוסר האפשרות האובייקטיבית לעבוד בנפרד את האדמה זעומת הפנים של הארץ הקדושה כביכול, שלא היתה מכניסת אורחים כל עיקר – הכרח זה הוא שהביא לידי התאחדותם בקיבוצים, דהיינו קומונות חקלאיות.

עקרונות היסוד של הקיבוץ הם: עבודה שווה, חלוקה שווה של הרווחים, קבלת החלטות יסוד באסיפה כללית.

מנהלת את הקיבוץ האספה הכללית, וכל השאלות החשובות נפתרות על ידי הציבור כולו. האסיפה בוחרת במזכיר, שאינו אלא מבצע החלטות האסיפה, ורק בעניינים פעוטים רשאי הוא להחליט על דעת עצמו. אין למזכיר זה שום זכויות יתר ומלבד “שעות המזכירות” עובד הוא ככל השאר, וכשמגיע תורו, הריהו מגיש את הצלחות בחדר האוכל או חולב את הפרות ככל חבר קיבוץ אחר. האסיפה הכללית רשאית להחליפו בכל שעה, כך שלקארייריזם וביורוקראטיזם אין ולא יכול להיות מקום בקיבוץ אך התוצר הנפלא ביותר של הקיבוץ הוא הקיבוצניק עצמו. הרי זה אדם ישר דרך, עצמאי, אמיץ, אלטרואיסטי, האוהב את העבודה ורגיש לרחשי לב של חברו, מוכן ומזומן להיענות לו בעת צרה – קווי אופי שהם פרי עצם טבעם של חיי הקיבוץ. תום לב, העדר כל רדיפה אחר בצע, שיווי המשקל הנפשי של חבר קיבוץ אינן אלא תוספות לסגולות אלה, ומשום כך הפשע בקיבוץ הוא תופעה נדירה ביותר, וגם אם קורה משהו מעין זה, על פי רוב באים הדברים על תיקונם בתחום הקיבוץ עצמו, מתוך שימוש בשיטות חבריות, ולמשטרה מצויה שם עבודה בשיעור שהיתה מוצאת לה מיילדת בקרב נזירות."

בוריס התחיל מגלה סימנים של קוצר רוח הגובל עם רוגז. תמימותו של אותו מתקן עולם, המנסה ליצור תורה כלכלית חדשה, על פי עקרונות הימפרמאכסיסטיים¹¹ ומתוך שימוש במינוח סוציאולוגי-מדעני מתוחכם, היומרות של קוסמופוליטיסם אנטי לאומי והגאווה הלאומית הבלתי מודעת, המעלה את הקיבוץ הישראלי אל במתי חזון משיחי שלפיו תהא החברה האנושות כולה מעין פדראציה עולמית של קיבוצים עולמיים – כל אלה עוררו את ייצר העוקצנות שבו. הוא גחן לעברו של שליט ושאל:

– לא התעניינתי בכמות העבודה שיש לשוטרים בקיבוצים, אך אם לדון לפי בוקאצ’יו עלול המנזר לספק למיילדת עבודה בכמויות לא קטנות.

אותה שיעה ניכר היה על פניו של האלמרשראנק שהוא מדוכא עד עפר. כפי הנראה לא ידע רוסית ולא הבין דבר מכל היוצא מפיו של אותו בחור, ואף הוא התחיל רומז בתנועות יד שהגיעה השעה ללכת. הם יצאו. בוריס, שידע כבר כי הללו חוזרים למחרת היום לפאריס, עדיין לא נתפוגגה בו עוקצנותו.

– לאן? לקיבוץ? – שאל.

– ל“מאה שערים” – השיב לו שליט – והורה לעברו של האלמרשראנק – הוא רוצה לערוך סיור נוסטאלגי בשכונה זו. בוריס לא תפס את משמעותו של המושג “נוסטאלגי” בהקשר זה, שכן לא בחזותו ולא בצרפתית הרהוטה שבפיו, לא עשה האלמרשראנק אף קורטוב של רושם, כי צור מחצבתו היא שכונת “מאה שערים” בירושלים.

הואיל ושוב לא ראה כל סיכוי להמשיך עוד באותו יום בנסיונותיו לתאר סוג אישי מסוגי הגיהינום, נלווה אליהם עד שהגיעו למאה שערים. ומשהגיעו התחיל שליט מראה להאלמרשראנק את חמודותיה של השכונה ומפליג בהתרגשות במלל צרפתי, ובוריס, שלא שמע צרפתית, נחשל אחריהם. וכיוון שאינו מזדמן לאותה שכונה אלא לכל היותר פעם אחת בחמש-עשרה שנה לערך, גילה להפתעתו שרוב ימיו אין הוא רואה אלא את מאקרו-ירושלים מכיפת הזהב של מסגד עומאר ועד לקוביות הלובן של מוזיאון ישראל, ואילו עתה נפקחות עיניו לראות את מיקרו-ירושלים.

בסימטאות רצופות אבנים, שמדרגות לולייניות מתפתלות משני צדיהן ומוליכות מי יודע להיכן, מהלכות דמויות-צלליות דחוסות, שאם אתה פוגשן ברחובות אחרים אין אתה נותן דעתך עליהן, ואילו כאן דומה כי חלק בלתי נפרד הן ממהות כוללת אחת, ואם אתה עוקרן ממקומותיהן – אף תוך כדי תנועתן – משול אתה למי שמשחית יצירה אמנותית ומטיל כתם בציורו של צייר גדול.

כנטע זר שבבת ראש נשתל ביד נעלמה והתחיל מתפשט בחלל, עוקר, משמיד, מכלה כלחוך השור את הצמחים שסביבו וכובש את מקומם, כן צמח לפתע בֵית-שַיש רב קומות ובן מידות וחסם את דרכו על פני חלקיקי היסוד, שפירקו את ירושלים לגורמיה לנגד עיניו של בוריס. הוא נכנס פנימה. משני צדי הפרוזדור היו פתוחות דלתות של חדרים, שכל אחד מהם היה גם חדר במשמעות “בית ספר”, ובו מלמד בסגנון עיירות מזרח אירופה, ששרידיהן הושמדו בידי היטלר, הרביץ תורה לתינוקות בית רבן כמדורי דורות: “ויאמר – האט ער געזאגט”, “וידבר – האט ער גערעדט”… לבוש היה קפוטה, שדומה נתפרה בסיפורי מנדלי מוכר ספרים, וחבוש מעין כובע גרב לבן, שציציות נשתלשלו ממנו אל העורף פתילים פתילים. נזכר בוריס תמרין כיצד אל אותה עיר בסין, שבה גדל, הגיעה להקת שחקנים אוקראינית, והציגה את “טאראס בולבה” של גוגול. היהודון ינקל, שבאותו סיפור, מלובש היה בדיוק באותו לבוש, ועם תום ההצגה היה בוריס מוכיח לחבריו באותו(ת) ובמופתים, כי מעולם לא לבשו יהודים בגדים כאלה, שכל כולם אמצאה אנטישמית ותו לא…

הפרוזדור נסתיים באולם גדול, ובו בחורי מאה שערים מתנועעים מעל לגמרות, מסלסלים בפאותיהם ובגרונותיהם, כמעשה אבותיהם, אבות אבותיהם, ואבות זקני אבותיהם. אברך משי, הדומה כל עצמו למתמיד, שעיניו בערו כגחלת לוחשת בין אודי העשן, נתרומם מספסלו, ולאחר שפסע זמן-מה לאורך האולם הלוך וחזור קרב אל החלון, נעצר והשקיף החוצה. בוריס ניגש אל שולחנו והתחיל מעיין בדף הגמרא שנשאר פתוח עליו. תנו רבנן: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם. לא מצא בת תלמיד חכם, ישא בת גדולי הדור. לא מצא בת גדולי הדור, ישא בת ראשי כנסיות, לא מצא בת ראשי כנסיות ישא בת מלמדי תינוקות, ולא ישא בת עמי הארץ, מפני שהן שקץ ועל בנותיהן הוא אומר: ארור שוכב עם כל בהמה.

התחייך בוריס, ואף הוא קרב אל החלון ונתן מבטו החוצה. למטה, ברחוב מרוצף אבנים, עמדה נערה, כולה לבושה שחורים, רק השביס שלראשה הגלוח כחול היה. פניה מופנים היו כלפי אברך המשי, שפתיה נעו, ואף שקולה לא נשמע היה מבטה מקרין מקרבו שפע כזה של רוך ואהבה, עד כי מובן היה שבין השניים מתקיים דו-שיח אילם למחצה של נעימים ונאהבים עד כלות הנפש.

– איך קום זיבן א-זייגער – הבחין בוריס בקולו של האברך וכמעט חש פיסית את עצמת הערגה המשתמעת מנעימתה של ההודעה. אז ראה שהנערה הרה, והריונה היה בו משום סתירה בולטת לכל דמותה וביחוד לשחור לבושה: שמלתה, גרביה, נעליה. נזכר בוריס במשל המיילדת והנזירות של הארגוניסט ושוב נתחייך.

ברנש בריא-בשר ורחב כתפיים, לבושו חלוק חום-צהוב ומפרצופו הנפוח, דומה, מטפטף שומן, נתקרב במרוצה אל בוריס ובאידיש קולחת, שנבצר מבוריס לקלטה, כינס להסביר לו דמה מה בהתלהבות, עם שהורה על הדלת מדי פעם בפעם. לבסוף, משנוכח לדעת, כי בוריס אינו יורד לסוף דעתו, גררו אל הפרוזדור והביאו לחדר פנימי, אשר בו ליד שולחן הכתיבה ישב אדם, שזקנקן אפור עיטר את לחייו ואת סנטרו, כיפתו היתה גבוהה כזו שיהודי רוסיה – וביניהם אביו של בוריס – היו נוהגים לחבוש בחגים ובמועדים, ועיניו הדלוקות קמעה שיוו ארשת של שאר-רוח לכל פניו.

באותה אידיש קולחת ובאותה התלהבות התחיל בריא הבשר מרעיף אמריו הנרגשים על בעל הזקנקן האפור, עד שהלה פנה לעברו של בוריס ושאלו בעברית:

– באת עם תיירים?

– כן.

– האם אתה מוכן להתחייב שיתרמו דבר-מה למוסדותינו?

– להתחייב כן, אך לא לקיים את ההתחייבות – התבדח בוריס.

– מילא – הצטחק האיש – העיקר שתקיים את ההתחייבות הגדולה.

– אתה מתכווין ל“נעשה ונשמע”?

פניו של האיש אורו.

– כן, כן, לכך אני מתכווין.

– אני אישית מימי לא נטלתי על עצמי התחייבות זו.

– אם אביך מוריש לך ירושה, כלום נאה הוא ליטול את הזכויות ולהתחמק מחובות?

– אתה מעונין בויכוח, אדוני?

– כן.

– לא ייתכן ויכוח בינינו.

– מדוע?

– משום שלויכוח דרושה לשון משותפת, ולנו אין.

– אין?

– אין. משום שאתה מאמין אמונה שלמה שמתן תורה ומעמד הר סיני הם מאורעות היסטוריים שהתרחשו למעשה בחלל ובזמן, ואני סבור שאין זה אלא מיתוס, פרי דמיון, אגדה. אכן, מיתוס זה היה אחת היצירות האדירות של רוח אנוש, וכמעט אין עוד אגדה אחת, שהטביעה חותם כה מכריע על התפתחות התרבות האנושית; גדולה מזו: אני מוכן להסכים שהאגדה משקפת במישור ההיסטורי דבר-מה מהותי מכבשונו של עולם במישור הקוסמי, ואני אישית גאה גאווה רבה על שמשתייך אני לאותו עם, אשר יצר אגדה זו, שבזכותה הוא קיים עד היום הזה, דבר שמטיל עליו כמה וכמה חובות, מהן מתוך רצון, מהן מתוך הכרח היסטורי – אף-על-פי-כן עובדה היא עובדה ומיתוס הוא מיתוס, מציאות היא מציאות ואגדה היא אגדה, ואינו דומה כוחה המחייב של זו לכוחה המחייב של זו.

בעל הזקנקן האפור קם מכסאו, זז מעם השולחן, עקף את בוריס ויצא את הפרוזדור. בריא הבשר רץ אחריו עם שהוא מנפנף בידיו ומטיח לחללו של הפרוזדור מלים באידיש נרגשת. בקצהו של אותו פרוזדור נראו דמויותיהם של שליט והאלמרשראנק.

בערוב היום נתברר, שמלבד סיור נוסטאלגי ב“מאה שערים”, מתכווין האלמרשראנק לחזות באותו ערב בהצגת תיאטרון חדשנית, שתועלה על הבימה באולם צנוע וקטן על ידי קבוצת סטודנטים. היצירה פרי עטו של בן דודנו של האלמרשראנק, שבא מפאריס ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. ואף כי המחזה יוצג בעברית, משתוקק האלמרשראנק לצפות בו עד כלות נפשו. סרהב בשליט ובוריס ששניהם יילוו אליו, וכל אימת שיהיה צורך יתן לו שליט את ההסברים הדרושים.

משבאו השלושה לחזות בהצגה, שנערכה במרתף קטן הדומה לכוך, נתברר שלא היה צורך בהסברים, שכן המחזה היה מעין פאנטומימה. בראשית היה חושך, ובחושך נשמעה מנגינה: יש שדמתה לניגון חסידי, יש שהזכירה את יצירות סטראווינסקי האחרונות ויש שלא היתה אלא מוסיקה אלקטרונית. לאחר מכן הוטח עיגול של זרקור בחשכה, ובכתם המואר הופיעו שתי דמויות ערומות: האחת בעלת זקן ארוך והנייה ללא זקן. בעל הזקן החזיק סכין בידו, מלמל דבר מה ותוך כדי מלמול פגע בו באבר המין של הדמות השנייה. כפי הנראה הודגם בדרך זו טקס של ברית מילה, אלא שבאותה שעה נתברר שהדמות השניה, לאחר שנמולה, הפכה לאשה. בעל הזקן נטל אותה בידיו והשחילה על איבר המין שלו לרוחב כך שהתהווה מעין צלב. בוריס הבין שכוונת המחזה לבזות (ואולי לפאר, לרומם ולהאדיר) את הדת היהודית והנוצרית גם יחד. הקהל המועט מחא כף, ושני השחקנים החוו קידות. עיגול האור הצהוב נח על פניהם. לתמהונו הרב נוכח בוריס לדעת, שהאשה דומה לאותה נערה הרה, שראה היום לבושת שחורים, והגבר לאברך המשי. פתאום נשתנה צבעה של התאורה מצהוב לירקרק-כחול. מיד קרע השחקן את זקנו מעליו ונפנף בו באויר לאות תודה על התשואות, ואילו האשה כרעה תחילה על ברכיה ולאחר מכן שכבה על הבמה שעונה על צידה – שניהם ערומים ולא יתבוששו.

אותה שעה היתה היא לוואלנטינה דיקשטיין והוא היה לוואסילי מילנקו. הכרה חדה כסכין פלחה את מוחו של בוריס: וואסילי עומד לשאת את וואליה לאשה בכנסיה נוצרית אי-שם באירופה, ועליו, על בוריס, למנוע זאת ויהי מה.

כבר למחרת היום, בשעות שלאחר הצהרים שוב עמד בוריס במוזיאון פראדו והתבונן בתמונתו של טיציאן “וינוס ומנגן העוגב”.

פרק רביעי    🔗

א

וינוס הזדקנה במקצת, בפניה נוספה ארשת אמהית-אפוטרופסית, שלא היתה לה קודם לכן. גם עדייה פחתו קמעה: מאזניה ניטלו העגילים ומאצבעה נגוזה הטבעת, והמופלא ביותר הוא שאֵל האהבה – קופידון התינוק – אף הוא נעלם והיה כלא היה. לעומת זאת, על משכבה של וינוס הניח את כפותיו כלבלב חד זרבובית ואדום שיער. גם מנגן העוגב לא נשאר כפי שהיה. שפם צמח לו מתחת לאפו וחרב נחגרה לו בירכו. ושמא היתה החרב מאז ומעולם, אלא שבוריס לא השגיח בה לפני כן? אפשר שהיתה החרב, אך מוכן היה להישבע שלא היה השפם, ולא היה הכלב, ואילו אל האהבה והטבעת והעגילים היה היו. במו עיניו ראם כאשר חזה בתמונה הזאת של טיציאן במקום הזה לפני חמש שנים. מי פרק מוינוס את עדייה, מי החליף את התינוק בכלב, מי הצמיח שפם על שפתוו של מנגן העוגב וחגר חרב בירכו? מי הזקין את דמותה של וינוס ובטבט במקצת את עור בשריה הרכים?

עד יומו האחרון לא ידע בוריס שהתמונה, אשר עמד לפניה עתה, לא היתה אותה התמונה, שבה גילה לפני חמש שנים את וואסילי ואת וואלנטינה ומתוך כך נוכח לדעת, ששנגלינה לא היתה ולא נבראה אלא פרי דמיון היתה. עד יום מותו לא נודע לו כי לא תמונה אחת צייר טיציאן על הנושא וינוס ומנגן העוגב, כי אם שתיים, שנתלו במוזיאון פראדו בשני אולמות נפרדים, שכן בפעם הקודמת עזב את פראדו מיד לאחר שגילה מה שגילה בתמונה הראשונה, בלא שהגיע אל האולם, שהתמונה האחרת היתה תלויה בו. ואילו הפעם גח ישר אל התמונה השנייה ותמה על השינויים שחלו בה כביכול. ואולם, על אף השינויים עדיין היה ברור לו, כי את וואלנטינה וואסילי רואות עיניו, כי השניים החליטו לבוא בברית נישואים, ועליו הוטלה המשימה לשים לאל החלטה זו.

מדוע דוקא עכשיו? מדוע לא דאג לכך לפני 35 שנה, משנוכח לדעת שוואליה דיקשטיין באה להונג-קונג כדי לשהות במחיצתו של וואסילי מילנקו? מדוע לא דאג לכך לפני 5 שנים משגילה שכל עניין שנגלינה לא היה אלא חזיון תעתועים, אחיזת איניים, מחזה עוועים שוואסילי הציג לפניו בשיתוף פעולה מלא מצדה של וואלנטינה? מדוע דוקא עכשיו, לאחר שצפה בהצגה פורנוגראפית של פאריסאי צעיר בירושלים? והרי וואסילי וואלנטינה נזדקנו במציאות הרבה יותר משבתמונה של טיציאן. כבני חמישים וחמש הם היום, ואם אמנם החליטו לבוא בברית הנישואים כדת וכדין, הרי אין בכך אלא מתן גושפנקא חוקית למפרע למצב הקיים למעשה זה למעלה משלושים וחמש שנה, ומה טעם איפוא שינסה למנוע מתן אישור פורמאלי ריטרואקטיבי למעשה שהיה והווה?

– אין טעם – השיב בוריס לעצמו – אך ישנה חובה; ובשל חובה זו שומה עלי לחפש את הזוג בכל כנסיה וכנסיה שיש לאל ידי לבקר; שמא דוקא בה עומדים הללו לערוך את הטקס, שאינו מותיר שום דרך חזרה – לחפש, למצוא, להפריע, לסכל, למנוע… ויהי מה.

טקס הכלולות ייערך באחת הכנסיות שבאירופה – בכך לא פקפק בוריס. היכן?

ממאדריד שבספרד ועד לאיסטמבול שבטורקיה ומרומא שבאיטליה ועד לשטוקהולם שבשוודיה.

בוריס לא אמר נואש.

כיוון שבאקראי – ושמא לא באקראי – שהה באותה שעה במאדריד אך טבעי הוא שהחליט לפתוח בספרד. ואכן, עוד באותו יום ביקר בכמה כנסיות שבבירה מלכותית זו, על מצבותיה וככרותיה, על היכלי הפאר ובנייני השגב שבה – כרך אשר נועד לסמל את גדולתה של קיסרות, שאחד שליט פיליפ השני – קנאי-דתי שחור משחור, ידוע חולי, מוכה שגעון גדלות, מרותק לערש דווי – לא ידע כי את תפארת שקיעתה בא להנציח לפני כשלוש מאות שנה בעשותו לבירת הממלכה עיר זו שבדרום מערב אירופה. כמאה שנה אחריו, הקים פטר הגדול בצפון מזרחה של אותה יבשת עיר, שהגורל הועיד לה לבשר את שחרה של קיסרות חדשה עתירת עוצמה. ארגמן השקיעה מול ארגמן השחר.

ובעודו מהרהר בשרירות לבה של ההיסטוריה ותהפוכותיה וצופה באלפי המכוניות החולפות ביעף על פני כבישיו הרחבים של הכרך, נתחוור לו לפתע שכל עמלו לריק, שכן וואסילי מילנקו ניחן בחוש להיסטוריה, ואם אמנם עומד הוא לשאת את וואלנטינה לאשה בכנסייה, אינו עושה כך אלא להפגין את נצחונה של הנצרות על היהדות. ייתכן כי בשל תמונתו של טיציאן בחר בספרד, ואולם חזקה עליו שלא במאדריד יערוך את הפגנתו אלא בטולידו, השוכנת במרחק של כמה עשרות קילומטרים מכאן, שהרי בימים עברו היתה זו עיר ואם בישראל, אך לאחר מעללי האינקביזיציה והגירוש לא נותר בה אף יהודי. אנוסיה נעשו נוצרים לכל דבר ובתי הכנסת הפכו לכנסיות.

רגליו של בוריס הוליכוהו מאליהן אל משרד נסיעות…

– אני רוצה להצטרף לטיול מאורגן לטולידו – שח באנגלית לגברתן עגל פרצוף, שעיין בעיתון ליד דלפק המכוסה כולו מודעות על טיסות, פרוספקטים על טיולים וחוברות-מורות-דרך על מאדריד ופרבריה.

בתגובה על הפנייה הזיח האיש את העיתון, כך ששחור כותרותיו הענקניות הזדקר לנגד עיניו של בוריס, ואף שלא ידע קרוא וכתוב ספרדית ואך בקושי רב הבחין במשמעותן של כמה מדלים מדוברות, חש בבירור שאותיות קידוש הלבנה הערוכות לפניו מבשרות רע: מפגע, צרה, אסון, שואה. כי זה לו שלושה ימים לבוריס שלא קרא בעיתון, לא האזין לראדיו ולא צפה בטלוויזיה. יום אחד על שום שחייב היה לסיים את עבודותיו לפני שנטל לעצמו חופשה מעיסוקיו הרגילים, כדי להקדיש את כל זמנו ואונו לתיאור הגיהינום, יום שני על שום שישב וכתב עד אשר הפריעוהו אורחיו ואילצוהו לסייר בבית השידור, בבית המדרש ובבית התיאטרון, ויום שלישי על שום שהחליט החלטה נחושה להפריע את וואסילי מלבצע את זממו ולהניאו מלשאת את וואלנטינה לאשה בכנסיה נוצרית. וכל אותם הימים ימי האולימפיאדה העולמית במינכן בשלהי תשל’ב.

יש לך עיתון אנגלי? – שאל בוריס את סוכן הנסיעות.

– לי אין – השיב הלה אף הוא באנגלית – אבל גאן, בביתן שמעבר לרחוב יש.

בוריס זינק אל היציאה.

– ומה בדבר הטיול המאורגן לטולידו?

בוריס חזר בו.

– א! כן! כן! טיול מאורגן לטולידו. מחר, מחר בבוקר.

– רק לטולידו?

– לא, לכל המקומות: לטולידו, לברצלונה, לרומא.

– רומא? זה לא בספרד.

– אני יודע… אבל אני רוצה להיות בכל מקום, שיש בו כנסיה כלשהי. הסוכן פרץ בצחוק.

– בכל מקום יש כנסיה – אמר.

– נכון, השיב בוריס, ושוב פנה אל היציאה.

– שמע נא, אדוני – הציע לו הסוכן בחיוך סלחני של אדם שיש לו עניין עם מי שלא לגמרי שפוי בדעתו. – אני ארשום אותך לטיול לטולידו, ואם תרצה עוד לטייל תפנה שוב אלי, או אל הסניף שלנו בטולידו, בברצלונה, בכל מקום שתזדמן לשם. יש לנו סניפים בכל מקום. ולכנסיות אל תדאג. אין מחסור. בוריס שלה את ארנקו. הוציא מתוכו כמה שטרות ומסרם לסוכן כמי שכפאו שד.

– תודה. הנה הכרטיס. והנה המדריך לטולידו העיר.

בוריס נתן את הכרטיס בארנקו ואת המדריך טמן בכיס מעילו. בריצה יצא את משרד הנסיעות, בסכנת נפשות חצה את הכביש ובעודו מתנשם ושואף אויר פנה אל ספרדיה שמנמונת שבביתן העיתונים:

– Daily Telegreph¹²?

המוכרת הושיטה לו עיתון.

– יש גם מאתמול ומשלשום? – ניסה לשאול בספרדית עילגת עם שהורה על התאריך של העיתון שבידו וכתב סמוך לו את התאריכים של שני הימים שקדמו.

בלי חשק חיטטה המוכרת בערמת עיתונים, שלתה שניים ונתנתם לו בפנים זועמות של אדם הרוצה להיפטר מטרדן.

בעמדו ליד הביתן לא קרא בוריס בעיתונים שקנה. אפילו לא הציץ בכותרות. הוא קיפל אותם, נתנם מתחת לבית שחיו ואץ אל מלונו. באולם הכניסה ישבו כמה מהאורחים רווחים בכורסותיהם וצפו בטלוויזיה. בוריס עצם את עיניו, ממש עצם פיסית, פשוטו כמשמעו. מלחית ומתנשם גח אל המעלית, עלה לחדרו, השתרע על מיטתו ושקע בקריאה.

אחד עשר ספורטאים ישראליים נחטפו בעת האולימפיאדה בידי מחבלים ערביים במינכן ונרצחו הלילה בנמל התעופה.

ב

אין זה נכון ששנגלינה לא היתה ולא נבראה. היא היתה והיא נבראה, רק ראש לא היה לה, ואילו הגוף שלה, לפני שנהפך לרובוט, היה גופה של וואלנטינה, זו שבלי כל ספק שימשה דוגמנית לטיציאן, שעה שצייר את וינוס ומנגן העוגב. מרחק של ארבע מאות שנה המפריד בין תקופתו של טיציאן לבין זו של וואלנטינה אינו מעלה ואינו מוריד, כיוון שאין מוקדם ומאוחר באמנות; אף לא בהיסטוריה, ואפילו לא בחיים. מי אמר שבכלל זורם הזמן מן המוקדם אל המאוחר? עובדה היא שוואלנטינה עומדת להינשא למנגן העוגב – הוא וואסילי מילנקו – רק עתה, למסור גוף זה לבעלותו החוקית, הפעם יחד עם הראש, שכן לוינוס היה ראש, היה ונשאר. מה שלא נשאר הוא התינוק: האמור, הקופידון, הארוס.

מדוע לא נשאר?

משום שוואסילי צלב אותו אי-שם באותו מוסד מסתורי שבהונג-קונג, שהוא ספק מנזר ספק בית בושת מתוחכם.

במקומו בא כלבלב ג’ינג’י.

ובשעה שבוריס משוטט בכנסיות כדי למנוע את נישואיהם של וואסילי וואלנטינה נגדה נא לארוס, שגדל ונתבגר על צלבו עד שהיה לישו, מתרוצץ הכלב הג’ינג’י – למעשה אין הוא ג’ינג’י כלל אלא כלב נטול צבע שטבל בדם ונסתמק – בנמל תעופה, שעל קרקעו מוטלים פגרים מתים.

מתֵי נמל… בין משעולי ההמראה האפורים כאריות לבטח ירבצו, שקע המלט תחת מרבץ גופותם מוצקות הגרמים, דבקו אדירים לארץ, וכלבלב ג’ינג’י עובר מגופה לגופה, מרחרח בקפידה את בגדיה של כל אחת מהן, מלקק את פניה וקו צהוב מתמשך ביניהן, עוקף את ראשיהן ונקוה בשלולית, המשקפת בקרבה את אורות הלילך של פנסי הפלורסצנט.

קו צהוב… קו לקו צו לצו זעיר שם זעיר שם. טור סיני מפרש את המלים קו וצו מלשון קיא וצואה. ואכן, חש בוריס כי הבחילה נקוית אי-שם במעמקי נפשו, מתרוממת, עולה וגואה עד שהיא פורצת כסילון מגרונו ומפיו… שטוף זיעה התעורר וקפץ על רגליו.

על שולחן הלילה שליד מיטתו עמד בקבוק ויסקי ריק ולידו כוס.

איך הגיע בקבוק זה אליו? מתי שתה את תכולתו? כי אמנם שתהו, בכך לא היה לו כל ספק: הבחילה, כאב הראש, ושלולית הקיא שעל הרצפה העידו על כך כמאה עדים.

בגליונות ה“דיילי טלגרף”, שהיו פזורים על פני כל החדר, ניגב בוריס את הרצפה ושטפה בסמרטוט שמצא בחדר האמבטיה. לאחר מכן מילא את האמבטיה מים חמים וטבל בה שעה ארוכה. כאב הראש שכח קמעה. שוב שכב במיטתו והתחיל מעיין ב“מדריך” על טולידו.

לאחר הקדמה מקובלת נפתח המדריך בסקירה היסטורית-כרונולוגית. לכאורה חיפש את הכנסיות שבעיר, שהרי באחת מהן עלול וואסילי לשאת את וואלנטינה, אלא שעיניו נחו מעצמן על תאריכים מסוימים וקראו את האמור לגביהם:

1200 – היהודים, שפעמים היו רצויים ופעמים נרדפים, אך תמיד בלטו ברשימת תולדותיה של טולידו, כוחם והשפעתם גברו מאד בתקופה זו. “בית הכנסת הגדול” שלהם (שהפך לכנסיה סאנטה מאריה לא בלאנקה) נבנה בימים ההם.

1350 – ימי שלטיונו של המלך פטר הראשון – “האכזר” – גדושה מאורעות ומאבקים פנימיים. בשל חיבתו המיוחדת של המלך ליהודים, התקוממו בני האצולה בראשותו של הנרי מטראסטאמא, ומשהשתלטו על העיר טבחו את היהודים והרגו את המלך.

1492 – שנה זו בתקופת שלטונם של המלכים, הקרויים קאתוליים, מציינת את תבוסתם הסופית של המאורים והדיפתם חזרה לאפריקה, את גירוש היהודים ואת גילוי אמריקה על ידי קולומבוס.

הוסיף בוריס לדפדף במדריך, הציץ בתצלומי רחובותיה הנאים של העיר על שכיות חמדותיה, על כנסיותיה ואוצרות האמנות שבהן, חלף ביעף על תיאורי המקומות ומשמעותם ההיסטורית והגיע אל הנספח המספר כמה מאגדות הקדם הרווחות בטולידו.

שתיים מהן קרא בעיון. האחת על רחוב הבאר המרה וזו לשונה: רחל, עלמה יהודיה יפת תואר, התאהבה באביר נוצרי, שהיה מזמר על אהבתו לה מתחת לחלונה חרף שנאת הגזעים והדתות. אך יום אחד ננעץ בגבו של האביר פגיון בן בליעל מן המארב (היה זה פגיונו של אבי העלמה) ושם קץ לחייו ולשירתו. גופתו הוטלה לבאר אשר בחצר הבית; דמעותיה של רחל האבלה, אשר מיאנה להתנחם, אף הן נשרו אל הבאר ומיררו את מימיה.

האגדה האחרת עניינה “נהר האשה הערופה”. מעשה ביפהפיה יהודית שחיתה עם אביה מעבר לנהר. תלמיד נוצרי, שאהבה אהבה עזה, היה חוצה את הנהר כדי לבקרה. אך האב הרשע, אשר השגיח בפגישותיהם הסודיות, שם לילה אחד קץ לחייו של העלם וכרת את ראשה של בתו היפהפיה. מפסגת הגבעה נשא את הראש הכרות והטילו בנהר, הזורם למטה. כל טיפת דם, שנשרה בדרך, הפכה בנגעה באדמה לאבן חצץ קטנה, וכך נזרעה הגבעה כולה באבנים יקרות למחצה הקרויות “גראנאטוס”. ואכן, עוד לפני תקופה קצרה אפשר היה למצוא אבנים רבות כאלה במורד הגבעה המוליך אל המוקום שבו בנוי עתה גשר תחבורה מודרני.

חוורון השחר זחל מבעד לחלון והתחיל במאבקו עם אור הנורה שעל שולחן הלילה. בוריס הציץ בשעונו, שמשבצת מיוחדת בו הראתה את התאריך: שבעה בספטמבר 1972. בוריס נזכר: בתשעה בספטמבר – א' דראש השנה תשל’ג. מחר ערב ראש השנה.

– האם בכל זאת תצא לטולידו מחר? – שאל את עצמו.

– כן – השיב החלטית.

– ואם לא תמצא את הזוג המבוקש בכנסיות טולידו, האמנם תמשיך לחפשם גם בראש השנה?

– כן.

– וגם אחר כך? ביום כיפור, בסוכות, בל תקופת חגי הסתיו של עם ישראל?

– כן.

– בכנסיות?

– בכנסיות.

ג

ואף על פי כן את שקיעת השמש בראש השנה ראה בוריס מבעד לחלון של בית כנסת דוקא. אמנם, בית כנסת זה שימש הרבה שנים כנסיה, ומעל לבימה התנוססו תמונות על נושאים מן הברית החדשה מצוירות בידי אמנים מימי הביניי. יתר על כן: אף שהגיע זמן תפילת מעריב לראש השנה לא היה בבית הכנסת אפילו מנין אחד של מתפללים, ותריסר התיירים שהתגודדו במרכזו חזקה עליהם שלא מבני ברית היו, חוץ מאשר בוריס תמרין עצמו – ואף על פי כן היה זה בית כנסת, שמקומו בשכונה, שהיתה עד ל-1492 הרובע היהודי של טולידו, וסגנונו הערבי-מאוריטאני מהלך עד היום קסמים בעמודי השיש הלבנים מתומנים, בכותרות הזהב המרהיבות עין, בחישוקי האודם הסמוכים לרצפה, בקשתות דמויות פרסה ובפיתולי אורנאמנטיקה מופשטת-עדינה כמעשה תחרה.

בשנת 1405 התפרץ אל בית הכנסת האח וינסנט פרד מכנסיית סאנטיאגו דֶל אראבל, בראש המונים משולהבים, גירש מתוכו את המתפללים היהודים והפך את הבית לכנסיה. אלא שבפיה של המדריכה סיפור אחר היה לאמור: בסוף המאה הט’ו התנצרו כמעט כל יהודי טולידו ושוב לא נזקקו לבית הכנסת; על כן החליטו להפכו לכנסיה.

מימיו לא זכה בוריס להצגה כל אידילית של תקופת השמד, האינקביזיציה ומוקדי האוטו-דה-פה בספרד כמפיה של אותה מדריכה ספרדיה שחרחורת-שמנמונת בערב ראש השנה תשל’ג.

וכך התגלגלו הדברים, שלא רק בערב ראש השנה זכה באותה שנה – שלא בכל שנות שבתו בארץ – לבקר בבית כנסת, אלא גם בערב יום כיפור, אך לאו דוקא בטולידו כי אם ברומא; ואילו את עשרת ימי התשובה, הימים הנוראים שבין כסה לעשור בילה בעיקר בכנסיות, אבל את מבוקשו לא מצא. האמנם חיפש?

כן.

את וואסילי וואלנטינה?

לא.

את מי?

את שנגלינה.

אכן, לאמיתו של דבר את שנגלינה חיפש, אף שעדיין לבו סמוך ובטוח היה כי מנסה הוא למנוע את כלולותיהם של שני ידידי נעוריו וכי אחריהם הוא תר באמת ובתמים.

ד

אם אמנם צלב וואסילי את התינוק-הארוס, שהתרפק על וינוס, הרי שהתינוק שבזרועותיהן של כל אותן המאדונות, שכל אירופה על כנסיותיה ומוזיאוניה מלאה בהם, אף הוא אינו אלא ארוס-אמור-קופידון שנצלב, ואילו כל מאדונה היא שנגלינה ולא וואלנטינה? משום שוואלנטינה היא האלה הנואפת וינוס ושנגלינה היא האם הבתולה מרים. כך ולא אחרת, ומשום שכך הוא הדבר ולא אחרת הכיר בוריס הכר היטב את דמותה של וואלנטינה החל בתפיחוּת-מה שמעל לשיפולי בטנה וכלה באדמומית השיער שבראשה. מה שאין כן שנגלינה. את גופה לא זכר – אם אמנם שתיים הן שנגלינה וואלנטינה – ואת ראשה לא ראה מימיו, שכן בתחילה כיסהו התינוק – ארוס-אמור-קופידון-ישו – ולאחר מכן לעסהו הגמל כלעוס אשכולית עבת קליפה או פרי צבר משופע קוצים. אף על פי שלא ראה מימיו את ראשה של שנגלינה, כל אימת שהיה מסתכל בראשה ובפניה של אחת המאדונות, ידוע ידע כי לא זה הראש ולא אלה הפנים. והרי אין מספר למאדונות בעולם, אין סוף ואין תכלה לדמויות דיוקנה, לקלסתרי פניה, לקפלים ולשבלים שבבגדי שכולה ואבלה. לוא היה בוריס זונח כליל את חיפושיו אחר וואסילי וואלנטינה והיה מקדיש את כל שארית שנותיו להתבוננות בתמונותיה של הבתולה הקדושה, עשרים שעות ביממה ושבעה ימים בשבוע, המצא לו?

מי ישיב לו לבוריס את פרופיסור יוסף גולדשטיין, זה ההיסטוריון הפסיכיאטר אשר עמד לימינו בצר לו בימים עברו?

פרופיסור יוסף גולדשטיין נספה בתאונת דרכים באחד מכבישיה הארוכים והרחבים של ארצות הברית זמן-מה לאחר שבוריס חזר ארצה ממסעו הראשון. אף על פי כן ריחם עליו גם הפעם, ובחלום לילה הופיע בפניו מעולם האמת, וכה אמר לו מתוך תערובת בדחנית-חרזנית של פסוק מפרקי אבות ושיר משירי העם של ביאליק:

– הסתכל בשתי בתולות ואי אתה בא לידי עברה: אחת מהן לבנה ואחת שחורה.

מילוי ציוויו של הפטרון הפסיכולוגי של בוריס, שהטריח את עצמו לבוא מעולם האמת להיראות לעיני לקוחו ידידו-יריבו בחלום חזיון לילה, לא היה כרוך בשום קשיים, שכן הבתולה הלבנה פירושו פסל, השרוי בקתדרלה של טולידו, ואילו הבתולה השחורה, שיצאו לה מוניטין, אף היא שוכנת לא הרחק מכאן ב“סנטה מאריה די מונטסראט” – מינזר עתיק במדרונו של הר גבוה בסביבות ברצלונה, שמימי הביניים ועד היום הזה משמש מרכז חשוב לכל העולם הקתולי, ורבבות עולי רגל מגיעים אליו מדי יום ביומו זה קרוב לאלף שנה.

המאדונה הקרויה לבנה רק גופה העטוי גלימת בהט לבן היה, ואילו פניה אדמומיות וכתר זהב (או מוזהב) נתון בראשה. בידיה מחזיקה היא פסלון של תינוק מסולסל, שאם רך נולד הוא הרי הבעת פניו מביעה תמיהה שאינה הולמת את גילו, ואם סתם ננס שלא גדל כל צרכו, אין ספק שלא רק בגופו לקה אלא גם בשכלו. המאדונה חייכה, אלא שחיוכה לא חיוך של אם היה, כי אם חיוך של גננת, וכל הפסל כולו דמה משום מה בעיניו של בוריס לתמונה חיה של הצגת פורים בגן ילדים. הנה עוד מעט קט יסיר התינוק (או הגמד) את הכתר מראשה של זו, שכבר עכשיו הוא מחזיק בסנטרה, יתננו בראשו שלו ויפצח רינה בזו הלשון:

אֲנִי מֶלֶךְ סְפָרַד

וּשְׁמִי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ

סַנְטֵר מִרְיָם לִי בַּיָּד

וְכֶתֶר עַל הָרֹאשׁ.

ה

הצגה מסוג אחר לגמרי זכה בוריס תמרין לראות במנזר סנטה-מאריה די מונטסרט. המונים נהרו אל הבניין המפואר שבמורד ההר, אשר סלעיו החשופים, נוראי הוד וחרותי נקיקים, העלו בזכרון את הר משה החובק בטרשיו את מנזר סנטה קטרינה, אלא שהנופים שנגלו מפסגות שני ההרים היו האחד היפוכו של השני: צהבת שחמחמת של צייר בראשית מכאן ואיי יערות פזורים בין שדות ישובים כפריים מכאן.

למעלה משלושת אלפים איש התכנסו בבית התפילה רב התפארת. ליד המזבח ניצב נזיר בנדיקטיני לבוש מחלצות כמורה קתולית ובחש לשונות – ספרדית, אנגלית, גרמנית, צרפתית ואיטלקית – הטיף לקחו והאדירו לאמור:

– התאספנו במקום זה המון עם רב, בני לאומים ודתות שונים. הבה ונתפללה לאדוננו משיחינו למען שלום עולם והבנה בין כל בני התמותה, כי כה אמר יוחנן הקדוש: אשר לא יאהב את האדם גם את האלהים ישנא.

כך או כמעט כך הטיף הכוהן בחמש לשונות, ומיד לאחר מכן הופיעה מקהלת נזירים על הבימה ופצחה רינה בליוויית העוגב, עם שחלק מן הקהל מחרה מחזיק אחריה. היתה הכנסיה כולה יושבת על מלאת, צליל העוגב ונחשולי הקול גואים וגועשים בה, לופתים ומלחכים את הקירות, מכים בהם בעים רוחם ובערגונם לפרוץ החוצה, כי צר להם המקום.

ומשנדמו הצלילים התחיל כל הקהל הרב מסתדר בתור באחד העזרות ופוסע חגיגית, עקב בצד אגודל, כדי לחזות במאדונה השחורה הניצבת בתאה, מעל לסוכת הבימה הסוככת על המזבח. בוריס תמרין הצטרף אל התר. נסתבר שנקלע לתוככי קבוצת תיירים מחוץ-לארץ, שכן מעל לראשיהם של אלה נישא קולו של ברנש שחרחר וקצר קומה, שהדריכם באנגלית עילגת ובמיבטא ספרדי מובהק לאמור:

– להוה ידוע לכם, גבירותי ורבותי, שמאדונה זו לא מטבע ברייתה שחורה היא, כי אם בשל הפיח הרב שנישא דה דורות רבים מאלפי הנרות ששלומי אמוני הנצרות מכל קצווי הארץ מדליקים במינזר זה. ויש מספרים, כי בדליקה הגדולה שאירעה במקום בתקופת מלחמות נפוליאון נהרסו כמעט כל הפסלים, אבל המאדונה הקדושה לא נפגעה כליל: רק פניה קדרו והשחירו מאז ועד עולם.

ואכן, שחורות היו פניה של המאדונה, אך קודרות לא היו אף כהוא זה. פני בת איכרים בריאת בשר וחסונת רוח היו אלה, וקפאו עליהן שרידיו של אותו תמהון היולי של כל יצור חי, המתקשה לבטא את קושייתו הראשונה על סף צאתו משלב ההסתגלות הזואולוגית אל שלב ההתרסה האנושית. על כל פנים, ברור היה – מעל לכל ספק – כי אך לשוא מצטופף הוא בתאה של זו אשר מעל למזבח המינזר של מונטסרט: לא ממנה תבוא ישועתו, והמרחק בין שנגלינה לבין המאדונה השחורה שבמונטסרט גדול פי כמה מזה שבין שנגלינה לבין המאדונה הלבנה בטולידו. אי אז בטלפון הראה גולדשטיין לבוריס את הדרך הנכונה, אשר ילך בה, ואילו עתה בחלון חזיון לילה רימהו. לא יאתה לגולדשטיין הראציונאליסט תקשורת מסוג זה.

ו

אבן טובה נפלה מכתרו של לוציפר המלאך הרע בשעת הפלתו מן השמים, ומאבן זו נעשה הגביע, שבו בירך ישו על היין בשעת סעודתו האחרונה. אל הכלי הזה אסף יוסף מארימתיה את דמו של ישו בשעת צליבתו; היהודים כלאו את יוסף בבית הסוהר, והגביע, המכיל את דמו של ישו, אשר מכאן ואילך נתקרא בשם גראל, שנגזר לדעת רבים מן המילה העברית גורל, החזיק אותו בחיים במשך ארבעים שנה, עד ששוחרר על ידי אספסינוס וטיטוס בנו בשעת כיבוש ירושלים. יוסף נדד מארץ לארץ ועשה נפשות לנצרות; בן מלך אחד ויתר מרצונו על חיי שעה ועל הנישואים, והיה לשומר הגראל אחרי מותו של יוסף, וכדי לנצור את הכלי היקר בנה בנה טירה – בספרד או בבריטניה – שנקראה מונסאלוואט, או בשמות דומים, שהם אולי גלגולים של mons salus – “הר הגאולה”. אחד השמות הללו הוא מונטסרט.

משם – כך גורסים כמה יודעי דבר – יצא לוהנגרין האביר בספינה הרתומה לברבור למסעו אל סביבות אנטוורפן הכרך, להציל את הנסיכה אלזה, אשר העוצר טאלראמונד העליל עליה בפני המלך הֶנרי-הפרח-הפורח לאמור: הרוג הרגה אלזה את אחיה גודפריי.

ישב המלך הנרי מתחת לעץ האלון ביער אשר על גדות הנהר בואכה אנטוורפן הכרך להוציא משפט על אלזה רוצחת אחיה והנה ספינה רתומה לברבור שטה על מי הנהר, ועלם חמודות נושא שריון וחגור חרב עולה אל הגדה ובמצעדי און מתקרב אל בת הנסיך, לאחר שזו שרה עתה זה את שירת הגנתה, זו האריה המפורסמת מ“לוהנגרין” של וואגנר, המכריזה בצלילים שובי לב ושופעי תעצומות על אביר בחור וטוב, דגול מרבבה, משכמו ומעלה גבוה מכל יושבי ארץ, אשר יבוא ויחלצנה מצוק המשטינים השָתים עליה כי תמילם.

ויהיה כראות העלמה הנסיכה את ספינת הברבור ואת העלם היוצא ממנה ותלך לקראתם ותשתחו. ויאמר העלם האביר:

– אל נא תשתחוי לי, העלמה, יען כי לא להפיל עליך מורא ופחד באתי, כי אם להושיעך משטנת עוצר חורש מזימות ומאבחת מלך מוציא בשגגה משפט. מנעי נפשך מאימה והסירי יראה מלבך.

ותען העלה ותאמר:

– אין אימה בלבי ויראתי היתה כלא היתה.

– היה תהיי לי איפוא לאשה, ורק אחת תשבעי לי, כי לעולם לא תשאליני מי אני ולעד לא תפצירי בי כי אגלה אזנך מאין באתי.

– בי נשבעתי – ענתה הנסיכה ולקול התרועות הטווטוניות של תזמורת שכורת מוסיקה וואגנרית, מכריע לוהנגרין את טלראמונד בדו-קרב לעיני כל קהל עבדי המלך על הבמה ולקול תשואותיו של קהל הצופים והמאזינים, אשר מחוץ לבמה.

אכן, בחור וטוב היה לוהנגרין ומשום שהיה טוב נתן לטלראמונד את חייו לשלל, וכאשר יקרה מאז ומתמיד בדראמות ובטראגדיות, באופירות ובחיים, טוב לבו של לוהנגרין היה לו לרועץ. כי טלראמונד ואורטרוד כלתו דיברו על לב אלזה והסיתוה לבל תשמור את שבועתה לבלתי שאול את לוהנגרין על דבר מוצאו וצור מחצבתו; הנשמעה בארץ כי אשה תינשא אל אביר לא נודע, אשר הגיע אל חופי הנחל בספינה רתומה לברבור, ואין יודע מי הוא מאין ולאין. אולי מכשף הוא: בהברי תועבה יעשה מעשהו ובקסמי טומאה יפליא עלילותיו.

נפל לבה של אלזה ולא קמה בה הרוח לעמוד בפני סרהובי הנוכלים השניים. בליל הכלולות, עת הביאה האביר חדריו ודגלו עליה אהבה, הפרה אלזה את שבועתה והפצירתו לגלות לה את אשר אסר עליה לשאלו.

אז מזעיק לוהנגרין את אצילי אנטוורפן ונושא אליהם משלו, לאמור:

יען כי הפרה אלזה את שבועתה לבלתי שאול אותי מי אני ומאין באתי, נבצר ממני להוסיף לשבת במקום הזה; על כן אספתי את רוזני הארץ וזקניה למען גלות אזמם על הנסתרות, את הכל עד תום אגידם, דבר לא אכחד.

על ההר אשר מונסאלוואט ייקרא מתנוסס ארמון לתפארת, ובו הגראל היקר מכל יקר. חבל אבירים שומר עליו מכל משמר לבל יחדור יצור חי אל קרבתו מלבד היונה, אשר בכל שנה בעת מועדת יורדת מן השמים להגדיל ולהאדיר את כוחות הפלאים של לגראל הקדוש.

מעט מן המעט מאונו של הגראל צולח גם על שומריו האבירים, ומדי פעם בפעם יישלח אחד מהם אל מרחקים לא עברום בעלי חיים ואל ארצות לא ידעום האבירים לעשות את הטוב בעיני הגראל, ועד אשר לא יוודע מי האביר ואי מזה בא לא יסור כוחו מעמו. ואכן, גם אני בשליחות הגראל הגעתי הנה: לוהנגרין שמי ושם אבי פארסיפל המלך.

פתאום נראה הברבור על פני הנהר, לוהנגרין פונה אל אלזה ומספר לה ביגון קודר כי לוא היה לאל ידו להישאר עמה כשנה אחת, היה הגראל משיב לה את אחיה, אשר בהיעלמו הביא עליה את כל התלאות הרבות האלה. מסיר הוא מעליו את חרבו, את שופרו ואת טבעתו ומוסרם לאלזה.

–קחי את אלה –אומר לה לוהנגרין – ותני אותם לאחיך, אם בכל זאת שוב ישוב באחד הימים.

נפעם עד כלות הנפש מנשק הוא לאלזה ושר לה את שירת הפרידה, לשמחת לבם של מעריצי וואגנר, שרובם יודעים לזמר בעל פה את האריה הידועה Leb wohl, דהיינו היי שלום. ובגמר השירה מזנק לוהנגרין אל שפת הנהר.

שוב מזועזע הקהל על הבימה ומחוצה לה, ורק אחת לא נעה ולא זעה: אורטרוד מבטה רתוק אל השרשרת הקטנה אשר על צווארו של הברבור, ועל פיה מכירה היא בעוף זה את אחיה של אלזה, אשר היא, אורטרוד, הפכתו בלהטיה לברבור והעלילה עלילה על אחותו, כדי להמיתה ולרשת את מקומה. על שפת הנהר כורע להונגרין¹³ על ברכיו ובעוד התזמורת משמיעה את נושא הגראל – אדאג’יו בלה מאג’ור, הרוח החיה של הפתיחה התזמורתית לכל האופירה ומעתה הרוח החיה שבסיומה – יוצאת יונה לבנה מבין העננים, מרחפת על פני המים, צוללת באויר, נוחתת על צווארו של הברבור ונוטלת את השרשרת במקורה. הברבור נעלם ובמקומו ניצב גודפריד. לוהנגרין יורד אל ספינתו ומפליג בנהר. לשוא קוראת לו מן החוף רעייתו-אוהבתו-אהובתו; בראש מורכן מתרחק לוהנגרין מן החוף, הוא וסירתו, שניהם הולכים וקטנים, הולכים ומזדערים, עד אשר הם נגוזים כליל.

בנפול המסך נופלת אלזה בזרועות אחיה ללא רוח חיים באפה.

ז

אימתי צפה בוריס ב“לוהנגרין” של וואגנר ואימתי האזין לאופירה זו עד תומה?

ככל שחיטט בזכרונו למצוא תשובה לשאלה זו כן חדרה לתודעתו ההכרה התמוה כי לאמיתו של דבר לא צפה באופירה זו ולא האזין לה מימיו; רק עתה, בשוטטו ברחובות ברצלונה מוצגת היא ללא הפוגה לנגד עיניו במלוא הדרה האבירי וצלילי התזמור הוירטואוזי של וואגנר חדרו אל קרבו פנימה ומילאו את כל החלל שמסביבו. על כן חזרו אליו עוורונו וחירשותו – כאי אז בין סין לסואץ, כאי-פעם במאדריד. ואכן עיוור וחירש התהלך בחוצות העיר ההיסטורית, ביקר בחמודותיה החל בעיר הרומית שמתחת לאדמה וכלה בקתדרלה הגותית העתיקה, החל ברחוב היהודים מימי הביניים וכלה ב“פואבלה איספאניולה”, עיר מוזיאון, שכל כפרי ספרד נתקפלו בה בסגנון בנייתם וחרושת מעשיהם – הביט ולא ראה דבר מלבד אלזה ולוהנגרין, האזין ולא שמע דבר מלבד לחני הזמר של אותו גאון, אכול שגעון גדלות ושנאת ישראל, מושמים בפיו של האביר משיט הברבור לאמור: “שא נא תודה, ברבור אהוב”, “אל תשאליני לעולם דבר” “בארץ רחוקה, שאין אדם דורך בה, ישנה טירה על הר הגאולה”.

ורק שלוש פעמים נתהוו איים במקוה הסנוורים שהקרינה על בוריס הצגה בלתי צפויה זו של האופירה, אשר לא הרפתה ממנו למן הרגע שירד ממונטסרט; באותן שלוש הפעמים קלטו עיניו את אשר ניצב נכחו ובמוחו ניקרה השאלה: האם עדיין יודע הוא מה מעשיו כאן ולשם מה הגיע הנה? ואולי שומה עליו להימנע מלשאול את עצמו שאלה זו, כשם שנאסר על אלזה לשאול שאלה מעין זו את לוהנגרין? ואם אף על פי כן ישאלנה, שמא עלול הוא להיעלם כשם שנעלם לוהנגרין? מעיני מי? מעיני עצמו? לאן? למונטסרט, למונסאלוואט? להר הגאולה? ואפשר שאין זה אלא הר המוריה? אם אמנם כן הדבר, אולי הגיעה השעה לשוב אל ארצו ואל עירו, זו העיר שבה נולד רעיון הגאולה ובה מתנשא הור הריה של זו?

הגורל סבר אחרת: השעה לא הגיעה עוד ושוב לא תגיע לעולם. עוד שני כרכים תחזינה עיניו של בוריס, שתי בירות עתירות עבר, גדולות וטובות בחומר וברוח, שתיהן היפוכה של ירושלים הן: האחת לא לגאולה נוצרה כי אם לשעבוד, והאחרת הריה וגבעותיה לא בשורת חזון ישאו כי אם יבושת הגות ותעתועי מיתוס. ואלה הם שלושת המפלשים שהבקיעו את עיוורונו מברק התפאורה של הלוהנגרין ואת חרשותו מרעמי צליליה.

מפלש ראשון: מאחורי חומת האבן המקיפה את הדגם החי שבו נתקפלו כל כפריה של ספרד והיו לבשר אחד נמצאת קוביית שיש ענקית ­– מצבת זכרון לתערוכה בינלאומית, שנתקיימה באותו מקום בשנות העשרים ושלכבודה הורכבה אותה חטיבת כפרים סוגרת ומסוגרת, הצוברת עד אפקיעה תיירים מכל קצות העולם. ועל גבי הקוביה ישבה עלמה ממורקת עד לובן דוקר עיניים וחודר אל עמקי אישוניו של כל הצופה בה. אכן, צחורה האבני עשוי היה לעורר רגשי נחיתות אפילו בברבורו של לוהנגרין עצמו וחזקה על בוריס תמרין שלא היה מתעכב ליד פסל זה, שערכו האמנותי מפוקפק מאד ומשמעותו ההיסטורית אינה אומרת ללבו דבר וחצי דבר, אלמלא דבר-מה בתנוחתה של העלמה, בדרך ישיבתה, שגנב את דעתו ועצר לרגע את מרוץ דמיונו טרוף החזיונות הוואגנריים. רגלה האחת היתה כפופה בברך כשם שכפופה כל ברך בעת ישיבתו של אדם על מושב כלשהוא – בין שזה ספסל או כיסא רגיל ובין שזה מושב כבוד או כס מלכות, ואילו הרגל האחרת – הימנית – נחה בתנוחה מזרחית-יוגית-הודית ארוטית, תנוחת גירוי מפתחה, פותחת פתח, חשפנית לעומק, מכסה-מגלה טמירין, זו התנוחה שריתקתו אל מדור המזרח הרחוק שבמוזיאון הבריטי לאחר שנכשל השלב הראשון של תהליך ריפויו בשיטתו הפסיכותראפית של גולדשטיין, שכל כולה הושתתה על דמותה המרשימה של מרי סטיוארט, שראשה נכרת, ובשל כך אמורה היתה לשחררו מתסביך שנגלינה ולעקור את חזותה של זו מקרבו. אכן, מפלש היה זה, וכמפלש בענני יום סגריר, חזר ונסתם בן רגע; שוב הועב הרקיע, ובוריס שב להרוס אל מוצא ומפלט מחשכת צליליה ודמויותיה של לוהנגרין. עם שהוא תועה בברצלונה הכרך מאתר תיירי אחד למשנהו כהלך בערבה המשתרע על החול לנוח בצלו של שיח.

אחד השיחים האלה הביאהו לידי המפלש השני. היה זה במוזיאון של פיקאסו. שוב נזדקרה לעיניו תמונה מן המחזור הראשון של חיפושיו אחר שנגלינה, שעתה עלה בידה לחדור מבעד למסך, שחצץ בינו ובין העולם.

אי אז בנדדו לראשונה במוזיאון פראדו במאדריר כחובב טבע ביער עבות המום ממספרם הרב של מיטב יצירות האמנות שסבוהו גם סבבוהו בשם האמנות, נחה עינו על תמונתו המפורסמת של ולסקס – גדול ציירי ספרד – Las Meninas (“נערות החצר”). ולסקס, שהיה צייר החצר של פיליפ הרביעי, ניצב בכבודו ובעצמו בקרן זוית של אולם מאולמות הארמון, בימינו המכחול, משמאלו כן הציור עם הלוח שעליו, ופניו מופנים אל הנסיכה מארגאריטה-מאריה העומדת במרכז האולם במסיבת שתיים מגבירותיה, שני ננסים, שתי נזירות וכלב. המלך והמלכה נראים בראי שברקע, ואף הם – ככל הנוכחים בתמונה – מטילים את חיותם, את בשר-ודמיותם, את אישיותם ואת מעמדם החברתי על כל הצופה בהם.

והנה עתה עטו עליו מחדש כל הדמויות שבאותה תמונה… לשם מה? לברכו? להושיט לו יד? להציג את עצמן בפניו? למה יחוש אליו צייר חצר מהמאה השבע-עשרה ובת מלך ספרדי יורשת עצר תרוץ לקראתו מלווה נערות חצר, גמדים, נזירות וכלב? אכן, לא היה הגיון בדבר, ומשום שלא היה הגיון בדבר התערבבו בתופעה זו כוחות אי-ראציונאליים, הרסניים, מעין איתני בראשית, ובעוד הדמויות נוהרות אליו, אל בוריס, הטילו בהן אבני נגף ואבני בליסטראות, פצצות מימון ופצצות מין; ויצורי בארוק ריאליסטיים, מגולמים, מחוטבים, מעוצבים ומעובדים עד לפרטי פרטיהם, נתרסקו לשברי צורות ורסיסי צבעים, והפכו לערב רב סוריאליסטי של קטעי אברים מן החי וקרעי צורות גיאומטריות.

חמישים ושמונה פארודיות-וואריאציות צייר פיקאסו על “נערות החצר” של ולאסקס ושלחן אל המוזיאון שנפתח על שמו במקום מושב נעוריו, ברצלונה אהובת נפשו, שבה בילה את ימי שחרותו ובחרותו, ובה השאיר את מיטב הפירות של ראשית אונו.

חמישים ושמונה פעמים החריב פיקאסו את עולמות החצר של ולאסקס ואת אולמיו ובנאם מחדש בדרך לא דרך של תהליך האיון, הבורא אין משמעותי מיש, שמשמעותו נשתחקה בטחנות הזמן. במיוחד הגדיל לעשות שמות בדמותה של מרגאריטה, הנערה יורשת העצר: שלוש עשרה פעמים גזר מחדש את שמלת הקרינולינה שלה והפכה לציורי הדגמה צבעוניים של משפטי סטיריאומטריה מופשטים, ושלוש עשרה פעמים פצפץ את פניה התמימות, כדי להרכיב דיוקנאות מתוחכמים של דו-פרצופין ותלת-פרצופין, זעירי אנפין ומרובי אנפין, שיוצרי הקבלה השתעשעו בהם בחיל ורעדה. וכשיצא בוריס מן המוזיאון אל סמטאותיה הצרות של ברצלונה העתיקה ניסה ללמוד גזרה שווה מפיקאסו על עצמו לאמור: מה הוא רואה את פרצופה של אותה נסיכה כערב רב של קווי פנים מתלכדים ומתפרדים חליפות אף אני רואה כך את שנגלינה. ואולם שנגלינה – שאני, הרי מימי לא ראיתי את פרצופה של זו, ואם היא וואלנטינה אינן היינו הך כפי שסבור הייתי עם שובי ארצה ממסע הריפוי הראשון, אין תימה שהסתר פנים זה אינו נותן מנוח לכף רגלי ומלהיט את דמיוני, ואילו פיקאסו, שבן חורין היה ליהנות מזיו קלסתר פניה הילדותי של הנסיכה, מה ראה הוא למעוך, למחוץ, לעוות, להפליץ? האמנם רק מתוך שעשוע ו“הומור שחור”?

עוד הוא מהרהר בשגיונו של הצייר והמפלש השלישי הגיע.

גבר עבר על פניו ונגע במרפקו. בזהירות ובעדינות נגע, אך באותה זהירות ועדינות השהה את כף ידו על המרפק ואצבעותיו לפתוהו לפיתה של ממש.

–?Habla Ud Español – שאל במאור פנים והקרין את חיוכו על בוריס. היה זה בחור כבן שלושים, שחרחר ורזה, לחייו נפולות, חטמו אינו קצר כל עיקר, אך חטוב בעדינות אלגנטית להפליא, שפתיו עבות, מצחו גבוה ועיניו – עיני תכלת כהה – דומה, אוצרות בקרבן את כל שאר הרוח, שאדם מסוגל להבחין בו בעיני זולתו.

בוריס נענע ראשו לאות שלילה בתשובה על שאלתו של זה בדבר הלשון הספרדית.

– English? – שאל הבחור.

– Yes – השיב בוריס.

מכאן ואילך התנהלה השיחה ביניהם באנגלית.

– האם ידוע לך, אדוני, שאתה נמצא ברחוב היהודים בברצלונה שבימי הביניים?

בוריס לא ענה לו. מה ישיב להלה על שאלתו המעטה עליו כלימה? כלום יאמר לו שלא כתייר מסייר הוא בספרד אלא כמי שהטיל על עצמו משימה מסתורית ועליו למלאה ויהי מה. היוכל לתאר בפניו את המשימה? ואם יוכל היביננה זה? זה וכל אחד אחר? מוטב לו שיחריש. וטוב מזה אם יענה על שאלה בשאלה.

– מנין לך שאני יהודי? – שאל, אכן, את השואל.

– לא רק יהודי – השיב הלז עם שהוא מקרין עליו אלומות חיבה מעיניו – אלא ישראלי – הוא הורה באצבעו על ילקוט נסיעות כחול התלוי בכתפו של בוריס, שהשם “אל-על” התנוסס עליו באותיות קידוש לבנה – עבריות ולועזיות.

בוריס נתחייך: אכן, לא קשה היה לקבוע את זהותו הלאומית והגיאוגרפית, ואילו הוא בכל הימים הללו לא נתן דעתו על ילקוט זה.

– ימים קשים, לא כן?

בוריס נתרעד בכל גופו: דיוקנותיהם של מתי מינכן ניצבו לנגד עיניו ממש כבאותו ערב במאדריד, לאחר שנרשם לטיול המאורגן בטולידו – גם עליהם לא נתן את דעתו כל הימים האלה.

“דיבוק, צא!”

האמנם לעולם לא יצא ממנו דיבוקו של השילוש הטמא: שנגלינה-וואסילי-וואלנטינה?

– אתמול נרצח אחד העובדים בשגרירות ישראל בבריסל – בישר לו הבחור בנעימת אבל.

מאז הלילה במאדריד שוב לא קרא בוריס עיתון.

– אמור לי – שאל את הבחור עם שהוא מנסה לעמם את צליל הרוגז שמשום מה נשתמע בקולו – האם גם אתה יהודי?

– לא – השיב הבחור בצער – לא, נוצרי אני. נוצרי מאמין: באב, בבן, ברוח הקודש – בכל שלושתם… אבל… אבל… אבל… – הוא נתגמגם קמעה, נתלהלה וקרני האור שבעיניו הפכו בן רגע לחצי אש – היהדות – צווח לפתע כאחוז בולמוס – היהדות נוזלת בעורקי – הוא חשף את זרועותיו ובאצבעות ימינו הורה על ורידי שמאלו – בעורקי היא!

בוריס נזכר: כאן, בברצלונה, נערך הויכוח הגדול על אמיתות הנצרות והיהדות בין הנזיר המשומד פאולוס לבין רבי משה בן נחמן, שלעת זקנתו עלה ארצה ונשאר בה עד יום מותו.

– אמי כבר נמצאת בארץ הקודש; נסעה לסייר בה ונשארה לגור, לשבת בה עד יום מותה. במינזר בירושלים… קאזה נובה… הבית החדש… שהרי כך אמר המשיח: הבית החדש אשר אני בונה… אינני זוכר כרגע מה הוא אמר… ועל יד קאזה נובה… יש הוסטל… בית הארחה… שם תישאר אמי עד יום מותה… ואני אבוא אחריה.

קאזאנובה… הבית החדש… על אף התרגשותו הכנה ממהדורה משונה זו של השתייכות לעם ישראל עמד בוריס לפרוץ בצחוק. אכן, צחוק עשה לו אלוהים. המילה קאזאנובה היתה לה עד כה רק משמעות אחת לגביו: הרפתקן איטלקי רודף נשים – חייל, דיפלומט ואמן – שחדר אל מיטותיהן של נסיכות, מלכות ונשות האצולה ורשם את מעלליו ביומן, שבוריס בלעהו בנעוריו כבלוע כוסית וודקה צלולה הגולשת מעצמה חדרי בטן ומכווה את הקרביים בכווייה צורבת-מתוקה-מגרה. והנה מתברר שקאזא-נובה הריהו מעין בית שלישי, שהבטיח ישו להקימו לאחר שניבא פורענות וחורבן לבית השני. אמנם, ישו דיבר על בית מקדש שבלב, אך זה בא ומחזירו מן הלב אל הר הבית אשר בירושלים, ירושלים של ממש, ירושלים של מטה.

כן, גם אני אבוא – המשיך הלה בהתלהבות, כמעט באכסטאזה – למעשה, אדוני הישראלי, כבר עכשיו אני שם… בירושלים… מעל לירושלים… גופי עוד פה אבל ראשי מרחף מעל הר הבית.

”לא, לא ירושלים של מטה, דוקא של מעלה" – הרהר בוריס…

בן-שיחו שינה לפתע את דרך דיבורו ועבר לרצ’יטאטיב מתוח, דחוס, מאופק, כשחקן המתיימר לדקלם בלחש חלק ממונולוג שקספירי, שמן הראוי להביעו בלחישה, אך למעשה משמיע הוא בקול רם כל מילה ומילה והוגה אותה ברור על תנועותיה ועיצוריה.

– ציילן¹⁴ אני, אדוני הישראלי ציילן מובהק. זה עתה שב אני ממוטנסרט, וגם ברומא הייתי. שם, ברומא, במוזיאון הלאומי ישנם פסלים רבים מתקופת הקיסרות הרומית, שאין להם ראשים… הגוף חצוב להפליא, על כל פרטיו ודקדוקיו, על מדי הקצינות העוטפים אותו באבניותם, והראש איננו. עשרות פסלים כאלה… ולמטה… על הקרקע ראשים… הרבה ראשים… שהרי בימים ההם היו מפסלים גופי קצינים בסיטונות, ולא הרוצה להנציח את עצמו כפסל לא היה צריך אלא להזמין את הראש, את ראשו שלו, ולהדביקו. בצוק העיתים ותהפוכות הזמנים הופרדו, נותקו הראשים מן הגופים והם סדורים וערוכים על הקרקע… ברומא הם על הקרקע… הראשים… ובירושלים ראשי שלי בשמי השמיים… מעל הר הבית בין ענני הרקיע.

בוריס נעצר. עכשיו תפס הוא בזרועו של הבחור.

– אתה אומר שבמוזיאון הלאומי ברומא מצוי גוף לחוד וראש לחוד?

– כן.

– רק של קציני צבא מתקופת קיסרות רומא?

– אינני בטוח. ייתכן שישם גם פסלים אחרים.

– גם של נשים?

– גם של נשים.

– תודה.

– על מה?

– על הכל.

– אינני מבין…

– גם אני לא… על כל פנים, תודה אם לא בשמי הרי בשמה של שנגלינה. שלום לך.

בוריס לחץ בחביבות את ידו של הבחור ונשא את רגליו במרוצה ממנו והלאה.

– לאן אתה ממהר כל כך, אדוני? – צעק אחריו הבחור.

– לשדה התעופה – השיב לו בוריס אף הוא בצעקה עם שהוא מסב ראשו לאחוריו וממשיך בריצה.

ח

אמת נכון הדבר: במוזיאון הלאומי אשר ברומא עמדו לרוב פסלים ללא ראשים; בדרך כלל היו אלה פסלי חיילים וקצינים במלוא תלבשתם הצבאית מימות גדולתה של רומא הקיסרית. עמידתם – עמידה גאה, הגוף – מלא עוז ותעצומות, כתפארתה של הקירסות שחיתה על חרבותיהם, אך ראשיהם בל עמם. הראשים נחו על הקרקע, שעונים אל גדר האבן של חצר המוזיאון לכל יתגלגלו על פני הדשא.

הגופים המפוסלים רובם של גברים ומיעוטם של נשים, ואילו הראשים כולם של גברים היו, כולם עד אחד. לא היה כל טעם לחפש את ראשה של שנגלינה ביניהם, גם לא בין הפסלים השלמים, שכמה מהם משל נשים היו, אלא שלא היה ספק שאף אחת מהן אינה שנגלינה.

– מדוע? – שאל בוריס את עצמו.

משום שלמינרווה הענקית היו עיניים כשל חולת טראחומה, ולאחרות לא היו עיניים כלל, כלרוב הפסלים שבעולם.

– וכי לפי העיניים תכיר את שנגלינה, והרי את עיניה לא ראית מעולם?

– לא ראיתי. אך אם אראן, אדע כי אכן מצאתיה.

דו-שיח פנימי זה לא היה אלא תירוץ כדי לצאת החוצה. עייף היה בוריס, נפשו נקעה מציורים ומפסלים, ממוזיאונים ומבתי נכאת.

בכיכר המוזיאון התגודד תור ארוך ליד אחת מתחנות האוטובוס. בדוחק רב הצליח בוריס לעלות. נתן ידו בכיסו כדי לשלם לכרטיסן והנה הכיס ריק אין בו ארנק. בזה הרגע, תוך כדי ההידחקות, כויס בוריס. לפני דקה אחת חש את הארנק בכיסו ועתה חש רק ריקות, אותו ריק תהומי, שהוא ורק הוא פתחו של גיהינום, לא גיהינום ריאליסטי, שניסה לתאר בטרצינות באותו בוקר שהוטרד מביתו בירושלים ( מתי היה הדבר? האמנם רק לפני ימים אחדים?), כי אם הגיהינום המופשט, גיהינום הריק, שראה באחת התערוכות לאמנות מודרנית ונזכר בו לפני שבא לתאר את חוויית הגיהינום האישית שלו, זו אשר נתנסה בה בתקופה שחי לא במחיצתה של שנגלינה בדמיון ולא במחיצתה של וואלנטינה בזכרון, כי אם במחיצתה של אשה, בשר ודם, אשת איש, כלומר אשתו שלו, אשתו החוקית במשך שנים רבות. כדלי באר ריק נטלטלה כף ידו בכיסו, כאבר מדולדל בחלל ללא דפנות… הכרטיסן נד בראשו ועשה מחוות הבנה בידו. אשה שמנה התכופפה בסמוך לו לחפש את ארנקו. טוב שרוב כספו אינו בארנק. תלוי הוא על צווארו בשקיק, שלפני 35 שנה תפרה לו אמו בצאתו למסעו הראשון. בתחנה הראשונה יצא מן האוטובוס ונעצר ליד מודעה, שבישרה על פסטיבל למוסיקת עוגב. הערב קונצרט של יצירות באך באחת הכנסיות. נזכר בתחושת המלאות שאפפתו בכנסיית מונטסרט. למן הרגע שהגיע לרומא תמה הצגת הלוהנגרין של ווגנר וצליליה נדמו. לפיכך החליט להפיג את הרגשת הריקות הגיהינומית שבכיסו השדוד בעזרת הקונצרט. קנה כרטיס והלך לאותה כנסיה.

צלילי העוגב גדשו את הכנסיה מקצה לקצה, תפסו בה כל פינה, מילאו כל קרן זוית עד שחדרו לכיסו, יכלו לריק שבו וגירשוהו בבושת פנים.

הפעם פעלו ההרגשות בפשטרות יתרה: כשם שהריקות עוררה את הגיהינום, כך המלאות נסכה תחושת גן עדן. דמותו של פטרוס, השומר את פתח גן-העדן הצטיירה באחד הפרסקות שמעל למזבח. הוא החזיק את מפתחות השערים של אותו מוסד.

אי-שם, לא הרחק מכאן, בוויאה אפיה, כשניסה פטרוס להימלט מחמת המציק שברומא, פגש את ישו.

– Que vadis, Domine? – שאל, דהיינו: אנה תלך, אלהי?

– אני הולך להיצלב בשנייה – השיב לו אלוהיו משיחו – משום שאינך מוכן לקבל על עצמך את הדין.

אחר כך אמר לו משהו על משקל דבריו של הקדוש ברוך הוא להגר: שובי אל גבירתך והתעני תחת ידה, כלומר שוב לרומא והתענה תחת ידי הנוגשים. ואכן, חזר פטרוס לרומא ומת מות קדוש מעונה בימי רדיפותיו של נירון קיסר על הנוצרים. ועתה שומר הוא על מפתחות גן עדן, שכן לוא היה מהלך עכשיו בוויאה אפיה, ביחוד בסמוך לכנסיה הנחמדה, שנבנתה ממש על מקום פגישתו עם ישו, חזקה עליו שהיה נדרס בשפע כלי הרכב העוברים בכביש צר זה, שאין מדכות לצדיו. מכל מקום משהו מעין זה כמעט שאירע לו לבוריס כשהיה משוטט באותו מקום למחרת היום – בין קטאקומבות של קדושים וחווילות של עשירים, בין אוטובוסים של תיריים וכלי רכב של תושבי המקום. אכן, אך בקושי ניצל מפגיעתם הרעה של אלה עם שביקש מקלט בכנסיית Quo vadis. ומשנכנס לכנסייה ראה את פרופיסור גולדשטיין ניצב עליו.

– אנה תלך, פרופיסור?

– הולך אני להיצלב בשנייה, סליחה, ליהרג בשנייה בתאונת דרכים.

– מדוע?

– משום שאתה בוגד ביעודך.

– אני?

– כן, אתה. יצאת מירושלים עיר הקודש על מנת שתמנע מוואלנטינה להינשא לוואסילי מילנקו, לא כן?

– כן, פרופיסור.

– האם אתה מקיים משימה זו שהיטלת על עצמך?

– המ… – נתגמגם בוריס.

– אני אענה בעדך בלי שמץ של גמגום: לא. שכן לא את וואלינטינה מחפש אתה, כי אם את שנגלינה.

– האין זה היינו הך?

– לא. שער בנפשך שלוהנגרין תחת אשר יחוש אל הנסיכה אלזה, יבלה את זמנו בחיפושים אחרי אינדירה גאנדי או אשתו של מאו-טסה-טונג?

גולדשטיין לא איבד את חוש ההומור שלו אפילו בנסיבות מסתוריות-פטתיות.

– כלום לא אתה הוא שהורית לי בטולידו לצליין אל המאדונה הלבנה ואל המאדונה השחורה, אם כי ביטאת את הוראתך בלשון חז"ל.

– אני הוא. כדי שתיווכח במו עיניך באבסורד הגדול שבחיפושי שוא אלה.

– אם כן, מה אעשה?

– סע לאתונה.

– מדוע דוקא לאתונה?

– יען כי לא בכנסיה הקאתולית כי אם בכנסיה פראבוסלאבית, יוונית-אורתודוכסית ישא וואסילי מילנקו את וואלנטינה דיקשטיין.

בדרך כלל לא היה לבוריס כל רגש שלילי לכנסיות, אלא אם כן נתרווה במראות הצלוב מעל ומעבר לכושר קליטתו. ואולם, את הכנסיה הפראבוסלאבית תיעב מימי ילדותו: את כמריה המזוקנים, את קולות הבאס המדכאים של משורריה, את ריח הקטורת המסחרר…

– אינני יכול… – גמגם עם שהוא נובר במוחו בחיפושי תירוץ משכנע. לפתע נתבזק במוחו כחזיז ברקיע: – מחר יום כיפור! – צווח כמוצא שלל רב.

– אף־על־פי־כן.

– אתה רוצה לומר שעלי לטוס לאתונה ביום הכיפורים?

– כן.

– ביום הכיפורים? אינני דתי… אינני מקיים שום מצווה מעשית… אבל אם אותו מטוס ייחטף או יתרסק דע לך שבחטאך ולא בחטאי אמות.

– שלוחי מצוה אינם ניזוקין, וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם ומלואו.

– אולי אספיק עוד היום… עכשיו… לפני רדת החשכה. הטיסה מרומא לאתונה אורכת פחות משעתיים…

– הערב תלך לבית הכנסת ומחר בבוקר תטוס.

פרופיסור גולדשטיין לא נהרג בשנייה בתאונת דרכים, שכן בוריס תמרין לא המרה את פיו, כשם שלא עשה כך לפני כן, וכשם שפטרוס לא המרה את פיו של ישו. כמי שכפאו שד הלך לבית הכנסת – בניין על גדת הטיבר דמוי כנסיה, מפואר מבית ומחוץ.

הבית היה מלא מפה לפה. החזן שר “כל נדרי” בנגינה שלא היתה מוכרת לבוריס כל עיקר ולא בארמית כמקובל אלא בעברית: כל הנדרים, האיסורים, השבועות והחרמים.

היה מחניק… מן העזרות שלמעלה צפו נשים לבושות פאר. בוריס נתן ידו בכיסו, זה הכיס שתכולתו הוצאה מתוכו אתמול, וחש שוב באותה ריקות… רגש של קנאה עברו על המליאות שבמונטסרט ובכנסיה, שבה נתקיים הקונצרט לעוגב אמש. יצא מבית הכנסת ושאף אויר. כל הרחבה היתה מוקפת משמר של שוטרים. רק עתה ראה שליד הכניסה עמדו שני בחורים חבושים כיפות וערכו חיפוש בבגדיהם של צעירים שחרחרים, שניסו להיכנס לבית כנסת. בכניסה צדדית פשפשו בתיקה של אשה… הרחבה כולה היתה מלאה אנשים, נשים וטף עד אפס מקום. כל יהדות רומא באה להראות את פניה לפני בניין הכנסיה.

תחושת הריקות הגיהינומית, שפתחה בזחילה פתנית אל לבו, נסוגה אחור ונמלטה על נפשה. שוב לא קינא במונטסרט ובכנסיית העוגב. אשה החזיקה “מעריב” ביד. לאור החשמל הבחין בכותרת זועקת:

“עשרות הרוגים ופצועים בפעולת צה”ל בלבנון."

– מתי באת? – שאל.

– אתמול – השיבה האשה ונתנה בו מבט מעיניים חומות בורקות, שרויות בפרצוף אדמוני־עגלגל וחייכני.

– את מוכנה לספר?

– מה?

– איך שם?

– אני מוכנה, אבל אני נורא ממהרת… קפצתי רק לרגע.

– אולי לאותו רגע נסור לבית קפה בסביבה, כאן ממש כאן, ותאמרי רק איך כולם מרגישים אחרי כל מה…

– קצת מדוכאים… אבל זה יעבור ואני מוכרחה לרוץ.

בוריס סר אל בית הקפה לבדו. לאמיתו של דבר היתה זו מסעדה. הזמין ארוחה וחצי בקבוק וודקה לשטוף את ההרהורים בדבר הטיסה הצפויה מחר. שני בחורים צעירים, שחורי שפם ועבותי בלורית, בלבוש אחיד – חולצה אדומה ומכנסיים שחורים – נעצרו ליד שולחנו. אחד מהם, שהיה ממושקף, נטל גליון מודפס מתוך חבילה שמתחת לבית שחיו של רעהו והניחו על השולחן של בוריס. שניהם נעלמו עוד לפני שהיתה שהות בידו לעמוד על טיבו של הנייר. היה זה כרוז של אל-פתח בשלוש שפות: אנגלית, איטלקית וצרפתית. בוריס שתה וודקה, ציפה לאוכל ועיין בכרוז: אימפריאליזם, קולוניאליזם, ציוניזם, פאשיזם, נאציזם. היה לו, לבוריס, דוד בלאטביה, שנספה בשואה… כל הנדרים, האיסורים, השבועות והחרמות… לא שרירים ולא קיימים.

מדוע משהים את הגשת האוכל?

גבר בגיל העמידה, בהיר שיער דליל, לבוש מקטורן מגוהץ ונקי, אך בלה ומהוה, הרכין את ראשו הצנום מעל לשולחן ונתן בבוריס מבט עצוב. על כתפיו נראו רצועות ועל בטנו השקערורית נח – כבתוך נרתיק פתוח – אקורדיון אדום.

– בֶּל קַאנטוֹ? – שאל.

– כן – השיב בוריס – הבה נגילה.

הנגן קרץ לו, הזדקף ומתח את האקורדיון. לתמהונו של בוריס נתמלא חללה של המסעדה בצלילי “הבה נגילה”, שריצדו בו באונטנטיות חסידית של עבודת הגשמיות, אשר כמותה לא נזדמן לו לשמוע מימיו.

ט

חברת “אל על” אינה מקיימת טיסות ביום הכיפורים. בוריס טס ב“אולימיק”. היה זה בפעם הראשונה בימי חייו, שהשתדל להעלים, במידת האפשר, את יהדותו. עוד בשחר נעוריו הבליטה וזיקרה לעיני כל, לצורך ושלא לצורך, כל אימת שנמצא בין הגויים. עכשיו התבייש בה: לך והסבר לכולי עלמא כי שליח מצוה הוא, המשוטט בעולם כדי לקיים נפשה של תינוקת שנשבתה (בת כמה היא וואלנטינה כיום? בת למעלה מחמישים? ואף על פי כן לצורך העניין אינה אלא תינוקת שנשבתה), ולא בו האשם כי אין זו אלא מצוה הבאה בעבירה. עוד באולם ההמתנה שבשדה התעופה ניסה לכסות בעיתון בוקר את אותיות “אל על” בעברית ובאנגלית, שהתנוססו על ילקוטו, אך כל מאמציו עלו בתוהו. העיתון היה מחליק ונפרש על הרצפה והאותיות לא זו בלבד שהיו מתגלות במלוא משמעותן, אלא שדומה היה כי מרגע לרגע הלכו וגדלו.

לפתע ניסר בחלל קול צלצלני ומלטף של נערה צעירה:

– מיסטר ג’ו רבינוביץ' מתבקש לגשת אל חלון מספר 7. מיסטר ג’ו רבינוביץ' מתבקש לגשת אל חלון מספר 7.

נרגש ונסער אץ בוריס בעים רוחו אל חלון מספר שבעה לחזות בפניו של שותפו לדבר עברה. אך דא עקא: תוך ארוך למדי הזדנב ליד החלון, אפשר שבקהל של שוודים נקל היה להבחין במיסטר ג’ו רבינוביץ', ואילו בקהל של איטלקים ויוונים נבצר ממנו הדבר לחלוטין.

בוריס לא נהג לבקר בבית הכנסת, אף לא ביום הכיפורים. אדרבה, ביום זה רגיל היה להסתגר בביתו ולהתבודד עם ספר שירים או סוור תקליטים האהוב עליו ביותר. דומה שמיום שעמד על דעתו לא שהה ביום זה בקרב קהל כה רב. ואף על פי כן מימיו לא חש עצמו בודד ונעזב לנפשו כמו הפעם, בבואינג הגדול על מאת נוסעיו.

האויר היה צלול. הים התיכון נפרש כרקיע הפוך ואדמת האיים שבכחולו נראתה כעננים שצייר בעל רעיונות מקוריים וכיסם משום מה בצבע חום.

בעלון ההדרכה לנוסעים הודיעה חברת אולימיק, שכל המעוניין בארוחה כשרה חייב להזמינה עשרים וארבע שעות מראש.

בוריס פרץ בצחוק. שכניו במטוס ניבטו בו בתמיהה.

בשדה התעופה באתונה שכר מונית וביקש את הנהג להביאו למלון לא יקר ביותר. לאחר שעה קלה נמצא עומד בפתחו של מלון הנושא את השם “אדריאנוס”.

תחת אשר יעמוד ביום הכיפורים ליד הכותל המערבי בירושלים ניצב הוא באתונה בכניסת מלון אדריאנוס – אדריאנוס הרשע, שחרש את אדמת ירושלים, הפכה לאליה קפיטולינה, גזר על לימוד התורה והביא מיתה משונה על עשרת הרוגי מלכות. ברגע הראשון נרתע וקרא לנהג שיסיעו למלון אחר, אך המונית הסתלקה בינתיים ופקיד הקבלה של המלון נטל את מזוודתו והסביר לו פנים.

הרגיש בוריס את עצמו ככפילו של איוב, כמי שהקדוש ברוך הוא הביא עליו ייסורים למען נסותו, והשקיעו ביון הטומאה של הקליפות על מנת שיוציא מתוכן את ניצוצות הטהרה לתיקון נשמתה של וואלנטינה.

פקיד הקבלה הוליכו לחדרו. בוריס צנח על המיטה ונרדם.

ואז היה אליו בשלישית דבר פרופיסור גולדשטיין במחזה לאמור:

– אל תירא, בוריס, אנוכי מגן עליך, שכרך הרבה מאד.

ויאמר בוריס:

– לא אתפלא אם תאמר לי עוד מעט: קח את בנך את יחידך, אשר אהבת והעלהו לי לעולה במקדש פאלאס אתינה אשר באקרופוליס. מזלי שאין לי בן. אחרת היית מסיים בי את ניסוייך באותו אקספרימנט אכזרי, שבו השתמש אלוהיך כלפי אברהם אבינו, אף שאין אני חש את עצמי כאברהם כל עיקר, אלא כאיוב.

וישא גולדשטיין משלו ויען:

– גדול הנאמר באיוב ממה שנאמר באברהם, דאילו באברהם כתיב ירא אלוהים לבד ובאיוב ירא אלוהים וסר מרע… שהיה מושקע בין הקליפות וזה היה בימי החושך, שהם ימי צער; וכשהיה בא לידי הארה, שהם ימי מנוחה ושמחה, כי לזה אמר והיה האיש ההוא תם וישר וגו', כי אין והיה אלא לשון שמחה, ואז היה “וסר מרע” יוצא מתוך הקליפות, לא כן בימי החושך שהיה מושקע בין הקליפות. ויש לו יתרון מאברהם שאפילו שהיה לו עינויים ומושקע ביניהם היה איש תם, לא כן אברהם כי כאשר יצא מהם שוב לא חזר.

ויחר אף בוריס ויזעק בחמת זעם:

– תפסיק לצטט. יש גם לי מה לצטט לך. אך תחילה אספר לך סיפור. היה משורר רוסי אחד – שיכור, שתיין, הולל… יסנין שמו. פעם אחת חזר הביתה מאחד מנשפי ההוללות, שתוי עד אין אונים, והנה נטפל אליו אחד לבוש פראק וצילינדר והתחיל קורא לפניו את פרשת חייו… חייו שלו, של יסנין… קרא והטיף והוכיח… עד אשר המשורר נלאה נשוא, נטל את מקלו והטיחו הישר בין מצחו לחטמו של אורח בלתי קרוא זה. וכך מסתיימת הפואמה ששמה “האדם השחור”:

… מֵת הַסַּהַר,

הַשַּׁחַר מַכְחִיל-מַאְדִים.

הוֹי, לַיל!

מָה עוֹלַלְתָּ לֵיל עֶצֶב?

בְּצִילִינְדְר אֲנִי

וְאֵין אִישׁ עִמָּדִי

לְבַדִּי מוּל מַרְאָה מְנֻפֶּצֶת.

אין לי מקל. הייתי מטיח בך את המזוודה, אבל היא כבדה מדי. אטיל בך, איפוא, את ילקוט אל-על. הוא מלא… ואם יפגע בך במעוף קצוב תאוצה, שמהירותו כך וכך מטר לשנייה, ומסלולו קו ישר המכוון כחץ למטרה, תדע את נחת זרועי…

י

אמת נכון הדבר: השחר הכחיל-האדים. יתר על כן: ילקוט אל על מונח היה על הרצפה והוא פחוס במקצת, כאילו באמת הוטח לפני שעה קלה בפרצופו של מישהו שהצליח להתחמק, ומתוך כך צנח הילקוט במלוא כובדו על הקרקע ונתפחס.

לאחר שחילץ בוריס את עצמותיו, קם, התרחץ, התגלח ועלה על גג הבנין, ששימש חדר-אוכל, לסעוד פת-שחרית.

משמאלו נשקף האקרופוליס. מימינו גבעה, ועליה כנסיה ביזנטית קטנה, מצניעה לכת לעומת פאֵרן מנקר-העיניים של הקתידראלות הקאתוליות בספרד ואיטליה – קמרונה דומה לכיפתו של סבא-כפוֹר ברוסיה, מגדלי-הפעמונים שלה דומים לעליות-גג מכוסות רעפים אדומים המקיפות את ארובּות-העשן ומדוֹריה לטירתו של אציל רוסי מימות איוואן האיום, וכל כולה חוּמה-אפרפרת הכנסיה עד כי ספק אם אבנים היא בנויה או לבֵנים או שמא קורות עצי-ברושים, שנועדו לרהט בית-מגורים של סוחר מגיבוריהן של קומדיות מאת אוסטרובסקי, המחזאי הרוסי בן המאה שעברה, ושל סיפורים רומנטיים-נאטוראליסטיים כאחד פרי עטו של גורקי.

ברור היה כשמש: זו הכנסיה שבה עומד ואסילי מילנקו לשאת לאשה את ואלנטינה דיקשטיין, היא ולא אחרת.

אין תימה, אפוא, שמיד לאחר ארוחת-הבוקר שׂם פעמיו אל אותה כנסיה, עם שילקוט “אל-על” משתלשל מכתפו ואותיות עבריות מתנוססות עליו.

שלושה מדורים עגולים היו בכּנסיה הקטנה, כל אחד מהם אפל-למחצה, אלא שהאפלה לא היתה אותה עלטת-דיכּאון שבאולמות הקתדראלות בעלי חלונות צרים מזוּגגים בוויטראז’ים כחולים, כי אם חצי-אור של ספק-דימדומים ספק-טרם-זריחה. אפילו שמץ של אותה בחילה שנתלוותה אל בוריס מילדותו בבקרוֹ בכנסיות אורתודוקסיות לא נתעורר בו הפעם, אף שדיוקן-הפסיפס של ישו שנקבע על קיר בתבנית חצי גורן עגולה, ומשום כך היה שקערורי וכמו הקיף מכל צד את העומד נכחו, נראָה לו לבוריס כאילו הורד מאחד האיקונים הרוסים העתיקים, שבהם לא זו בלבד שהצלוב לא התגנדר בייסוריו אלא יש ונדמה היה כי עוד רגע עומד הוא להעלות על שפתיו חיוך, ויהיה אפילו חיוך עצוב.

סמוך אל הקיר עמד שולחן, כולו מכוסה קעריות-חרס ובהן נרות דולקים – צרים, ארוכים, הבהבניים.

במדור שממול ישבה זקנה בכורסה ליד מדף-שיש, אף הוא עמוס נרות – הללו לא היו דולקים, למכירה נועדו. בין הנרות מונח היה פנקס גדול, רחב, עבה, כרוך בכריכת-עור ומצויד באבזם-כסף. הפנקס היה פתוח וידה של הזקנה רשמה בו מה שרשמה. תמה בוריס כיצד הצליחה לראות דבר-מה בחשבה למחצה שהכּנסיוֹנת היתה שרויה בה… בעצם, נרות יש בהם צורך רק כשאדם קורא. לכתוב אפשר גם בחושך, בוריס עצמו הכיר ישיש אחד שהיה עיור לגמרי ואף-על-פי-כן היה כותב מכתבים. העיורים נתברכו במאור פנימי.

הוא קרב אל הזקנה. אם משום שראתה אותו ואם משום שלא ראתה, התכופפה יותר מעל לפנקס עד ששולי המטפחת, שעטפה את ראשה ואת כתפיה, נגעו בשיש הלבן.

שאל בוריס:

“האם כאן עומד להיערך טכס-הנישואים של ואסילי מילנקו וּואלנטינה דיקשטיין?”

הזקנה הרימה ראשה. פניה היו לבנים כסיד ועיניה ירוקות. הן נוצצו כעיני חיית-יער העוקבת בחושך אחר טרפה.

בוריס ציפה שתעיין בפקס. היא לא עיינה. לא נדה בראשה לא לחיוב לא לשלילה, לא העלתה שום הבּעה על פניה, לא הדליקה שום זיק בעיניה מלבד אותו ניצנוץ טורף-חתולי; אפילו לא פתחה את פיה, אלא סיננה מבּין שׁפתיים קמוצות:

“כן”.

“מתי?”

“אור ליום-ראשון”.

באיזו שפה דיברו השנים? אילו שאלו את בוריס ודאי היה משיב שדיברו רוסית, אם גם לא בבטחון מלא. על-כל-פנים החל לתרגם את דבריה לעברית: אור-ליום-ראשון פירושו מוצאי-שבת, השעות הקטנות של הלילה. היום יום ג‘. בשבת זו – א’ דסוכות. ג‘, ד’, ה‘, ו’, שבת – חמישה ימים. חמישה ימים מלאים. ימים ללא חיפושים, ללא משימה, ללא תכלית, ללא ייעוד – חופש! יחי החופש! בוריס תמרין אינו מחפש דבר, אינו נובר באוקינוס האסוציאציות, אינו תר אחר סמלים כדי למצוא את השתקפות משמעותם של דברי-ימי ישראל בחייו הפרטיים – משחרותם ועד שקיעתם – ושל יצירות הרוח האנושית בתהומות נפשו היהודית. בוריס תמרין תייר אירופי הוא המסייר להנאתו ביוון. חמישה ימים רצופים, כגיתה הגרמני באיטליה, כקאראמזין הרוסי בשוייץ, כמארק טויין האמריקאי בארץ-ישראל, כמיצקביץ' הפולני בצרפת… כהירודוטס במזרח התיכון, כספרדי בהונולוּלוּ, כטאטארי בסקנדינביה, כהודי בדרום-אמריקה, כאדם בארץ בני-אדם… כ… כ… כמי שפרק עול מצווארו ומשא משכמו…

במלאת לו לבוריס ארבעים שנה התנסה בהתקף-לב. בעת ששהה בבית-החולים נבדקו כל אבריו ובכללם גם כפות-הרגליים שלו. עם החלמתו הסביר לו הרופא שטיפל בו שכפות-רגליו קטנות וצרות וקשה להן לשאת את גופו המגוּדל והמסורבּל, לפיכך טוב היה עושה אילו נעל נעליים אורתופדיות; דבר זה היה מקל עליו את ההליכה ומרים תרומה להבראת לבּו. ואכן, מילדותו היה בוריס מתקשה בהליכה, כפות רגליו ואצבעותיהן היו תמיד זרועות יבּלות, וכל-אימת שהיה לוקח חלק בטיול ממושך היה מגיע לידי תשישוּת וכל דריכה כמוה בעינויי-שאוֹל לגביו. הלך, אפוא, אצל סנדלר-אורתופד והזמין לו נעליים אורתופדיות מיוחדות, ומשנעלָן בפעם הראשונה ויצא מן הסנדלריה החוצה נדמה היה לו כי אין הוא הולך אלא מרחף באוויר ומשקל גופו, שנשא עמו כארבעים שנה, ניטל ממנו כליל.

כך, ממש כך, הרגיש גם עכשיו, אף כי לא משקל גופו שלו ניטל ממנו הפעם אלא משקל רוחו של ישראל-סבא. ועד כדי כך הגיעו הדברים שאפילו כותרת בעתון שהודיעה על מעטפות-נפץ שנשלחו לשגרירויות ומוסדות ישראליים בכל רחבי העולם לא נגעה ללבו אף כהוא-זה, משל היתה זו ידיעה על פצצה שהתפוצצה בסאיגון, או על תאונת-דרכים נטולת-משמעות בבומביי.

בחור צעיר, בהיר-שכר וכחול-עיניים, נעצר על-ידו.

“אתה ישראלי?” שאלוֹ בעברית והורה על ילקוט “אל-על” שעל ירכו.

“כן”, השיב לו בוריס.

"אני ממכון-וייצמן ברחובות, חבר משלחת לוועידה מדעית בינלאומית כאן.

אתה רואה את הענק ההוא, חמישה צעדים מאחורי?"

אכן, חמישה צעדים מאחרי אותו בחור ניצב ענק, שפניו המגושמים העידו עליו שעודו ממשיך בשנת-הלילה בעמידה, אף שמעיניו העצומות-למחצה נורו מדי-פעם מבטים חדים למדי, שהתפזרו כצרור חצים מיוחד-במינו לכמה עברים בבת-אחת.

“מי זה?”

“שומר-ראש. היוונים לא רוצים צרות. הוא משגע אותי. אינו עוזב אותי אפילו לחצי רגע. נגרר אחרי בכל מקום. חמישה צעדים, שלו כמובן, ביני ובינו. לוּ נתנו לי אקדח, הייתי מרגיש את עצמי יותר בטוח. ואתה, מה אתה עושה פה?”

“תייר”.

“היית באקרופוליס?”

“עדיין לא. לשם אני הולך”.

“חבל שאינני יכול להצטרף. יצאתי רק לשאוף קצת אוויר. הנה המלון שלי. מזל שאין לך שומר-ראש. בכל-זאת היזהר גם אתה”.

בוריס לא נזהר, לא ראה כל סיבה להיזהר. כאחד האמריקאים, הצרפתים, הגרמנים, האנגלים, הסתובב בין חורבות האקרופוליס ושיוָה בנפשו איך הקריבו כוהני אתונה בפּרתינון קרבנות לאֵלָתם, שפּסלה הענקי עמד במרכזו. צופה היה בבתולות-הקאריאטידות שעל ראשיהן נח גנו של מקדש ארכטיוֹן, ולא הירהר אפילו רגע אחד במתח הגדול שבין יוונוּת ליהדוּת.

וגם לאחר-מכן, משסייר באותו יום עצמו במוזיאון הלאומי, אף אחת מן האפרודיטות, האתינוֹת וההירוֹת שבּו לא הזכירה לו את שנגלינה או את ואלנטינה. אדרבה, ראה עצמו כפאריס הטרוֹיאני, שהוטל עליו כביכול להכריע מי היפה בין שלוש האֵלות. פסלי אפולו ופוסיידון ושאר הנכרים התמירים ויפי-הגוף, שכּמה מהם נשתמרו במקומותיהם מלפני מאות-שנים וכמה נִמשו מן הימים, לא עוררו בו שום אסוציאציוֹת עם ואסילי מילנקו. חפשי היה, ציפור-דרור ללא עבר על-אישי, לא יהודי, כי אם סתם אדם, לא Homo Historicus, שהוא זן-התפתחות גבוה יותר בהשתלשלות הביולוגית, כי אם Homo Sapiens בלבד. ורק פעם אחת, כשעמד בפני פסל עתיק של אפרודיטי נשית-אמהית, חמימה-בשרית עד להפליא, על אף שֵישה המלוטש עם שלידה ניצב האֵל פן, שחציוֹ אדם וחציוֹ שׂעיר-עזים, ומעליה אֵרוס התינוק, התבזק בו משהו מייסורי התכליתיוּת שבמסעו רב הלבטים והחיפושים, התבזק ומיד חמק, חלף והיה כלא-היה.

חופש! חמישה ימי חופשת-חיים, חופשה ללא תשלום.

והיה כאשר תריד ופרקת עוּלו מעל צוואריך. חה-חה-חה!

מי אמר שיהודי הוא זה הנושא בעול תורה ומצוות בלבד? יש עול קשה מעול תורה ומצוות. עול הדם, העבר; ועול קשה ממנו שבעתיים – עול העתיד. “I have it in my veins”, זעק לעברו במדריד אותו בחור ספרדי נוצרי, שניסה להוכיח כי מזרע האנוסים הוא.

בוריס פתח את ורידיו, הערה מהם את כל דמו, נתנוֹ בנאד נעלם וגנזוֹ במקום-סתר. בעוד חמישה ימים – אור ליום א' – יבוא לקחת את הנאד ולהחזיר את דמו אל עורקיו לבל יחסר המזג בבואו להגשים את ייעודו – קיום נפש אחת מישראל, שמעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם-ומלואו. ועד אז לא דם כי אם מיץ גרגרי-בצה, הנשמרים מתחת לשלג ביערות הארץ בה נולד.

ובעוד המיץ של גרגרי-הבצה תוסס בעורקיו התהלך על-פני הסטוֹאָה, באָגוֹרה האתוּנאית, כלומר מתחת לאכסדרה שעל שמה קרויים חכמי אותה אסכולה פילוסופית המקבלת את העולם בשלוות-נפש עילאית, שמעבר לכל וכל, באותו שוק שבו היה סוקראטס פוגש את קרבנותיו ודורש מהם הגדרה מדויקת למעשיהם והשקפותיהם לאחר דין-ודברים מיגע, חודר עד מעמקים. ואכן, גם בוריס פגש בסוקראטס וליבּן עמו כמה שאלות, שהרי למעשה יצא בחמישה ימים אלה מתחום ההיסטוריה, החותכת ללא רחם בבשר ההוֹוה ומטביעה את חותם העבר בגוף העתיד. כיוון שכך היתה נוכחותו של סוקראטס נוכחות סטאטית, שאינה נצרפת, אינה נשרפת ואינה מותכת לסיגים בכּור הזמן, אלא נשארת כמו שהיא: תבונית, מוגדרת, מהוקצעת, חטובה כגיאומטריה של אוֹקלידס.

באותה אגוֹרה אתונאית, הלכו השנַים לראות את מקדשו של הפיסטוס, שנשתמר כמעט כולו על עמודיו הדוֹריים הגבוהים, ותוך כדי שיחה התברר לשניהם – לסוקראטס ולבוריס – שהסופר היחיד המוכּר לשניהם כאחד הוא הוֹמירוֹס. בוריס ניסה להוכיח כי מן הדין הוא שיכיר סוקראטס גם את הטרגדיות של אייסכילוס, סופוקלס ואוריפידס, שבני-דורו היו, ואת הקומדיות של אריסטופאנס, שאחת מהן אף מוקדשת לו, לסוקראטס, אך הלה ניער חצניו מארבעת אלה והעמיד פנים כאילו מימיו לא שמע עליהם, מה שאין כן הומירוס שקטעים ארוכים ממנו דיקלם על-פה. כיון שעמדו ליד מקדשו של הפיסטוס, אֵל האוּמנוּיות, הנפח הצולע על ירכו, זכרו איך התנקם הלה באשתו אופרודיטי עם שטמן לה פח שעה שבגדה בו זו עם אֵל-המלחמה – השתיין ההולל אָרֶס. הלה טווה רשת ארד לזוג הנאהבים והללו נלכדו בה תוך כדי עגביהם ונאפופיהם. לשווא פּרפרו והתפתלו כדי להיחלץ מן המיצר – כל אֵלי האולימפוס נקהלו לחזות בהם בבזיונם ופרצו בצחוק גדול. אף שני הרעים החדשים לא נמנעו מצחוק קולני, שבקע מעמקי לבּותיהם – ונשמע הארמוני למדי, חרף ההבדלים בגיל ובתקופות קיומם עלי-אדמות, שעה שסיפרו זה לזה את הנעשה, כמתוך תחרות בבקיאּות, עם שהם משסעים זה את זה ומעמידים דברים על דיוקם.

ומן האגוֹרה האתונאית הקדומה עברו השנים אל חורבות האגוֹרה הרומית, שבה עומד מגדל-הרוחות, הוא-הוא המקדש המתוּמן של איאוֹלוֹס, אֵל-הרוחות – מתומן משום ששמונה פיאות לו, כלומר ארבע רוחות השמיים הנושבות בשני כיוונים הרי הם שמונה.

“יש טוענים שכאן קברי”, סח סוקראטס, ושוב פרץ בצחוק גדול.

לאחר שנרגע מצחוקו ומחה את הדמעות שנתקשרו בעיניו, סיפר לבוריס איך קיבל אודיסס הנודד מאת איאוֹלוּס נאד שהיו כלואות בו כל הרוחות חוץ מן הרוח הנוחה למסע אל איתאקה מולדתו. בעזרתה של רוח זו הפליגו אודיסס ומרעיו אל מחוז-חפצם, וכשהיו כבר קרובים אל ארץ-מולדתם נרדם אודיסס, ועמיתיו באיוַלתם פתחו את הנאד. אז יצאו רוחות-הסערה מן הנאד וטילטלו את ספינתם בחזרה לאיאוֹליה, אלא שהפעם גירשם איאולוֹס מעל פניו. כאן שוב התחיל סוקראטס מדקלם מתוך אודיסיאה של הומירוס בתרגומו של שאול טשרניחובסקי לאמור:

חַשְׁתִּי אֶל הֵיכַל אֵיאוֹלוֹס הַנּוֹדָע לִתְהִלָּה, וְנִמְצָא

יוֹשֵׁב וְאוֹכֵל וְעַל יָדוֹ גַּם אִשְׁתּוֹ, גַּם בָּנָיוּ כֻּלָהַם,

אַךְ בְּבוֹאֵנוּ לַהֵיכָל יָשַׁבְנוּ עַל מִפְתַּן הַבַּיִת

אֶל הַמְּזוּזוֹת, וְהֵמָּה רָאוּנוּ, אֵלֵינוּ הִשְׁתָּאוּ:

"אֵיכָה זֶה בָּאתָ, אוֹדִיסֵס, וְאֵיזֶה דִֵימוֹן בְּעוֹכְרֶיךָ,

הִנֵּה דָּאַגְתִּי מְאֹד לִתְשּׁוּבָתְךָ לְמָעַן תָּבוֹאָה

לֶאֶרֶץ מְכוֹרָתְךָ וּלְבֵיתְךָ, הַמָּקוֹם בּוֹ רָצְתָה נַפְשֶׁךָ".

כָּכָה הִבִּיעוּ וָאַעַן וּלְבָבִי נֶעְצַב בְּקִרְבִּי:

"רֵעַי, עֲמִיתַי הָרָעִים וְשֵׁנָה אֲמוּלָה בְּעוֹכְרַי

אָנָּא, עִזְרוּנִי, יַקִּירִי, כִּי אַתֶּם יְכוֹלִים לְהוֹשִׁיעַ".

כָּכָה אָמַרְתִּי וָאֶפְתַּח בְּדִבְרֵי תַּחֲנוּנִים וִידִידוּת:

אֶפֶס נֶאֱלְמוּ דּוּמִיָּה וַאֲבִיהֶם הֵשִׁיב אֳמָרָיו:

"לֵךְ לְךָ חִישׁ מֵהָאִי, הַגֶּבֶר הַנִּבְזֶה בָּאָדָם,

יַעַן לֹא יָאֶה וְלֹא נָאֶה לִי לִהְיוֹת מְטַפֵּל וְדוֹאֵג

לְאָדָם אֲשֶׁר הָאֵלִים הַמְּאֻשָּׁרִים שְׂנֵאוּהוּ.

לֵךְ לְךָ, זֹאת בָּאָתְּךָ כִּי בְּנֵי הָאַלְמָוֶת שְׂנֵאוּךָ".

כאן שיסעהו בוריס, כדי לבשר לו לסוקראטס שגם במאה העשרים כתב סופר אנגלי ששמו ג’יימס ג’ויס אודיסיאה, שהוכתרה בשמו הרומי של אודיסס, לאמור אוּליסס, וגיבורה הוא יהודי מומר ממוצא הונגרי המשוטט בבירתה של אירלנד, דאבלין. שמו של אותו יהודי ליאופולד בלום ועיסוקו סוכן-מודעות לעתון, אלא שכל אשר אירע לו לאודיסס מתארע גם לו בתנאים אחרים, במושגים אחרים, בקטיגוריות אחרות ובמשמעויות אחרות, ולפיכך יש צורך בדמיון עשיר ובכוח-יצירה גדול כדי למצוא את ההקבלה בין המתוֹאר באודיסיאה לבין האפיזודות באוליסס. מכל-מקום, מכיון שעומדים אנו על סף מקדשו של איאוֹלוֹס, כדאי שיוודע לו לסוקראטס שגם ענין רוחותיו של זה מצוי באותו ספר אנגלי, שכּן בשעה שבלום נכנס למערכת עתונו פתוחים בה כל הדלתות והחלונות ורוח-פרצים מעיפה כמעט את הניירות מן השולחנות. והנה באותה אפיזודה עצמה מצוי נאום המדגים קטע משל יצירה מושלמת של אמנות ריטורית – נאום הטפה שיש מוצאים סמיכוּת-פרשיות בינו לבין הטפתו של איאוֹלוֹס לאוּליסס:

“עכשיו”, סח בוריס, "הגיע תורי לצטט לך מן הזכרון. הנה כך:

"על שום מה אתם, היהודים, אינכם מוכנים לקבל את תרבותנו, את דתנו ואת שפתנו? אינכם אלא שבט רועים נוודים – ואילו אנחנו עם נאדרי-בכּוח. אין לכם לא ערים ולא עושר, ואילו ערינו – כוורות המין האנושי הן, וספינות המלחמה שלנו בנות שלושה וארבעה טורי משוטים – בוֹזאוֹת ימי תבל עמוסות-לעיפה מכל אשר ייסחר בעולם; אתם עתה-זה יצאתם מחיי פרע של אם לא-בינות; לנו יש ספרות, כהונה, היסטוריה עתיקת-ימים ושיטות-מימשל. אתם סוגדים לאליל מקומי נטול-דמות; מקדשינו, עתירי הוד-מלכות וספוגי מסתורין, הם מקום משכּנם של אוֹסיר ואיזיס, של הוֹא ושל אמוֹן-רע. מנת-חלקכם – עבדוּת, יראָה והכנעה; וחלקנו – רעמים וימים. ישראל חלשה ומעטים בניה; מצרים – חיל-צבאות לה וכלי-זינה נוראי-הוד. שכירי יום נוודים ייקרא שמכם; ובהישמע שמנו ינוֹע לב עמי תבל, חיל ורעדה יאחזוּם.

“אבל, גבירותי ורבותי, לו היה משה הצעיר שומע לדברים אלה ומקבל דרך-חיים זאת, לוּ הרכין ראשו, הרכין רצונו והרכין רוחו בפני תוכחת-מוסר שחצנית זו, מעולם לא היה מוציא את העם הנבחר מבית-עבדים ולא היה הולך אחרי עמוד-הענן ביום. מעולם לא היה מדבר עם נצח-ישראל בראש הר-סיני ולא היה יורד ממנו עם שעוֹר-פניו קורן ומקרין את אור ההשראה וידיו אוחזות בלוחות-הברית שהחוק חרות עליהם בלשונם של אלה שהוצאו מחוץ לחוק ודמם מוּתר”.

לכאורה חזר בוריס ונתן צווארו בעול הבעיות שהציקו לו והטרידוהו כל ימיו, ולא היא, שכּן הדברים שאמר לסוקראטס – תהיה משמעותם אשר תהיה – נאמרו בקלילות ריפרוּפית, בחן ובהומור, ללא שמרץ קרע שבלב וצלילה למעמקים – הרגשות שתמיד צצו בנפשו כל-אימת שהגה בנושאים אלה – ולמעשה לא בא לבשר לסוקראטס את בשורת היהדות ולהרביץ בו תורת אל חי אלא להדגיש ביתר-שאת את הגרוטסקה שבעימות הפאראדוקסלי בין סוקראטס, המתפאר בזכירת קטעים ארוכים מאודיסיאה של המאה השמינית לפני הספירה, לבין בוריס המתגנדר בבקיאות באודיסיאה של המאה העשרים. ואכן, נראה שגם סוקראטס לא קיבל כלל את הדברים בכובד-ראש. פניו, שממילא דמו ביותר לפני סאטיר מגחך, התרחבו כדי חיוך מקיף-כל ומפיו התמלטו צלילים ספק של צחוק אדם שאינו שולט על מיתרי הקול שלו ספק של מוזיקה אלקטרונית. שלא כאותם צלילים היו תנועותיו של אבי הפילוסופיה האנושית גמישות, קצובות והדורות, ונדמה היה שיוצא הוא במחול. באגוֹרה הרומית שבאתונה, סמוך לבית-מקדשו של איאוֹלוֹס, לנגד עיניהם של כל התיירים שמילאו את שטח האגורה, רקד סוקראטס את ריקודו ותוך כדי מחול החווה קידה ונעלם מן העין.

מכאן והאלה הפך כל הסובב את בוריס מעין באלט. “חמשת הימים”, יצירה כוריאוגרפית מאת בוריס תמרין, שהמחבר עצמו לוקח חלק פעיל בביצועה. מי מילל ומי פילל שבוריס תמרין יהיה רקדן ראשי בבאלט מפרי רוחו ודמיונו המתימר לגלם בדרך כוריאוגרפית את דמות-דיוקנה המיתולוגית של יוון העתיקה? והרי המחול הוא הסוג היחיד שלך האמנות שלא אמר דבר ללבּו של בוריס מימי ילדותו ועד היום הזה. מימיו לא הלך לחזות בהצגת באלט אלא אם כן כפו עליו אשתו או רעיו הר כגיגית, וגם אז נרדם היה כבר בראשית ההצגה, אפילו כשהיתה הלהקה מן המשובחות בעולם, כגון זו של תיאטרון-בוֹלשוֹי ברוסיה.

והנה עכשיו, חמישה ימים וחמישה לילות, לא זז מלרקוד ומלהרקיד את הבּריות – מהם בני-תמותה ומהם בני-אלמוות – על-פני אדמת יוון. בלשון השיגרה התיירית נקראו ריקודם אלה בשם טיולים מאורגנים, ומספרם היה ארבעה: אחד למיקני ואפּידאוּרוס, אחד לדלפי, אחד לסאוניוֹן ואחד, שנתקרא בשם לילות אתונה, לפיראוּס.

כרצ’יטאטיב מתוך טראגדיה יוונית עתיקה נשמעו באזניו הסבריה של מדריכת-תיירים, שסיפרה בעבוֹר האוטובוס על-פני אלוֹסיס – עיר המיסטריות הקדמוניות של יוון – איך חטף אל-השאוֹל את פּרספוֹני היפהפיה, ואִמה האֵלה דמטר בחפשה אחרי בתה אגיעה אל אלוסיס זו, ושם נענתה לאל-השאוֹל וניאותה לבלות עמו בשאוֹל את מחציתה של כל שנה; על כן באותה המחצית כפור יכסה את הארץ וכל אשר צמח ופרח בהיות דמטר על הארץ נובל וקמל ונכמש כל זמן שהוּתה בשאול, ומצפה לשוּבה. ולקול דבריה של המדריכה והמוזיקה הנלווית אליהם מסתחרר כל הצומח והחי יחד עם פלוּטון ודמטר ובתה פרספוני במחול המיסטריה היוונית, ששוב אינו נפסק אף לנוכח ארובּותיהם של בתי-החרושת המזדקרות מתוך אגדת אלוֹסיס. שהרי המדריכה מכריזה בגלוי כי בשנים האחרונות הפכה אלוסיס עיר-תעשיה מובהקת, מתפתחת, מתקדמת ופורחת מבּחינה כלכלית. בין הארובּות ובין המכוניות, על הגגות ועל הכבישים, רוקדים השׂעירים והנימפות, הטריטונים והקנטאורים, וגם האֵלים עצמם – שרק הבקיאים ביצירי המיתוס יש לאל-ידם להבחין בהם מקרב שאר המחוללים – מתערבבים ביניהם כשׂרי ישראל בריקודי ההורה בחגיגות יום-העצמאות בשנותיה הראשונות של מדינת-ישראל על-פני כיכרות הערים הגדולות שבארץ.

ואם בין הארובּות ובין המכוניות כך על אחת כמה וכמה בין החפירות הארכיאולוגיות, ועל-פני עיי-החברות כגון אלה של קוֹרינת העיר, שפּאולוס השליח הוֹכיח את תושביה העשירים והעליזים על רדיפתם היתירה אחר התענוגות. מוכן היה בוריס להישבע כי בין שרידי עמודיו של מקדש-אפולו יצא פאולוס במחול-מחניים מוקף נזירות לבושות שחורים כנגד אֵל-היין פרוע-היצרים דיוֹניסוס, שזר אשכולות-ענבים נתון בראשו ומינאדות תמירות, חטובות-גו, רוויות לשד-נעורים, שׁעָרן לבושן ובשׂרן רוחן, מגיחות עליו מסיפּי בּשלוּתן, צמאות להערות בו את כל אשר להן ערוֹת-עד-היסוד ולהשקותו עד שכרון-לב ואבדן-חושים.

ומשהגיע אוטובוס-התיירים אל התיאטרון שבאפידאורוס, התפארה המדריכה בהישגיו האָקוּסטיים של אמפיתיאטרון עתיק זה, והושיבה את התיירים על מושבי-האבן, על המדרגה הגבוהה ביותר ככל שהסכימו הללו לטפס ולעלות, ואילו היא עצמה ירדה אל מרכז הזירה וזרקה מטבע-כסף אל קרקעה המרוצפת. בלי מאמץ זרקה, בלי כוח מיוחד, ואף-על-פי-כן הֵדה של הזריקה, כלומר צליל מגעו של המטבע עם אבני המקום, אכן התפשט בכל חללו של גיא-החזיון הזה המוקף הרים גבוהים, שעל סלעי מורדותיהם ישבו צופים, כמדומה, מימות-בראשית, האזינו לצלילים העולם אליהם והזינו את עיני בשרם במסכות שעל-פני גיבורים וגיבורות של טראגדיות מני-אז, ובעיני רוחם חזו מחזות-שדי על אֵלים ואֵלות מני-קדם.

בוריס נתעכּרה רוחו על שום ההפסקה שחלה במחול בשל רצונה של המדריכה להדגים את סגולותיו האָקוסטיות של התיאטרון העתיק, ולפיכך גמר אומר בלבּו לשים קץ לכל אותו סגנון של הדרכה תיירית שיגרתית ולעקור את הרע מן השורש. הוא ירד ממדרגות-האבן, חיבק את המדריכה במתניה (כבת 22–25 היתה זו, כהת-שׁער, חיננית, שחומה קצת, חייכנית, בעלת חוש-הומור וכבוד-עצמי, שאפילו פגע קצת באדיבותה המקצועית ­– לולא ידע כי יווניה היא, ששמה אננה, עשוי היה לראותה כצברית לכל דבר) ויצא עמה במחול על זירת האמפיתיאטרון הנודע בשערי יוון עוד בימי מלוֹך מלך שיצא מחוטר ישי בירושלים.

צלילים פרצו ממעמקים כסילוני נפט בקידוח מאוּמץ שבא על שׂכרו. שוב היו אלה צלילי הלוֹהנגרין של ואגנר שנדמו ברומא, ועכשיו חזרו והצטלצלו באזניו.

בכל שרירי גופה נלחצה אננה המדריכה אל בוריס עד כי נדמה היה לו כי חש הוא בנקב שררה אף מבעד לחגורה עבה ורחבה, שהיתה מושחלת בלולאות מכנסיה הכחולים ונכרכה במהודק מסביב למתניה, וככל שנלחצה אליו והסתירה פניה בין כתפו לצווארו כן לחשה בקול-בוכים:

“יש תיירים, אני צריכה להדריך… עוד רבה הדרך… אפידאורוס, מיקני, דלפי, סאוניון, לילות אתונה”.

“אל תדאגי: ישנם סרטים… ישנם תקליטים… הנה הם יושבים התיירים על ספסלים חצובים בסלע מדרגות-מדרגות ועינם התמהה קולטת את ריקודנו. אך כל עוד מוחם מסרב לעכּלו נַקרין להם על-פני קו-האופק של אחד מרוכסי-ההרים סרט צבעוני על כל אשר נועדו לראות, והקריין ישמיע להם את כל אשר למדת אַת לספר”.

“ואני?”

“את תרקדי”.

“אתך?”

“אתי”.

יא

גבירותי ורבותי!

התיאטרון העצום שאתם נמצאים בו אינו אלא חלק ממערך אדריכלי אדיר ורב-מידות שבמרכזו עמד המקדש המפואר לאל-הרפואה היווני הקדום, אסקלפוּס. אלפי צליינים נהרו הנה מימי-קדם לזכּות בקסמי המרפא של אֵל זה, שהיה מעלה ארוּכה לפצעי גוף ונפש. לכאן הגיעה הנימפה קורוניס כשהיא הרה לאֵל אפוֹלוֹן. אבל אחותו של אפולון רדפה אותה בחמתה ושלחה בה את חיצי זעמה להמיתה. דעו לכם, גבירותי ורבותי, שחיצי זעמה של ארטמיס היו חצים של ממש, ואכן מתה הנימפה קורוניס וגופתה הועלתה על המוקד. אך אפולון לא היה מוכן לוותר על יוצא-חלציו. בלפוֹף לשונות האש את ירכיה שסף האֵל את בטנה, שלה את בנו מרחמה ומסרוֹ לקיטנאוּר החיגר כירוֹן. הלה לימדהו את תורת הרפואה וכשגדל הילד הפך להיות הרופא הגדול שבעולם. פעם אחת החיה אדם מת (מי מכּם זוכר את אלעזר שישוע החיהו) וזיאוּס, שהיה חושש שמא יעשה את כל בני-האדם בני-אלמוות (זכרו-נא מה אמר אלוהינו אחרי שאכל האדם מעץ-הדעת: הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע, ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ-החיים, ואכל וחי לעולם), לא גירשוֹ מגן-העדן – הביטו נא על סביבותיכם, האין המקום מזכיר לכם את גן-העדן?… ובכן, זיאוּס לא גירשוֹ מגן-העדן אלא פשוט הרג אותו. ואף-על-פי-כן חי אסקלפיוס לעולם ולא נס ליחו כל עוד היו בעולם אלים זולת אלוהי-צבאות ובנו אשר יצא מחלציו. גדולה מזו, בימי מלכות רומי קיבל אסקלפיוס את התואר סוֹטֵר, כלומר גואל, והכל חשבוהו לאל האוהב את האדם יותר מכל שאר האלים, אל מושיע וגומל חסדים לפרט ולכלל. ויוליאנוס קיסר, הכופר מביזנטיון, אף השתדל לעשותו דמות אלוהית המקבילה לזו של ישוע בנצרות – אל-קרבן, רחמן ועושה-חסד.

בכל הפסלים הרבים המגלמים את דמותו של אסקלפיוס – אחד מהם תוכלו לראות כאן במוזיאון – משעין האל את יד ימינו אל מַטה שנחש מתפתל סביבו. זכרו-נא, גבירותי ורבותי, את מַטהו של משה שהפך נחש, ואת נחש-הנחושת בעל סגולות-המרפא אשר עשה משה לבני-ישראל במדבר. ומי שאינו זוכר, הריני מוכן להזכירו: ויעש משה נחש-נחושת וישמהו על הנס, והיה אם נשך הנחש את איש והביט על נחש-הנחושת וחי. ולוּתר אמר כי נחש-הנחושת המוּשׂם על נס מסמל את ישוע המושיע המוּקע על צלב, על כן כל המביט על הצלב וצלובו מדבּיר את נחש-החטא אשר בקרבּו.

“אננה…”, לחש בוריס.

“בוריס…”, דובבו שפתותיה וקולה לא נשמע.

“הוא מסלף”.

“מי?”

“הקריין”.

“מה הוא מסלף?”

“את הפירוש”.

“איזה פירוש?”

“לפרשת נחש-הנחושת”.

“וכי מה הפירוש הנכון?”

“הפירוש הנכון הוא: בזמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמיים היו מתרפאים, ואם לא היו נימוֹקים”.

“ובמי אתה מסתכל?”

“בך”.

“ולמי מכוון את לבך?”

“לך”.

“ולמה אתה מאזין לו?”

“אינני מאזין. אני שומע. מיתרי-הקול של הקריין מחוללים תנודות במימצע גשמי, והללו מוגברות באמצעוּת גלים אלקטרומַגנטיים ומתפשטות והולכות עד שהן מגיעות אל כלי-השמע שלי, שנועדו לקלות קולות, בין שאֶרצה ובין שלא אֶרצה. אבל אני שומע אותן רק באוזן אחת”.

“ומה אתה שומע באוזן שניה?”

“את לוֹהנגרין של ואגר. ואַת?”

“אני שומעת בשתי אזנַי את נשימתך. אני רואה בשתי עינַי את פניך, אני חשה בשני שדי בחזךָ”.

“הבאתיני אל בית היין ודגלך עלַי אהבה”.

"מָה שׁוּב תִּתְאוֹנֵן, בֶּן אַטְרֶס, עַתָּה מָה נַפְשְׁךָ תֶּחְסַר?

הֵן אֹהָלֶיךָ מְלֵאִים הַנְּחֹשֶׁת, וְרַבּוֹת פִּילַגְשִׁים

בְּתוֹךְ אֹהָלֶיךָ נִבְחָרוֹת, שֶׁזֶּה דַּרְכֵּנוּ אֲכַיִּים

לָתֵת לָךְ רִאשׁוֹנָה, עֵת נִלְכֹּד אַחַת הַמְּצוּדוֹת.

אוּלַי תִּרְצֶה בַּזָהָב הָרַב, לְךָ יָבִיא מֵאִלְיוֹן

כֹּפֶר נַפְשׁוֹ שֶׁל בְּנוֹ אִישׁ טְרוּיָה מַכְנִיעַ הַסּוּסִים,

אָסוּר נְהַגְתִּיו אֲנִי אוֹ אֶחָד מִבְּנֵי הַאֲכַיִּים,

וְאוּלַי אִשָּׁה צְעִירָה תִּזְדַּוֵּג לָהּ בָּאֲהָבִים

לִהְיוֹת לְךָ לְבַדֶּךָ? אֲבָל לֹא יָאֶה לְמַנְהִיג,

אַל לַשַּׂר צָבָא לְהָמִיט שׁוֹאָה עַל הַאֲכִיִּים!

אִי לָכֶם, מוּגֵי הַלֵּב, אֲכָיּוֹת וְלֹא גְּבָרִים אֲכַיִים!

הָבֵָה נָשׁוּבָה הַבַּיְתָה עִם הָאֳנִיּוֹת וְאוֹתוֹ

נַעֲזֹב פֹּה בִּשְׂדֵה טְרוֹיָה לֵהָנוֹת מִשָּׁלָל, וְיֵדַע

הַבְעֶזְרָתֵנוּ לוֹ יֵשׁ תּוֹעֶלֶת לְהוֹעִיל אִם אָין!

הִנֵּה עַתָּה גַּם חִלֵּל אֶת כְּבוֹד אֲכִילֶס הָעוֹלֶה

עָלָיו וַיִּקַּח מִמֶּנּוּ תְּשׁוּרָתוֹ, גְּזָלָהּ לְמַעֲנוֹ.

מָרָה אֵין בְּלֵב אֲכִילֶס וּרְפֵה יָדַיִם הַגָּבֶר –

“לוּלֵא זֹאת כִּי אָז זַדְתָּ פַּעַם אַחֲרוֹנָה, בֶּן אַטְרֶס!”

כָּכָה אָמַר תֶּרְסִיטֶס וַיחָרֵף אֶת אֲגַמֶמְנוֹן רוֹעֵה הַגּוֹיִים.

כן, גבירותי ורבותי, אגממנון, רועה הגויים, זה המלך שפיקד על צבאות האכיִים, אשר צרו על טרויה כדי להוציא מידו של פאריס את הלנה, אשתו היפה של מנלאוֹס.

מבנה-האבן דמוי-הכּוורת, שאותו עיניהם רואות על המסך, הרי זה קברו של אגממנוֹן, במיקני. את בתו הקריבו לפוסיידון בצאתו למלחמה, ויד אשתו היתה בו בשוּבו מטרוֹיה. כאן נח הוא בכוּכו יותר משלושת-אלפים שנה ועל פניו מסכת-פז כבדה, חמוּרה וזועפת, שזיו זהבה התבזבז לריק במחשכי המערה.

כשההר לא בא אל מוחמש היה מוחמד הולך אל ההר. לא כן אנו. מכּיון שמסיבות שמחוץ לתחום שליטתנו מנוּעים אנו כיום מלהגיע אל מיקני – עיר מבצר-מלכותו של אגממנון – הבאנו את מיקני אליכם, אל הבד הזה. מיקני פירושו פטריה ביוונית עתיקה. ואכן, שימו לב: הר זה, אמנם, נראה כפטריה. ואף כי גבוה הר, נורא-הוד וחולש על סביביו, גבוהים ממנו שני ההרים שמשמאלו ומימינו. גדולה ועשירה היתה תרבותה של מיקני, העתיקה שבתרבויות חצי-האי הזה עוד לפני פלוֹש אליו העמים היווניים. ראשיתה במאה השש-עשרה ואחריתה במאה החמישית לפני הספירה. הביטו-נא על שרידי חומתה הקיקלוֹפּית, על פסלי נערי הערומים, שיד האמנים המצריים היתה בהם לשַווֹת להם יתר שׂגב, על אֵלותיה הבּתולות המחייכות בבת צחוקן הארכאית ועל כדיה, שעל דמויותיהם – אף-על-פי שדמויות של בני-אנוש ובנות-חוה הן – יכול היה אויקלידס לבנות את יסודות הגיאומטריה כמעט באותה הצלחה, שבּה ביססם על משולשים, ריבועים ועיגולים. כאן, בארמונות אשר בפסגת הפטריה, ערכו מלכים ורוזנים את משתאותיהם ושתו יין מבּזיכי זהב – הביטו-נא על אחד מהם – אשר ידנו החלשה תקצר מלהרימם מן הקרקע בעודם ריקים.

הטיול הבא, גבירותי ורבותי, נועד, לפי התכנית שבידי, לדלפי. אנו נאמנים לתכנית, גבירותי ורבותי. בטרם נגיע אל דלפי, סליחה, בטרם תגיע דלפי אליכם, העיפו עין על הר-הפּרנאסוס. גבהוֹ כשמונת-אלפים רגל.

“באתי עדיך, אֵל נשכח מעולם אֵל ירחי-קדם וימים אחרים”.

“מה אתה לוחש?”

“שיר”.

“איזה שיר?”

“לאפולו”.

“מדוע?”

“משום שכאן… סליחה… שם… לא, לא… כאן, על המסך… על פסגת הפרנאסוס היה מדלג לו האל אפולו עטור זר-דפנה בלווית עשר המוזות”.

“עדיין אתה צופה?”

“המסך מחולל גלים ללא מימצע כלשהו במהירות של 296,000 קילומטר לשניה, וכל-אימת שהם נחים על רשתית עיני נקלטת תמונה”.

“יכול אתה לעצום את עיניך”.

“עין אחת אני עוצם”.

“ומה אתה רואה בה?”

“את לוֹהנגרין ואת הברבור שלו”.

“ואותי?”

“בך אני חש”.

“רק חש? אינך מרגיש?”

“מרגיש.”

“איך?”

“כאל צעיר”.

“איזה אל?”

“אל-אלוהי מדבריות הפּלי, אל-אלוהי כובשי כנען בסוּפה…”

גבירותי ורבותי, לעיניכם דלפי. כאן ניצח האל אפולו את הדראקון פיתוֹן: התבונה ניצחה את הערמה, השלום את המלחמה, ההרמוניה את האנארכיה, האמנות את היצר. הביטו-נא על מדרגות-ההר היורדות במתינות מגובה של 570 מטר. החרבות שרואות עיניכם הן מִשֶל התיאטרון ההילניסטי, משֶל מקדש אפולו ומשֶל בית-האוצר של אתונה, שבו היו האתונאים מניחים מתנות-נדבה שלא היה להן מקום בבית-המקדש. וכי אין זה סמלי שעד ימינו אלה נשתמר בית-אוצר זה כמעט בשלמותו, על כתליו ותבליטיו, על גגו המשוּפע, על עמודיו ומדרגותיו? הנה הוא על מלוא הבד.

ועכשיו הנוף בכללותו. מעל למדרגותיה של דלפי סלעים תלולים משלוחות הפרנאסוס ומתחתיה גיא עמוק, שנהר זורם בו. הזינו עיניכם בנוף: אכזר, זועם, שגעוני; אך כולו אומר כבוד והוד. גדולה מזו: יש סדר ומשטר בשגעונו.

כאן נערכו המשחקים הפיתיים, מעין חגיגות-ספורט לזכר נצחונו של אפולו על פיתוֹן. כאן היה האוֹראקוּלוּם מגיד העתידות: הנה הנו האדיטוֹן, שמתחת האדמה, אשר בו ישבה הכוהנת פיתיה על-גבּי חצוּבה ומילמלה שגיונות-ניבּוי בדבקוּת אקסטאטית. מכל חלקי תבל באו שליטים לחזות בה, להאזין למשאת חזיונותיה, לפענח את רמזיה ולנהוג על-פי עצותיה.

“אננה?”

“כן”.

“היכן אנו?”

“באֶפידאוּרוּס”.

“לא נכון”.

“אם כן, היכן?”

“אנחנו באתונה”.

“מה פתאום?”

“הביטי. אנחנו במועדון-לילה. בפלאקה. ברובע העתיק של אתונה”.

“איך הגענו?”

“אינני יודע”.

“מדוע רק אנחנו רוקדים?”

“האחרים יושבים ליד שולחנות, שותים יין וצופים בסרט”.

“במועדון-לילה מקרינים סרט?”

“עיניך הרואות”.

“עיני אינן רואות דבר זולתי אותך לבדך”.

“את משוגעת”.

“כה אמר סוקראטס: הנבואה היא שגעון”.

“ויותר משלש-מאות שנה לפניו אמר הנביא הושע: אוויל הנביא, משוגע איש הרוח”.

“ועוד אמר סוקראטס: הנביאה בדלפי והכוהנת בדוֹדוֹנֶה כל-אימת שיצאו מדעתן הביאו תועלת רבה ליוון, הן חיי הכלל והן בחיי הפרט, ואילו בעתות של שפיוּת-דעת היתה תועלתן מועטת או שלא היתה בהן תועלת כלל”.

גבירותי ורבותי, הנערות המעורטלות שרואות עיניכן אינן אלא עלמות תיירות מסקנדינאביה, המוסרות את גוון לליטופיה הצורבים קימעה של השמש הדרומית. על כן נתמכים שדיהן בפס צר של ביקיני, המשמש חזיה מבּחינה פורמאלית ומבּחינה ויזואלית הוא מבליט את פטמותיהן עד אשר כל גבר מודה לאלוהיו כי לא פרוּק-רגלים הוא אלא יונק. אשר למשולש, שכל קיומו תלוי בשני חוטי משה דקים הקשורים זה בזה שתי-וערב, לבי סמוך-ובטוח כי ייעודו ברור לכם, ואיני רואה כל צורך בהבהרה בנושא זה. לעומת זאת, טעונה הבהרה עצם הופעתן של נערות אלה מן הצפון הרחוק. ובכן, גבירותי ורבותי, על המסך חוף-הרחצה של שפת-הים בסאוּניון. הביטו וּראוּ, מעל לחוף זה מתנשאים שרידיו אדירי-הרושם של המקדש לאל-הים פוסיידון – זה האל השלישי שאנו מציגים לפניכם היום. על כף גבוה מתנשא המקדש ומכאן השקיף פוסיידון על ממלכתו הכחולה, הטביע ספינותת, עירבל גלים, בעיים-רוחו הטיל ציים תהומה, וחילות-ים אדירים במחי ידו צללו כעופרת במים אדירים. מכאן רדף עד חרמה את אודיסס הנודד, שעליו יצא קצפו בשל דבר של מה-בכך, ואפשר שעדיין רודף הוא אותו.

כאן, על אחת מאבני המקום, מצוֹא תמצאו חרות במו ידיו שמו של ביירון, הלורד המשורר הפּיסח, אשר לחם את מלחמת חירותה של יוון ומת על אדמה שכּה אהב. האין אתם חשים בניגוד החריף שבין מקדש נורא-הוד זה שעל הכּף ובין חוף-הרחצה שמתחתיו?

“אננה”.

“כן, אהובי”.

“שלחיני כי עלה השחר”.

“איזה שחר?”

“שחרו של יום אל”ף בשבת; מוצאי שמיני-עצרת ושמחת-תורה תשל“ג”.

“הוא לא עלה עוד. רק חציו הראשונים הפציעו”.

“עלי ללכת ויהי מה”.

“מדוע?”

“כי אור ליום א' נושא ואסילי את ואלנטינה לאשה”.

“אין עוד אור. עדיין חושך”.

“שלום, אננה”.

“שלום, בוריס. העודך שומע את צלילי האופירה?”

“לא”.

“זו רק הפסקה”.

“עוד אשמע?”

“כן”.

“מדוע?”

“משום שעד כה שמעת רק את האוּברטוּרה”.

“את מה?”

“את הפתיחה”.

“כל זאת היתה רק פתיחה?”

“כן”.

“לְמַה?”

“לאור ליום א' בשבת, אשר בו ואסילי נושא את ואלנטינה ובוריס את שנגלינה”.

“שִתקי!”

“חה-חה-חה!”

“החרישי!”

“התרצה להמית את הצליל אשר ניתק ממיתרי קולי בדרכו אל כלי-השמע שלך?”

“כן”.

“מה שֵם ייקרא למיתה זו?”

“מיתת נשיקה”.

“חה-חה-חה!”

“דוֹמי!”

יב

היה זה רגע של דומיה מוחלטת. חיי-הלילה של אתונה נסתיימו וחיי הבוקר עדיין לא התחילו. החושך מש, והאור, שניתק מאיילת-השחר, עדיין לא חדר אל אווירו של עולם. רק מקום אחד היה מואר בנגוהות עד כי יש שנדמה היה כי שריפה פרצה בו – היה זה מקום הכנסיה האורתודוקסית הקטנה, שבו נערך טכס-הכלולות של ואסילי וּואלנטינה.

הרחוב היא ריק, בוריס החיש פעמיו. בינו לבין הכנסיה הפרידו כמה עשרות מטרים.

מאחת הסמטאות הצדדיות יצא חמור: גבר רכב על גבו ומאחריו חימרה אשה. לאור נגוהותיה של הכּנסיה אפשר היה להבחין שהגבר הוא עלם צעיר, שחור-שׂער, וגופו חטוב-להפליא. האשה אף היא צעירה היתה, שחוּמת-פנים, תמירה ודקת-גו.

הרחוב היה צר, והשלישיה חסמה את דרכו של בוריס. כבר ראה בימי-חייו שלישיה דומה לזו: גבר, אשה ובהמה. היכן היה הדבר? באופק המדברי, בנגוהות השקיעה, עט שט לפני שלושים-ושש שנה בספינה על-פני תעלת-סואץ, אלא שאז הבהמה היתה גמל והאשה גימלה לפניה ואילו עכשיו הבהמה בהמת חמור והאשה מחמרת אחריה.

פתאום צץ רעיון במוחו.

“תנו לי את החמור!” פנה אל הגבר, משום-מה בעברית.

“בבקשה”, השיב הלה אף הוא בעברית. צנח מן החמור וניצב לפניו.

בוריס קפץ וישב באוכף.

“פניך לכּנסיה?” שאל הגבר.

“כן”, ענה בוריס. “אני רוצה להמם אותם. רוצה להופיע בבית-מקדשם עני ורוכב על חמור, כמו שהופיע ישוע בשעתו בבית-המקדש שלנו. שמעת על כך?”

“שמעתי”.

“וזאת שמעת?”

“מה?”

בוריס התחיל לדקלם לפניו מתוך “כה אמר סאראטוסטרה” לניטשה בתרגומו של פרישמן:

“כל בני האדם הנעלים האלה, כולם כמו ילדים וכמו נשים זקנות מאמינות כרעו על ברכיהם ויהיו עובדים לחמור”.

“לא שמעתי”, שיסעוֹ הגבר.

“רוצה אתה לשמוע את נוסח תפילתם אל החמור?”

“למה לא?”

“אמן, תהילה ותפארת וחכמה ותודה וכבוד ועוז לאלוהינו מעולם ועד עולם. את סבלנו הוא נשא, לעבד היה לנו… לא תואר לו ולא הדר, צבע עורו שׁיבה ובה יעטוף צדקתו; אם רוח בו, יחבּיאהו. ואולם, כל איש יאמין באזניו הארוכות… האם לא ברא את העולם בצלמו, אשר יהיה נבער כמוהו? הולך אתה ישרות ועקלקלות.. רגע אחד, אתם סטיתם מן הדרך. אנחנו עוברים… עברנו כבר… על-פני הכנסיה… מה זה?”

הזוהר שבּכּנסיה כבה בבת-אחת. ואכן, שוב לא היה צורך בו. אור בתר-דימדומי חווריין התפשט בחלל. החמור נעצר, הגבר התמיר חור-השער הפך פניו אל בוריס וחשף שני טורים של שיניים לבנות.

עתה ידע בוריס כי מלכודת נטמנה לו והוא נפל בפח יקוש. מימינו עמדה ואלנטינה, משמאלו ניצב ואסילי. מאחוריו, שלובת-זרוע עם אותה עלמה שחומת-פנים, תמיכה ודקת-גו, חייכה לעברו המדריכה אננה. היא הושיטה לו את זרועה השנייה, זו שלא היתה שלובה בזרועה של העלמה, קדה קידה, והכריזה:

“נא להכיר, שנגלינה”.

בוריס פרשׂ כפיו אל השמיים ואל שמי-השמיים וצעק צעקה גדולה ומרה: “אלי, אלי! למה עזבתני”.

החמור ענה אחרי הדברים האלה: “יהי”, וכל אשר סבּוּהוּ פרצו בצחוק גדול. ההד החרה-החזיק אחריהם. ממרחקים הגיע ההד, מגבהים, דומה, מחורבת האקרופוליס עצמו, שעתה נראה בבירור לאור הרענן של הבוקר הדורך זריחתו באתונה.

פרק חמישי    🔗

א

אותו פרק-זמן שבילה בוריס תמרין במחיצתה של זו שהוצגה לפניו בלילה הגורלי ההוא כשנגלינה היה אולי אחד האנשים הנודעים והמפורסמים ביותר בעולם, ושמו הופיע בכותרות הראשיות ברחבי תבל באותיות-ענק לאמור: “סופר ישראלי נחטף באחת מעריה של יוון והוא מוחזק כבן-ערובה עד לשחרור של…” – כאן בא מספר אסטרונומי שהשתנה מעתון לעתון, מעיר לעיר ומארץ לארץ – “טרוריסטים פלשתינאים הכלואים בישראל”. אף-עף-פי-כן איש אינו יודע בבירור ואינו יכול לקבוע במידה סבירה של דיוק את מספר הימים – כל שכן השעות – שהיה בוריס שבוי בידי חוטפיו. אפילו אפשר היה לשאול אותו עצמו, ספק אם היה יודע להשיב, שכּן הוחזק בחדר חשוך, שתריסיו ודלתו מוגפים היו ועד לשעה האחרונה לשהוּתו בו לא יכול להבדיל בין יום ובין לילה. מיטה כפולה היתה בחדר ושולחן-קמטר קטן, שבּו שמור היה סיר-לילה ועליו נמצא עומד מעין נר-תמיד, עגלגל ואדום עשוי שעוָה, ששימש מקור-אור יחיד – עצוב, הססני, מהבהב. הנר לא האיר אלא עיגול צהבהב צנוע, ואף אותו במעומעם, אך עם זאת לא חדל מהאיר אפילו רגע קט, כשם ששנגלינה לא זזה אף כהרף-עין מבוריס. רק פעמיים ביום ניגשה, לאחר כמה הקשות-צוֹפן, כנראה, אל הדלת, פתחה אותה כדי סדק צר, בלי להתיר את השרשרת שקישרה את הדלת אל המזוזה, והושיטה ידה החוצה – פעם אחת כדי למסור בידיו של פלוני את סיר הלילה ולקבל מידו את סיר-האוכל, ופעם אחרת כדי למסור את סיר-האוכל ולקבל את סיר-הלילה.

שנגלינה חמושה היתה מכף-רגל ועד ראש – בין שדיה היה תלוי רימון, בכיסיה היו שני אקדחים ומידה האחת לא סר המַקלע, ואילו בוריס כבוּל היה – בידיו וברגליו. איש מלבדם לא נכנס לחדר החשוך. מכיון שגם שנגלינה לא קרבה אל העיגול המואר אלא פעמים ספורות לא עלה בידו לראות את פניה עד הרגע האחרון – ועד בכלל. והנה חרף העובדה שלא היה יכול לראות את פניה עד הרגע האחרון ועד בכלל, ואף שהיו מוגבלים במעשיהם – היא בשל הנשק שעליה והוא בשל ידיו הכבולות – התעלסו השנים במיטה הכפולה שבחדר. ביום ובלילה התעלסו – שהרי לא יכלו להבחין בין יום ובין לילה – ולא ידעו שׁבעה. לא מאהבה התעלסו כי אם מתוך שנאה יוקדת, רותחת, מלבּה יצרים, מכלה עד כדי כך שהיא שורפת את עצמה והופכת היפוכה: אהבה שבּכאב, אהבה שבּסגל, אהבה שבּייסורים – גרימתם, קבלתם שׁאתם. הן היה מי שאמר כי שתי הצלעות של משולש-חייו של האדם – הלידה והמוות – כרוכות בכּאֵב; דין הוא אפוא שגם הצלע השלישית –האהבה – לא תהיה פטורה ממנו.

מי איש ניחן בעט סופר גאון ויוכל לשער ולתאר את אֵימי האַקרובאטיקה השׂטנית שבפירכוסי גו מפרפר של נערה בדמי ימיה, ששני אקדחים על שתי מתניה, רימון נתון בין שדיה, ידה האחת חובקת את צוואר בן-זוגה והאחרת מחזיקה במקלע טעון? ומי יעיז ליטול מכחולו כדי לתאר ולפאר את נפתולי-האלוהים אשר נפתל גבר בגיל-העמידה העוגב על בת-זוגו בשארית אוֹנוֹ השוקע, כשידיו ורגליו כבולות ובלבּו הבטחון כי אכן אלו הן שעותיו האחרונות – יהי מספרן אשר יהיה: שלושים, ארבעים, חמישים – כל אחת מהן האחרונה בחייו, שהרי אף-על-פי שבשעות אלו לא קרא עתון ולא האזין לראדיו, ידוֹע ידע כי נגזר דינו ובאה אחריתו. וככל שסבוכה ומופלאה היתה לוליינוּת הגוף, שבעתיים פתלתלים ממנה היו התעקלויות הנפש ומעקשיה.

“We shall throw you all into the sea” – לאמור: את כולכם נשליך הימה – אלו היו המלים היחידות שהוציאה שנגלינה מפיה בכל תקופת שהוּתו של בוריס עמה, חוץ מפעם אחת – אחת ויחידה – שפלטה עוד שלש מלים, לאו דוקא באנגלית, ולא יספה, ואילו שמונה מלים אנגליות אלו כמעט לא משו מפיה. היא חזרה עליהן כשהגישה לו את הסיר, כשתחבה את המזון מפיה. היא חזרה עליהן בחירחור של זעם, בלחישת-שׁרף של משׁטמה, בריחוש-עגבים של עדנה. ואף כי באנגלית הגתה את המלים הללו, חש בוריס בבירור שהיא שומעת גם עברית – על כן פתח את פיו ודיבר, בשיכּרון דיבר, כמעט בלי הפוגה, בלי הרף, בלי פסיחה.

בתחילה השיב לה על הודעתה לאמור:

"לא לים תשליכי אותי, כי אם תהרגיני באחד מכלי-הנשק שעליך. ודעי לך, שנגלינה, שלא איכפת לי הדבר אף כהוא-זה, שהרי מוטב למות מכדור-אקדח מאשר מסרטן בכּבד, על כן לא אַת באת אלי – כפי שוודאי סבורה את ועמך מרעיך בני-בריתך – כי אם אני הוא שבּאתי אליך. עכשיו ברור לי כי לָך נכספה נפשי, כי אליך כּלה לבּי ואליך ערגתי כערוֹג אייל אל אפיקי מים… מאז… מאז… מאז קיבלתי את הזמנתו הארורה של ואסילי לבוא להונג-קונג, כדי לראות אחת משׁכיות-חמדתה – שנגלינה.

קרוב לארבעה עשורים חלפו מאז, והנה שנגלינה לא היתה בה יד הזמן. "והמלך דויד זקן בא בימים… ויבקשו נערה יפה בכל גבול ישראל וימצאו את אבישג השונמית… וַתהי למלך סוכנת ותשרתהו, והמלך לא ידעהּ… יען אבישג היה שמה ולא שנגלינה, ויען כי מלך היה ולא סופר אף כי ניסה כוחו בשירה… ואילו אני סופר אני ולא מלך ואַת שנגלינה שמך ולא אבישג – על כן אֵדָעך.

“we shall throw you all into the sea”.

ויהי אחרי דעתו את שנגלינה וַיפתח בוריס את פיו וַישא משלו וַיאמר:

“איבה שת אלוהים ביני ובינך, ותבוא הפורענות. על כן הזרע אשר הטלתי בך זרע פורענות הוא… ועתה ראִי פלא: זרע פורענות יכּה שורשים ומשרשיו יפרה נצר… ויצא חוטר מגזע בוריס, ונחה עליו רוח יהוה, רוח חכמה ובינה, רוח עצה וּגבוּרה, רוח דעת… והיכּה ארץ בשבט פּיו וברוּח שׁפתיו ימית רשע. והיה צדק אזור-מתניו…”

ובדבּרו הושיט בוריס את ידיו הכבולות ובאחת מפיסותיהן נגע באקדח שליד מתה הימנית: “ועל מאוּרת צפעוני גָמוּל ידוֹ הָדָה”.

“we shall throw you all into the sea”.

אז התעלסו בשניה, וכתום המִשגל שאף בוריס עמוקות את האוויר ויוסף להזיל כטל אִמרתו:

“כי בתתי זרעי בה לראשונה הרתה העלמה וַתלד בן – ויהי לאלוהי הגויים. ובהרחיקי זרעי מאשת נעורי צעתה כוהנת אלוהי הגויים ותפשׂק לפני רגליה למען אֶשגלנה – וַתהר לזנונים ותלד את השטן. רעמת-שׂיבה לראשו, זקנו יורד על-פי מידותיו, פיו מבשׂר גאולה לעולם, והלכו עמים רבים – לבני-עור וצהובי-שער, צהובי-עור ושחורי שׂער, שחורי-עור ומסולסלי-שׂער – ויאמרו: יוֹרנו מדרכיו ונלכה בארחותיו ויישבו בו עד היום הזה… כי את השטן לאלוהים יחשובו. על כן בשלישית אבוא ואֵדענה, כי אחרי בלוֹתי שת לי אלוהים זרע למען התיזו בך כצרור הנפלט ממקלע”.

“we shall throw you all into the sea” – לחשה שנגלינה, סתמה את פיו בלשונה וכרכה שוקיה סביב ירכיו עד שתוּפי האקדחים שליד מתניה ננעצו בקצות צלעותיו והרימון שבין שדיה העיק על חזהו ונדמה היה כי שקע בו ועצר את נשימתו של בוריס.

ב

כשוב אליו רוחו חדל בוריס מלהרעיף כמטר את לקחו ההיסטוריוסופי­-הביולוגי-האֵרוטי והתחיל לחבר שירים. מאין אפשרות להעלותם על הכתב היה מחבר אותם על-פה ומדקלמם לשנגלינה בין התעלסות להתעלסות, בין מִשגל למִשגל, בין בעילה לבעילה. בתחילה חיבר שיר-אהבה:

שָׁחַרְתְּ, שָׁנְגָּלִינָה, כְּלּוּחַ

אֵי-שָׁם בַּכִּתָּה בֶּעָבָר.

אֲנִי כֹּה שָׂבֵעַ, שְׂבַע-רוּחַ…

אֲנִי כֹּה צָמֵא, צְמֵא-בָּשָׂר.

בְּשָׂרְךָ, הַנָּאוָה בִּבְנוֹת-קָדַם,

מַבְהִיק בְּזָהֳרָהּ אֲפֵלָה,

וְכָל קִלְלוֹתַיךְ אַךְ הֵד הֵן

לָרַחַשׁ: דָּעֵנִי כָּלָּה.

בֵּין לַהַט שָׁדַיךְ יָנוּחַ

רִמּוֹן מְבַשֵּׂר-רַע וָקַר.

אֲנִי כֹּה שָׂבֵעַ, שְׂבַע-רוּחַ…

אֲנִי כֹּה צָמֵא, צְמֵא-בָּשָׂר.

גֵּוֵךְ מִתְבַּשֵּׂם וּפוֹרֵחַ,

בּוֹעֵר כְּאִשֶּׁה גּוּף אִשָּׁה –

אֲנִי אֶעֱלֶה עַל מִזְבֵּחַ

וְאַתְּ לִי תִּהְיִי לִקְדֵשָּׁה.

רֵיחֵךְ מְגָרֶה כְּמָּדוּחַ,

עוֹרֵךְ לְקַשְׁתִּי הַמֵּיתָר.

אֲנִי כֹּה שָׂבֵעַ, שְׂבַע-רוּחַ…

אֲנִי כֹּה צָמֵא, צְמֵא-בָּשָׂר.

ניכר היה ששנגלינה מקשיבה רוב קשב, אלא שתגובתה לא היתה מפתיעה כל-עיקר. היא אמרה:

“we shall throw you all into the sea”.

אז גמר בוריס אומר לחבּר לשנגלינה שירי-ילדים, שהרי אחרי ככלות הכל ילדה היתה לעומתו.

השיר הראשון היה מוקדש לכלב:

כֶּלֶב, כֶּלֶב, כֶּלֶב טוֹב.

שֵׁב וּלְמַד קְּרֹא וּכְתֹב.

אֵין לִי פְּנַאי, יַלְדִי, לִלְמֹד,

כִּי אֲנִי עָסוּק מְאֹד.

מִן הַבֹּקֶר עַד הָעֶרֶב

אָנֹכִי עוֹבֵד בְּלִי הֶרֶף:

שׁוֹמֵר עַל הַבַּיִת

הוֹלֵךְ לַצַיִד,

עַל גַּנָּבִים נוֹבֵחַ

וְסַל אֶל הַחֲנוּת לוֹקֵחַ

בְּשִׁנַּי.

הַאִם בְּכָל אֵלֶּה לֹא דַּי?

השיר השני – לחתול:

הֶחָתוּל הַמָּתֹק

מְחַיֵּךְ כְּמוֹ תִּינוֹק

פְּרוֹתוֹ חֻמָּה, יָפָה

וְרַכָּה כְּמוֹ קְטִיפָה.

כָּל הַיּוֹם הוּא מִתְפַּנֵּק.

מְפַהֵק

מִתְלַקֵּק,

בְּכַדּוּר מִשְׂחָק,

אַךְ אִם פֶּתַע עָבַר

עַל יָדוֹ הָעַכְבָּר,

הוּא זוֹקֵף אֶת אָזְנָיו

וְלוֹטֵּשׁ אֶת עֵינָיו,

מְחַדֵּד אֶת שִׁנָּיו

וּמַשְׁחִיז צִפָּרְנָיו.

הוֹי, עַכְבָּר, הִזָּהֵר!

בְּרַח מַהֵר, בְּרַח מַהֵר!

השיר השלישי הוקדש לפרה:

מִמִּרְעֶה הַפָּרָה

אֶל הָרֶפֶת חָזְרָה.

וְהַסָּבְתָא יוֹשֶׁבֶת

וְאֶת הַפָּרָה חוֹלֶבֶת.

מִלְאִי, מַלְאִי,

פָּרָה, אֶת הַדְּלִי.

מִי לֹא יֹאהַב

לִשְׁתּוֹת חָלָב?

יִשְׁתֶּה זָקֵן, יִשְׁתֶּה פָּעוֹט –

לַבְּרִיאוּת! לְהִתְרָאוֹת!

השיר הרביעי נסב על סוס:

סוּס אַבִּיר מַבִּיט סְבִיבוֹ,

מְבַקֵּשׁ אֶת רוֹכְבוֹ:

"שֵׁב עָלַי, פָּרַשׁ גִּבּוֹר,

נְדַלֵּג, נָטוּס, נִדְהֹר,

עַל הָרִים, בָּעֲמָקִים,

בַּשָּׂדוֹת הַיְּרֻקִּים.

פַּרְסוֹתַי בַּרְזֶל, אַרְכּוֹפַי זָהָב.

קְפֹץ עַל גַּבֵּי, פָּרָשׁ, וּרְכַב!"

החמישי על תרנגול:

תַּרְנְגוֹל

גָּדוֹל

בֶּחָצֵר

מְנַקֵּר.

מְקַרְקֵר,

זוֹקֵף כַּרְבַּלְתּוֹ

וְאוֹמֵר לְמִשְׁפַּחְתּוֹ:

בּוֹאוּ, בּוֹאוּ, אַפְרֹחִי הַקְּטַנִּים.

לְכֻלָּנוּ יֵשׁ מַסְפִּיק גַּרְעִינִים.

גַּם אֶתֵּן, תִּרְנְגֹלוֹת,

דֵּי לָכֵן לַעֲמֹּד

מִן הַצַּד.

בּוֹאוּ הִנֵּה מִיָּד

גַּם אֶתֵּן,

לְכֻלְכֶן, לְכֻלְכֶן גַּרְעִינִים אֶתֵּן.

לְכֻלָּנוּ יֵשׁ דַּי וְהוֹתֵר

אִם נֵדַע אֵיךְ צָרִיךְ לְנַקֵּר.

הששי על ברווזים:

יוֹשֵׁב דָּנִי עַל הַהָר

וּמַשְׁקִיף עַל הַנָּהָר.

בַּנָּהָר בַּרְוָזִים

מַתִּיזִים

מַיִם

זֶה עַל זֶה

בֶּחָזֶה

בָּעֵינָיִם.

שׂוֹחִים,

מִתְהַפְּכִים,

צוֹלְלִים,

מִשְׁתּוֹלְלִים.

דָּנִי בָּא אֶל הַנָּהָר

וְאָמַר:

לֹא צָרִיךְ, בַּרְוָזִים,

לְהַגְזִים.

כְּבָר הִגִּיעָה הָעֵת

לָצֵאת.

יָצְאוּ הַבַּרְוָזִים

הַפְּזִיזִים,

אֶת פִּיהֶם מָחוּ

וְהַבַּיְתָה הָלְכוּ.

והשביעי על תיש:

הַתַּישׁ בַּעַל הַקַּרְנַיִם

דְּמָעוֹת נוֹצְצוֹת לוֹ בָּעֵינַיִם.

הִשְׁעִין זְקָנוֹ אֶל הַגָּדֵר

וְהוּא מַבִּיט וּמִתְמַרְמֵר.

רוֹצֶה לִבְכּוֹת, רוֹצֶה לִכְעֹס,

כְּאִלּוּ אֶין לוֹ מַה לִלְעֹס.

תַּיִשׁ! אַל תִּהְיֶה עָצוּב.

תַּיִשׁ! יֵשׁ לְךָ כָּל טוּב.

יֵשׁ לְךָ חִנָּם אֵין כָּסֶף

כַּר מָלֵא שִׂיחִים וְעֵשֶׂב

וְנָהָר אוֹתוֹ חוֹצֶה –

מַיִם כַּמָּה שֶׁתִּרְצֶה.

שְׁתֵה, אֱכֹל וְהִתְגַּלֵּחַ

וְהֱיֶה תָּמִיד שָׂמֵחַ.

על כל שיר, פרט לאחרון, הגיבה שנגלינה כדרכה: “We shall throw you all into the sea” – אלא שעוד לאחר דיקלום השיר הראשון, זה שהיה מוקדש לכלב, הרגיש בוריס כי המרחק בין סיום השיר לבין משפטה הקבוע של שנגלינה גדול היה יותר מבכל פעם אחרת, שכּן עד כה נהגה לפסוק את פסוקה בה-בשניה שגמר הוא את דבריו ואילו עכשיו חלפו כמה שניות עד שפצתה את פיה. רגע נדמה לו שהביאה לידי התהרהרות, ורושם זה גבר בו ככל שהשגיח כי לאחר כל שיר גדל והולך המרחק בין המלה האחרונה של השיר לבין המלה הראשונה של פסוקה. על השיר האחרון – שיר-התיש – לא הגיבה כלל. פרקדן שכבה על-ידו, האקדחים צמודים למתניה, הרימון לן בין שדיה ומקלעה כר למראשותיה; שכבה והחרישה.

אותה שעה התברר לו לבוריס – מעל לכל ספק – כי השיר אשר יקרא עתה באזניה יהיה שירו האחרון.

כל שאר השירים שהשמיע עד כה חיבר תוך כדי דיקלום. השיר שהשמיע עתה, מזכרונו דלהו; היה זה השיר הראשון בימי-חייו שחיבר בעברית והעלהו על הכתב. כמי ששואב טיפים מבאר עמוקה הגה לאִטו – כקול מאוֹב – את מלות השיר:

אֲנִי אֶכְתֹּב

לְקוֹל צְלִילֵי רוֹבֶה, רִמוֹן וּמִקְלָעִים,

לְקוֹל צְלִילֵי בֶּטְהוֹבֶן, מוֹצַארְט וְשׁוֹפֶּן,

לְקוֹל צְלִילֵי דִבּוּר וְזֶמֶּר יַלְדָּתִי,

לְקוֹל צְלִילֵי סוּפָהּ שׁוֹאֶגֶת בְּחוּצוֹת

אֲנִי אֶכְתֹּב.

אֲנִי אֶכְתֹּב

עַל קוֹל צְלִילֵי רוֹבֶה, רִמוֹן וּמִקְלָעִים,

עַל קוֹל צְלִילֵי בֶּטְהוֹבֶן, מוֹצַארְט וְשׁוֹפֶּן,

עַל קוֹל צְלִילֵי דִבּוּר וְזֶמֶּר יַלְדָּתִי,

עַל קוֹל צְלִילֵי סוּפָהּ שׁוֹאֶגֶת בַּחוּצוֹת

אֲנִי אֶכְתֹּב.

אֲנִי אֶכְתֹּב

לְאוֹר מְנוֹרַת חַשְׁמַל רוֹגַעַת עַל שֻׁלְחָן

לְאוֹר עֲשָׁשִׁית נֵפְט, הַמַּרְטִיטָה צְלָלִים,

לְאוֹר חַמָּה לוֹהֶטֶת בַּשְּׁחָקִים,

לְאוֹר יָרֵחַ שַׁאֲנָן וְחַיְכָנִי

אֲנִי אֶכְתֹּב

אֲנִי אֶכְתֹּב

עַל אוֹר מְנוֹרַת חַשְׁמַל רוֹגַעַת עַל שֻׁלְחָן

עַל אוֹר עֲשָׁשִׁית נֵפְט, הַמַּרְטִיטָה צְלָלִים,

עַל אוֹר חַמָּה לוֹהֶטֶת בַּשְּׁחָקִים,

עַל אוֹר יָרֵחַ שַׁאֲנָן וְחַיְכָנִי

אֲנִי אֶכְתֹּב

אֲנִי אֶכְתֹּב

לְרֵיחַ הַחַמְסִין, אֲשֶׁר מַשְׁדִּיף יְקוּם,

לְרֵיחַ טַל מַרְנִין פִּרְחֵי שָׂדֶה,

לְרֵיחַ הַגְּלָלִים שֶׁנִּשְׁכְּחוּ בַּכְּבִישׁ,

לְרֵיחַ שֶׁל בֶּנְזִין בּוֹקֵעַ מִמְּכוֹנָה.

אֲנִי אֶכְתֹּב

אֲנִי אֶכְתֹּב

עַל רֵיחַ הַחַמְסִין, אֲשֶׁר מַשְׁדִּיף יְקוּם,

עַל רֵיחַ טַל מַרְנִין פִּרְחֵי שָׂדֶה,

עַל רֵיחַ הַגְּלָלִים שֶׁנִּשְׁכְּחוּ בַּכְּבִישׁ,

עַל רֵיחַ שֶׁל בֶּנְזִין בּוֹקֵעַ מִמְּכוֹנָה.

אֲנִי אֶכְתֹּב

אֲנִי אֶכְתֹּב

לְטַעַם דָּם דָּבִיק וּמְתַקְתָּק.

לְטַעַם הַטַּבָּק – מָרִיר וּמְגָרֶה.

לְטַעַם מֵי מַעְיָן שׁוֹבְרֵי הַצִּמָּאוֹן,

לְטַעַם הֶחָלָב, אִידִילִי וְלָבָן

אֲנִי אֶכְתֹּב

אֲנִי אֶכְתֹּב

עַל טַעַם דָּם דָּבִיק וּמְתַקְתָּק.

עַל טַעַם הַטַּבָּק – מָרִיר וּמְגָרֶה.

עַל טַעַם מֵי מַעְיָן שׁוֹבְרֵי הַצִּמָּאוֹן,

עַל טַעַם הֶחָלָב, אִידִילִי וְלָבָן

אֲנִי אֶכְתֹּב

אֲנִי אֶכְתֹּב

עַל מַגַּע הַפְּלָדָה – צוֹנֶנֶת וּשְׁחוֹרָה,

עַל מַגָּע יָד רֵעָה, רַכָּה וַחֲמִימָה

עַל מַגַּע כְּרִיכַת עוֹר שֶׁל סֵפֶר שְׂבַע יָמִים,

עַל מַגַּע הַזְּכוּכִית בַּאֲפֵלַת חַלּוֹן.

אֲנִי אֶכְתֹּב

אֲנִי אֶכְתֹּב

לְמַגַּע הַפְּלָדָה – צוֹנֶנֶת וּשְׁחוֹרָה,

לְמַגָּע יָד רֵעָה, רַכָּה וַחֲמִימָה

לְמַגַּע כְּרִיכַת עוֹר שֶׁל סֵפֶר שְׂבַע יָמִים,

לְמַגַּע הַזְּכוּכִית בַּאֲפֵלַת חַלּוֹן.

אֲנִי אֶכְתֹּב

בוריס טעה. השיר השכוּח, שנדלָה לפתע ממעמקי הזכרון, לא היה האחרון שזכה בוריס להשמיע באזניה של שנגלינה אלא לפני-האחרון. ליתר-דיוק: באחרונה לא שיר השמיע באזניה כי אם תרגומו של שיר, ואם נדייק כחוט-השׂערה בתיאור העובדות ונקפיד על מסירתן עד כדי נוקדנוּת נאמר כי המשפט האחרון אף-לא היה תרגום של שיר אלא פסוק מספר ישעיהו (ו, יג).

ומעשה שהיה כך היה.

כעשר דקות החרישה שנגלינה עד אשר נשמעו שלש דפיקות בדלת. ומשנשמעו שלש הדפיקות קמה מן המיטה הכפולה אך לא פסעה כדרכה אל הדלת כדי לפתחה קימעה ולהחליף סיר מלא בסיר ריק וסיר ריק בסיר מלא אלא יחפה צעדה אל החלון ואת תריסיו פתחה לרווחה.

אור זוהר הציף את החדר וסינוור את עיניו של בוריס.

אז קרבה שנגלינה אל קמטר המיטה, נשבה בשלהבת וכיבּתה את נר-התמיד. אזניו של בוריס קלטו את קול הנשיבה, ורק על-פי השמיעה ניחש את מעשיה, שהרי ראה לא ראה אותה, כי עיניו עדיין עצומות היו למגן מפני האור המסנוור. הוא לא פקח את עיניו גם כאשר גחנה שנגלינה מעליו והתחילה להתיר את אסוריו – מן הידיים ומן הרגליים. ומשסיימה את מלאכת ההתרה הושיבתו על המיטה סמוך לשולחן הקטן והציבה עליו את המקלע – הקת נשענה על השולחן ולוֹע הקנה ננעץ בסנטרו של בוריס. לאחר-מכן כרעה על ברכיה והליטה פניה בין רגליו. לפיכך כאשר הרהיב עוז סוף-סוף לפקוח את עיניו שוב לא ראה את פניה, – אף שהאור שחדר עכשיו אל כל פינות החדר לא היה כמקודם זוהר ומסנוור אלא רענן היה, מלטף ובהיר. אכן, את פניה לא ראָה, אך ראה ראָה את חוליות חוט-שדרתה הכפופות כקשת, את חמוּקי עגבותיה, אשר משום-מה הזכירו לו תפוח-זהב שיד נעלמה עשתה בו חתך כדי לקלפו, אך חזרה בה מכּוונתה והשאירה את קליפתו. ועוד ראה את הרימון ואת שני האקדחים, סדורים בסימטריה אידילית בקצה המיטה, וכן בלוֹק-כתיבה מונח פתוח על השולחן-הקמטר ועליו עט כדורי.

נטל בוריס את העט, ובעוד סנטרו שעון על לוע המַקלע התחיל לכתוב על-גבי הדף החלק – הראשון מדפי הבּלוֹק.

Она прошла. Я увядаю

И близок роковой конец.

У врат неверуемого рая

Стоит глухонемой певец.

Немая речь, глухие звуки

Устлали жизни его путь.

И он стоит, сложивши руки,

А песня разрывает грудь.

Все что свершится – все не ново.

Былое сотворится вновь,

Только несказанное слово

В гортани запеклось, как кровь.

רק כשסיים את כתיבתו הרגיש שהפעם כתב את שירו רוסית, אף שכשלושים שנה לא כתב בלשון זו. ועוד הרגיש כי שׂערה של שנגלינה מתפרס על ירכיו ופיקות ברכּיו ננעצות במלאת שדיה הגמישים, כי ערומים היו בוריס ושנגלינה ולא התבוששו.

תלש את הדף מבלוק-הכתיבה, החזיקוֹ מול פניו כשסנטרו שעוּן על לוע המַקלע, וקרא את תרגומו העברי של השיר – מלה במלה תירגם, לאמור:

הִיא עָבְרָה (הַכַּוָּנָה גַּם לַחַיִּים

שֶׁבְּרוּסִית הֵם לְשׁוֹן נְקֵבָה). אֲנִי

נוֹבֵל. הַסּוֹף הַגּוֹרָלִי קָרוֹב. זַמַּר חֵרֵשׁ-אִלֵּם עוֹמֵד בְּשַּׁעַר

גַּן הָעֵדֶן, וְאֵין הוּא מַאֲמִין בּוֹ.

דִּבּוּר אִלֵּם, צְלִילִים

חֵרְשִׁים נִפְרְשׂוּ עַל-פְּנֵי דֶּרֶךְ-הַחַיִּים

שֶׁלּוֹ, וְהוּא עוֹמֵד, יָדָיו מְשֻׂכָּלוֹת

וְהַשִּׁיר מְפוֹצֵץ אֶת חֲזֵהוּ. כָּל אֲשֶׁר

יִהְיֶה אֵינוֹ חָדָשׁ, הֶעָבָר יַחֲזֹר וְיִבָּרֵא,

אַךְ הַמִּלָּה שֶׁלֹּא נֶאֶמְרָה נִקְרֶשֶׁת בַּגָּרוֹן

כְּמוֹ דָּם.

פתאום חש כי ימינה של שנגלינה, שיחד עם שמאלה לפתה עד כה את מתניו, ניתקה מגופו וזוחלת על גחונו של המקלע, מן הקת אל הלוע.

צופן-התקשורת בין בוריס לשנגלינה התחדד והלך, השתכלל והלך, התעדן והלך –אלא שככל שנעשה מורכב כך היה פיענוחו קל יותר לבוריס. הוא אמר:

“את שואלת מהי המלה? אמרתי לך: היא נקרשה בגרון, כמו דם, לא אוּכל לפלטה לנצח, לעד, שלי היא ולעולם תישאר שלי. אך יכול אני לפלוט מלים שאינן שלי. ולא רק מלים כי אם פסוקים שלמים. והם קרובים מאד, זהים כמעט עם המלה שנקרשה, ואולי אף מביעים את אשר יש לי לומר יותר מן המלה שלי”.

“מה הוא הפסוק?” שאלה שנגלינה בעברית צחה.

“כאֵלה וכאלוֹן אשר בשלכת מצבת בם זרע-קודש מצבתם”.

אצבעה של שנגלינה הגיעה אל הדק-המקלע ולחצה עליו. היא לא הרפתה מלחיצתה עד שהתרוקנה המחסנית כולה.