במילון הוא מוגדר כמתכת צהובה, רכה ונוחה לעיבוד, שאינה נתקפת על־ידי אוויר או מפעילים כימיים; משמשת לקישוטים ומטבעות, ונחשבת מתכת יקרה מימי קדם ועד עתה. משקלה האטומי 197.2 וצפיפותה 19.3.
זהו הזהב, גבירותי ורבותי. הזהב הנכסף והארור שהניח עקבות של סבל ושל דם בתולדות־אנוש. המתכת העדינה והנוצצת המעוררת יצרים עזים ואפלים. האליל שאנו סוגדים לו עד עצם היום הזה, העגל המודרני שסביבו יוצאת החברה הבין־לאומית במחול טפשים.
כי המגע הכלכלי בין העמים מבוסס על זהב, ואספקת הזהב אינה מדביקה את התפתחות הסחר הבין־לאומי. גם הדולר כמטבע־חליפין אינו עוזר כאן הרבה, כי כלפי חוץ גם הוא כבול לזהב: כל אונקיה של המתכת הצהובה אוחזת 35 דולרים בחיבוק המחניק של התחייבות אמריקנית מקודשת.
במצב זה די בתמרון צבירה, וטבעת החנק המוניטארית מתהדקת סביב צווארן הקולקטיבי של המדינות. פרט לדרום־אפריקה, שהיא מפיקת הזהב הגדולה בעולם, הכל סובלים מעולו המשעבד של עגל הזהב.
אז מדוע בכל זאת זהב מקובל על הכל?
מומחה של הבנק העולמי אמר לי כי התשובה טמונה בשאלה. הזהב מקובל על הכל מפני שהוא מקובל על הכל. הוא נדרש מפני שהוא נדרש.
זה פשוט למדי: בריטניה רוצה זהב מארה"ב כי היא יודעת שתוכל לכלכל בו את עסקיה עם גרמניה המעוניינת בזהב מפני ששוודיה תקבלו ברצון באשר שוודיה בטוחה שהולנד רוצה בו כי צרפת מעוניינת בו. עוגה עוגה עוגה במעגל הזהב נחוגה.
למה? ככה.
ולכן קבוצה של ספסרים יכולה ליצור בהלה בבורסות, לפגוע בכלכלות לאומיות, לערער את מערכת הכספים העולמית, לגרום לזעזועים פוליטיים. גם ממשלה בלתי־אחראית יכולה לעשות זאת אם יש לארצה די עודפים של מטבע קשה.
השכל הקטן שלי אינו מסוגל להשיג מדוע זה צריך להיות ככה, בגלל ככה? מדוע הכל צריכים להיות תלויים הזהב כמו חשיש’ניק בסם שלו? מדוע צריך לסבול מצרות מלאכותיות כאשר אין מחסור בצרות טבעיות?
אבל אינני מומחית לבעיות מוניטאריות. האמת היא שאפילו מחזור המטבע בקופתי הפרטית נעלה מבינתי. לכן ניסיתי ללמוד ממומחים מדוע אי־אפשר לנתק את מערכת הכספים הבין־לאומית מבסיס הזהב, כפי שניתקו מבסיס הזהב את מערכת הכספים הלאומיות, ובתוצאות ברוכות. מדוע אי־אפשר להנהיג מעין “זהב של נייר” ולווסת את משק הכספים העולמי לפי הגיון כלכלי ולפי צרכים אנושיים תחת לשעבדו לתפיסות מיושנות ולהשפעות שרירותיות?
המומחים אומרים שאפשר, אבל אי־אפשר. כלומר, זה ניתן להיעשות מבחינה טכנית אבל קשה כקריעת ים־סוף מבחינה עקרונית. כי חברה בין־לאומית מורכבת ממדינות, ומדינות שייכות לבני־אדם, ובני־אדם מוּנעים בפסיכולוגיה, והפסיכולוגיה דבקה בזהב.
מכיוון שהכלכלנים מסתמכים על רזי הנפש, צריך לחפש אצל פרויד הסבר למציאות הכלכלית. ובכן, פרויד ייחס את כוח־המשיכה של הזהב להזיות האֶרוטיות (אלא מה?) שלנו בשחר ילדותנו: המשיכה אל הזהב היא סובלימציה של ההתעסקות הילדותית בצוֹאה.
יש לי אי־אלו ספקות ביחס לתיאוריה הזאת. קשה להניח שהנשיא דה־גול העדיף את המתכת הצהובה על פני השטרות הירוקים מטעמים ארוטיים. מותר להניח שגם הספסרים מעוניינים ברווחים יותר מאשר בסובלימציה. ואשר לאנשים סתם, הרי הם פשוט מאמינים בערכו של זהב יותר מבערכם של תחליפים כלשהם.
וכאן קבור הכלב הפסיכולוגי החוסם את דרך ההגיון. כי מהו ערכו של הזהב בלי הערך השרירותי שהיקנה לו המעמד המלאכותי שהקנינו לוֹ אנחנו הטיפשים? מה אפשר לעשות בזהב חוץ מכתרים של שיניים המכערים את הפה וכתרים של מלכים שירדו מגדולה וטבעות־נישֹוּאים שיצאו מאופנה? וכמה זהב צריך בשביל כתרים וטבעות וקישוטים?
אם ניטול מן המתכת המקסימה הזאת את מעמדה החבלני כבסיס מוניטארי ומחירו יהיה כערכה הריאלי, צוברי הזהב יקבצו נדבות. מי ירצה בו?
הוא אינו חיוני כנפט, ולא חשוב כארד ולא קונסטרוקטיבי כברזל ולא דסטרוקטיבי כאורניום. הוא בכלל אינו מביא תועלת, אלא כאשה יפה שכל תפקידה להיות יפה. והנהרגים עליו כמו שנהרגים עליה.
נהרגים, ובעיקר הורגים. מכרות הזהב העשירים בעולם הם מכרות המוות הגדולים בעולם. הם קניינים של לבנים ונמקים בהם שחורים. במכרות דרום־אפריקה עובדים הכושים בעומק שלושה קילומטרים, באוויר הספוג גזים רעילים ואבק של קווארץ, וברעש מחריש־אזניים של מקדחי ענק. אין להם תמורת הסבל הזה שכר הוגן או תנאי־קיום סבירים למשפחותיהם. אין להם אפילו הסיפוק של ידיעה, כי הם סובלים למען מטרה טובה.
שהרי מה קורה בזהב המופק במחיר־זוועה כזה ממעמקי האדמה? הוא חוזר למעמקי האדמה, במחסנים התת־קרקעיים של מרכז הצבירה בפורט־נוכס ובכספות התת־קרקעיות של הבנקים הממלכתיים.
ולכך ייקרא חכמת כלכלה. כלכלה, אולי. אבל חכמה?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.