בוקר סתווי ברחובות ניו־יורק. השעה שבע וחצי. רחובות מאנהאטן שטופים באור חיוור של שמש רחוקה ומסתייגת. התנועה בכביש מתנהלת בשיירה שאין לה התחלה ואין לה סוף. אנשים ממהרים לקניות בטרם־עבודה. אשה עם גלילי־סלסול בשֹערה מוליכה כלב ל…טיול.
איזו תפאורה לראיון עתונאי! אלא שזו היתה לא רק תפאורה, כי אם הבמה ממש. ראיינתי את הנשיא טרומן בעת צעדת הבוקר שלו.
הוא מדד את מדרכת השדרה החמישית בצעדים מהירים, מקלו בידו ופמליה גדולה של עתונאים בעקבותיו. הוא לא היה אז נשיא עוד – זה היה בימי כהונתו של קנדי – אבל העתונאים זקפו אזניים לשמוע את הערותיו השנונות־עוקצניות של הארי ס. טרומן, לרשום את תגובותיו המפולפלות של האיש אשר הוכיח כי סוחר קטן יכול ליהפך נשיא גדול.
בין רמזור לרמזור שאלתיו: “איך אתה רואה עכשיו את החלטתך של אז להטיל פצצות־האטום הראשונות בעולם?”
טרומן נעצר לרגע, הביט בעיני, ואמר בלי שמץ של היסוס: “היתה זו החלטה נכונה. היא הצילה את חייהם של מאה אלף בחורים אמריקניים שהייתי אחראי להם כמפקדם העליון. היא סיימה את המלחמה הממושכת מיד, ובנצחון ברור”.
קשה לומר שלא צדק. הלוואי ויכלה ארה"ב להקדים ולהטיל פצצות אטום שנתיים לפני־כן, ובחזית אחרת. מיליוני בני אדם חפים מפשע היו ניצלים.
מאידך, נפתחה בזה תקופה חדשה בפיתוח כלי נשק, הרסניים יותר ויותר, עד שכיום רואים את אימת הירושימה כפיקניק תלמידים בליל־קיץ. בשלהי 1964, כאשר סין פוצצה את המיתקן האטומי הראשון שלה, ניחמו אותנו המומחים המערביים בקורטוב של זילזול, כי זה בסך־הכל מיתקן־מיני, צעצוע כזה מדגם נאגאסאקי. כך התפתחו הדברים בשני העשורים שלאחר כיבוש האטום בידי אדם, ואילו הנבואות והבשורות על ניצולו לצרכי שלום אשר יחולל מהפכה כלכלית – נשארו נבואות ובשורות לעתיד שיבוא או לא יבוא.
ואולי גם זו לטובה. בהחלט יתכן שבלי ההשפעה המרתיעה של כוח ההרס החדש הזה, היתה פורצת מלחמה בין־גושית. ואז היתה מלחמת־העולם השניה מצטיירת כקטטה בין שתי כיתות של גן־ילדים. מאזן האימים שומר על שלום כלשהו. אל נשכח שרק 20 שנה הפרידו בין שתי מלחמות העולם ואילו הפעם חלפו כבר 25 שנים – הקישו בעץ! – וההתנגשות העולמית התורנית עדיין לא באה. השבח לאל ולפצצה.
אבל אל תסמכו עליה יותר מדי. סוף־סוף, יש גם אפקט מצטבר ויום אחד המוני הפצצות יערכו הפגנה סוערת בזעקת “לחם, עבודה”, ויהיה רע. ההגיון נותן שכל המדינות הלא־גרעיניות יתאחדו ויתבעו מן המעצמות להפסיק את הייצור של נשק גרעיני, להרוס את המלאי ולפרק את המועדון האטומי.
זה היה הגיוני מאוד, אילו היתה להגיון השפעה על הכוח. אבל מכיוון שהמצב הפוך, והכוח מכתיב את ההגיון, הרי הגיוני הוא שהמעצמות לא יהיו הנתבעות, אלא התובעות. וכך נכרתה האמנה לאי־הפצת נשק גרעיני, ועשרות מדינות כבר נתנו את גושפנקתן להנחה כי לאבא ולאמא מותר הכל, אבל הילדים צריכים להתנהג בסדר.
אינני אומרת, חס וחלילה, שצריך להפוך נשק גרעיני לסחורה העוברת לסוחר. ועכשיו, כאשר יותר ויותר מדינות מגיעות לכושר גרעיני, אכן עלולה להיווצר סכנה שנשק כזה יימצא בידיים בלתי־אחראיות, יעבור כסחורה לסוחר, יגיע לכל דיכפין שייתי ויטיל, ובטרם נוכל לספור עד שש, לא נהיה עוד. או שנהפוך למטען רדיואקטיבי ונוליד דור מפלצות.
בוודאי שרצוי למנוע התפתחות כזאת. אבל אי־אפשר לעשות זאת בתכתיב. כל מחנך טוב יודע שרק הדוגמה מחנכת. והדוגמה שלנו היא כי פצצה היא סמל הסטטוּס המדיני, והרבה יותר מזה. איך יכולה סין לוותר על נשק גרעיני, אם יש נשק כזה לרביזיוניסטים הסובייטים ולאימפריאליסטים האמריקניים, ואלה ואלה מתייחסים אליה באיבה? ואיך תוותר עליו הודו, כאשר לסין יש גם נשק גרעיני וגם סכסוך עם הודו? ולהודו יש סכסוך גם עם פקיסטאן, אז כיצד תמנע מעצמה פקיסטאן את המגן הזה אם הוא יהיה בידי הודו? זה מעגל־קסמים של פחד מסחטנות גרעינית.
הבעיה מתחילה מלמעלה, מן הגדולים, והם רוצים לפתור אותה למטה, אצל הקטנים. כאילו היה נעים יותר למות מפצצה סובייטית מאשר מפצצה קנדית; או מפצצה אמריקנית במקום מפצצה בורמזית.
איזה עולם, איזה עולם. אפשר בהחלט להבין לרוחו של אותו יהודי גרמני חכם שביקש להגר בראשית שלטונו של היטלר. הלך לסוכן נסיעות, ניגש לגלובוס שהיה ניצב על הדוכן סובב אותו כה וכה, ושאל במצח קמוט: אולי יש לך משהו אחר?
לא היה. ואין גם לנו עולם אחר לחיות בו. אם איננו מוצא חן בעינינו, אפשר לשנותו. ושינו אותו. מה לא עשו כדי להאריך ולהנעים חייו של אדם על פני כדור הארץ? ומה שעדיין לא נעשה, עוד ייעשה. רק את המלחמות לא ביערו, ולא יבערו. שכללו אותן, כדי שיהיה יותר קל להרוג ולהיהרג, כדי שקציר המוות יהיה עשיר יותר.
אנשים אינם רוצים מלחמות, ונלחמים. אינם רוצים פצצות, וחוסים בצל איומן. אינם רוצים לממן הרס, ועושים זאת. כאילו בגזירה שצריך להשלים עמה.
מכגון אלה נובעת תחושת חוסר האונים של האדם בימינו. נכון, האדם לא שלט בגורלו גם בעבר. אדרבא, נתון היה לכוחות הטבע לשבט ולחסד. אבל בינתיים הוא למד לא להשלים, למד להתמודד אתם ולכבוש אותם. הוא השתלט על הכוחות ששלטו בו אתמול, ואמר להיות אדון לגורלו. ואז נוכח שאין הוא יכול להשתלט על הסכנה הצפויה לו ממנו עצמו. לכן יש בדורנו כל־כך הרבה אנשים נוירוטיים וסכיזופרניים עד שהתסביך הפך מתכונה של הפרט לתכוּנה של הכלל.
גם אניטה אקברג סבורה כך. השחקנית הנחשבת פצצת־מין הכריזה שהיא מוכנה לעשות כל דבר כדי להציל את האנושות מפצצת־הגרעין ולהביא שלום לעולם. ומאז אינני חדלה להרהר, מה יכולה לעשות אניטה אקברג כדי להביא שלום לעולם?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.