דובצ’ק הולך והוסאק בא והלקחים לעולם יעמדו. לקחים קשים לאדם במדינה קומוניסטית הרוצה לחיות בחירוּת. לקחים בלתי־נעימים לכל אדם בעולם הרוצה לחיות באשליות.
כי אותו בוקר אביך של אוגוסט הרס אשליותיו של כל מי שהיו לו אשליות בדבר כוחה של רוח־האדם, בדבר משמעותה של ריבונות מדינית. בדבר תמוּרות חיוביות שהתרחשו באופי המשטר הסובייטי, ובדבר ערכם המעשי של האידיאלים הליבראליים במערב. הבל־הבלים.
ב־21 באוגוסט 1968 התעורר העולם למציאות של כיבוש צ’כוסלובקיה. האחות הקטנה ממשפחת עמי הקידמה שירכה דרכיה. היא לא ניסתה לערוק ולא ביקשה למרוד. היא לא פרשה מברית־וארשה ולא עזבה את “קומאֶקון”. היא הבינה שזה בלתי־אפשרי. היא לא נקטה עמדה עצמאית במדיניות־חוץ. אולי לא הבינה שדווקא זה אפשרי, בגולות מסויימים.
אבל היא חטאה חטא כבד, שלכל הדעות מגיע בעדו עונש: חטא התמימות. היא חשבה שאפשר לתקן את הקומוניזם. היא לא ידעה כמה זה מסוכן לתת לעתונות חופש חלקי, כמה זה גורלי להחזיר לאזרח חלק מחירויותיו וכמה זה חולני להנהיג אי־אלו זכויות דמוקראטיות.
או־אז נחרדה המשפחה. וארשה נבהלה בהלה גדולה, פאנקוב נאחזה חיל ורעדה, מוסקווה נזעקה: מה יקרה אם המחלה תתפשט? מה יהיה אם חיידקיה ידביקו את הפולנים ואת הגרמנים ואת הרוסים? לאן נגיע אם גם הם יתחילו לדרוש פירורים של חירות־ביטוי וחירות־אזרח?
כל העולם הקומוניסטי יתמוטט. רוסיה הגדולה שעמדה נגד צבאות היטלר, לא תוכל לעמוד נגד חופש הביקורת־הבלתי־מודרכת.
לא היתה לה ברירה. היא נאלצה להפעיל את צבאה האדיר, לשלוח טנקים, לחנוק את הסכנה באיבה. ובקרב בין הטנקים וחיידקי החירות, הטנקים ניצחו. הקומוניזם ניצל. התהילה לצבא.
כי בניגוד למליצות היפות הטנק תמיד מנצח את האדם החשוף מול צריחו. כוח־השריון חזק מרוח־האדם. הרוח מנצחת רק כשהכוח בצידה.
מה יכלו לעשות הצ’כים והסלובקים? הם היו לבדם, עזובים לנפשם. כל העולם שלל וגינה והוקיע את הפלישה של מעצמה אדירה למדינה קטנה כדי לכפות רצונה על תושבי אותה מדינה. כולם שללו וגינו והוקיעו, אבל כולם עמדו מן הצד. זה היה צפוי.
מה יכלו לעשות הצ’כים והסלובקים? לא היה עוזר להם, אילו ניסו להתנגד בכוחם הדל. לפחות, את בודפשט הם זכרו. הם ידעו, כי מוסקווה מוכנה להפעיל את הטנקים וכי גם אז איש לא יתערב. הם רק יכלו להקריב אנשים כדי שהנאומים הצבועים במערב יהיו מליציים ומצלצלים עוד יותר.
עם מסכן. למוד עול־זרים במשך דורות, ועול כיבוש מלפני דור. אבל אז, לפני דור, כאשר הגרמנים פלשו לפראג, היתה להם תקווה. הם ידעו שזה יסתיים. שיש מלחמה, שהיטלר יובס, והם יחזרו להיות בני־חורין.
עכשיו אין להם תקווה כזאת. העולם מחולק לאזורי השפעה, ומזרח אירופה “שייכת” לרוסיה. היא יכולה לעשות שם כל מעשה־נבלה וארה"ב תביע את צערה העמוק.
גם הסובייטים לא היו חולמים להתערב ולחרוג מדיבורים תקיפים, אילו החליטה ארה“ב לעשות לקובה מה שעשתה ברה”מ לצ’כוסלובקיה. אבל היא לא עשתה זאת. לפני שנים ניסו איזה מבצע־מיני במפרץ־החזירים, עם קבוצת גולים קובניים, בהשראת שירות הביון האמריקני. אבל זה נכשל והכל היו נבוכים ומסתייגים כי להצלחה יש הרבה אבות והכשלון הוא יתום.
אך לא יכול להיות ספק, שאילו רצתה ארה“ב היא יכלה להשיג בהאוואנה מה שהשיגה ברה”מ בפראג. משטרו של קאסטרו שנוא עליה לא פחות משהיה שנוא משטרו של דובצ’ק על מוסקווה. כוחה הצבאי אדיר לא פחות מכוח הצבא הסובייטי. ולשם מסווה יכלה לגייס למבצע את רוב החברות של ארגון־מדינות־אמריקה כשם שגייסה מוסקווה, לשם הסוואה, את רוב מדינות ברית־וארשה.
מסתבר שלאימפריאליזם הקפיטליסטי יש מעצורים שהאימפריאליזם הקומוניסטי איננו סובל מהם.
בינתיים השיגה מוסקווה את עיקר מטרתה בפלישה, אך ליתר בטחון השאירה חיל־מצב בצ’כוסלובקיה. היא תוציא את כל כוחותיה כאשר תמצא את האיש שהזמין אותם.
האם הוסאק הוא האיש? ימים יגידו. אם יעשה את מלאכתו של הצבא הסובייטי, ייצא הצבא הסובייטי.
יש סיכויים לכך. סוף־סוף, הצ’כים והסלובקים יודעים שעליהם להישאר במחנה הקומוניסטי. מנהיגיהם הם אנשים אינטליגנטיים הלומדים מן הנסיון. והם למדו מנסיונם האיום, כי אמנם כבר יש במחנה גוונים רבים של קומוניסטים: יש פרו־סובייטיים ויש פרו־סיניים, יש אינטרנאציונאליסטים ויש לאומנים; אבל קומוניסטים חפשים, גבירותי ורבותי – קומוניסטים חפשים יש רק בארצות הקפיטאליסטיות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.