היינו צבא שלום של עתונאים וצלמים וכתבי־רדיו ומסריטים וצוותי טלוויזיה. הייתי רק אחת בין מאות שדהרו עם ניקיטה חרושצ’וב בביקורו בארצות־הברית מאו"ם עד דיסניילאנד. לפעמים היינו רחוקים ממנו יותר מהצופה בטלוויזיה שחזה במסע מעל מסך, ומעולם לא התקרבתי אליו יותר מכדי ארבעה מטרים. אבל היתה זו חוויה גדולה; וברדיפה מאירוע לאירוע, מעיר לעיר, ומאמצעי־תחבורה אחד למשנהו – פיתחתי יחס אישי לדמות המורכבת הזאת שהיתה כובשת ודוחה בעת ובעונה אחת.

לבוש היה בחליפות של תפירה עילית, איטלקית, אבל הופעתו לא היתה אלגנטית. אולי מפני שהיה גוץ מדי, אולי מפני שהורגש היטב חוסר־הבטחון שלו בעולם זר ובחוגים רחוקים ממנו, אולי בגלל התנהגותו הבלתי־מהוקצעת. עם זאת היתה לו נוכחות שכפתה עצמה על סביבתו כבכוח מגנטי והעמידה בצל את קסם האישיות של מארחו האלגנטי. דמותו של אייזנהאואר החווירה ליד המוז’יק הזה בעל העיניים הקטנות־הערניות, שכולו היה שופע חיוּת.

ראיתי אותו אז מוקף יראת־כבוד, וגם יראה בלי כבוד, ונזכרתי בו השנה כאשר חגג את יום הולדתו ה־75, בחוג המשפחה, בכל הצנעה.

קראתי על כך בעתון, כאן בישראל, ובוודאי קראו על כך בעתון אנגלים ואמריקנים, שוודים ואוסטרלים, דרום־אפריקנים והודים. אבל בני ארצו של חרושצ’וב, אותם 220 מיליון סובייטים שהוא היה שליטם הבלעדי – הם לא קראו על כך.

עוד לפני חמש שנים הוא היה המנהיג הכל־יכול. הוא החזיק במשֹרה החשובה ביותר בברית־המועצות, כּמזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, אך ליתר בטחון שמר בידיו גם את תיק ראש־הממשלה. כאשר הודח, באוקטובר 1964, ירש ליאוניד ברז’נייב את מזכירות המפלגה ואלכסיי קוסיגין את ראשות הממשלה, אבל בימיו עטר הוא לראשו את שני הכתרים והכל רעדו מפניו.

והנה לא חלפו חמש שנים – ושמו איננו מוזכר עוד בברית־המועצות. גם ספרי ההיסטוריה החדשים, שיצאו לאור אחרי הדחתו ודנים ב־11 שנות שלטונו, אינם נוקבים בשמו.

היו אלה 11 השנים הסוערות שאחרי מות סטאלין, שנים שפתחו תקופה חדשה בעולם הקומוניסטי ובין העולם הקומוניסטי למערב; שנים של אירועים מרעישים ברשמם וחשובים בהשפעתם, שגם היסטוריון־העתיד ירבה לעסוק בהם: הוועידה ה־20 המפורסמת שהרעידה את אמות־הסיפים במחנה הקומוניסטי; המרד בהונגריה ודיכויו; משבר ברלין, שיעור ה“ספוטניק” שהיה הלוויין המלאכותי הראשון בחלל; הביקור הראשון בהיסטוריה של מנהיג סובייטי אצל נשיא אמריקני; משבר קובה וסכנותיו הגרעיניות; גילוי הקרע עם סין ושלילת ידע אטומי ממנה; חתימת ההסכם לאיסור ניסויים גרעיניים; פתיחת התקופה של דו־קיום בין־גושי.

והאיש שעמד במרכז המאורעות האלה וכיוון אותם, איננו מוזכר בארצו. כאילו איננו קיים. יותר מזה: כאילו לא היה קיים מעולם.

זוהי ברה"מ על סף שנות השבעים של המאה העשרים, וכזה בה גורלו של בן מזי־הרעב שטיפס לפסגת הכוח בעולם. הוא הודח ונשכח. אבל לא הומת.

ואם לא הומת – ולמעשה חי לא רע, כאיזה פקיד בכיר במערב שפרש לגימלאות, בבית נאה מוקף גינה בפרברי הבירה, עם מכונית (“וולגה”) ונהג צמוד לרשותו – הרי שפר גורלו משל המודחים שבתולדות רוסיה הקומוניסטית, שמתו אלף מיתות של עינויים והודאות לפני שהמיתו אותם. ואם חרושצ’וב ניצל מגורל כזה וניתן לו לחיות כפי שהוא חי, הרי זה לא במעט, ואולי בהרבה, בזכותו שלו עצמו, בזכות התמורות שהנהיג בארצו בימי שלטונו.

לא היו אלה רק שנים של רפורמה וליבראליזציה ושל הפשרה במלחמה הקרה. בכל זאת, לעומת התנאים ששררו עד אז בברית־המועצות, סך־הכל של שלטון חרושצ’וב היה חיובי. אין פירוש הדבר שלא היו בו דפים שחורים. היו. מהפעלת הטנקים בבודפשט והצבת הטילים בקובה ועד למדיניות של מעצרים ומאסרים ושרירות, כולל אפליות יהודים.

ברור לגמרי, כי חרושצ’וב לא היה צדיק הדור. במשטר סטאלין צדיקים לא עלו מחלל האלמוניות ולפסגת ההשפעה, כפי שעשה חרושצ’וב, שלב אחרי שלב: מעבודה במכרות למעמד פוליטרוק בבית־ספר טכני, משם למשֹרת מזכיר מחוזי של המפלגה באוקראינה, ולבסוף חבר במזכירות הוועד המרכזי של המפלגה, וחבר הפוליטבּירוֹ. צדיקים לא הצליחו בכך בימי סטאלין.

כדי להצליח צריך היה להתרפּס, וחרושצ’וב ידע את המלאכה. דוגמה נאה לכך נמצא בארכיוני שנת 1944, כאשר הזמין אצל 13 משוררים אוקראיניים יצירה קולקטיבית, שיר־הלל לסטאלין, שנמסר לשמש־העמים בליווי חתימותיהם של 9,316,973 תושבים אוקראיניים. וזה בית מן השיר:

מעתה ועד עולם תהולל, אה, סטאלין

תהולל על האור העולה משדות!

אתה לב האומה, האמונה והדין!

על אור־שמש שהדלקת, קבל תודות.

אלא שחנופה היתה רק אמצעי אחד, ולאו־דווקא הנקלה ביותר, של טיפוס בסולם הייחוס הפוליטי. כי באותם הימים ההצלחה נקנתה בדמם של אחרים, וגם חרושצ’וב לא היסס לשלם מחיר זה תמורת הקריירה שלו בימי סטאלין.

עם מותו של סטאלין במארס 1959, היה חרושצ’וב החמישי בסולם ההנהגה של היורשים – כשלפניו מלנקוב, מולוטוב, ברייה וכגנוביץ. אבל די היה לחרושצ’וב בחצי שנה בלבד כדי לדחוק את רגלי כולם ולהיות במקום הראשון. כעבור שנים מעטות ריכז בידיו את כל ההשפעה, ומיהר לסלק את ז’וקוב ובולגנין. אילו סבל ניקיטה סרגייביץ' מעודף מעצורים מוסריים, גם באלה לא היה מצליח.

ובכל זאת, יותר מכל אדם אחר היה חרושצ’וב ארדיכל הקו החדש של מהפכה־בלי־אלימות, של זניחת התפיסה בדבר מלחמה בלתי־נמנעת, ושל חתירה לדוּ־קיום. הוא לא היה תמיד עקיב, אך באופן כללי נשאר נאמן לקו הזה וחשף את עצמו למתקפות אידיאולוגיות של פקינג ושל סטאליניסטים מבית.

כל זה היה לעיני כאשר ליוויתיו באותו מסע כמעט סוריאליסטי לרוחבה של ארה"ב. ראיתיו מתפרץ בזעם בלתי־מרוסן ומתבדח בחביבות טבעית; ראיתיו בוחן שדות־תירס בשמץ הערצה ומסייר בסופרמרקט בקנאה בלתי־מוסווית. עקבתי אחריו במסיבות עתונאים ובהופעות טלוויזיה ובפגישות עם מדינאים ועם ארכי־קפיטאליסטים. רק הפגישה עם מנהיגי־הפועלים העיבה על שביעות רצונו הרבה. דווקא הם לא חסו עליו.

בחנתי תגובותיו למראה העושר האדיר, ההצלחה החקלאית, הרמה התעשייתית, והמוֹתרוֹת השופעים, למראה השיירות האינסופיות של מכוניות פרטיות שבהן נוסעים לעבודה הפועלים המנוצלים והנדכאים.

ראיתי התרשמות עזה ומבוכה שכיסה עליה בקולניות. אבל ראיתי גם גאווה והומור, ערמומיות של איכר ותבונה של מדינאי.

ראיתי אותו כובש את ארצות־הברית בסערה, ויחד עם אייזנהאואר ב“קאֶמפ דייויד” סולל את הדרך לאותה הידברות אמריקנית־סובייטית, שניקסון כל כך מתפרץ לקיים עכשיו עם יורשי חרושצ’וב.

ויורשיו הולכים בעקבותיו וממשיכים במדיניותו, עד כי קשה להבין מדוע בכלל הדיחו אותו. אם רצה חרושצ’וב בהידברות עם אייזנהאואר וקנדי, הנה יורשיו רוצים בהידברות עם ניקסון. אם בימי חרושצ’וב הגיעו היחסים עם סין לידי משבר, גם בימי יורשיו כך. אם הפעיל חרושצ’וב צבא סובייטי לדיכוי המרד בהונגריה, הנה הפעילו יורשיו צבא סובייטי לדיכוי הליבראליזציה בצ’כוסלובקיה.

וכאשר יודחו מן השלטון, כפי שהודח הוא, ויהיה להם מזל כפי שהיה לו, גם הם יגדלו פרחים בגינת ביתם ושמם יימחק מדפי העתונים ויימחה מספרי ההיסטוריה – – –