באחד העתונים נתקלתי בידיעה שלא זכתה להבלטה, אבל היא ראויה למחשבה. זוהי תופעה מקובלת למדי שידיעות הראויות למחשבה אינן זוכות להבלטה, כי אצלנו מבליטים רק פוליטיקה ועדיין לא הוכח שפוליטיקה ראויה למחשבה.
ובכן, ידיעה קשורה לבעיה של שתילת איברים, והיה בה כדי לפקוח עיניים לראות לאן אנו הולכים, אם נלך בעקיבות בדרך שעלינו עליה – לטוב או לרע.
בידיעה סוּפר על אחת הישיבות של “הוועדה לבעיות שתילה של איברים חיוניים” שהוקמה על־ידי בית המחוקקים של מדינת ניו־יורק כדי לרכז עדויות של מדענים ולהגיש מסקנות בעניין החקיקה הרצויה. בישיבה האמורה העיד לפני הוועדה ד"ר א. קנטרוביץ, אחד מחלוצי שתילת־הלב, לאמור: “כל האיברים בגופת הנפטר הנמצאים במצב טוב, יש לראותם כחלק מאוצרותיה הטבעיים של האומה”.
גישתו של ד"ר קנטרוביץ היא הגיונית. למען האמת, מקופלת בה המסקנה ההגיונית היחידה משיטת השתילה. אם שותלים באדם חי איברים מאדם שאינו זקוק להם עוד, מפני שמת – כי אז צריך שיהיה מה לשתול, ואין לבזבז איברים בריאים על־ידי קבורתם.
ידעתי, כמובן – ולא מזמן הזכיר לי זאת רופא־המשפחה שלי בקופת־חולים – כי בין שנוטלים ובין שלא נוטלים אברים מגוף הנפטר, הם ממילא אינם נשמרים. התולעים אוכלות אותם. בכל זאת, אדם אינו חושב רק בהגיון. אדם הוא גם תוצר של מורשת תרבותית, וזו עדיין אינה מסוגלת לראות במתים אוצר טבעי לאומי, מין באר־נפט, ואולי מין מי־שפכים שמטהרים אותם ומשתמשים בהם מחדש.
ישראל תהיה עניה באוצרות־טבע גם בפריט הנוסף הזה המוצע להיחשב כאוצר טבעי. אומה קטנה אינה יכולה לאגור הרבה איברים. אבל סין והודו ייהנו משפע ויהיו להן ודאי עודפי־איברים שנוכל לייבאם. אולי הן יחליטו להדק את חגורת־החיים ולשלוח את רוב האיברים לאקספורט, ולא רק את העודפים, כדי להרוויח מטבע זר. כל אומה רשאית לנצל את אוצרות־הטבע שלה בדרך הנראית לה טובה ביותר, ואם המתים נכנסים להגדרה הזאת של אוצרות־טבע, דינם כדין מרבצי־נחושת.
אם זוהי התקווה החדשה של האנושות, אם זוהי הקידמה שלקראתה אנו צועדים, צריך לפחות להיעצר ולחשוב לפני שממשיכים להתקדם. כי עם כל הכבוד לרופאים הנוקטים קו זה וגוררים אותנו אחריהם; עם כל ההערכה הכנה למניעים שלהם שאינם אלא הצלת אדם, רצון להצילו ונסיון להצילו – אתה מתחיל לשאול את עצמך: לאן הם מוליכים אותנו?
יתכן שאסור לחסום את דרך ההגיון, גם אם הרגש דוחה את ההגיון הזה כמו שדוחה הגוף איבר שתול, בהתגוננות מפני פלישה זרה. ואם אותו מנוע בקרבי הקרוי לב דוחה את ההגיון הזה, אני מוכנה שישכנעו אותי כי אינני בטוחה בצדקתי. אבל אני יודעת שגם הצד השני איננו יכול להיות בטוח בצדקתו. בטוח, לדעתי, רק דבר אחד: כי ההתפתחות של השנה האחרונה, ועוד יותר מזה התחזית לשנים הבאות שנרמזה בהגיון־ברזל בעדותו של ד"ר קנטרוביץ – מחייבות להתייחס בכל הרצינות לפאראפראזה שהרפואה היא עניין גדול מכדי להשאירו לרופאים בלבד.
יתכן שהם צודקים. אבל באותה מידה יתכן שהם טועים בגישה. במקרה זה מדובר בגישה טכנולוגית ולא מדעית, גישה של שכלול שיטות, שיפור תהליכים וניצול הקיים ולא של חשיפת נעלם וגילוי חדש. ובגישה טכנולוגית זאת הם קובעים מערכת פילוסופית חדשה בתחום האחד שהוא יסוד־היסודות: בתחום האדם, יחסו לעצמו ולזולת, לחיים ולמוות ולמה שאולי אחרי המוות. שלא במתכוון, ואפשר אפילו שלא במודע, מחוללים כאן מהפכה ממשית בתפיסה התרבותית.
אפשר שזו מהפכה חיובית בהעדר אשליותיה ובאמונתה האולטרה־רציונלית. הרי החברה המודרנית כבר גילתה, כי אוצרות טבע אינם רק מכרות־זהב ומרבצי־אורניום, אלא בראש וראשונה האדם – האדם החי, עד כה. יתכן שחברה מודרני ־עוד־יותר צריכה להגיע למסקנה, כי המוות הוא בזבוז משווע, ושצריך כי יהיה לו טעם וניצול, וכי גם האדם המת הוא אוצר טבעי.
אפשר להשתמש בנו פעמיים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.