ד“ר דיטר שנאבל, כהן־דת פרוטסטנטי ומוסיקולוג בן 38, כתב יצירה למנצח בלי תזמורת, שבוצעה לא מכבר בביצוע־בכורה בגרמניה. ד”ר שנאבל הגיע למסקנה־שבתחושה, כי שוב אין לכפות צלילים על קהל באי־הקונצרטים… ביצירתו הוא מניח לקהל, במעקב אחרי רמזי המנצח ותנועות שרביטו, לדמות בנפשו מה היו צלילי המוסיקה, אילו הושמעו…

(טיימס, ינואר 1969)

רב־תודות, ד"ר שנאבל, על חוויה מוסיקלית בלתי־שגרתית, ועל האפקים החדשים שפתחת ברעיונך הנפלא של קונצרט בלי צלילים. ודאי תסכים שנעתיקו גם לתחומים אחרים, לא כן? נזמינך לסעודה חגיגית, אך שוב לא תיאלץ לאכול; תפיק את מלוא ההנאה מריחות המאכלים שיעלו מבעד למכסי הקערות. נחזה בתחרות כדורגל שתתנהל ב־22 כדורים, ונדמה בנפשנו כיצד היתה מתנהלת אילו נאבקו השחקנים על כדור אחד בודד. נדפיס את יצירתך בחְַמָשוֹת בלי תווים, וננחש מה היו התווים אילו היו. נישא נאומים בלי מלים (אבל ארוכים). נארגן מחול בלי תנועות, ומסים בלי תשלום. הפעלת את דמיוננו, ואין לעצרו עוד.

אך אל נא תחשוב, ד"ר שנאבל הנכבד, שאתה מקורי כל־כך ביצירת תקדים מבורך הפותח אפקים חדשים. בפנקסי נשתמרו רשימות על מבצעים חלוציים דומים, והרשה לי להביאם לידיעתך.

ב־1967 ארגן השחקן פיטר סאֶלרס אי־נשף, עם לא־הגרלה של אי־פרסים, וזכה להצלחה עצומה.

המעשה שהיה כך היה. החברה הבריטית המלכותית למען העיוור נוהגת לארגן מדי שנה נשף־צדקה למימון פעולותיה – ובאותה שנת 1967 שתירשם בהיסטוריה של הסעד המבדר, פנתה יו"ר החברה, הנסיכה אלכסנדרה, אל השחקן פיטר סאֶלרס וביקשה את עזרתו בארגון האירוע. זה הגה את הרעיון המהפכני של ויתור על הנשף בלי ויתור על הצדקה; נשלחו הודעות לאורחים המיועדים, בני האצולה ועשירי הארץ, כי תמורת דמי־כניסה של לירה וחצי שטרלינג הם יוכלו לבוא לנשף שלא יתקיים. הוא לא יתקיים ב־31 ביוני ותיערך בו לא־הגרלה של פרסים אשר לא נבראו, כגון בילוי חינם של שבוע בריביירה האלבנית.

וראה זה פלא, כעבור זמן קצר הכניס אי־הנשף, שלא עלה אף לא פרוטה אחת, עשרת אלפים לירות שטרלינג לקופת החברה המלכותית למען העיוור. כל המוזמנים לאי־השתתפות שילמו ברצון את חלקם למהפכה.

זה לא רע, נכון? ויצ"ו, למשל, תוכל לממן את מוסדות הילדים שלה מאי־תצוגות של אופנה, שבהן לא ידגימו אי־דוגמניות שמלות־בלתי־נראות־לעין של המראה העירום – בתנאי שנקנה אי־כרטיסים במחיר ממשי. ואם ינהגו בתיאטראות לפי עקרון זה ויעלו אי־הצגה של מחזות, יוכלו לחסל את הגרעונות שנוצרו על־ידי הצגה של לא־מחזות. והמדינאים שלנו יעניקו אי־ראיונות שופעי אי־הכרזות, שיחסכו אי־הכחשות ואי־משברים.

ומה רע היה בתקדים המינהלי שחידשנו בישראל ואשר רשמתי בפנקסי ב־1968:

ד“ר פיליפ ספורן, מומחה אמריקני לחשמל, הוזמן לישראל כדי לעיין בחוות הדעת של המומחים בעניין הקמתה של תחנת הכוח רידינג ד' ולחוות עליהם דעתו וכן כדי לחבר דו”ח על הדו"חות שחוברו באותו עניין.

תקדים זה בהחלט יכול לשמש בסיס להנהגת שיטה כוללת במינהל המודרני המצויין בג’ונגל פּרקינסוני של ועדות קבועות וּועדות אַד־הוֹק, העורכות סקרים ומחקרים ודו"חות בכפילות ובשילוש, או בסתירה ובניגוד, על אלף נושאים ונושא.

בשיטה הכוללת החדשה, שתיקרא שיטת הפישוט, תוקם ועדה לרישום ועדות; יווסד מכון לעריכת סקרים על סקרים שנערכו; תופעל רשות לתיאום רשויות התיאום, ויוכשרו מומחים שיתמחו במומחים. ואז, סוף־סוף, נוכל לארגן את חיינו ברוח התקופה, ולתכנן צעדנו לפי ממצאים על ממצאים ולא סתם לפי ממצאים בלי ממצאים שעל ממצאים.

וגם המסחר לא פיגר בקביעת תקדימים המפלסים נתיבות חדשים, וכך רשמתי ב־1967:

מודעה על פני עמוד שלם בעתוני ישראל מציעה לעקרות הבית “מטבח כיד המלך” – מערכת רבת חלקים של כלי בישול המשוּוקת על־ידי המועדון המוסיקלי.

אל תגידו שלא טמונות כאן אפשרויות כבירות להעתקת הרעיון לתחומים אחרים – ליישומו, כפי שנוהגים עתה לומר. אפקים מרחיבי אפקים נפתחים לחיינו המסחריים. מעתה יפיץ המועדון המוסיקלי את כלי המטבח שלו, ואילו תקליטים נרכוש במועדון הגולף. מועדון הספרות ישווק רובי־ציד ומועדון הברידג' ירוויח מהפצת תכשירי ניקוי. מועדון הדירה המודרנית יממן פעולותיו בשיווק תוצרת חלב, ומועדון הסרט הטוב ימכור ציוד מחנאות. מועדון התיאטרון יכסה את גרעונותיו בהתחרות עם “סולל־בונה”, ומעדון הטבע ישווק נעלי־בית חמות. זה יכניס גיוון בדפוסי המסחר המאובנים שלנו, וכל המהפכה החיובית הזאת תתחולל בזכות המועדון המוסיקלי, שתפס את עקרון ההרמוניה בין צלילים וריחות (מטבח), במערכת נפלאה של כלי־בישול ברה־מאז’ור…

ולסיום, משהו לחידוש פניו השמרניים של החינוך, שהעתקתי מן העמוד הראשון של “ניו־יורק־טיימס” ב־1966:

"פסיכיאטר מאוניברסיטת הארווארד הציע להנהיג בבתי־הספר לימוד של שתיית משקאות אלכוהוליים. את הוראת השתייה הוא מציע להתחיל במשקאות מהולים במים, בבית־הספר היסודי, ולהמשיך תוך הגברה הדרגתית של חריפות המשקה עד לאוניברסיטה.

בעל ההצעה הוא מוריס חפץ, פרופסור־עוזר לפסיכיאטריה באוניברסיטת הארווארד ומנהל הקליניקה האלכוהולית בבית־החולים הכללי של בוסטון. הצעתו נכללה בהרצאה שהשמיע בכנס האקדמיה למדעים של ניו־יורק, שהוקדש לנושא “אלכוהול ומזון בבריאות ובמחלה”.

יש עוד כמה פסקאות בכתבה ותמציתן ברורה: הפסיכיאטר הנכבד סבור כי אנשים מגיעים לשלבי הדרדרות בהרגלי השתייה שלהם, עד כדי חולי, משום שאינם יודעים כיצד לשתות. ומכיוון שכך, צריך ללמד אותם, להרגילם לשתייה נכונה משחר ילדותם.

בכיתות הנמוכות מציע פרופסור חפץ להסתפק בשרי מהול במים אחר־כך יגבירו את המנה עוד ועוד, עד שלבסוף, עם סיום חוק לימודים, נעשה הבוגר לשתיין־מומחה.

תארו לכם שאני, חנה זמר, הייתי מעלה הצעה כזאת, או מישהו מכם, הקוראים, – מה היו אומרים? מן הסתם היו שולחים אותנו לפסיכיאטר. אך מכיוון שהציע זאת פסיכיאטר, זוהי חדשה לעמוד א' ב“ניו־יורק־טיימס”. כמעט אין גבול לתפלות שאדם יכול להשמיע – ולזכות להקשבה! – כל עוד הוא מלביש אותה בלבוש של טרמינולוגיה מדעית. ואם זה עוד מינוח של פסיכולוגיה או פסיכיאטריה, הרי זה לעילא ולעילא.

ואולי, ההצעה הזאת של הפסיכיאטר ההארווארדי בכל זאת הגיונית? ההנמקה כמעט משכנעת. אך אם כן הדבר, מדוע דווקא שתייה? מפני שהוא מנהל קליניקה אלכוהולית? הייתי מציעה, למשל, שילמדו בבתי־ספר לא רק לשתות, אלא גם לעשן. כמי שעישן בחייו הרבה רבבות של סיגריות ועבר הרבה עשרות הרעלות ניקוטין, אני בטוחה כי מקור הצרה הוא בבליעת העשן. לכן צריך להנהיג לימודי עישון ולעצב את הרגלי העישון הנכונים כבר בגיל הילדות.

כמו־כן נראה לי שכדאי ללמוד בעוד מועד גם משחקי קלפים – אם כי בזה יש לי פחות נסיון. אבל יתכן שאנשים מפסידים הון־תועפות ומשתעבדים ליצר הקלפים, מפני שלא הוקנו להם הרגלי משחק בגיל הפורמאטיבי. ומי שמציע להסתפק בלימוד תיאורטי של בעיות¹־מין במסגרת בתי־הספר, חוטא בתמימות מפגרת, כי האתגר הוא להקנות את ההרגלים הנכונים, כאמור.

אחרי הכל, לא נועד בית־הספר אלא להכין את הנוער להתמודד עם החיים, להסתדר בהם. אפשר בלי לוגריתמים, ממילא שוכחים אותם; אפשר בלי דקדוק, ממילא אין משתמשים בו. נַקנה במקומם דברים מועילים יותר, להמשך דרכם של התלמידים בחיי החברה.

אני מניחה כי פרופסור חפץ התכוון בהמלצותיו בעיקר לבתי־הספר האמריקניים. אבל במרוצת הזמן, אולי באמצעות הסיוע הטכני של ממשלת ארצות־הברית, נוכל גם אנחנו ליהנות מפרי המחקר החדש של הפסיכיאטריה המתקדמת.