חלומות חמים ומהירים מרעידים פריחה מהירה

הלב נוטף שלכת בזוהרה,

אי קטן בזעף ים

זועק ללא ידוע

אשר מחל לאהבתו

חיי ביפי דממה.

(יצירתו הלירית של המחשב צוזה־ז 23)

בעשור אחד התרגלנו למציאוּת המהפכנית של כיבוש החלל החיצון. כאילו תמיד כך היה, כאילו זה טבעי לגמרי, כבר הגענו למצב שבו שיגור לוויין בלתי־מאוייש אינו זוכה לכותרת של טור. בקושי לידיעה של שתי שורות, בעמוד 11, למטה. הלוויינים המלאכותיים מסתובבים להם באלפיהם, כאילו זה סדר־העולם מימי בראשית, וכך אנו מתייחסים אליהם.

לפני זמן ־מה היתה לי חווייה מרנינה באחד המשקים. חברת משק הראתה לי את האינקובטורים וסיפרה שכל אחד מארונות אלה יעשה מלאכתן של 20,000 דוגרות: מכניסים בו את הביצים, הופכים אותן כעבור זמן־מה בלחיצת כפתור, ובבוא היום פותחים את הדלתות – והנה 20,000 אפרוחים. זה עשה עלי רושם רב והבעתי התפעלות. אבל ילדה קטנה שנלוותה אלינו, בת הקיבוץ אמרה בביטול: “זה כלום. אצלנו במשק הילדים, יש תרנגולת – והיא גם יודעת לעשות את זה”… הנה לכם בת הזמנים המודרניים של מיכון חקלאי. בשבילה זה טבעי לגמרי שאינקובטור יודע להדגיר אפרוחים; אבל שתרנגולת יודעת לעשות זאת – זה פלא.

אולי נגיע בעתיד למצב דומה גם ביחס לאנשים. ביחס לכוכבים נגיע לכך בקרוב: הלוויינים הטבעיים יהיו הפלא ואילו הלוויינים מעשה ידי אדם יהיו רגילים ומקובלים. כאמור, כבר עכשיו איננו מתפעלים משיגור לווינים. אבל עדיין אנו מתפעלים ונפעמים – ובצדק – משיגור חלליות מאויישות שיש מן הראשוניות במיבצעיהן. לפעמים אנחנו מרגישים עצמנו קרובים יותר לאסטרונאוטים מאשר לשכן ממול.

עוד מעט נצא לסיורים בין־כוכביים, נרכיב תחנות־חלל קבועות מחלקים שישוגרו מכדור הארץ המיושן הזה ובטרם נספיק להרהר במהפכה הגדולה ובמשמעותה – כבר ינחת אדם על המאדים.

על הירח כבר נחת, בשעה טובה. אפשר לשאול, אז מה? אולי לא כלום. האסטרונאוטים־החלוצים תקעו דגל אמריקני בשכבת העפר המכסה את הלבנה, והוכיחו כי הרומנטיקה הטכנולוגית יכולה להיות מרגשת יותר מן הרומנטיקה הלירית. הם ריתקו שש מאות מיליונים אנשים עוצרי־נשימה אל מקלטי הטלוויזיה, בכל רחבי תבל, כשותפים למבצע בראשית שפתח תקופה חדשה בציוויליזציה האנושית.

זו היתה הצלחה אדירה של מעצמה אדירה, והיא עלתה לה כשלושים מיליארד דולר. 30,000 מיליונים דולר, זה הרבה־הרבה כסף. אפשר היה לנגב בו הרבה דמעות אנוש. אבל הסכום הזה שהושקע במבצע אפולו במשך שמונה שנים היה רק שבעה אחוזים מן התקציב הצבאי של ארצות הברית באותה תקופה. והוא היה רק שלושים אחוזים ממה שהוציאו אזרחי ארה“ב באותן השנים על משקאות חריפים, ורק חצי מן הסכום שהוציאו האמריקנים על הרעלות ניקוטין, ורק חצי ממה שהוציאו נשות ארה”ב על קוסמטיקה.

ניתנת האמת להיאמר, כי שיגור חלליות לחקר החלל אינו השימוש הרע ביותר בכספים הרבים. אחרי הכל הוא מספק אחד היצרים האציליים שבלב אדם; היצר לחקור המופלא ממנו. כיבוש הבלתי־נודע מלהיב דמיון, ובצמאון־הדעת מוֹתר האדם מן הבהמה. האדם החוקר לא שאל “לשם מה”, אבל סקרנותו הצעידה את האנושות קדימה. כל חשיפה של נעלם שנראתה בתחילת חסרת תכלית, כל חדירה לסודות הטבע והיקום הולידו ידע נוסף, פרצו נתיבים חדשים. גם הנחיתה על הירח עתידה לפתוח אפקים חדשים לידיעתנו.

מספרים כי המדען הבריטי מיכאל פאראדיי שגילה את החשמל ופיתח את הדינאמו הראשון בא אל מלך ארצו לבשר על תגליתו. ביקש המלך לדעת מה “תכלית” בדבר? פאראדיי, נבוך כלשהו, מלמל: אולי ביום מן הימים אפשר יהיה להטיל על זה מסים… מי יודע כיום מה תכלית בכיבוש הירח? בלי ספק ביום מן הימים יפיקו מזה מסים.

יש שימושים גרועים יותר לכסף. מומחים חישבו ומצאו שהוצאות החימוש ברחבי תבל מסתכמות ב־18 מיליוני דולרים בכל שעה ושעה של היממה בכל ימות השנה. חוברת של אונסק"ו, המוסרת על כך, נותנת גם כמה דוגמאות מוחשיות למשמעות המעשית של מחיר החימוש, אחרי שהשיכלול המתמיד של כלי הנשק העלה את מחירם לספֶרות עליונות:

פיתוחו של מפציץ חדיש ישלם את המשכורות של רבע מיליון מורים לשנה שלמה.

צוללת אטומית גדולה עולה בסכום שתמורתו אפשר לבנות בתי־חולים שיספקו את צרכי הבריאות של 40 ערים.

בהשקעה הדרושה לפיתוח מטוס־קרב על־קולי יכולים לממן בניית 600,000 דירות, לשיכונם של שלושה מיליוני נפשות.

אילו העדיפה האנושות להוציא את 18 מיליוני הדולרים לשעה על דברים קונסטרוקטיביים, מה יפים יכלו להיות פני העולם! תחת לפתח מפציצים חדישים היו מבטיחים את משכורות המורים, בלי שביתות ואיומי שביתות. תחת לבנות צוללות אטומיות, היו מקיימים בתי־חולים, או מכוני יופי. ותחת להרבות מטוסי־קרב על קוליים היו בונים שיכונים, מאכילים רעבים, מפתחים אוצרות־טבע בקצב מזורז, מחסלים את המחסור המנוון ומבזבז משאבים אנושיים. אילו.

לגבי ישראל שמענו הדגמות של מחירים מפי מפקד חיל האוויר: במחיר שלושה מיראז’ים אפשר לקיים את כל השלוחות והשירותים של בית־חולים גדול כתל־השומר במשך שנה שלמה. במחיר של “פאנטום” אחד אפשר להניח מסילת ברזל חדשה בקו חיפה – תל־אביב. במחיר סוללה אחת של טילי “הוֹק” אפשר לתת חינוך תיכון חינם ל־6,000 תלמידים.

אילו הסכימו הערבים לשלום, או אילו צמצמו הסובייטים את אספקת הנשק להם, יכולנו להאט את קצב החימוש שלנו; יכולנו לחסוך מחצית מ־350 אלף הלירות המוצאות עתה, כל שעה, לצרכי בטחון; יכולנו לעזור למשפחות מרובות ילדים, להתייחס גם לישראלים כאילו היו עולים. אילו.

הכל אילו, תמיד אילו. אילו שמחנו בחלקנו, היינו מאושרים. אילו זכינו בפיס, היינו מתקינים וילונות חדשים. אילו היינו נבונים, לא היו עוד מלחמות. אילו, זו מלת התנאי שלעולם לא יתמלא. אילו, זה המסד לארמונות־האוויר שאנו בונים, והחוט לחלומות־הערגה שאנו רוקמים. אילו רק עמדו לנו החכמה והכוח להעביר את האילו מן העולם. אילו…

בקונקורדנציה לתנ“ך של מאנדלקרן תופס הערך לב הרבה טורים של מראי־מקום. מסתבר כי הלב בצורותיו הדקדוקיות השונות מוזכר בספר־הספרים יותר מ־700 פעמים, והוא מצטייר בו כמרכז הרגש והאינטלקט. התנ”ך מדבר על לב שמח ולב רגז, על לב נבון ולב חכם, על אדם ישר־לב וטוב־לב וטהור־לב, או על ערל־לב, נמהר־לב עיקש־לב ומוג־לב.

כבעל תכונות כאלה נצטייר הלב גם בפולקלור של רוב האומות ובניבים של רוב הלשונות, ובספרות ובשירה, ובמחשבת האדם מן השורה.

לשווא גרסה הרפואה שאין הדבר כך, שהלב אינו אלא מעין משאבה אשר פעולתה התקינה חיונית לגוף אבל אין לה כל ייחוס של מה שקרוי רוח או נפש. הבריות, פשוט, לא קיבלו את הגירסה הפרוזאית הזאת, או שהיא לא חדרה לתודעתם. עד אשר התחילו שתילות־הלב. או־אז הבינו הכל כי אותו מרכז מהולל של רגש ומחשבה לא היה ולא נברא; כי הלב אינו יותר ממנוע הפועל בהילוך נמוך וגבוה; ובגוף האדם, כמו במכונה, הוא ניתן להחלפה.

מאותו רגע דראמטי בשלהי 1967 כאשר נודע על הניתוח הראשון של שתילת־לב בקייפטאון, בגופו של לואי ואשקאנסקי (במקרה, יהודי) – היה ברור כי חרף כל הספקות והויכוח והלבטים, שתילות הלב יוסיפו להתבצע עד אשר יפותח לב מלאכותי שהוא הפתרון האידיאלי. ואמנם מאז נשתלו לבבות מהודו עד ישראל, מארה"ב עד צ’כוסלובקיה.

ולכן כל מילון־המונחים הקשור אל הלב מקבל משמעות חדשה; משמעות מוחשית ותכליתית להחריד:

קנה לב פלוני, או גנב לב פלוני, וגם נתן לבו – שוב לא יהיו מושגים מושאלים; הם יובנו כפשוטם. שבה לב וצודד לב ישמשו אף הם בהוראתם המילולית – ומי יודע, אולי אפילו מסחרית. על בחירת־לב שוב לא יכתבו שירים ליריים אלא מאמרים מקצועיים, והכוונה לא תהיה לאובייקט הנשיי שבחר בו הלב אלא לאקט הרפואי שבו נבחר הלב. מסתבר כי תשומת־לב וכן גילוי־לב בהוראתם המקובלת, הנדירים למדי כבר עכשיו, יחדלו להתקיים מכל וכל, ומתופעת התנהגות בין אדם לחברו יהפכו להגדרת פעולה של רופא בחולה. גודל־לב, וכמוהו גם רוחב־לב יהיו מושגים טכניים לצורך ההתאמה בשתילה, כמו שרוחב־מתניים הוא מושג טכני לצורך התאמה בתפירה, ואם יתחמץ לב אדם בקרבו, אי־אפשר יהיה לשתול אותו באחר…

ונשלים עם העובדה כי כל הרומנטיקה שקשר הפולקלור ללב, אינה אלא תמימות שבפיגור – כמו הרומנטיקה של הירח כשראו את זהרו הרך ברקיע ולא את צילומו הפרוזאי בטלוויזיה. ונבין שאין לב קשוח ולב רחמן, אלא רק לב תקין ולב פגום; ואם יש כאב־לב, הרי הוא מיחוש פיסי בלבד. וניכָּנע למציאות שאין רוחשים אהבה בלב כמו שאין מרגישים מוסר בכליות, כי הלב הוא סתם מנוע מתוצרת הטבע – ולכן לא חשוב של מי הוא, כל עוד הוא מאפשר לנו לחיות את חיינו או… את חיי הזולת.

כי כנגד כל אדם שיקבל לב חדש, יהיה אדם שיקפח לבו. וזה איום מפני שעדיין אין לוקחים לב מבנק הלבבות, כמו שלוקחים דם מבנק־הדם או אפילו עצם מבנק העצמות. כאן החולה המצפה להצלה צריך לחכות למות הזולת, ושמא לגסיסתו?

בעיות האתיקה המתעוררות כאן עדיין לא יושבו. אבל גם לאחר שיתגברו – אם יתגברו – על הבעיות האתיות, יישארו בוודאי בעיות פסיכולוגיות, אולי אפילו פילוסופיות. כי אנחנו על סף תקופה שבה אדם יתהלך לא רק בכליותיו של אחר, ובדמם של אחרים, אלא גם בלבו של אחר – ובקרוב, אולי גם במוחו של אחר.

הרופאים אומרים כי מוח אי־אפשר לשתול. אבל לפרופסור בארנארד, חלוץ שתילת־הלב, יש נוסחה מתוקנת: אי־אפשר לשתול מוח זר לגוף אדם, אבל אפשר לשתול גוף אדם למוח זר…

ואז, האם הוא יהיה הוא, או שמא הוא יהיה – ההוא?

הלב מתפלץ לנוכח תחזית זו. סליחה, שכחתי. הלב אינו מתעניין בכגון אלה, אז אולי המוח הוא שמתפלץ, הבלתי־שתול, כמובן.

באחד העתונים נתקלתי בידיעה שלא זכתה להבלטה, אבל היא ראויה למחשבה. זוהי תופעה מקובלת למדי שידיעות הראויות למחשבה אינן זוכות להבלטה, כי אצלנו מבליטים רק פוליטיקה ועדיין לא הוכח שפוליטיקה ראויה למחשבה.

ובכן, ידיעה קשורה לבעיה של שתילת איברים, והיה בה כדי לפקוח עיניים לראות לאן אנו הולכים, אם נלך בעקיבות בדרך שעלינו עליה – לטוב או לרע.

בידיעה סוּפר על אחת הישיבות של “הוועדה לבעיות שתילה של איברים חיוניים” שהוקמה על־ידי בית המחוקקים של מדינת ניו־יורק כדי לרכז עדויות של מדענים ולהגיש מסקנות בעניין החקיקה הרצויה. בישיבה האמורה העיד לפני הוועדה ד"ר א. קנטרוביץ, אחד מחלוצי שתילת־הלב, לאמור: “כל האיברים בגופת הנפטר הנמצאים במצב טוב, יש לראותם כחלק מאוצרותיה הטבעיים של האומה”.

גישתו של ד"ר קנטרוביץ היא הגיונית. למען האמת, מקופלת בה המסקנה ההגיונית היחידה משיטת השתילה. אם שותלים באדם חי איברים מאדם שאינו זקוק להם עוד, מפני שמת – כי אז צריך שיהיה מה לשתול, ואין לבזבז איברים בריאים על־ידי קבורתם.

ידעתי, כמובן – ולא מזמן הזכיר לי זאת רופא־המשפחה שלי בקופת־חולים – כי בין שנוטלים ובין שלא נוטלים אברים מגוף הנפטר, הם ממילא אינם נשמרים. התולעים אוכלות אותם. בכל זאת, אדם אינו חושב רק בהגיון. אדם הוא גם תוצר של מורשת תרבותית, וזו עדיין אינה מסוגלת לראות במתים אוצר טבעי לאומי, מין באר־נפט, ואולי מין מי־שפכים שמטהרים אותם ומשתמשים בהם מחדש.

ישראל תהיה עניה באוצרות־טבע גם בפריט הנוסף הזה המוצע להיחשב כאוצר טבעי. אומה קטנה אינה יכולה לאגור הרבה איברים. אבל סין והודו ייהנו משפע ויהיו להן ודאי עודפי־איברים שנוכל לייבאם. אולי הן יחליטו להדק את חגורת־החיים ולשלוח את רוב האיברים לאקספורט, ולא רק את העודפים, כדי להרוויח מטבע זר. כל אומה רשאית לנצל את אוצרות־הטבע שלה בדרך הנראית לה טובה ביותר, ואם המתים נכנסים להגדרה הזאת של אוצרות־טבע, דינם כדין מרבצי־נחושת.

אם זוהי התקווה החדשה של האנושות, אם זוהי הקידמה שלקראתה אנו צועדים, צריך לפחות להיעצר ולחשוב לפני שממשיכים להתקדם. כי עם כל הכבוד לרופאים הנוקטים קו זה וגוררים אותנו אחריהם; עם כל ההערכה הכנה למניעים שלהם שאינם אלא הצלת אדם, רצון להצילו ונסיון להצילו – אתה מתחיל לשאול את עצמך: לאן הם מוליכים אותנו?

יתכן שאסור לחסום את דרך ההגיון, גם אם הרגש דוחה את ההגיון הזה כמו שדוחה הגוף איבר שתול, בהתגוננות מפני פלישה זרה. ואם אותו מנוע בקרבי הקרוי לב דוחה את ההגיון הזה, אני מוכנה שישכנעו אותי כי אינני בטוחה בצדקתי. אבל אני יודעת שגם הצד השני איננו יכול להיות בטוח בצדקתו. בטוח, לדעתי, רק דבר אחד: כי ההתפתחות של השנה האחרונה, ועוד יותר מזה התחזית לשנים הבאות שנרמזה בהגיון־ברזל בעדותו של ד"ר קנטרוביץ – מחייבות להתייחס בכל הרצינות לפאראפראזה שהרפואה היא עניין גדול מכדי להשאירו לרופאים בלבד.

יתכן שהם צודקים. אבל באותה מידה יתכן שהם טועים בגישה. במקרה זה מדובר בגישה טכנולוגית ולא מדעית, גישה של שכלול שיטות, שיפור תהליכים וניצול הקיים ולא של חשיפת נעלם וגילוי חדש. ובגישה טכנולוגית זאת הם קובעים מערכת פילוסופית חדשה בתחום האחד שהוא יסוד־היסודות: בתחום האדם, יחסו לעצמו ולזולת, לחיים ולמוות ולמה שאולי אחרי המוות. שלא במתכוון, ואפשר אפילו שלא במודע, מחוללים כאן מהפכה ממשית בתפיסה התרבותית.

אפשר שזו מהפכה חיובית בהעדר אשליותיה ובאמונתה האולטרה־רציונלית. הרי החברה המודרנית כבר גילתה, כי אוצרות טבע אינם רק מכרות־זהב ומרבצי־אורניום, אלא בראש וראשונה האדם – האדם החי, עד כה. יתכן שחברה מודרני ־עוד־יותר צריכה להגיע למסקנה, כי המוות הוא בזבוז משווע, ושצריך כי יהיה לו טעם וניצול, וכי גם האדם המת הוא אוצר טבעי.

אפשר להשתמש בנו פעמיים.

ד“ר דיטר שנאבל, כהן־דת פרוטסטנטי ומוסיקולוג בן 38, כתב יצירה למנצח בלי תזמורת, שבוצעה לא מכבר בביצוע־בכורה בגרמניה. ד”ר שנאבל הגיע למסקנה־שבתחושה, כי שוב אין לכפות צלילים על קהל באי־הקונצרטים… ביצירתו הוא מניח לקהל, במעקב אחרי רמזי המנצח ותנועות שרביטו, לדמות בנפשו מה היו צלילי המוסיקה, אילו הושמעו…

(טיימס, ינואר 1969)

רב־תודות, ד"ר שנאבל, על חוויה מוסיקלית בלתי־שגרתית, ועל האפקים החדשים שפתחת ברעיונך הנפלא של קונצרט בלי צלילים. ודאי תסכים שנעתיקו גם לתחומים אחרים, לא כן? נזמינך לסעודה חגיגית, אך שוב לא תיאלץ לאכול; תפיק את מלוא ההנאה מריחות המאכלים שיעלו מבעד למכסי הקערות. נחזה בתחרות כדורגל שתתנהל ב־22 כדורים, ונדמה בנפשנו כיצד היתה מתנהלת אילו נאבקו השחקנים על כדור אחד בודד. נדפיס את יצירתך בחְַמָשוֹת בלי תווים, וננחש מה היו התווים אילו היו. נישא נאומים בלי מלים (אבל ארוכים). נארגן מחול בלי תנועות, ומסים בלי תשלום. הפעלת את דמיוננו, ואין לעצרו עוד.

אך אל נא תחשוב, ד"ר שנאבל הנכבד, שאתה מקורי כל־כך ביצירת תקדים מבורך הפותח אפקים חדשים. בפנקסי נשתמרו רשימות על מבצעים חלוציים דומים, והרשה לי להביאם לידיעתך.

ב־1967 ארגן השחקן פיטר סאֶלרס אי־נשף, עם לא־הגרלה של אי־פרסים, וזכה להצלחה עצומה.

המעשה שהיה כך היה. החברה הבריטית המלכותית למען העיוור נוהגת לארגן מדי שנה נשף־צדקה למימון פעולותיה – ובאותה שנת 1967 שתירשם בהיסטוריה של הסעד המבדר, פנתה יו"ר החברה, הנסיכה אלכסנדרה, אל השחקן פיטר סאֶלרס וביקשה את עזרתו בארגון האירוע. זה הגה את הרעיון המהפכני של ויתור על הנשף בלי ויתור על הצדקה; נשלחו הודעות לאורחים המיועדים, בני האצולה ועשירי הארץ, כי תמורת דמי־כניסה של לירה וחצי שטרלינג הם יוכלו לבוא לנשף שלא יתקיים. הוא לא יתקיים ב־31 ביוני ותיערך בו לא־הגרלה של פרסים אשר לא נבראו, כגון בילוי חינם של שבוע בריביירה האלבנית.

וראה זה פלא, כעבור זמן קצר הכניס אי־הנשף, שלא עלה אף לא פרוטה אחת, עשרת אלפים לירות שטרלינג לקופת החברה המלכותית למען העיוור. כל המוזמנים לאי־השתתפות שילמו ברצון את חלקם למהפכה.

זה לא רע, נכון? ויצ"ו, למשל, תוכל לממן את מוסדות הילדים שלה מאי־תצוגות של אופנה, שבהן לא ידגימו אי־דוגמניות שמלות־בלתי־נראות־לעין של המראה העירום – בתנאי שנקנה אי־כרטיסים במחיר ממשי. ואם ינהגו בתיאטראות לפי עקרון זה ויעלו אי־הצגה של מחזות, יוכלו לחסל את הגרעונות שנוצרו על־ידי הצגה של לא־מחזות. והמדינאים שלנו יעניקו אי־ראיונות שופעי אי־הכרזות, שיחסכו אי־הכחשות ואי־משברים.

ומה רע היה בתקדים המינהלי שחידשנו בישראל ואשר רשמתי בפנקסי ב־1968:

ד“ר פיליפ ספורן, מומחה אמריקני לחשמל, הוזמן לישראל כדי לעיין בחוות הדעת של המומחים בעניין הקמתה של תחנת הכוח רידינג ד' ולחוות עליהם דעתו וכן כדי לחבר דו”ח על הדו"חות שחוברו באותו עניין.

תקדים זה בהחלט יכול לשמש בסיס להנהגת שיטה כוללת במינהל המודרני המצויין בג’ונגל פּרקינסוני של ועדות קבועות וּועדות אַד־הוֹק, העורכות סקרים ומחקרים ודו"חות בכפילות ובשילוש, או בסתירה ובניגוד, על אלף נושאים ונושא.

בשיטה הכוללת החדשה, שתיקרא שיטת הפישוט, תוקם ועדה לרישום ועדות; יווסד מכון לעריכת סקרים על סקרים שנערכו; תופעל רשות לתיאום רשויות התיאום, ויוכשרו מומחים שיתמחו במומחים. ואז, סוף־סוף, נוכל לארגן את חיינו ברוח התקופה, ולתכנן צעדנו לפי ממצאים על ממצאים ולא סתם לפי ממצאים בלי ממצאים שעל ממצאים.

וגם המסחר לא פיגר בקביעת תקדימים המפלסים נתיבות חדשים, וכך רשמתי ב־1967:

מודעה על פני עמוד שלם בעתוני ישראל מציעה לעקרות הבית “מטבח כיד המלך” – מערכת רבת חלקים של כלי בישול המשוּוקת על־ידי המועדון המוסיקלי.

אל תגידו שלא טמונות כאן אפשרויות כבירות להעתקת הרעיון לתחומים אחרים – ליישומו, כפי שנוהגים עתה לומר. אפקים מרחיבי אפקים נפתחים לחיינו המסחריים. מעתה יפיץ המועדון המוסיקלי את כלי המטבח שלו, ואילו תקליטים נרכוש במועדון הגולף. מועדון הספרות ישווק רובי־ציד ומועדון הברידג' ירוויח מהפצת תכשירי ניקוי. מועדון הדירה המודרנית יממן פעולותיו בשיווק תוצרת חלב, ומועדון הסרט הטוב ימכור ציוד מחנאות. מועדון התיאטרון יכסה את גרעונותיו בהתחרות עם “סולל־בונה”, ומעדון הטבע ישווק נעלי־בית חמות. זה יכניס גיוון בדפוסי המסחר המאובנים שלנו, וכל המהפכה החיובית הזאת תתחולל בזכות המועדון המוסיקלי, שתפס את עקרון ההרמוניה בין צלילים וריחות (מטבח), במערכת נפלאה של כלי־בישול ברה־מאז’ור…

ולסיום, משהו לחידוש פניו השמרניים של החינוך, שהעתקתי מן העמוד הראשון של “ניו־יורק־טיימס” ב־1966:

"פסיכיאטר מאוניברסיטת הארווארד הציע להנהיג בבתי־הספר לימוד של שתיית משקאות אלכוהוליים. את הוראת השתייה הוא מציע להתחיל במשקאות מהולים במים, בבית־הספר היסודי, ולהמשיך תוך הגברה הדרגתית של חריפות המשקה עד לאוניברסיטה.

בעל ההצעה הוא מוריס חפץ, פרופסור־עוזר לפסיכיאטריה באוניברסיטת הארווארד ומנהל הקליניקה האלכוהולית בבית־החולים הכללי של בוסטון. הצעתו נכללה בהרצאה שהשמיע בכנס האקדמיה למדעים של ניו־יורק, שהוקדש לנושא “אלכוהול ומזון בבריאות ובמחלה”.

יש עוד כמה פסקאות בכתבה ותמציתן ברורה: הפסיכיאטר הנכבד סבור כי אנשים מגיעים לשלבי הדרדרות בהרגלי השתייה שלהם, עד כדי חולי, משום שאינם יודעים כיצד לשתות. ומכיוון שכך, צריך ללמד אותם, להרגילם לשתייה נכונה משחר ילדותם.

בכיתות הנמוכות מציע פרופסור חפץ להסתפק בשרי מהול במים אחר־כך יגבירו את המנה עוד ועוד, עד שלבסוף, עם סיום חוק לימודים, נעשה הבוגר לשתיין־מומחה.

תארו לכם שאני, חנה זמר, הייתי מעלה הצעה כזאת, או מישהו מכם, הקוראים, – מה היו אומרים? מן הסתם היו שולחים אותנו לפסיכיאטר. אך מכיוון שהציע זאת פסיכיאטר, זוהי חדשה לעמוד א' ב“ניו־יורק־טיימס”. כמעט אין גבול לתפלות שאדם יכול להשמיע – ולזכות להקשבה! – כל עוד הוא מלביש אותה בלבוש של טרמינולוגיה מדעית. ואם זה עוד מינוח של פסיכולוגיה או פסיכיאטריה, הרי זה לעילא ולעילא.

ואולי, ההצעה הזאת של הפסיכיאטר ההארווארדי בכל זאת הגיונית? ההנמקה כמעט משכנעת. אך אם כן הדבר, מדוע דווקא שתייה? מפני שהוא מנהל קליניקה אלכוהולית? הייתי מציעה, למשל, שילמדו בבתי־ספר לא רק לשתות, אלא גם לעשן. כמי שעישן בחייו הרבה רבבות של סיגריות ועבר הרבה עשרות הרעלות ניקוטין, אני בטוחה כי מקור הצרה הוא בבליעת העשן. לכן צריך להנהיג לימודי עישון ולעצב את הרגלי העישון הנכונים כבר בגיל הילדות.

כמו־כן נראה לי שכדאי ללמוד בעוד מועד גם משחקי קלפים – אם כי בזה יש לי פחות נסיון. אבל יתכן שאנשים מפסידים הון־תועפות ומשתעבדים ליצר הקלפים, מפני שלא הוקנו להם הרגלי משחק בגיל הפורמאטיבי. ומי שמציע להסתפק בלימוד תיאורטי של בעיות¹־מין במסגרת בתי־הספר, חוטא בתמימות מפגרת, כי האתגר הוא להקנות את ההרגלים הנכונים, כאמור.

אחרי הכל, לא נועד בית־הספר אלא להכין את הנוער להתמודד עם החיים, להסתדר בהם. אפשר בלי לוגריתמים, ממילא שוכחים אותם; אפשר בלי דקדוק, ממילא אין משתמשים בו. נַקנה במקומם דברים מועילים יותר, להמשך דרכם של התלמידים בחיי החברה.

אני מניחה כי פרופסור חפץ התכוון בהמלצותיו בעיקר לבתי־הספר האמריקניים. אבל במרוצת הזמן, אולי באמצעות הסיוע הטכני של ממשלת ארצות־הברית, נוכל גם אנחנו ליהנות מפרי המחקר החדש של הפסיכיאטריה המתקדמת.

מה דעתכם על עומר שריף כמזכיר הכללי של או"ם? לדעתי, הוא יהיה יותר טוב מאו־תנט. בכל אופן הוא יהיה פחות פרו־מצרי ממנו, המצרי הזה.

ומה בדבר ג’ינה לולובריג’ידה כשרת החינוך של איטליה, או ריצ’רד ברטון כיורשו של וילסון? ומדוע רוד שטייגר לא ימשול ב“בית הלבן”?

מאז נבחר רונלד ריגן למושל קליפורניה השעשוע החביב עליו הוא לשבץ שחקנים בתפקידי־אמת. הכל אפשרי.

קליפורניה זו שתפסה את הבכורה מידי ניו־יורק, והיא עכשיו המדינה הגדולה ביותר בארה“ב; קליפורניה זו של קצב־הפיתוח האדיר, של תוספת אלף תושבים חדשים יום־יום; קליפורניה בעלת התאבון העצום לכבישים חדשים, למוסדות חינוך חדשים ולבתי־חולים חדשים; בעלת תקציב היכול לכסות את הגרעונות של מחצית חברות או”ם; קליפורניה זו עם בעיותיה הגזעיות והסוציאליות, הופקדה בידי שחקן מערבונים, אשר ב־55 שנות חייו לא רכש נסיון פוליטי או אדמיניסטרטיבי. הכל אפשרי.

פרנק סינטרה יכול להיות שגריר ארה"ב במוסקווה, ואין כל סיבה לשלול מפיטר לאופורד את ראשית הפנטגון.

תושבי קליפורניה סברו, כנראה, כי מי שיודע לשחק תפקיד של שריף, של שודד, ושל מאהב, יוכל גם לשחק תפקיד של מושל. מסתבר שהוא יכול. אך מכיוון שבמשחק לא די, – הבוחרים משלמים את המחיר.

בעצם, זה מוכרח היה לבוא. בזמן השלטון של המסך הקטן, כאשר הפוליטיקה מתנהלת דרך הטלוויזיה, כאשר איש־ציבור חייב לתת דעתו על צבע החולצה וטיב האיפור וזווית הפרופיל ועיתוי החיוך, כדי לכבוש את לב הצופים – בזמן כזה צריך להיות יתרון לשחקן שכל אלה לחם־חוקו היומיומי.

היתה כאן, לדעתי, התפתחות דו־שלבית: תחילה הפכה הטלוויזיה את הפוליטיקאים לשחקנים, ואחר־כך הפכה את השחקנים לפוליטיקאים.

עכשיו גם לנו יש טלוויזיה. בכל אופן, עוּבר של טלוויזיה. לאט־לאט ילמדו גם אישי־הציבור שלנו להתאים את עצמם למדיוּם החדש, לחקות את יוסי ידין, לשעבד את התוכן לצורה, לחייך כאשר אין שום סיבה לחייך, להיות חביבים כמו חיים יבין.

אבל כל זה רק בשלב הראשון, בשלב שבו הופך הפוליטיקאי לשחקן. במהדורה הישראלית של השלב השני – זה ההופך שחקנים לפוליטיקאים – יתפסו התיאטראות את מקום המפלגות. אצלנו הדברים ממוּסדים יותר, אין בחירות אישיות, וליוזמה הפרטית אין יוזמה.

יש להניח, כי “הבימה” תהיה עמוד־השדרה של השלטון. יוצאי רוסיה הגדולה הם מרכז ההשפעה בישראל, ומה שהיה הוא שיהיה.

אך אל דאגה. הבוחר לא יעניק ל“הבימה” רוב מוחלט; לא אצלנו. היא תצטרך להקים מערך עם “הקאמרי” ו/או עם התיאטרון החיפני. המשא־ומתן יהיה ודאי ממושך גם בגלל ויכוח על קווי־היסוד של הרפרטוּאר, וגם בגלל מאבק על “הליהוק”. אבל האחריות הלאומית תנצח והמערך יקום.

בעיות הליהוק יוסיפו לגרום צרות גם אחרי הקמתו, ואף אחרי השגת איחוד. אבל איש לא יודה כי נאבקים על תפקידים; יגידו שזה מאבק על דמותו ושלמותו של הרפרטוּאר. מדי פעם יאיימו בפילוג ולזמן־מה אפילו יתפלגו. אבל יתאחדו מחדש כי השלטון הוא דבק טוב.

עמדת המיקוח של התיאטרון החיפני לא תהיה נוחה ביותר. חסרה לו יוקרת הוותק הכל־יכול, ושום “ימים של זהב” ו“מנחם מנדל” לא יחפו על גילו הצעיר. אבל הוא יוכל לשחק על הקלף הגיאו־פוליטי ועל קלף יתמוּתו מאבא.

התיקים המרכזיים יישארו – כמובן – בידי “הבימה”. ראשות הממשלה תופקד בידי הגברת הראשונה של התיאטרון העברי; לתיק האוצר ימַנו מן הסתם את שמעון פינקל, בגלל הצלחתו כשיילוק. המועמד לתיק הבטחון ייקבע על פי תחרות בתפקיד המלט.

דז’יגן ותיאטרון “זוית” יקימו גוש בידורי משלהם, ויתלבטו במאבק פנימי על הזרקורים – אבל הסכנה הגדולה שתאיים על האומה בגלל כוונות ההסתערות של פאריד־אל־אטרש, תביא להקמתה של ממשלת ליכוד טלוויזיונית.

היא תמשיך להתקיים כל זמן שתחנות הטלוויזיה הערביות לא יפַנו את הערוצים שלהן. רק גדי יגיל וצמד־התוכים יישארו בבדידות מזהירה, וינסו לחקות אופוזיציה.

וכך ילכו הכל בעקבות שמואל מיקוניס שהיה חלוץ המזנקים מבמת התיאטרון לזירת הפוליטיקה. מי פילל שדווקא זאת תהיה תרומתו של “האוהל” למערך המפלגות בישראל?

נחמו, נחמו התנחמו. לא חשוב מה פני המציאות וגזירת הגורל, לא חשוב מה מציק לנו ומה מעיק עלינו. בקרוב נוכל להיות מאושרים, גם אם לא נהיה מאושרים. כמו עם סמים, רק בלעדיהם. אני, אתם, הם, כולנו. אם רק נרצה, אין זו אגדה.

מנין לי? מחדשות המדע, כמובן. הכל כבר ממוּדע והגיע תור הרגשות להתמַדע.

לפי הידיעה, שממנה אני שואבת את הבשורה המרגשת, הרכיבו באחרונה מדענים מכשיר ביתי קטן המזרים זרמי אושר לראש אדם. ברגע שהמכשיר הזה יוּצא לשוק הכללי, יוכל להבטיח לעצמו את האושר כל מי שיהיה לו כסף לקנותו. מבחינה זו, הפרינציפ לא ישתנה.

אגב, התגלית הבורגנית־דקדנטית הזאת היא של מדענים סובייטים. אבל יש הסכמה מדעית בין־גושית, כי העקרון החשמלי יעיל להבטחת האושר. מומחים אמריקנים אישרו כי אכן, הזרמת זרמי חשמל דרך שתי אלקטרודות, המחוברות לעורף ולמצח, גורמת תחושה של אושר. אלא שיש להיזהר ולהצמיד את הקוטב החיובי לעורף ואת הקוטב השלילי למצח, אחרת הם יוצרים הרגשת דכאון דווקא. ודכאון, כידוע, אפשר להשיג בלי מאמצים מיוחדים.

אם אמנם תנוצל תגלית זו לייצור המוני, יהיה עצוב מאוד. כי אז נוכל להיות כולנו מאושרים ועולם של אנשים מאושרים הוא עולם קפוא וקופא על שמריו. כל הטוב והיפה שנוצר בימי אנוש הוא תולדת השאיפה אל האושר, החיפוש אחרי אותה תחושה נכספת שקשה כל כך להגיע אליה ואי־אפשר להחזיקה. האדם המחפש את האושר הוא המביאו לעולם; האדם שמצאו – חדל לראות ולמרוד ולחתור למציאות טובה יותר.

לפתע לא נצטרך עוד לשאוף לאושר, אלא לתמורתו הכספית. נוכל לקנותו אצל סוכן, כמו מכונית. או בחנות, כמו מקלט טלוויזיה. במחיר נקוב, לפי גודל, דגם ושנת ייצור. אצלנו יהיה אושר תוצרת הארץ, של התעשייה הצבאית בשיתוף הוֹן הסתדרותי, ואושר־יבוא עם מכס מגן, וחוברת הדרכה של המועצה להגנת הצרכן.

אנשים יתחברו עם הזרם וישקעו בנירוואנה. יחדלו לטייל, לקרוא ספר, לצאת לבילויים, לעבוד שעות נוספות ולחפש פתרונות לבעיות. כל רגע חצי־פנוי יישבו בכורסה צמודים לאלקטרודות, נתונים באושר. אם לא יימצאו כמה מזוכיסטים, תרחף סכנת נסיגה על פני התרבות האנושית.

אולי לא יעשו עוד מלחמות ולא יהיו מאבקים פוליטיים. הגנרלים והמדינאים, השלטון והאופוזיציה, העם וההנהגה, כולם־כולם יהיו עסוקים בלהיות מאושרים. המשטרים יסוּוגו לפי אופי הבעלות על המפעלים לייצור אלקטרודות האושר, והקידמה תימדד על־פי מחירן.

ואולי לפי אותו עקרון חשמלי אפשר יהיה לייצר גם רגשות סינתטיים אחרים. הם לא יהיו נחוצים עוד, כי אדם מאושר אינו זקוק לא לאהבה ולא לאחווה ולא לרחמים, שאינם אלא מרכיבים של אושר. אבל תמיד יש אנשים המעוניינים במותרות, והם ירצו לקנות גם קצת חיבה וקצת געגועים, שיעמדו בויטרינה.

מה שמדאיג אותי, זו האפשרות של קלקול במכשירים אלה. יכול להיות קצר, יכולה לקרות תקלה מיכנית, ויכול להיות שמרוב אושר נשכח לשלם את חשבון החשמל וינתקו את הזרם. מה נעשה? אפשר נצא לנסות ולחפש את האושר האמיתי ונמצא את השכנים מחוברים לזרם, בעיניים עצומות ובמבע מטופש של סיפוק עילאי, ומסביב עזובה ואגואיזם ופיגור.

ומה אם (חס וחלילה) תהיה תקלה כללית באספקת החשמל? איחור בהקמת רידינג ד', חבלה, שביתת עובדים? מה אם שוב יהיה קיצוב בחשמל?

צריך לייצר אותם עם טרנזיסטור.

סבתא־של־סבתא לא האמינה בחידושים טכנולוגיים, סבתא חששה מפניהם, ואמא התפעלה מהם. אנחנו בקושי שֹמים לב אליהם. אם נתבשר מחר, שפוּתח כלי־תחבורה אישי מתקפל, שיביא את בעליו למחוז־חפצו בדרך הים, האוויר והיבּשה; שיפעל כמכונית וכמטוס, כספינה וכצוללת, כמסוק וכמעלית גם יחד; שניתן לאכסנו במזוודה בינונית בגודלה ולהרכיבו בשלוש דקות; שיש לו חלקי חילוף המאפשרים לנצלו גם לליטוש רצפות ולגיזום דשאים – לא נופתע הרבה. ידענו שזה מוכרח לבוא, שזה יפותח.

כי אנחנו חיים בתקופה שבה השאלה שוב אינה איך להמציא, אלא מה להמציא שיהיה כדאי להמציאו. הבעיה אינה עוד, איך לספק את צרכיו של אדם, אלא איך ליצור בתודעתו צרכים חדשים על־מנת שאפשר יהיה לספקם. ולכן הולך הפרסום ומתבסס כענף כלכלי חיוני, כי בלעדי הפרסומאי ה“יוצר” את הצרכים, יהיו המהנדס והטכנאי מחוסרי־פרנסה לפחות בארצות השפע.

במאה הזאת, שחידושיה עלו על כל מה שחידשה ופיתחה האנושות בכל תולדותיה, בעשור הזה של טיסה לירח – מה עוד יעורר התפעלות?

אומר לכם מה: הטכנולוגיה הקטנה. לא הטכנולוגיה הבונה פצצות־מיני שכוחן בהרס גדול משל פצצות־האם הענקיות. לא זוֹ הבונה מחשבים החושבים ומשחקים בשח ומחברים מוסיקה; גם לא זו המקימה תחנות־חלל ובתי־זכוכית שראשם בשמים.

אלא הטכנולוגיה הקטנה־קטנה, זו העומדת לרשותו של האדם־הפרט בחיי היום־יום שלו. זו המעניקה לו דברים שאפשר בלעדיהם, אבל נוח יותר אתם; דברים שאינם עולים הרבה כסף, אינם חוסכים הרבה זמן ואינם מביאים הרבה תועלת, אבל מעוררים בך אשליה כי נוצרו למענך, כדי להנעים את חייך, ולא כדי לייעל תהליכי ייצור.

ודאי זה מרשים שפיתחו דחפור תת־מימי הפועל 300 מטר מתחת לפני המים ומופעל על־ידי צוות קרקע. ודאי שחידוש כזה, ככל שתהיה רחוק משימוּש בו, ישפיע על חייך יותר ממכונת־גילוח־ההופכת־מייבש־שערות, שאתה (ורעייתך…) משתמש(ים) בה.

וכי איננו יודעים, כי כוּר להתפלת מים חשוב יותר, חשוב יותר לנו אישית, ממיתקן מגנטי בתוך סיר חשמלי הבוחש את התבשיל מעצמו ובעצמו, בעת הצורך? שטרקטור מועיל יותר ממכשיר ואקוּאום¹ הסופג את הנוזל המלוכלך ממטליות ומסמרטוטים? יודעים. בכל זאת יותר נעים שמכשיר ואקוּם יספוג את המים המלוכלכים ממטלית־הרצפה, משנטפל בה בידינו.

אני חסידה נלהבת של החידושים הבלתי־חיוניים האלה. על רבים מהם אני יודעת רק מתוך קריאה, כי הם זולים מכדי שמישהו ירצה לייבא אותם ארצה.אם לא יעלה מחירם, אי־אפשר לצבור מהם רווחים בשוק המקומי הקטן. אם יעלה מחירם לא יקנו אותם.

טלו, למשל, את מברשת־השיניים בעלת הידית החלולה. בביצועה המשוכלל ביותר היא עולה דולר, אבל היא שווה זהב. כי בידית החלולה מאוכסנת משחת־השיניים; מנענעים את המברשת לפני השימוש, ובתנועת־יד אחת נחסכו חמש הפעולות: לקחת את שפופרת המשחה, להוריד את מכסה־התברוגת, ללחוץ, להחזיר את המכסה, להחזיר את השפופרת למקומה. כשהידית החלולה מתרוקנת מתוכנה, יש מילוי בפרוטות. מאז שהתחלתי לצחצח שיניים, חלמתי על פאטנט כזה.

הנחתי שאם יומצא אי־פעם ויוצא לשוק, זה יהיה בארצות־הברית. אולי יש לה מתחרים בטכנולוגיה הגדולה, יש לה מתחרים רציניים בייצור – בעיקר ביצוא – של מוצרי אלקטרוניקה ומכניקה. אבל היא לעולם תעלה על כולם בפיתוח ובייצור של “שמוֹנצעס”. לפיתוחם של אלה דרוש שוק מקומי גדול של אנשים אוהבי שמוֹנצעס, הבאים בדרך־כלל מן המעמד הכלכלי הבינוני ואין בעולם שכבה רחבה של מעמד בינוני, יחסית ואבסולוטית, כמו בארה"ב. גם אין בשום מקום אחר אנשים רבים כל־כך המוכנים להרוג עצמם בשביל לחיות חיים נוחים, ואין יצרנים רבים כל־כך המוכנים לספק להם חיים כאלה.

ברור כי המוטיבאציה היא כלכלית ולא הומאנית. תכלית כל הפאטנטים האלה היא להניע את גלגלי הייצור ולהבטיח רווחים, לפעמים אפילו על חשבון ההוצאה הציבורית למטרות נעלות יותר. אבל עדיין נשארת בעינה העובדה, כי הציר המרכזי של הפעילות הזאת היא הצרכן, האדם הקטן המשתחרר שלב אחר שלב מן השעבוד לשגרת היום־יום שנראתה הכרחית עוד לפני דורותיים.

אבל נעזוב את הפילוסופיה הסוציולוגית של מברשת־השיניים חלולת־הידית, ולא נקפח את ההולנדים המשווקים אורז בשקיות שבהן גם מבשלים אותו. האורז מוכנס לסיר עם השקית מתבשל בטעמו המקורי ואינו נדבק לסיר. זה מקל מאוד על הבעל העוזר לאשתו להדיח את הכלים, תמורת זה שהאשה עוזרת לו לכבס את הכביסה…

ומה דעתכם על קוביות של קרח (אמריקני) תוסס? ניתן לשמרו במקרר ביתי 30 ימים, לשימוש במי־סודה או במשקה תסיס אחר, פן יהפכו מימיים מקוביות־קרח רגילות.

ואל תגידו שאין טעם בתברוגת המיוחדת המתחברת לבית־נורה רגיל ומשהה את כיבוי האור במשך דקה אחרי לחיצה על המפסק. לעתים מכבים את החשמל ומגששים באפלה כדי להגיע לחדר הסמוך ולהדליק בו אור – או מכתתים רגליים הלוך וחזור. התברוגת חוסכת ברירה בלתי־אידיאלית זו.

אינני יודעת מה יאמרו על כך בשירוּת הזה, אתם כבר יודעים איזה, אבל ב־250 דולר עלובים אפשר לרכוש מכשיר אלקטרוני קטן הנצמד לטלפון ומגלה אם מאזינים לשֹׂיחותינו ומפקחים עלינו, לא עלינו.

מי ששוכח מפתחות ואינו אוהב להטריח את מכבי־האש, ייהנה ממנעול־החיוג הדומה בצורתו ובפעולתו לחוגה של טלפון. לכל מנעול נוסחה שלוֹ בארבע ספרות, הידועה כמובן רק לבעליו. שיטה דומה מקובלת בכספות, אבל יצרני המנעול הביתי טוענים שהוא המשוכלל ביותר והבטוח ביותר בעולם. עם זאת אין ביטוח לזכירת הנוסחה – ואם ישכחוה גם מכבי־האש לא יועילו.

(אגב, שמעתם על הישראלי החסכן שסירב לבזבז כסף על בידור במסיבת יום־ההולדת של בנו הקטן? הבידור המקובל – סרט, קוסם, בובטרון, בדרן – עולה עשרות לירות. מה עשה הישראלי החכם? הכין את הכיבוד, ערך את השולחנות, ובשעה היעודה למסיבה ירד לרחוב עם האישה והילד. כשנתאספו החברה למטה, הכריז האב בבהלה, כי שכח את המפתח בדירה, ואץ לטלפן למכבי־האש. באה מכונית הכיבוי, הציבו סולם־קומות לגזוזטרה, טיפס הכבאי ופתח את הדלת מבפנים. ובכן, היתה הצגת כיף – בחמש לירות!)

נחזור להמצאות החוקיות. הגברות ודאי ישמחו לבּד המיוחד שמשווקת חברת ריגול מניו־יורק: הוא נמכר יחד עם אבקת־קסמים המשנה את צבע הבד בעת כביסה: ירוק לצהוב, חום לכתום, סגול לוורוד – ושמלה חדשה לפניכם. זה יהיה שימושי מאוד לאחר שתחלוף אופנת המראה העירום.

בקליפורניה מוכרים בומרנגים מעולים בגמישותם ובשווי משקלם, לספורט למשחק ולציד. במודעת הפרסומת של החברה נאמר: אם הבומרנג לא יחזור אליכם, יחזור אליכם כספכם…

רשמקול־מצלם המאפשר להנציח שידור טלוויזיה להצגות פרטיות חוזרות הוא חידוש יאפאני לא חדש. חדש הוא הדגם המשוכלל המאפשר להנציח שידורי טלוויזיה בצבעים. אם וכאשר יונהגו בישראל שידורי טלוויזיה צבעוניים, ואם יהיו לנו 2,000 דולר מיותרים פלוס מכס פלוס מס־קנייה – חברת סוֹני לשירותנו. חברה זו פיתחה גם את טרנזיסטור־הרדיו הקטן ביותר בעולם, בגודל מַצָת סיגריות רגיל, ומשקלו 150 גרם.

בכלל, היאפאנים האלה כובשים את שוּקי העולם. אפילו של ישראל. ממצלמות עד פסנתרים, מטרנזיסטורים עד צבעים, ממכונות עד צעצועים. גם הדחפור התת־מימי ומכונת־הגילוח ההופכת מייבש־שערות כפי שהזכרנו – המצאה יאפאנית הם.

האמריקנים מתכוננים להוציא לשוק וידיאופון (טלפון־טלוויזיה) בעוד שנה. היאפאנים, חברת ניפּוֹן־אלקטריק, כבר הוציאוהו לשוק לפני שנה.

והיתה זו חברה יאפאנית שפתרה אחת ולתמיד את בעיית האדים על המראות בחדרי אמבטיה. דווקא כשעולים מן הרחצה ורוצים להסתרק ולהסתדר, מכוסה המראה באדים וצריך להתחיל לנגבה ולצחצחה. הפתרון היאפאני הוא גוף חימום קטנטן מאחורי הראי המונע את השתקעות האדים על הזגוגית.

ומי אם לא היאפאנים הביאו לגברת הממהרת את מספרת־האקספרס הביתי? חברת יו־סי משווקת 16 גלגלים מחומר מיוחד, בעד שמונה וחצי דולרים. מסדרים את השֹׂער בחמש דקות, מפעילים חשמל לשלוש דקות – והנה תסרוקת מושלמת. מי שאינו יושב שלושים דקות תחת המייבש החם, לא יבין חשיבותו של חידוש זה.

אבל איך נדע על כל האמצאות הטובות? סמכו על היאפאנים. יש להם פאטנט גם לזה. הם המציאו סבון שאפשר למקם בו שמונה שכבות של מודעת פרסומת. רוחצים פעם, מתגלה מודעה, רוחצים עוד פעם, מתגלה עוד מודעה, עוד רחיצה עוד מודעה, וכן הלאה. לדעתי, ביאפאנית, זה פו־יה.

ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה: קביעתו של בעל התהילים עדיין נכונה. היא תישאר נכונה עוד זמן רב, כי מדע־הרפואה איננו מבטיח הארכה מהפכנית של חיי־אדם בשלושת הדורות הקרובים.

לבעלי המזל שבינינו ניתנים שבעים־שמונים שנה כדי לחיות, ליצור, ליהנות, לסלול דרך לילדינו אחרינו, ואולי – מי יודע? – לצבור גם איזו קרן קיימת לעולם הבא.

ושליש מן הזמן הקצר והיקר שאין לעצרו ואין להשיבו, אנו מבלים בשינה; באותו מצב של חוסר־הכרה שהיה בוודאי מפחיד מאוד, אילולא היה מוכר כל כך. שליש מן החיים אנו מבלים במצב שצריך היה להיחשב כבזבוז, אילולא היה חיוני לקיום ולניצול שני השלישים האחרים.

בעצם, מדוע הוא נחוץ לנו, המסע היומי הארוך הזה לתוך הלילה? מדוע השינה כל כך חיונית לבריאות הגוף והנפש?

פעם חשבו כי השינה דרושה כדי לנוח. היום חושבים שהיא דרושה כדי לחלום. מבחינה פיסיולוגית – כך טוענים הטוענים – השינה איננה הכרחית. אפשר לתת לשרירים לנוח גם בלי לישון. ואשר למוח, הרי הוכיחו המדידות במה־שמוֹ הזה, באלקטרו־אנצפלוגראף, שהמוח לא נח בשעת שינה. הוא איננו מפחית את פעילותו, אלא משנה את אופייה.

חוקרי השינה המודרניים לא העלו תשובות מספקות ובוודאי לא תשובה מוסכמת לחידת התופעה ששמה שינה. עדיין לא יודעים עליה הרבה, על החלום יודעים באחרונה קצת יותר, וככל שמתגלות עליו עובדות חדשות, כן עולות ופורחות תיאוריות חדשות. עדיין לא ידוע אם הן נכונות יותר מן התיאוריות הישנות שהופרכו. הן בוודאי מבוססות יותר, ובכל אופן –פרוזאיות יותר.

המדע, כמובן, הורס את כל הרומנטיקה. הוא הופך את האדם לנתון סטאטיסטי ולשפן־ניסויים. הוא יהפוך את זוהרו הרך של הירח למקור של אנרגיה זולה, הוא הופך את חלומות־הפז לדיאגרמות.

החלום נחשב לפרק של חיים דמיוניים. החולם כאילו רואה ושומע, פועל ומגיב, חש רגשות וחושב מחשבות. כמו בחיים, אלא שאלה חיי דמיון.

לא מדובר כאן בדימויים המודעים שקוראים להם חלומות־בהקיץ, אותם אריגי משאלות שאנו טווים, תשוקות־הסתר שאנו שוזרים בעלילה של כאילו, משחקי־האשליה שאנו משחקים עם עצמנו. מדובר כאן בחלומות הבלתי־מודעים בשעות השינה, אלה שתפסו מקום כה רב בהרהורי האדם מאז היות האדם, ובספרות כל הדורות.

במצרים העתיקה נמצאו פפירוסים שעניינם פתרון חלומות; בספר בראשית מסופר על יוסף המפענח חלמות פרעה; בתלמוד יש פירושים לסמלים המופיעים בחלום. בספרות היפה החלום המפורסם ביותר הוא, כנראה, חלומה של עליסה בארץ הפלאות, אך יש מלבדו מאות יצירות ידועות פחות – שלא לדבר על ספרים הדנים בנושא מנקודת־ראות פרשנית מדעית, פסבדו־מדעית או סתם שרלטנית.

תמיד ביקשו לפרש חלומות, וזה זמן רב מנסים להבינם. אך רק לפני שנים מעטות התחילו לחקור אותם כתופעה פיסיולוגית: ללמוד איך מתרחש חלום, מהו התהליך הזה, מה תפקידו במערכת הגורמים המשפיעים על האדם.

התחילו לטפל בטכנולוגיה של החלום.

אולי נדמה לכם שלא חלמתם זה זמן רב. לי נדמה שלא חלמתי מעודי. אנחנו טועים. חלמנו בלילה האחרון ובלילה שקדם לו ובכל הלילות שקדמו לו. חלמנו פעמים אחדות כל לילה, החל משעת השעה השניה, בהפסקות של שעה בערך, וכל פעם חלום קצת יותר ארוך, כך שהזמן המצטבר של חלומותינו הגיע לשעה וחצי עד שעתיים, לחמישית מכל שעות השינה שלנו.

אנחנו איננו יודעים זאת, אבל הם יודעים. הם רואים מהירות מיוחדת בתנועות העיניים הישֵנות שלנו ורושמים גלים איטיים בתדירות נמוכה בפעולת המוח המתנדב שלנו, ויודעים שאנחנו חולמים.

החוקרים למדו, כי החלום חיוני לאדם (וליונקים), ואם תישלל מאתנו אפשרות לחלום נצא מדעתנו, ואף נמות. ניסויים באנשים מתנדבים ובחתולים מנודבים העלו, כי יצור שמפריעים בקביעות את שנתו הרגילה, לפרקי זמן מסויימים, נעשה עצבני כלשהו. אך אותו יצור עצמו שמפריעים את שנתו החלומית, לאותם פרקי זמן עצמם – יימצא לוקה בהפרעות נפשיות רציניות.

ובכן, החלום שוב אינו מצרך המותרות של עניים. הוא כורח בריאות וחיים. אך מדוע איננו יכולים ליחות בלי לעשות מה שאיננו יודעים כלל כי אנחנו עושים? ומדוע תינוק חולם מחצית מזמן השינה המרובה שלו, בעוד מבוגר מסתפק בחמישית מן הזמן וישיש בפחות מזה? ומדוע חולמות חיות?

פרויד חשב שהחלום נותן מפלט ליצרים המדוּכאים שלנו ובכך ממלא פונקציה חיונית לחיי הנפש. גם אלה המקבלים את סברתו זו, אף על פי שאין לה כל הוכחות שהן, רואים בה לכל היותר הסבר חלקי. ההסברים הנוספים שלו אינם מוסיפים אלא דווקא גורעים.

התיאוריות החדשות הן מהפכניות יותר. ד"ר כריסטופר אֶבנס, פסיכולוג בריטי, וטד נוימן, מומחה בריטי למחשבים, העלו השערה המקבלת חיזוק בשורת מחקרים – ולפיה ממלא החלום לגבי המוח האנושי אותו הפקיד שממלא התיכנות לגבי המחשב האלקטרוני.

מחשב פועל על־פי מערכות תכניות שהזינו לו והכוללות את פקודות המבצעים שלו. פעילותו השוטפת מחייבת בדרך כלל הזנה של עדכון; תיקון או השלמה של תכניות קודמות.

המוח האנושי הוא מחשב משוכלל לאין־ערוך מן המחשב המשוכלל ביותר. הוא מורכב הרבה יותר ובכוחו לאכסן בשטח קטנטן אינפורמציה מגוונת ועשירה לאין־שיעור מזו שמסוגלים לקלוט מחשבי־הענק. היתרון המהותי של מוח האדם על־פני המחשב האלקטרוני הוא ביכולתו לקלוט בעצמו ולעבד בעצמו את האינפורמציה המצויה. הוא בעצמו מכין לעצמו את התיכנות המכתיב את התנהגותו ופעולותיו ומעדכן את התיכנות בעצמו בהתאם לנסיבות המשתנות או על סמך המידע החדש שהוא קולט ללא הרף.

במלים אחרות, המוח האנושי יכול לפעול בלי מחשב אלקטרוני. אבל המחשב, גם אם הוא עושה בחמש דקות מה ששני מדענים יכולים לעשות בעבודה משותפת של ששים שנה, איננו יכול לפעול בלי המוח האנושי, או בלי מחשב אחר שמאחוריו המוח האנושי.

וכל הפעולות המסובכות האלה של תיכנות ועדכון, שבלעדיהן המוח לא יוכל לפעול כפי שהוא פועל, מתנהלות בו בשעה שאנו חולמים. כך בכך אופן סבורים אבנס ונוימן. לפי התיאוריה שלהם כמות החלימה, ואולי גם כמות השינה עצמה, היא פונקציה של כמות החומר החדש הנקלטת במשך היום. לכן תינוקות, שהכל חדש בשבילם, זקוקים לשינה ולחלימה בכמות מרובה, ואילו זקנים, שיכולת הקליטה שלהם יורדת וסביבתם סטאטית למדי, יכולים להסתפק בשינה וחלימה בשיעוּר פחוּת.

לפי הגירסה הזאת, המוח מעכל בחלום מה שהוא “אוכל” בהקיץ…

מדענים אחרים סבורים שתפקיד החלום הוא ליצור מעין קשר בין התאים הפרימיטיביים שבמוח לבין תאי המחשבה שבו. בזכות זו אדם המתעורר משלב שינה חלומית יגיע לערוּת מלאה מהר יותר משיגיע אליו בהתעוררו משלב של שינה רגילה.

חוקר אמריקני אחד אומר, כי החלום הרגיל התחיל לפני 180 מיליון שנה אצל היונקים חמי־הדם שהרבו לישון. על־ידי מחזוריות בין שינה רגילה לשינה חלומית הם הבטיחו לעצמם מידה גבוהה של כוננות־לערוּת, וממילא כוננות להגנה עצמית תוך כדי מנוחה.

אחרי סברות כאלה, מה רומנטיקה נשארה בחלומות־פז?

הארובה של רידינג ניצבה לגובה בקומה זקופה של מנצח, מזדקרת אל־על כאנדרטה גאה לקרב של (אנשי) הרוח נגד (תחנת) הכוח – שבו הכוח ניצח, כרגיל.

אַל יאוש, מלר"ז. הפסדת קרב, אך עוד נכונו לך מערכות הרבה. נשקף לך עתיד גדול, רב־פעלים, רצוף מעש ותבוסות. כי לפי מיטב חיזויי החוזים, האוויר הצח והמים הצלולים וקצת שקט יהיו אוצרות־הטבע היקרים ביותר של שנת האלפיים.

שנת 2000 עדיין רחוקה מאוד. השמיניסטיות החמודות של היום יהיו אז סבתות כבודות. צעירי הפוליטיקה יהיו בני שמונים ופעוטות הגנונים יפגינו נגדם שיפַנו את הכסאות. גם אלה כבר יהיו אז בעלים בעמיהם ואבות לבנים ונתונים ללחץ של צעירים מהם אשר טרם נולדו.

שנת 2000 היא עדיין רחוקה מרחק של שלושים שנים ארוכות. אך שנת תש"ס הנה היא בשער. רק שלושים שנים קצרות מפרידות בינה לבינינו. פניה מוכרים לנו מפרסומים מדעיים ופופולריים הנקראים כהשתוללות של דמיון פרוע אבל מציאותי, כי המחר התחיל אתמול ואין חדש תחת השמש.

מחברי הפרסומים על פני המחר הם מומחים במקצוע החדש של חיזוי. הם אינם נביאים ואין להם מושג מה יקרה בעוד שלושה חודשים. אבל הם יודעים בדיוק מה יהיה בעוד שלושה עשורים.

ומה שהם מספרים לנו מעורר רגשות מעורבים. נחיה במגאפוליס, בערי ענק צפופות, בתוך גורדי שחקים. נהיה אלמונים בחלון ראווה, נתונים במרוץ קדחתני עם ההתפתחות הטכנולוגית, ובתחרות בלתי־פוסקת כמצוות המשטר המריטוקראטי.

ניאבק על מידה של פרטיות, נילחם על מפלט מן הרעש הגובר והולך, ומן הלחצים הנפשיים של חיים בתוך המון. נגשש דרכנו בין מתגים וכפתורים, ונתגעגע לימים הטובים ההם כאשר השרברב פתר את הבעיות בעשר דקות ובעשרים לירות.

כדור־הארץ יהיה אי של עושר מוקף ברצועה של דלות. שבעה מיליארד נפשות יצטרכו להוציא ממנה לחמם.

כ־60 אחוזים מהם יחיו במדינות מתפתחות (הכינוי האלגנטי לארצות נחשלות); הודו בלבד תמנה יותר ממיליארד נפשות וסין קרוב למיליארד וחצי! השאר יאלצו מדינות תעשייתיות ומדינות שבשלב התפתחות פוסט־תעשייתית מוקדמת – ואגב, “מכון האדסון” הנכבד מסווג את ישראל העתידה בדרגה זו, יחד ברה“מ, אוסטרליה וניו־זילנד ועם גרמניה המזרחית. גרמניה המערבית, לעומת זאת, מסוּוגת בין המדינות שיהיו בשלב הפוסט־תעשייתי המתקדם, עם ארה”ב ובריטניה וצרפת.

ישראל תהיה, איפוא, במקום השני בדירוג ההתפתחות וזה לגמרי לא רע. פירוש הדבר שתהיה לנו רמת־חיים גבוהה עם המון מכוניות בלי מקומות חנייה, ועם וידיאופונים שכל המטלפן אלינו יוכל לראותנו בהם בפיז’מות ובשֹער פרוע ובשכבות קרם עבה על הפנים.

בשביל עקרת־הבית החיים יהיו גן־עדן עלי־אדמות, בתנאי שתעבור קורס לחשמלאות ולאלקטרוניקה. מערכות סינון אוטומטיות ינקו כל פינה וישאבו כל גרגיר אבק. תשלובת של מנגנון הקפאה־הפשרה ושל תנורים מיקרו־גליים תכין את הארוחה למשפחה.

במטבח תהיה גם מכונה שתייצר לפני כל ארוחה צלחות וכלי אוכל אחרים, לשימוש חד־פעמי, מאבקת פלסטיקה זולה. אם חשבתם לרכוש בקרוב מכונה להדחת כלים ותרו על הרעיון; כבר לא כדאי. נחכה למכונה הביתית לייצור כלים.

לא ברור איזו עבודה בכלל תישאר לרובוט לעשותה, אבל ד"ר גלן סיבורג מן הוועדה האמריקנית לאנרגיה אטומית מבטיח שתהיה לנו עוזרת־רובוט. תהיה לה צורת־תיבה, עין אלקטרונית בראש, זרועות אחדות, ולא יצטרכו לשלם בעדה ביטוח לאומי.

בכלל, הבית יהיה אגדה של שכלול, עם קירות אטומים־מפני־רעש שיזרימו חמצן נקי במקום אוורור (האוויר בחוץ ממילא יהיה מזוהם) ועם מזגנים בתקרה שיקיימו טמפרטורה ולחות נוחות וקבועות בכל ימות השנה.

הטלוויזיה בדירותינו לא תהיה דומה כלל לארגז המפלצתי בעל החלון המגוחך שלמענו משעבדים עכשיו הישראלים שליש ממשכורתם החדשית נטו למשך שנתיים. היא תהיה מסך גדול על פני קיר שלם, ובו נקלוט את התכניות האמריקניות ואת התכניות הסובייטיות שישדרו אלינו מן הירח, ואת התכניות המיוחדות שנזמין לעצמנו תמורת תשלום פעוט.

במסך זה יקרינו לנו גם את שיעורי ההשתלמות במקצועות שנבחר, ובשנות אלפיים כולנו נשתלם כל ימינו. יהיה לנו שפע של פנאי ותהיה לנו תחושה מוצדקת של בורות גוברת, כי ההתפתחות תהיה מסחררת ואם לא נדביק אותה בעדכון ידיעותינו, היא תוציא אותנו ממחזור החיים הפעילים.

אכן, ההשתלמות תהיה אחד היסודות השליטים בחברה ויש החוזים אפילו שינוי בחוקת ארה“ב שלפיה יחוייב כל נשיא חדש בהשתלמות משך שנה, לפני היכנסו ל”בית הלבן". יקומו ערי־אוניברסיטה רבות, והכשרונות ישמשו קנה־מידה למעמדו של האדם בחברה. זוהי מריטוקראטיה.

אלא שעם כל הכשרון ועם כל המעמד שיקנה לו הכשרון האדם יישאר אלמוני, כי המוח האנושי הבודד שוב לא יוכל להשתלט על בעיות, והעבודה תתנהל בצוותים. גם הגאונים מבין אנשי הצוות יהיו רק יועצים אלמוניים, כמו כל האחרים – פרט לשדרי טלוויזיה.

אך נחזור למסך הטלוויזיה הרב־תכליתי שעל קיר ביתנו המשופע מתגים. נוסף לכל האמור, נקלוט במסך זה גם את התשדורות שיעבירו אלינו המחשבים על־פי דרישה. בתש"ס נוכל לפנות למחשבים מרכזיים בכל שאלה שהיא, בשפת־דיבור רגילה ונחייג ישיר, והם יענו לנו מיד ולעניין – אלא אם כן יהיו בישיבה. בעוד כמה עשורים המחשבים כבר יהיו כל כך אנושיים שבוודאי יקיימו ישיבות וישתו תה בדיוק כשנזדקק להם. בכל אופן, הישראליים.

אם כן, הבית של תש"ס יהיה מקום נוח ומעניין לשהות בו. חידושי הטכניקה וההמצאות הפנטסטיות בתחום התקשורת יספקו לנו תרבות ובידור, השֹכלה ושעשועים ישר לחדר־המיטות.

אלא שלא לכל המשפחות יהיו דירות משוכללות כל כך. הן יהיו רק למי שיוכל להרשות לעצמו לשלם בעדן. כמו עכשיו. בלשונו של ארתור¹ טאדן מאוניברסיטת פיטסבורג: “ההתפלגות החדה בין קבוצות־הכנסה שונות תימשך ללא שינוי גדול גם בדורות הבאים”. במלים אחרות, יהיו עשירים ועשירים פחות ויהיו מעוטי־יכולת. כמו שנאמר: ולא יחדל העני מקרב הארץ.

אמנם שירותי־הסעד יתפתחו, יתרחבו ויועמקו. אך יחד עם העמקתם תעמיק גם חדירת השלטון לרשות היחיד. שירותיו יצדיקו הצצה לחדרי־הבטן של הנזקק, לחלוקת הוצאותיו, להרגליו בצריכה ולאורח־חייו.

חמורה בהרבה היא הסכנה הצפויה לחייו האינטימיים של הפרט מידי אמצעי התקשורת האור־קוליים החדישים. כבר כיום קל למדי לחדור לרשות־היחיד: אפשר לצלם ממרחקים גדולים בעדשות טלסקופיות משוכללות, אפשר להצמיד מיקרופונים ומשדרים זעירים לסיכה של עניבה, אפשר לעקוב אחרי תנועותיו של אדם במעגל טלוויזיה סגור, לצוֹתת במכשירים אלקטרוניים לשיחות המתנהלות בחדרי־חדרים, לגלות את תכנם של דברי דואר מבלי לפתחם.

מחר כל אלה ייראה כמשחקי ילדים. ההתפתחות הטכנולוגית החזויה תאפשר פלישה עמוקה ממש לחיינו הפרטיים, גם בלי שנדע על כך. לא נוכל למנוע מן האח הגדול או מאחים קטנים, מזרועות השלטון או מגורמים פרטיים רבי־כוח, כי יפשיטוּנוּ בבילושם עירום ועריה, יפשפשו במעשינו, יעקבו אחרי תנועותינו, יחשפו סודותינו, יבחנו כליות ולב (שתולים) וינסו לגלות את מחשבותינו הכמוסות ביותר.

קשה לומר שזוהי תחזית סימפטית. לדעת הארי קאלבן, פרופ' למשפטים באוניברסיטת שיקאגו, חייבים לחקור אנשי הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה כיצד ישפיעו הצמצום בחופש הפרט והפגיעה ברשות היחיד שלו על בריאות נפשו. קאלבן מטיל ספק, אם אמנם תוכל הרשות המשפטית להתייצב בשער ולהגן על הפרט מפני חדירה לתחומו, אך לדעתו יקומו מוסדות מיוחדים שתפקידם יהיה להבטיח לנו כמה רגעי פרטיות במסגרת החיים־בחלון־הראווה של המאה הבאה.

נוסף לזה תאבד לנו גם “הפרטיות האינטלקטואלית”, זו המתאפשרת בקריאה ובמחשבה אגב קריאה. הסוציולוגים אומרים כי נוהגי הקריאה המקובלים כיום ייעלמו בעוד דור. האדם בתש"ס ישתמש בעיקר באמצעים אלקטרוניים כדי לרכוש דעת ומידע.

כאילו לא די באלה, מבטיחים לנו גם התערבות בחדר־המיטות. השלטונות יעשו מאמץ להגביל את הילודה מפחד התפוצצות האוכלוסיה. יש החוזים אפילו לידה על־פי רשיון. אך תמורת זאת יוכל כל זוג לבחור ולקבוע את המין של ולדו. מי שירצה בן יודיע על כך לחסידה המעבדתית, ומי שיעדיף בת – בת תהיה לו.

לא ברור כיצד זה ישפיע על הרכב האוכלוסיה בעולם. כל זמן שהסידורים הם פרימיטיביים כבימי בראשית, הטבע יוצר איזון כמעט מושלם בין זכרים ונקבות. אבל כשאנשים יתחילו להתערב בעניין, ודאי יצטרכו להקים איזה משרד ממשלתי שידאג לתיאום ואיזון, – וישכנע את ההורים לבחור בבן או בבת לפי הצורך הסטאטיסטי.

אבל לפחות זאת מבטיחים לנו החיזויים כי בעשרות השנים הקרובות לא יהיו ניסויים גנטיים להשבחת גזע האדם ולא יהיו חידושים ביולוגיים מהפכניים במין האנושי.

התינוקות, ברוך השם, יוולדו בדרכים קונבנציונליות בהחלט.

למרבה הצער, לא יחול גם שינוי מהפכני בתוחלת החיים של האדם. אמנם, הרפואה תתקדם, ישתכללו התרופות נגד מחלות נגיפיות, מחלות־לב הכרוכות בסתימת העורק הראשי ייעלמו, ויהיו דרכי ריפוי לרוב סוגי הסרטן. אי־שם במאה ה־21 עשוי המדע להצליח להאריך את חיי האדם עד 120. אתם ואני כבר לא נהנה מזה.

עיקר שכחתי: במאה הבאה יעמוד מדע הרפואה חסר־אונים מול הנזלת, בדיוק כפי שהוא עומד היום. הדרך היחידה לרפאה היא להפוך אותה לדלקת־ריאות שאותה יודעים לרפא. מכיוון שזאת דרך מסובכת מדי, נמשיך להתעטש. אסותא!

הפעם זכיתי ומלאכתי נעשתה, בעיקרה, בידי אחרים. מה שתקראו להלן נכתב ברובו ע"י מר קופף המשמש מנהל התכנון התעשייתי במחלקת הפיתוח של מערכות מתקדמות של חברת אַי. בִּי. אֶם., והאמינו לי שלא מתוך עצלות העתקתי קטעים נבחרים מדבריו. פשוט, הנחתי כי העלון של אַיי. בִּי. אֶם. איננו מגיע לידי הציבור הרחב, וחבל שיפסידו את פניני החזון והשראת־הרוח בתחזית על החיים המתוקים שאנו צפויים להם בעוד 17 שנים בזכות תחנת־קשר אוניברסלית שתפותח עד אז.

מר קופף מניח שניטיב יותר להבין את אשר תעשה למעננו המפלצת האלקטרונית הקטנה, אם ידגים לנו את הדבר בצורה סיפורית־עממית, על־ידי תיאור בוקר אחד בחייה של משפחת איקס – משפחה טיפוסית ברובע־מגורים טיפוסי של עיר טיפוסית, בארצות־הברית. מסתבר שבעידן המחשבים הביתיים כולנו נהיה אנשים טיפוסיים בבתים טיפוסיים עם סדר־יום טיפוסי שיתמלא בדרך טיפוסית. זה מטפס על העצבים, נכון?

ובכן באותו בקר טיפוסי בשנת 1986 קמה הגברת מאוחר, כרגיל. היא פטורה מייסורי השכמה גם בבוקר זה, אף־על־פי שבערב היא מצפה לאורחים. שכן, לפני לכתה לישון היא הזינה את המחשב שלה ברשימת המאכלים (הטיפוסיים) שתגיש ל־30 המוזמנים, ועתה היא שקטה ובטוחה שהכל יהיה בסדר גמור.

סוף־סוף היא קמה ופוקדת על המחשב לאפות בּצקניוֹת לארוחת הבוקר. מה יש לדבר? המחשב עושה זאת תוך דקות ספורות. יתר על כן, הוא גם מורה למערכת המטבח האוטומטית שתגיש את הבצקניות יחד עם קפה. בינתיים קורא אדון איקס את העמוד הראשון של עתון־הבוקר, המוקרן על־ידי תחנת הקשר האוניברסלית על מסך רחב המכסה קיר. אחר־כך, לוחץ מר איקס על הכפתור המפעיל מכונת־כתיבה; כפתור אחר מקשר אותו עם הבורסה; לוחץ על כפתור נוסף והנה, על הקיר נפרשת – נחשו מה? מודעה המהללת את מעלותיו של מחשב ביתי חדש… נפלא.

אבל זה עוד לא כלום. כי מר איקס נפרד מאשתו, עולה במעלית לרחבת־הגג ושם ממתינים לו אופני־טייס הקשורים למערכת תובלה המונית מהירה. את דקות הטיסה המעטות בין ביתו למשרדו מבלה מר איקס בהתבוננות שקטה בעולם שמתחתיו, שם מתנהלת שיירה אין־סופית של מכוניות אשר מהירותן ומהלכן מכוונים על־ידי בקרה אלקטרונית מרכזית. מסתבר שדקות אלה הן הנעימות ביותר ביומו של מר איקס; הן משרות עליו תחושה נפלאה של השתייכות להשגחה אלקטרונית עליונה הפוקחת עין על כל מה שמתחת לפני השמש.

נדמה לי שזה המשפט הנשגב ביותר בסיפור המלבב של מנהל התכנון התעשייתי במחלקת הפיתוח של מערכות מתקדמות של חברת אַיי. בִּי. אֶם. נפשי ממש יוצאת לשנת 1986, כאשר נזכה לתחושת ההשתייכות הנפלאה להשגחה האלקטרונית העליונה.

אבל גם זה אינו הכל, גבירותי ורבותי, כי אחרי שמר איקס טס לעבודה, יושבת רעייתו בכורסה הטיפוסית שלה ומכוונת את הרדיופון אל זלצבורג כדי לשמוע קונצרט חגיגי בניצוחו של ליאונרד פינקלשטיין. פתאום מפריעה לה קריאתו של בנה החולה. מיד מתעורר מצפונה, והיא מתקשרת עם רופא־המשפחה. הנה, מופיעים פניו הנעימים של זה על מסך הטלוויזיה הפנורמית של תחנת הקשר האוניברסלית, שבעזרתה הוא בודק את הילד מרחוק. זו רק הצטננות קלה, תודה לאל.

ברושם ההתרגשות שעברה עליה לוֹחצת הגברת איקס על כפתור ירוק בתחנת הקשר האוניברסלית הכל־יכולה, וזו מייצרת בדקות ספורות שמלה פרחונית הדוקה לגוף. השמלה עשויה מחומר פלסטי ומצויידת בתרמוסטט פנימי השומר על טמפרטורה ממוזגת סביב גופה של מרת איקס. אמנם מסתבר שגיזרת השמלה לקוּיה במקצת (ודאי בגלל ההתרגשות בעת שהגברת לחצה על הכפתור), אבל זה לא נורא. ככלות הכל, השמלה נועדה לשמש אותה שעות אחדות בלבד. אחר־כך שוב תלחץ על הכפתור.

באנחה עמוקה שוקעת הגברת איקס בכורסה. היא עייפה מאוד מעבודת הבוקר. בשמץ של קנאה היא מהרהרת בחיים הטובים והמתוקים הצפויים לה בשנת 2000, כאשר לרשות הבריות יעמדו מכונות משוכללות באמת…

כך מסיים מר קופף את סיפורו המופלא. אבל ספק אם אמנם זה סיומו. שכן בשנת 2000 תתגעגע הגברת איקס לשנת 2020, כאשר יהיו מכונות משוכללות עוד יותר עם השגחה אלקטרונית עליונה עוד יותר, ועם כפתורים רבים עוד יותר בתחנת קשר עוד יותר אוניברסלית.

הלימודים מושבתים ושטח האוניברסיטה מזכיר שדה־קרב. הפגנות סטודנטים סוערות נמשכות זה ששה ימים. המפגינים נושאים תמונותיהם של מאו־צה־טונג, צ’ה גווארה ורודריגז קדישזוגר. הם דורשים דמוקראטיזציה בניהול האוניברסיטה, מודרניזציה בתכנית הלימודים, ליבראליזציה בציונים ומוות לרקטור. הם תובעים אספקה חפשית של אֶל־אֶס־די, ניתוק התארים האקדמאיים מן ההישגים הלימודיים והשמדה מידית של פורמוזה. אחד נהרג, עשרה נפצעו ועשרות נעצרו בהתנגשויות בין המפגינים והמשטרה.

מנין באה ידיעה מלבבת זו? מקליפורניה או מניו־יורק, מפאריס או ממדריד? מכל אלה גם יחד, וכן מרומא ומטוקיו, מברלין המערבית וממקסיקו־סיטי, מרוטרדם ומקאהיר, מפראג ומלונדון.

התפרעויות סטודנטים ונוער היו לתופעה החברתית הנפוצה של הזמן החדש, ויש בהן מן האוניברסליות המבורכת. המניעים בוודאי שונים ממקום למקום, אך הגילויים דומים: מרד נגד המימסד, מטרות מבולבלות ואמצעים אלימים.

לפתע הכל התחילו להתגעגע ל“דור האספרסו” המושמץ של אמש, לנוער האדיש שהאבות הטיפו לו בעליונוּת מוסרית: בימינו האוניברסיטה היתה מרכז של תסיסה חברתית. אצלכם היא מכון מקצועי ומועדון בילויים. אינכם חושבים אלא על הבידור שלכם ועל הקאריירה שלכם.

והנה “דור האספרסו” השתגע והפך לדור המפגינים. פתאום איכפת להם. לא ברור מה בדיוק איכפת, אבל איכפת נורא.

והכל התחילו לנתח ולפרש ולהסביר את התופעה החדשה. הסוציולוגים מדברים על ניכור, הפדגוגים על הפקרות, הפסיכולוגים על תיסכול, השמרנים על פרי־הבאושים של החינוך המודרני, הסטאטיסטיקאים על מיעוט־העושה־רוח, ואנשי־דת על החלל הפנימי הריק בימי כיבוש החלל החיצון.

כל מישהו־משהו למצוא הסבר לתופעה המידבקת. האדם מן השורה סבור כי הסטודנטים של היום סובלים מהיעדר דאגות; לא חסר להם דבר, יש להם עודף של מרץ, אין להם אתגר, ולכן הם נעשים מהפכניים־של־לא־כלום.

שמאלנים בלי אידיאולוגיה, אידיאולוגים בלי כיווּן, ניהיליסטים, אנרכיסטים. מאואיסטים־בגרוש, חמומי־מוח מבולבלים, מפירי־סדר אינפנטיליים, מורדים לשם מרד.

אבל יש גם המבינים אותם. יש הזוכרים את נעוריהם ואת האימרה, כי “כל מי שאינו מהפכן בגיל 20 – אין לו לב; וכל מי שנשאר מהפכן בגיל 40 – אין לו ראש”. ואם אפשר היה לסלוח על אהדה פרו־סובייטית לפני שלושים שנה, אפשר לסלוח על אהדה פרו־סינית היום. בסין לפחות אין רצח המוני.

יש גם המודים, כי מצוי יותר מגרעין של צדק בטענותיהם הקונקרטיות של הסטודנטים על נוהלים מאובנים וסדרים מפלים ותפיסות שאבד עליהן הכלח.

וגם כשהם מוחים בלי לדעת בדיוק נגד מה הם מוחים, ומורדים בלי לדעת בבהירות למען מה הם מורדים, הרי הם פועלים מתוך תחושה בריאה; בריאה יותר משל אלה הממשיכים בשיגרה הרוגעת של סדר־אתמול, תלושים מן המחר שכבר התחיל.

המורדים האלה שנולדו אתמול, לא הכירו את המציאות של שלשום שעיצבה את הדפוסים החברתיים של היום. הם רואים כי החברה מתכוננת לקבל בהם גם את פני המחר. הם חשים בפער שבין ההיערכות החברתית השמרנית ביציבותה לבין התמורות הכבירות המתחוללות בלי־הרף ומשנות פני עולם וחיי אדם. כאותו ילד, הפתי הקטן, שצעק: “המלך הוא עירום”, בעוד קהל המבוגרים התפעל מיפי הבגדים שלא היו ולא נבראו, כך מעיזים הנערים הבלתי־מחונכים האלה לראות שהחברה לא סיגלה לעצמה לזרם השינויים המציף אותה. הם מוחים על השיתוק הרעיוני המלווה את המהפכה המדעית; הם חשים כי כאן משהו פגום מיסודו, ואם כי אינם יודעים איך לתקן את הפגום ונתפסים לשטויות – הם מתריעים ומזעיקים.

ואולי אלה הם הסברים מורכבים יותר מדי ומבוססים פחות מדי. אולי צדק נשיא ליבריה ויליאם טבמן בהסברו המשעשע בפשטותו: לדעתו, בכל אשמות האמהות המודרניות הסוגדות ליפי הגוף ואינן מניקות עוד את פרי־בטנן. בני הנוער של היום ינקו חלב בהמות, ולא פלא שהם מתנהגים כבהמות… נאום הנשיא טבמן.