הפעם זכיתי ומלאכתי נעשתה, בעיקרה, בידי אחרים. מה שתקראו להלן נכתב ברובו ע"י מר קופף המשמש מנהל התכנון התעשייתי במחלקת הפיתוח של מערכות מתקדמות של חברת אַי. בִּי. אֶם., והאמינו לי שלא מתוך עצלות העתקתי קטעים נבחרים מדבריו. פשוט, הנחתי כי העלון של אַיי. בִּי. אֶם. איננו מגיע לידי הציבור הרחב, וחבל שיפסידו את פניני החזון והשראת־הרוח בתחזית על החיים המתוקים שאנו צפויים להם בעוד 17 שנים בזכות תחנת־קשר אוניברסלית שתפותח עד אז.

מר קופף מניח שניטיב יותר להבין את אשר תעשה למעננו המפלצת האלקטרונית הקטנה, אם ידגים לנו את הדבר בצורה סיפורית־עממית, על־ידי תיאור בוקר אחד בחייה של משפחת איקס – משפחה טיפוסית ברובע־מגורים טיפוסי של עיר טיפוסית, בארצות־הברית. מסתבר שבעידן המחשבים הביתיים כולנו נהיה אנשים טיפוסיים בבתים טיפוסיים עם סדר־יום טיפוסי שיתמלא בדרך טיפוסית. זה מטפס על העצבים, נכון?

ובכן באותו בקר טיפוסי בשנת 1986 קמה הגברת מאוחר, כרגיל. היא פטורה מייסורי השכמה גם בבוקר זה, אף־על־פי שבערב היא מצפה לאורחים. שכן, לפני לכתה לישון היא הזינה את המחשב שלה ברשימת המאכלים (הטיפוסיים) שתגיש ל־30 המוזמנים, ועתה היא שקטה ובטוחה שהכל יהיה בסדר גמור.

סוף־סוף היא קמה ופוקדת על המחשב לאפות בּצקניוֹת לארוחת הבוקר. מה יש לדבר? המחשב עושה זאת תוך דקות ספורות. יתר על כן, הוא גם מורה למערכת המטבח האוטומטית שתגיש את הבצקניות יחד עם קפה. בינתיים קורא אדון איקס את העמוד הראשון של עתון־הבוקר, המוקרן על־ידי תחנת הקשר האוניברסלית על מסך רחב המכסה קיר. אחר־כך, לוחץ מר איקס על הכפתור המפעיל מכונת־כתיבה; כפתור אחר מקשר אותו עם הבורסה; לוחץ על כפתור נוסף והנה, על הקיר נפרשת – נחשו מה? מודעה המהללת את מעלותיו של מחשב ביתי חדש… נפלא.

אבל זה עוד לא כלום. כי מר איקס נפרד מאשתו, עולה במעלית לרחבת־הגג ושם ממתינים לו אופני־טייס הקשורים למערכת תובלה המונית מהירה. את דקות הטיסה המעטות בין ביתו למשרדו מבלה מר איקס בהתבוננות שקטה בעולם שמתחתיו, שם מתנהלת שיירה אין־סופית של מכוניות אשר מהירותן ומהלכן מכוונים על־ידי בקרה אלקטרונית מרכזית. מסתבר שדקות אלה הן הנעימות ביותר ביומו של מר איקס; הן משרות עליו תחושה נפלאה של השתייכות להשגחה אלקטרונית עליונה הפוקחת עין על כל מה שמתחת לפני השמש.

נדמה לי שזה המשפט הנשגב ביותר בסיפור המלבב של מנהל התכנון התעשייתי במחלקת הפיתוח של מערכות מתקדמות של חברת אַיי. בִּי. אֶם. נפשי ממש יוצאת לשנת 1986, כאשר נזכה לתחושת ההשתייכות הנפלאה להשגחה האלקטרונית העליונה.

אבל גם זה אינו הכל, גבירותי ורבותי, כי אחרי שמר איקס טס לעבודה, יושבת רעייתו בכורסה הטיפוסית שלה ומכוונת את הרדיופון אל זלצבורג כדי לשמוע קונצרט חגיגי בניצוחו של ליאונרד פינקלשטיין. פתאום מפריעה לה קריאתו של בנה החולה. מיד מתעורר מצפונה, והיא מתקשרת עם רופא־המשפחה. הנה, מופיעים פניו הנעימים של זה על מסך הטלוויזיה הפנורמית של תחנת הקשר האוניברסלית, שבעזרתה הוא בודק את הילד מרחוק. זו רק הצטננות קלה, תודה לאל.

ברושם ההתרגשות שעברה עליה לוֹחצת הגברת איקס על כפתור ירוק בתחנת הקשר האוניברסלית הכל־יכולה, וזו מייצרת בדקות ספורות שמלה פרחונית הדוקה לגוף. השמלה עשויה מחומר פלסטי ומצויידת בתרמוסטט פנימי השומר על טמפרטורה ממוזגת סביב גופה של מרת איקס. אמנם מסתבר שגיזרת השמלה לקוּיה במקצת (ודאי בגלל ההתרגשות בעת שהגברת לחצה על הכפתור), אבל זה לא נורא. ככלות הכל, השמלה נועדה לשמש אותה שעות אחדות בלבד. אחר־כך שוב תלחץ על הכפתור.

באנחה עמוקה שוקעת הגברת איקס בכורסה. היא עייפה מאוד מעבודת הבוקר. בשמץ של קנאה היא מהרהרת בחיים הטובים והמתוקים הצפויים לה בשנת 2000, כאשר לרשות הבריות יעמדו מכונות משוכללות באמת…

כך מסיים מר קופף את סיפורו המופלא. אבל ספק אם אמנם זה סיומו. שכן בשנת 2000 תתגעגע הגברת איקס לשנת 2020, כאשר יהיו מכונות משוכללות עוד יותר עם השגחה אלקטרונית עליונה עוד יותר, ועם כפתורים רבים עוד יותר בתחנת קשר עוד יותר אוניברסלית.