העפעפיים כבדים, הגרון ניחר. מרחוק מזדחל כאב־ראש עמום, על הפרקים נסוכה לאוּת. קשה לישון וקשה לנשום והכל מעצבן.
“אוף, איזה חמסין! איני זוכר כמותו מימי”. מי מאתנו אינו אומר זאת מדי פעם? בצדק.
אם נדמה לכם – כפי שאמנם נדמה לכולנו – כי החמסין של עכשיו קשה מבשנים הקודמות, אתם עלולים לטעות מבחינה אובייקטיבית, אבל תצדקו סובייקטיבית.
שכן מסתבר, כי לחמסין יש השפעה מצטברת על בגוף, ליתר דיוק על יותרות־הכליה, וכי במרוצת הזמן הולך ונחלש כושר־ההסתגלות שלנו לתנאי־היובש החמסיני.
בימים של סבל מרודן האקלים הזה נוכל, איפוא, להתנחם בתחזית שבעתיד נסבול ממנו יותר. השפעתו הקשה עלינו תלך ותגבר. איזו נחמה!
עכשיו קוראים לו שרב. השרב איננו נעים יותר מן החמסין, אבל הוא עברי יותר. הוא לקוח מישעיהו (מ"ט, י') שם נאמר: “לא ירעבו ולא יצמאו, ולא יכּם שרב ושמש”. זאת היתה, כנראה, הבטחת בחירות.
אך ככל שנקרא לו שרב, כאשר הוא מופיע – הוא ממש חמסין. כולנו יודעים כי חמסין הוא חמישים בערבית, והערבים כינו את ימי היובש בשם זה מפני שהאמינו כי יש 50 ימים כאלה בשנה, בין האביב לקיץ ובין הקיץ לסתיו.
הקלימטולוגים אומרים שזה לא נכון. יכולים להיות חמישים ימים כאלה בשנה, או פחות או יותר, והם יכולים להופיע – ומופיעים – בכל העונות. הצרות אינן נעוצות בטמפרטורה הגבוהה אלא בלחות הנמוכה, וזה חל בחורף כמו בקיץ.
גם זו לא נחמה. ככלל, אין נחמות בשרב. אף לא צרת־רבים. אומרים כי ה“פאֶן” המרכז־אירופי גרוע מן השרב שלנו, וכי רוח “סנטה אנה” הפוקדת את קליפורניה אימתנית עוד יותר, וכי אין מה להתגעגע גם ל“מיסטרל” של צרפת, או ל“לבצ’ה” של ספרד ול“שירוקו” של איטליה ול“צ’ינוק” במורדות האנדים של ארצות־הברית. אין לאן לברוח.
אתה כלימון סחוט במסחטה חשמלית וחולם על עירום בפינה צוננת. אבל אין ברירה, צריך לעבוד, צריך לבצע את פעולות־החולין כרגיל. אתה מתנער ושולח צו־גיוס לגוף ולנפש, מעין צו־התייצבות של שעת־חירום.
זאת אינה התחכמות שלי. זוהי הגדרה של רופאים האומרים, כי השרב מטיל את האדם למצב של דחק וכדי להתנגד לו ולהסתגל אליו צריך להזעיק לעזרה את יותרת־הכליה ואת ההיפותאלאמוס – זה חלק המוח המפקח על הפעילות הרגשית, על השינה, על הטמפרטורה של הגוף, על מאזן־המים שבו, ועל עוד דברים. הוא עסוק מאוד, ההיפותאלאמוס.
אם אינכם מרגישים־על־הגובה בימי שרב, אל תדאגו. זה בהחלט נורמלי. התגובה של אדם רגיל במצב כזה היא ירידה בערנות, עייפות מוגברת, חולשה כללית, ומצד אחר – מתיחות רבה מן הרגיל, נדודי־שינה, תחושה של חוסר־נוחות ואי־שקט מוגבר.
בקיצור, מרגישים כאותו יהודי שפנה לרופא והתלונן: “דוקטור, אני חש לחץ בחזה וצריבה בגרון ודקירות בגב ועווית בבטן; הרגליים כושלות והעיניים דומעות, הידיים רועדות והראש כואב, וגם אני עצמי אינני מרגיש כל כך טוב”.
גם החיות סובלות משרב ומתגוננות מפניו. בדרך־כלל הן מסתתרות במערות ובנקיקים ומצמצמות את שיעור ההתנדפות של הנוזלים מגופן, בהקפידן על מקסימום של מנוחה ומינימום של תנועה. זוהי שיטה טובה גם לבני־אדם, אבל מי יכול להרשות לעצמו חיי מותרות של חייה?
החיות בשבי מנסות להקל על עצמן כל אחת על־פי דרכה. הפיל עושה מקלחת – שואב מים בחדקו ומתיזם על גופו; הקרנף מתפלש בבוץ; הקופים מסתתרים בתאיהם. העופות הופכים את עצמם למאווררים, משיקים כנפיהם בכל הכוח, אם נשאר להם כוח, ומצננים את הגוף. בדרך־כלל, מגלים בעלי־החיים אפאתיה גמורה בימי־שרב, כי אין לרשותם קשרים כדי לשלוח צו־גיוס להיפותאלאמוס.
אינני מתיימרת למסור כל זאת בסמכות של בקי. פשוט, ישבתי בארכיון ביום שרב וחיטטתי בחומר על השרב. הרי כבר אמר אנטישמי מפורסם אחד: “אל תאמרו לי מה היא ספרוּת. אני יודע. ספרות היא מה שמעתיק יהודי מעשרה יהודים אחרים”. מכיוון שאני מסתפקת ברמה עתונאית, אין צורך להעתיק מרבים כל־כך.
אך אילו רציתי למסור כאן כל מה שהעתקתי בנושא זה, היה השרב הקרוב משפיע עליכם השפעה קשה עוד יותר. כי הייתם למדים שהוא משנה את ההומיאוסטאזיס שלנו, כלומר מפר את היציבות הפנימית של גופנו; הוא משפיע על פעילות המערכת האנדוקרינית שלנו ועל רמת הנאורו־הורמונים שלנו, וגורם להפרעות במאזן האלקטרוני בגוף שלנו, ועוד כהנה וכהנה.
כל התופעות הפיסיולוגיות האלה יהיו חמורות יותר אצל אדם הנאבק עם בעיות פנימיות או חיצוניות, מאשר אצל אדם החי בתנאי שלווה. לזה קוראים סוציאל־פסיכולוגיה שרבית.
לשירות הטלפונים בארץ יש, כנראה, בעיות סוציאל־פסיכולוגיות, כי הנאורו־הורמונים של הטלפונים הישראליים ירודים מאוד בימי השרב.
אפילו המחשבים עלולים להשתגע בחמסין וכדי להבטיח את צלילות דעתם האלקטרונית יש לשמור על טמפרטורה אחידה בתא הזכוכית המשכן אותם.
האמת היא, שזו הדרך הטובה לשמור גם על צלילות דעתו של האדם ביום שרב. פשוט, מיזוג אוויר. כאשר אין מיזוג־אוויר ובמקום שאין מיזוג־אוויר, ניסיתי באחרונה להפעיל שיטה חדשה: אני אומרת לעצמי שאם אפשר לפעול בתנאי־שרב במדבר סיני ובבקעת־הירדן, אפשר לעשות זאת בלי קושי בתל־אביב ובירושלים. וזה עוזר! כנראה שזה משכנע את ההיפותאלאמוס שלי המפקח בין השאר גם על הנציונל־פוליטיקה השרבית.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.