כדי להיות ציוני,
אין צורך להיות משוגע –
אבל זה עוזר…
(חיים וייצמן ז"ל)
הישראלי המצוי, אם יש ישראלי מצוי, הוא ככל האדם – אבל שונה. ככל “גוי”, אבל אחר. ככל יהודי, אבל לא בדיוק.
הישראלי הוא מזיגה הרמונית של ניגודים קטביים. הוא אינדיווידואליסט קולקטיבי. הוא סנוב עממי. הוא פקעת רוגעת של עצבים רוטטים. הר־געש של קור־רוח. הוא אידיאליסט חמרני, ריאליסט המאמין בנסים, קוסמופוליט הדוגל בלאומיות. הוא נרגן כשהמצב טוב, ושליו שהמצב חמור. הוא אדם לעת מבחן, החי חיים נורמליים בהחלט בתנאים בלתי־נורמליים לחלוטין.
הישראלי המצוי הוא בלתי־פורמלי. כתכונה בודדת חוסר הפורמליות אופייני לו יותר מכל תכונה אחרת ונותן ביטויו בכל התחומים – בלבוש, בהתנהגות, במגע חברתי, בחינוך בניו. במידה רבה, אפילו בצבא, ובמידה רבה מדי (לדעת הממונים על הביקורת) בניהול ענייני הכלל, במשק ובמינהל.
נכון, הישראלי נטש את מה שהיה פעם “הלבוש הלאומי” שלו בארץ־ישראל: מכנסי החאקי וחולצת החאקי שמורים עכשיו בארון לימי השירות במילואים, וכובע הטמבל משמש את הקריקטוריסט יותר מאשר את האזרח הממוצע. אבל הוא ממשיך לטפח את התרבות המקורית של הצווארון הפתוח.
הוא לא יענוב עניבה בקיץ וחש עצמו חפשי להופיע בלעדיה כמעט בכל מקום וכמעט בכל הזדמנות, עם מקטורן או בלעדיו. אפילו בקבלת־פנים בבית הנשיא, ולא ייצא דופן. אפילו בישיבות הממשלה אם ייבחר לממשלה.
יש אמנם אי־אלו מסעדות ומועדונים המחייבים את לקוחותיהם ב“מראה מכופתר” (אחד מאלה אף סירב לארח שר בישראל שבא לסעוד בלי חליפה ועניבה). אבל במקומות אלה מרובים בדרך כלל השולחנות הריקים.
הישראלי המצוי אינו יודע את ההבדל בין “עניבה שחורה” לבין “עניבה לבנה” חוץ מן הצבע, והוא ירגיש עצמו כאידיוט, אם ייאלץ להופיע בסמוקינג ועניבת־פרפר (קצין ישראלי בכיר, שצילמתיו במדי־השרד של צה“ל המיוחדים לאירועים רשמיים בחו”ל, השביעני אלף שבועות שלא אַראה את הצילום בארץ, כי יצחקו לו. בשבילנו זה כמו באופרטה…).
כמובן, תרבות הצווארון הפתוח צמחה על רקע האקלים החם שלנו. אבל וושינגטון, למשל, חמה בקיץ הרבה יותר מתל־אביב, ולעומת ירושלים אקלימה ממש סוּב־טרוֹפּי. בכל זאת לא תמצאו עם אדם המכבד את עצמו בלי עניבה. הוא סובל כדי לא להפר מוסכמות. ודאי, יש שם מיזג־אוויר ברוב המקומות ואחרי אמבטיית־הזיעה ברחוב המחניק אפשר להינפש באוויר הצונן של המשרדים והבתים. אולי גם אצלנו ייעלם הצווארון הפתוח כאשר מיזוג־האוויר יתאזרח כתופעה כללית. ואולי לא. מי נביא וינבא?
האח החרפי של הצווארון הפתוח הוא האפודה. אפודה במקום מקטורן או מתחת למקטורן, עם או בלי עניבה. ושוב, הסיבה באקלים. החורף הישראלי אמנם איננו קר ממש, אך גם איננו ערוכים לקראתו היערכות של ממש. מחוץ לירושלים התחילו רק באחרונה לגלות מהי הסקה (של ממש), ולישראלי המצוי גם אין מעיל־חורף של ממש. אז הוא לובש אפודה, ולעזאזל הפורמליות.
אצל הנשים, זה עניין אחר. הישראלית לבושה לפי האופנה, עכשיו אפילו בקיבוץ, אבל זה אינו קשור לאופי הלאומי אלא לאופי הנשי. עם זאת, אין הישראלית נזקקת לשמלת־ערב, והיא יכולה להופיע בכל מקום בשמלה נאה של אחר־הצהרים. ואשר לכובע, להוציא את כובע־השמש, הוא כידוע לא התאזרח בארץ. הישראלית המצויה רוכשת כובע בצאתה לחו“ל, בדרך כלל בהשפעת כובעי התיירות מ”הדסה" (כובעים עם פרחים ופירות וסרטים ונוצות, בצבעי פאסטל מתקתקים). בשובה לארץ היא תשים את הכובע “במקרר”. הוא עדיין פורמלי מדי בשביל האווירה בישראל.
חוסר־הפורמליות שלנו נובע במידה רבה מתחושה של חירות אישית ושל שויון חברתי. אמנם איש לא יטען שיש בארץ שויון חברתי במובן הכלכלי. אין. קשה גם לטעון שאין מחיצות חברתיות על־פי מעמד כלכלי. יש. אבל במגע השיגרתי בין הבריות יש אווירה של שויון. אין סאֶרוויליות מכאן והתנשאות מכאן. אין יראת־כבוד כלפי הורים ומורים ומבוגרים בכלל. אולי סטינו מן המסורת שהישראלי המצוי, הנוסע במונית, יושב ליד הנהג. הוא הדין לגבי בעל מכונית פרטית עם נהג “צמוד”, במיוחד אם הוא חבר־ממשלה.
האם שמעתם על ישראלי המחייב את נהגו ללבוש מדים? אף לא נשיא המדינה. אם תראו בארץ נהג במדים, סימן שהוא עובד בשגרירות זרה. בשביל הישראלי זוהי תופעה טבעית, כי על כן ישראלי הוא, תודה לאל.
העוזרת המצויה קוראה למעבידה שלה בשמה הפרטי וספק אם תמצאו תקדים לכך בעולם. זוהי האווירה של שוויון.
כולנו שווים, אבל יש שווים יותר. במיוחד הילדים. הם השליטים האמיתיים במשפחה הישראלית המצויה.
לילדים בישראל אין דודים ודודות. כלומר יש להם, אבל לא מכנים אותם כך. הם יכולים להיות בני ששים, אבל הצבר המצוי יפנה אליהם בשם פרטי, כשם שיפנה לגננת בשמה הפרטי, ובמקרים רבים גם למורה. הצבר הוא חמוד מאין כמוהו בעולם ומחוצף מאין כמוהו בעולם. השתגעת אמא? זוהי תחושת החירות. זוהי מציאות השויון שבה הוא שווה יותר.
מדוע מחנכים אותו כך, אם אפשר לקרוא לזה חינוך, לא ברור. גישה יהודית אין כאן. החינוך היהודי בנוי על עול־משמעת ויראת־כבוד כלפי הורים ומורים ומבוגרים בכלל. אולי סטינו מן המסורת הזאת וחידשנו את החינוך לחירות מוחלטת־כמעט מתוך רצון לגדל טיפוס יהודי חדש, טיפוס אדם חדש, משוחרר מתסביכים ומכבלי מוסכמות, ממושמע מרצונו החפשי. ומעניין שהצלחנו. אפשר לסמוך על הצעיר הישראלי שלא יאכזב.
אולי הוא לא יחזר אחרי הצעירה כפי שמקובל במערב, כי גם לזה יש זכויות שווות. ושויון זכויות לאשה, כפי שגילו הנשים באיחור, מבטל את זכויות־היתר שלה, ואין מקום לשום גינוני אבירוּת כלפיה.
הביטוי הבולט ביותר לשויון האשה בישראל הוא בגיוס־החובה
לצה"ל. מבחינה זו היא הגיעה לדרגת השויון העליונה בעולם, וכל העולם יודע
זאת. כתבה על ישראל בז’ורנל עממי איזה־שהוא, פשוט לא יתכן בלי תצלום של
חיילת חיננית עם תת־מקלע. זה הסמל הבלתי־רשמי, כמו שהמנורה היא הסמל
הרשמי.
הישראלית נהנית משוויון: איסור ביגמיה, זכות הצבעה, חובת גיוס, שכר שווה בעד עבודה שווה, דריסת־רגל בכל מקצוע, חישוב נפרד של מס־הכנסה, עזרת הבעל במשק־הבית, וראשות־ממשלה על מגש־כסף.
אבל זכויות ־היתר עברו מעולמה של הישראלית. הבחור אינו רואה עצמו כמחזר אחריה וכמבקש חסדיה. מכל מקום לא יותר משהיא מחזרת אחריו ומבקשת חסדיו. למשל, הישראלי האמיתי לא יפתח את דלת המכונית לבת־לוויתו, אלא מבפנים. שתחכה חצי דקה, מה יש? זה יותר פשוט מלפתוח שתי דלתות מבחוץ. אם בעניין זה יש יוצאים מן הכלל, הרי אין כמעט יוצאים מן הכלל בנוהגי פתיחת־הדלת אחרי חנייה. איזה בחור ישראלי בריא ברוחו יקפוץ מן המכונית, יעקוף אותה, יפתח את הדלת לבת־לוויתו, ינעל אותה, וישוב אל דלת מושבו כדי לנעול אותה? שתפתח לעצמה מבפנים, ותצא, (צודק!). דבר פעוט הוא, אבל אופייני לדפוסי ההתנהגות. ההגיון מנצח את הגינונים בזכות השוויון.
שויון: הוא אינו חייב במוהר והיא אינה חייבת בנדוניה, העקר שההורים חייבים בדירה ובריהוט. ובמסיבת־פאר של החתונה.
אולי, פה ושם, יש עוד המבקשים מוהר ויש עוד הדורשים נדוניה. סוף־סוף הישראלי המצוי הוא תוצר של שבעים גלויות. אבל הצעיר, בין אם נולד בארץ ובין אם הובא אליה, לא חשוב מנין, “התבולל” לחלוטין. שפת הארץ שפתו, אורח חייה אורח חייו. הוא מדבר עברית, מתנה אהבים בעברית, חולם ומחשב בעברית – אבל הוא מקלל ברוסית ובערבית. הישראלי הוא, כנראה, היצור היחיד בעולם שאיננו מקלל בשפתו.
הישראלי־העולה עבר לא רק מארץ לארץ. לעתים הוא עבר גם מתקופה לתקופה. דור ההורים לא תמיד יכול, או רוצה, לעקור עצמו מן הרקע התרבותי ומאורח־החיים של ארץ מוצאו – וזה יוצר בעיות מיוחדות בין אבות לבנים. כי מלבד המתח הרגיל בין הדורות קיים לעתים הניגוד הקטבי במושגים, הניגוד בין הישן והחדש.
אבל הניגודים הם טבעיים בישראל. עם עתיק במדינה חדשה. גמל עם מנוע של סילון. וכאמור, מזיגת הניגודים היא קו־אופי של הישראלי. הוא ספקן מאמין. הוא חלמן מציאותי. הוא בלתי־מנומס אבל לבבי, דוֹגמטי להלכה ופרגמטי למעשה, ציניקן כלפי חוץ וירחמיאל בתוך־תוכו.
הוא כמו ארצו, שהיא ארץ זבת חלב ודבש וארץ אוכלת יושביה. ארץ של סתירות המתיישבות באורח פלא. מדינה מנצחת במלחמות ומתפללת לשלום, עורכת מגביות ומושיטה סיוע. מדינה של אבסורדים הגיוניים ובלגן מסודר.
הישראלי מלא מרץ, מזיע ומשוויץ. יש לו מיליון תכניות, אבל אין לו זמן לתכנן. בדרך כלל, תחילה הוא מבצע ואחר־כך מתכנן. זה ענין של מסורת (נעשה ונשמע), ענין של מזג ושל תנאים. אך אם איננו מתכנן מובהק, הרי הוא אמן האלתור. בכל מצב שבו דרושה תושיה, הישראלי יצטיין. בפעולות־קרב, ובשיקום חבל קאזווין אחרי הרעש בפרס, בסיוע טכני בנפאל, או בבית־הספר לטיס בארה"ב.
הישראלי הוא דמוקראט מטבעו. הוא חושב, והוא רוצה להשפיע. הוא זקוק לחירות דיבור כאוויר לנשימה (חיים וייצמן אמר כי הוא נשיאם של מיליון נשיאים, כי היו בארץ רק מיליון יהודים).
הוא גם וכחן המתווכח לצורך ושלא לצורך. באוטובוס,ליד אשנב הדואר, עם שוטר, עם האשה, עם השכן. מתווכח אפילו כשהוא מסכים. כי זה הספורט הלאומי של היהודים, והישראלי הוא היהודי.
כן, בראש וראשונה יהודי. אולי אין לו די “תודעה יהודית”, אבל יש לו הכרה עמוקה, כי הוא המרכז והתקווה של העם המפוזר הזה, ולמענו הוא בונה ולוחם.
כי לישראלי המצוי יש תחושה של שליחות. זה לא מוּּדע לו 24 שעות ביום, ושבעה ימים בשבוע. הוא אינו משנן לעצמו בלי הרף שתפקידו להביא גאולה לעולם, או ישועה לעמו, או התעלות לחברה. הוא רוצה מכונית וטלוויזיה ודירה נאה ובילוי בחו"ל, ועליה בדרגה והורדה במסים. יש לו יצרים אנושיים, ולא דחפים משיחיים. הוא יודע לוותר כשנחוץ ולהתעלות כשנדרש, ואולי זה אינו מיוחד לו. אולי גם אחרים, במבחנים דומים, הגיעו ויגיעו לדרגה כזאת. מה שמיוחד לישראלי המצוי הוא שגם בימים כתיקנם, אם יש לו ימים כאלה, הוא יודע שיש לו שליחות ושהוא מקיים שליחות. כחלק של הקולקטיב הוא יודע את מטרתו, את טעם חייו, את משמעות עמלו מאבקו.
בעולם הנבוך של ימינו זוהי תופעה נדירה והיא המקנה לישראלי רחשי הערצה בלב זרים. ובסתר לבו שלו, ולפעמים גם בגלוי, הוא שותף להערצה זו.
העפעפיים כבדים, הגרון ניחר. מרחוק מזדחל כאב־ראש עמום, על הפרקים נסוכה לאוּת. קשה לישון וקשה לנשום והכל מעצבן.
“אוף, איזה חמסין! איני זוכר כמותו מימי”. מי מאתנו אינו אומר זאת מדי פעם? בצדק.
אם נדמה לכם – כפי שאמנם נדמה לכולנו – כי החמסין של עכשיו קשה מבשנים הקודמות, אתם עלולים לטעות מבחינה אובייקטיבית, אבל תצדקו סובייקטיבית.
שכן מסתבר, כי לחמסין יש השפעה מצטברת על בגוף, ליתר דיוק על יותרות־הכליה, וכי במרוצת הזמן הולך ונחלש כושר־ההסתגלות שלנו לתנאי־היובש החמסיני.
בימים של סבל מרודן האקלים הזה נוכל, איפוא, להתנחם בתחזית שבעתיד נסבול ממנו יותר. השפעתו הקשה עלינו תלך ותגבר. איזו נחמה!
עכשיו קוראים לו שרב. השרב איננו נעים יותר מן החמסין, אבל הוא עברי יותר. הוא לקוח מישעיהו (מ"ט, י') שם נאמר: “לא ירעבו ולא יצמאו, ולא יכּם שרב ושמש”. זאת היתה, כנראה, הבטחת בחירות.
אך ככל שנקרא לו שרב, כאשר הוא מופיע – הוא ממש חמסין. כולנו יודעים כי חמסין הוא חמישים בערבית, והערבים כינו את ימי היובש בשם זה מפני שהאמינו כי יש 50 ימים כאלה בשנה, בין האביב לקיץ ובין הקיץ לסתיו.
הקלימטולוגים אומרים שזה לא נכון. יכולים להיות חמישים ימים כאלה בשנה, או פחות או יותר, והם יכולים להופיע – ומופיעים – בכל העונות. הצרות אינן נעוצות בטמפרטורה הגבוהה אלא בלחות הנמוכה, וזה חל בחורף כמו בקיץ.
גם זו לא נחמה. ככלל, אין נחמות בשרב. אף לא צרת־רבים. אומרים כי ה“פאֶן” המרכז־אירופי גרוע מן השרב שלנו, וכי רוח “סנטה אנה” הפוקדת את קליפורניה אימתנית עוד יותר, וכי אין מה להתגעגע גם ל“מיסטרל” של צרפת, או ל“לבצ’ה” של ספרד ול“שירוקו” של איטליה ול“צ’ינוק” במורדות האנדים של ארצות־הברית. אין לאן לברוח.
אתה כלימון סחוט במסחטה חשמלית וחולם על עירום בפינה צוננת. אבל אין ברירה, צריך לעבוד, צריך לבצע את פעולות־החולין כרגיל. אתה מתנער ושולח צו־גיוס לגוף ולנפש, מעין צו־התייצבות של שעת־חירום.
זאת אינה התחכמות שלי. זוהי הגדרה של רופאים האומרים, כי השרב מטיל את האדם למצב של דחק וכדי להתנגד לו ולהסתגל אליו צריך להזעיק לעזרה את יותרת־הכליה ואת ההיפותאלאמוס – זה חלק המוח המפקח על הפעילות הרגשית, על השינה, על הטמפרטורה של הגוף, על מאזן־המים שבו, ועל עוד דברים. הוא עסוק מאוד, ההיפותאלאמוס.
אם אינכם מרגישים־על־הגובה בימי שרב, אל תדאגו. זה בהחלט נורמלי. התגובה של אדם רגיל במצב כזה היא ירידה בערנות, עייפות מוגברת, חולשה כללית, ומצד אחר – מתיחות רבה מן הרגיל, נדודי־שינה, תחושה של חוסר־נוחות ואי־שקט מוגבר.
בקיצור, מרגישים כאותו יהודי שפנה לרופא והתלונן: “דוקטור, אני חש לחץ בחזה וצריבה בגרון ודקירות בגב ועווית בבטן; הרגליים כושלות והעיניים דומעות, הידיים רועדות והראש כואב, וגם אני עצמי אינני מרגיש כל כך טוב”.
גם החיות סובלות משרב ומתגוננות מפניו. בדרך־כלל הן מסתתרות במערות ובנקיקים ומצמצמות את שיעור ההתנדפות של הנוזלים מגופן, בהקפידן על מקסימום של מנוחה ומינימום של תנועה. זוהי שיטה טובה גם לבני־אדם, אבל מי יכול להרשות לעצמו חיי מותרות של חייה?
החיות בשבי מנסות להקל על עצמן כל אחת על־פי דרכה. הפיל עושה מקלחת – שואב מים בחדקו ומתיזם על גופו; הקרנף מתפלש בבוץ; הקופים מסתתרים בתאיהם. העופות הופכים את עצמם למאווררים, משיקים כנפיהם בכל הכוח, אם נשאר להם כוח, ומצננים את הגוף. בדרך־כלל, מגלים בעלי־החיים אפאתיה גמורה בימי־שרב, כי אין לרשותם קשרים כדי לשלוח צו־גיוס להיפותאלאמוס.
אינני מתיימרת למסור כל זאת בסמכות של בקי. פשוט, ישבתי בארכיון ביום שרב וחיטטתי בחומר על השרב. הרי כבר אמר אנטישמי מפורסם אחד: “אל תאמרו לי מה היא ספרוּת. אני יודע. ספרות היא מה שמעתיק יהודי מעשרה יהודים אחרים”. מכיוון שאני מסתפקת ברמה עתונאית, אין צורך להעתיק מרבים כל־כך.
אך אילו רציתי למסור כאן כל מה שהעתקתי בנושא זה, היה השרב הקרוב משפיע עליכם השפעה קשה עוד יותר. כי הייתם למדים שהוא משנה את ההומיאוסטאזיס שלנו, כלומר מפר את היציבות הפנימית של גופנו; הוא משפיע על פעילות המערכת האנדוקרינית שלנו ועל רמת הנאורו־הורמונים שלנו, וגורם להפרעות במאזן האלקטרוני בגוף שלנו, ועוד כהנה וכהנה.
כל התופעות הפיסיולוגיות האלה יהיו חמורות יותר אצל אדם הנאבק עם בעיות פנימיות או חיצוניות, מאשר אצל אדם החי בתנאי שלווה. לזה קוראים סוציאל־פסיכולוגיה שרבית.
לשירות הטלפונים בארץ יש, כנראה, בעיות סוציאל־פסיכולוגיות, כי הנאורו־הורמונים של הטלפונים הישראליים ירודים מאוד בימי השרב.
אפילו המחשבים עלולים להשתגע בחמסין וכדי להבטיח את צלילות דעתם האלקטרונית יש לשמור על טמפרטורה אחידה בתא הזכוכית המשכן אותם.
האמת היא, שזו הדרך הטובה לשמור גם על צלילות דעתו של האדם ביום שרב. פשוט, מיזוג אוויר. כאשר אין מיזוג־אוויר ובמקום שאין מיזוג־אוויר, ניסיתי באחרונה להפעיל שיטה חדשה: אני אומרת לעצמי שאם אפשר לפעול בתנאי־שרב במדבר סיני ובבקעת־הירדן, אפשר לעשות זאת בלי קושי בתל־אביב ובירושלים. וזה עוזר! כנראה שזה משכנע את ההיפותאלאמוס שלי המפקח בין השאר גם על הנציונל־פוליטיקה השרבית.
דימויה של ישראל בעולם היום הוא דימוי של מדינה חזקה ונחרצת בתגובותיה, שצריך לרחם על אויביה התוקפניים. הדימוי הזה איננו מוצא חן בעינינו, אך צריך לזכור כי גם אם המסקנה אידיוטית, ההנחה כשלעצמה נכונה למדי.
בקנה־המידה של האיזור הזה אנחנו מעצמה. יש לנו משק די מפותח, יש לנו נשק טוב המופעל על ידי ראש יהודי, וזה צירוף פנטסטי. לא בכדי אמר נאצר אחרי מלחמת־ששת־הימים, כי הערבים הובסו מפני שיחסי הכוחות היו מעוותים: לישראל היו שנים וחצי מיליון יהודים, ולערבים לא היה אף אחד…
כמה שונה המציאות בישראל, בכל השטחים, ממה שאפשר היה לשער לפני שנות־דור! אפילו תיאורים מסולפים המתהלכים עליה כיום נכונים יותר מאותו דימוי חביב ובטלני שניבאו לה עם הקמתה.
באותו זמן הייתי בצ’כוסלובקיה ששלחה אז נשק ליהודים, והיחסים היו לוהטים באהבה. הציונות היתה כשרה מפני שהוכרה כגורם אנטי־אימפריאליסטי מובהק. מותר היה לדרוש בטובתה, להזדהות אתה. היו זמנים.
היהודים ניצלו זכות זו היטב, וכשקמה המדינה הרוב עלו אליה. אבל זה לא מנע מאתנו לספר בדיחות על “איך יתנהלו העניינים במדינת היהודים”.
אהבתי במיוחד את המעשיה על השוטר היהודי של המדינה היהודית שבא לעצור עבריין יהודי. העבריין סירב להילוות אליו. אחרי הכל, מי מציית לשוטר יהודי? “אני עוצר אותך בשם החוק ובפקודת־מעצר של שופט”, רעם השוטר. אבל העבריין לא התרשם: “אני מצפצף על המחוקק שלך, וגם על השופט שלך”. התרתח השוטר ואיים: “שכה נהיה בריאים, חיים, אנחנו והילדים שלנו, שאתה חייב לבוא אתי!” “נו”! – אמר העבריין – “אם אתה הולך בכוח, אני נכנע”…
הגידו העצמכם, זה דומה למציאות?
ברכבות העמים מותקנים ליד החלונות שלטי־אזהרה “אל תוציא ראש וידיים החוצה”. גם ברכבת היהודית יהיו שלטי־אזהרה – אמרנו – אלא שעליהם יהיה כתוב: “תוציא ראש וידיים החוצה ותראה מה שיקרה לך!”
קריין החדשות של הרדיו היהודי יגיד: “ערב טוב. השעה שבע ועשרים והרי חדשות השעה שבע” (כל האירועים היהודיים בחו"ל התחילו באיחור…)
והבדיחות על הצבא היהודי! ממש בדיחה.
משה כבש טנק ערבי וקיבל שבוע חופשה. זה היה, כמובן, במלחמת השחרור, כעבור זמן־מה כבש טנק, שוב קיבל חופשה. בפעם השלישית אמר לו המפקד: “תקבל חופשה אם תגלה לי את השיטה שלך”. מה לא עושים למען חופשה? הלך משה לקו הקדמי, שֹם ידיו כחצוצרה וצעק בקול אדיר: “איברהים, רוצה חופשה? בוא נחליף טנקים!”
שלא לדבר על הפלוגה אשר כבשה מוצב אחרי מוצב ונעצרה בגשר מפני שהיה שם כלב.
היו גם הלצות יותר מבוססות. כאשר חיפשו שם למדינה והתלבטו בין ישראל ויהודה, הועלו הצעות נוספות: פקליסטן – על שום החבילות הרבות שנשלחו מיהודים באמריקה לקרוביהם בארץ; שוויצרלנד – על שום “השוויץ” המקובל בה; שנורווגיה – אתם כבר יודעים על שום מה.
והפעם ברצינות: האם ידוע לכם מה השמות שהוצעו בשביל הכנסת לפני שנקבע שמה כנסת? בצד שמות קונבנציונליים כמו בית־הנבחרים ובית־המחוקקים הועלתה האפשרות הנועזת של סנהדרין, ובית־השפתותיים של עגנון ( – – מדבר. לא בגלל שממה אינטלקטואלית, אלא בגלל יעוד־הדיבור.
וכאשר חיפשו שם לעתון הרשמי של הממשלה – שנקרא לבסוף “רשומות” – הציע שר המשטרה המיועד, בכור שטרית המנוח, לקרוא לעתון “פתשגן ־הכתב”, כפרסומו הרשמי של המלך אחשוורוש…
ומאז גבירותי ורבותי, לא חלפו אלא 21 שנים. שום סטאטיסטיקה לא תמחיש בצורה ברורה יותר מפּכּים קטנים אלה, עד כמה כל מה שיש לנו כאן כיום נוצר כמעט יש־מאין, ומה ארוכה הדרך הקצרה שעברנו מאז.
רק לפני שנים אחדות אמר ניקיטה חרושצ’וב, בשיחה עם גורמים מערביים על כשלון בּירוֹבּיג’ן היהודית, כי האשמה ביהודים: הם אינם מסוגלים לחיים עצמאיים כיחידה לאומית, מפני שהריבוד המקצועי שלהם אינו מאפשר זאת. במקרה זה מותר להניח, כי האמין במה שאמר. הרי זאת היתה דעה נפוצה מאוד, ואילולא חוללנו כאן מהפכה במבנה המקצועי של היהודים, הוא היה צודק. והיום, איפה חרושצ’וב ואיפה אנחנו?
בעצם, איננו זקוקים לתזכורת ולהטפה מיוחדות בעניין זה. הרי אנחנו מתגאים במדינה הזאת, אוהבים אותה, מוכנים למות למענה. רק לחיות בשבילה זה יותר מדי.
הגזמתי? ובכן מפקד בכיר בצה"ל סיפר על תופעה המאמתת את הגזמתי. הוא אמר שכאשר מגייסים בעל־מכונית עם הרכב שלו, הוא דואג לרכב יותר מאשר לעצמו. הוא מתנדב לכל משימה, מוכן להישלח לכל מקום־סכנה; אבל את הצמיגים הטובים שעל הגלגלים הוא יחליף לפני ההתגייסות בצמיגים ישנים ובלויים.
כל בעלי־הרכב בגיל הגיוס ששאלתי אותם בעניין זה, נתנו לי אותו הסבר עצמו: “תראי” – הם אמרו – “את לא מבינה מה הולך בצבא עם רכב. כשאני יוצא למשימה, אני עלול להיפגע, אבל יש סיכוי טוב לחזור בשלום. לצמיג אין שום שאנס. הוא ייהרס על בטוח”.
היהודים נעשו ישראלים.
אה, היו ימים. היו זמנים, היו תקופות. היו ואינם עוד. הלכו, חלפו עם רוח העידן שכבש בסערה את לשוננו המתחדשת. כל נואם המכבד את עצמו, בצדק ושלא בצדק, מדבר על עידן הטכנולוגיה ועידן הגרעין ועידן החלל. העיקר עידן, כי הוא מתאים לעידן המדע, המידע והמידוע – ואין בו נימת בטלנות כמו בימים (של זהב), בזמנים (הטובים ההם) ובתקופות (זוהר). בן־העידן מדבר על עידן.
בענין זה אין כמעט יוצאים מן־הכלל, כי בכלל אין עוד יוצאים־מן־הכלל, אלא חריגים בלבד, אחרי הכל, חריגים הם הרבה יותר סבירים. הם שגורים בפי קבוצת־ההתיחסות המשרה סגנונה על הרבדים החברתיים הנחותים יותר שירשו את השכבות הנחותות יותר – כפי שמוכיח מדגם של קבוצת אוכלוסין, חוץ מחתך של חריגים מפגרים שבשבילם מעמד הוא עדיין מושג מעמדי, כי לא הסתגלו לעידן הסטטוס.
בתקופה הטרום־עידנית היינו בעלי הכרה. למותר לומר, כי ההכרה עברה מעולמנו העברי עד ששוב אין לנו אפילו תת־הכרה. אבל הביאו לנו את התודעה, שום דבר חדיש יותר, ולכן מותר להטיף לו. בתת־מודע כולנו מסכימים עם המרצים והנואמים וכותבי־המאמרים, הדורשים מאתנו תודעה יהודית ותודעה בטחונית ותודעה סוציאלית, שלא לדבר כלל על תודעת קליטה, ותודעת חינוך ותודעת יצוא.
החשובה בכולן, כמסתבר, היא תודעת־התודעה, כלומר התודעה בדבר נחיצותה של תודעה. שהרי, אם תהיה לנו זו התודעה התודעתית, נוכל ליישׂם אותה בשטחי החיים השונים. ואל יהיה היישום קל בעיניכם: אם לפני שנים אחדות איש עדיין לא יישם שום דבר, כי עוד לא הומצא היישום, הנה עכשיו כל איש־עושה רוח כל העת מיישם. גם ותיקים מיישמים מפקידה לפקידה, כי זה העידן של תודעת היישום, וצריך לצעוד עם העידן.
אלא שאי־אפשר ליישם בלי השלכות. ואכן באחרונה יש למירב הדברים השלכות מירביות על דברים אחרים. בעבר, כאשר מושגינו הלשוניים היו שרויים בפיגור משווע, – פיגור מירבי ממש – היתה לדברים השפעה על דברים אחרים. לפעמים היה ביניהם קשר, זיקה, או יחס גומלין. עכשיו הם פינו מקומם להשלכות, כשם שהמעיינות נסוגו מפני המשאבים, וכשם שהתמורות נישלו את השינויים.
הנה כי כן יצרה המהפכה העברית קיטוב מסוכן בין הדורות, במקום שמקודם היה ביניהם ניגוד מסוכן בלבד. למעשה, זהו קיטוב בין דור שאימץ לעצמו מוקדים, בשעה שאבותיו עדיין דוגלים במרכזים. ספק אם יש עתיד לדמוקראטיה העברית, אם לא ישכילו המפלגות לקבוע לעצמן מוקדים במקום מרכזים.
הפיתוח הלשוני יצר פער בסגנון, כשם שיצר את הפער עצמו ויישם אותו במאזן התשלומים ובכל דבר אחר. למעשה הפער הוא דוגמה לפער בין הכוונה לתוצאה: הדחף להבחנה (מירבית) בגוני־מושגים הוליד מלים, שחיסלו כל הבחנה. פעם נאלצנו להסתפק בגירעון ובהפרש ובמרחק, הכל לפי העניין. אך משנפער הפער, הוא בלע את כולם, ואפשר להסתפק בו לכל עניין. זה עידן הייעול.
סוף־סוף נעלמו מחיינו כל הדברים הטפלים והצדדיים ופחותי־הערך, ועולמנו מתמקד עתה בדברים שוליים.
כדי לאזן את השפעת המיתון הלשוני הזה מספקים לנו תחליפים יזומים לאמירה, למשל. איש־ציבור ראוי־לשמו שוב איננו אומר שום דבר. הוא קובע או מציין, מצהיר ומכריז, מדגיש ומטעים. טוען ומבהיר, אבל לעולם איננו אומר דבר.
אין לטעון נגד הפער הנשזר במרקם. אבל כאשר דווקא ההפרש נרקם במשזר, או הגירעון משתלב במקשר, הפער מביא לתסכול.
אין לטעון נגד תודעה, במיוחד כשהיא מלווה השלכות ערכיות. אך יש לזכור, כי לעתים גם הכרה יכולה לעצב דגם של ישוּת מעודנת תרתי־משמע.
אם הדברים אינם מובנים, הרי זה מן הסתם בגלל היעדר משמעות. אלא שזה היעדר משמעות עידני. כי במהותן לא השתנו המליצות מימי ירחמיאל, שאצלו גם גורם היה לפעמים פאקטור.1 הן השתנו רק בסגנון: אצל עידניאל גורם הוא לפעמים מרכיב בדרך־כלל, במקרים הלא־נכונים.
אבל ביסודו עידניאל הוא בחור טוב.
הוא אינו שם לעצמו מטרות, אבל הוא מציב לו יעדים. הוא אינו מגשים משׂימות, אבל מתמודד עם אתגרים.
ואם כבוד המדינה אינו חשוב לו, הרי זה רק מפני שהוא רוצב ביוקרתה. אז מה?
-
במו אזני שמעתי שר נואם בכנסת על הפער בין העדות, דופק בהתרגשות על דוכן־הנואמים וזועק: “רבותי, זו לא סתם בעיה; זוהי פרובלימה!” ↩
אנשים בלתי מנומסים יש בכל מקום. בארץ אחת פחות, בארץ אחת יותר. אצלנו יש יותר. הישראלים, ובעיקר הישראלים האמיתיים, הם לא סתם בלתי־מנומסים. הם בלתי מנומסים מתוך אידיאולוגיה, כעקרון.
בדיון משודר ברדיו הישראלי שמעתי מחנך ידוע, מורה ומשורר, מגדיר נימוסים כמסכת צביעות. למה אפשר לצפות מן החניכים? אנחנו שוללים שיעבוד לגינוני התנהגות מלאכותיים ושוללים כפיתוּת למוסכמות שאבד עליהן הכלח. אנחנו מחנכים ילדינו לחירות ושוויון ונהנים מחוצפתם החמודה בגיל הרך. כאשר החוצפה חדלה להיות חמודה שוב איננו נהנים ממנה כל כך, כבר מאוחר לשנות את הדבר. צריך להסתגל אליו.
מחקר שנערך באוניברסיטת תל־אביב על דמות הצבר בעיני עצמו ועל דמות היהודי “הגלותי” בעיני הצבר העלה יחס של הסתייגות עקרונית לנימוס. אינני אחראית לתוצאות מחקריו של ד"ר טמרין, אבל נראה לי די סביר שהצברים הנשאלים הגדירו עצמם כחפשיים וכנים, חסרי נימוס ואף חצופים, וכן כיהירים ושחצנים. זה מזכיר את ההגדרה השנונה של וינסטון צ’רצ’יל המנוח: הארי הזקן אמר על עמיתו קלמנט אטלי, כי הוא “אדם צנוע ועניו, ויש לו כל הסיבות לכך”. על הצברים ניתן לומר שהם יהירים ושחצנים, ויש להם כל הסיבות לכך…
בכל זאת יש מן הגישה המסולפת בראיית תכונות אלה כחיוב. בוודאי שיש מן הסילוף בתכונות היהודי הגלותי כפי שהגדירו אותו הצברים באותו מחקר, כניגוד לכנות וליוהרה של עצמם: פחד וחוסר בטחון־עצמי, צניעות ושפלות־רוח, נימוס וצייתנות, רחמנא ליצלן. גם זו תוצאה של חינוך. אינך יכול להקנות בעת ובעונה אחת גם שלילת הגולה וגם כיבוד היהודי בגולה.
לא אגיד שנימוסים טובים הם תמיד כנים. בדרך־כלל הם לגמרי אוטומטיים. קורה לי שאני יוצאת מבית ריק מאדם ואומרת לו שלום או שאני נתקלת בשולחן ואומרת לו “סליחה”, כאילו היה בן־אדם. זוהי תגובה רפלקסיבית של הרגל ההופך טבע שני. אפשר לראות בזה דוגמה והוכחה לטענה, כי הנימוס לרוב איננו דבר היוצא מן הלב. ובכן, מה בכך? אילו אמרתי לאותו שולחן “חמור” במקום לומר “סליחה”, קרוב לוודאי שכך הייתי אומרת גם לבן־אדם. וקרוב לוודאי שזה היה הרבה יותר כן… זה היה מבטא את רגשותי נאמנה ומשרת את רעיון האמת ביחסים האנושיים. אבל איזה יחסים היו אז בין הבריות? הם היו אוכלים זה את זה בכנות גמורה.
מעניין כי מקורה של המלה העברית נימוס הוא במלה היוונית נומוס שפירושה חוק. הביטוי מורה על קבלת היסוד המחייב שבהתנהגות רצויה, ואכן אין קודקס הנימוסים סתם צירוף של גינונים חסרי־משמעות. רוב הגינונים, מקורם במחווה של התחשבות ומותר לזנוח את אלה שהפכו חסרי־טעם. אבל הקשר בין נימוס והתחשבות נשאר בעינו, ואינך יכול לנטוש את האחד בלי לנטוש את האחר.
אצלנו, מרוב כנות אל הזולת זונחים את ההתחשבות. זה המצב במקובל באוטובוס, בתור, באשנב־הדואר, במרכזיית טלפונים, ברחוב, במשרדי ממשלה. ערב מלחמת־ששת־הימים יכולת לחוש את האווירה יוצאת הדופן גם על־פי ההתנהגות הבלתי־רגילה של הבריות. אנשים היו מאופקים, לא דחפו זה את זה ולא צעקו זה על זה, גילו התחשבות ואדיבות ונימוסים טובים. זה כשלעצמו היה מדאיג מאוד; היה ברור שאנחנו נתונים במצב חירום.
לגבי ימים רגילים צריך ללמוד להתחצף בנימוס. זה אפשרי. למשל, קיללו אותי פעם בפולנית “חוד פאַני דוֹ כולרי יאַסנה”. המקבילה העברית תישמע בערך כך: “תלך נא גברתי לעזאזל”. לא יכולתי להבין מדוע שולחים אותי לעזאזל באדיבות כזאת, אבל הניגוד בין התוכן והסגנון שעשע אותי. ומכיוון שהייתי משועשעת לא התרתחתי ולא הגבתי בחריפות, ונמנעה היווצרות השרשרת על עלבון־תגובה תגובה־שכנגד־ומריבה. מסתבר איפוא, כי בלית ברירה יש להעדיף גסות אדיבה על גסות גסה.
במיוחד חשובה הסוואת העלבון כאשר אין מנוס מאמירת דברים חריפים בפוליטיקה, למשל, אינך יכול להסכים ליריבך מרוב אדיבות. אתה חייב להילחם בדעותיו, להראות שהן מופרכות, ולעתים גם מגוחכות או כוזבות. אבל אינך צריך לקרוא לו טיפש ושקרן, כי הדוגמה מדבקת וסגנון המנהיגים יתקבל בציבור. סמי גרונימן המנוח ביקר פעם בכנסת ובשנינה האופיינית לו העיר: “יש כאן אקוסטיקה רעה – שומעים כל מלה”.
הבריטים פיתחו את הסגנון הפרלמנטרי של עלבון אלגנטי לדרגת אמנות. אצלנו, חברי־הכנסת עושים מלאכתם מתוך שיתוף־פעולה בין סיעתי ראוי לשבח, אבל דווקא בוויכוחים הפומביים הם מתפרצים בסגנון וולגארי. הגיע הזמן שיסגלו לעצמם מילון של עלבון מסוגנן. למשל, במקום להגיד “אתה מדבר שטויות” צריך לומר “אדוני בוודאי עושה מאמץ להיות הגיוני, אך למרבה הצער איננו מסוגל לכך”. צ’רצ’יל האשים פעם יריב פרלמנטרי שהוא “מפיץ אי־דיוקים טרמינולוגיים”. יכול היה להאשימו גם בשקר, זה אותו דבר. אך האם זה באמת אותו הדבר?
כמובן, אפשר להתייחס לזולת לפי כל כללי הנימוס ולתקוע לו סכין בגב. באיזור הזה הדבר יתכן. אבל מי רוצה ללמוד מן האיזור הזה?
למשפחת כהן נולדה הבת הראשונה, במזל טוב. הדוד יוס’קה הבטיח מיטת־תינוק, קומפלט עם כילה, וסבא משה קנה עגלה. אפילו לול כבר הכינו לגברת הקטנה, מתנת חבריו־לעבודה של האב המאושר.
רק השם הוא עדיין בעיה, והוא בעיה באמת. כי גם סבתא הגדולה, אמא של אבא, אינה עוד בחיים וגם סבתא הקטנה הלכה לעולמה; רוצים לכבד את זכרן, להקים להן שם בישראל – אבל לאחת קראו שולמית והאחרת נקראה חנה, ואיך זה יַפלו בין הורֶה להורֶה? הכוהנים מתלבטים, מתייעצים, וקצת גם מתווכחים. אך שעת אושר איננה שעת ריב, ולכן מתפשרים. עושים צדק לשתי הסבתות, לוקחים קצת מזו וקצת מזו, ושמח של התינוקת נקבע, נרשם ונגזר. היא תיקָרא שולחנה. שולמית־חנה, שולחנה. מסכנה.
אולי זה מגוחך, אבל זה אינו בלתי־אפשרי. לא אטען, כי זה מעשה שהיה; האמת היא, שהמצאתי אותו. אך זה בהחלט יכול לקרות.
ראשית, מי ימנע את ההורים מלקרוא לבתם בשם שולחנה? אין בישראל גורם המוסמך לכך. שנית, אין להתווכח על טעם ועל ריח, גם לא בשמות. אם נמצאו הורים, שקראו לבתם בשם תפוחה, מדוע לא שולחנה? זה עדיין טוב יותר מאריג – והאמינו לי, יש גם אריג וגם תפוחה.
אם אינכם מאמינים לי, האמינו לדב רוזן, שהוציא קובץ של 2660 שמות פרטיים עבריים; לא כולם נראים רצויים, אבל כולם מצויים: שמות תנ"כיים ושמות מאוחרים, שמות חדשים וחדישים. אין זה ספר ראשון בסוגו, אבל נראה, כי בכל הנוגע לשמות החדשים הוא האוסף הייצוגי ביותר. המחבר ריכז אותם מתוך עיון ברבע מיליון שמות פרטיים המופיעים במדריך הטלפונים, ברשימות ילדי הגנים ותלמידי בתי־הספר היסודיים בירושלים וברשימת הסטודנטים של האוניברסיטה העברית, באמצע שנות החמישים.
קשה להבין את ההורים הישראליים. הם מוכנים לכל קורבן כדי לחסוך עגמת נפש מיוצאי־חלציהם, אבל אינם נרתעים מלתת להם שמות שיעשום מטרה ללעג של בני־כיתתם ונושא של צחוק אצל החבר’ה במסיבות; שמות שיעלו סומק על לחייהם כל אימת שיידרשו להציג את עצמם. קשה להניח, כי בחור ייהנה להציג עצמו בשם שופר; אבל תארו לכם מצבו של אדם, ובמיוחד של ילד, שהוריו קראו לו בשם תאו. ועשו זאת – עיינו בדף 110 בספר. מן הסתם חשבו את תאו למהדורה עברית של הדוד תיאודור.
יש ספרות ענפה ומלבבת על תלאותיהם של בני־ישראל בגלות אירופה, בתקופה שבה קבעו בשבילם פקידי השלטון שמות משפחה. אם מתוך האנטישמיות ואם מתוך שאיפה לסחוט שוחד תמורת מניעת הבזיון, או משתי הסיבות גם יחד, ניסו להדביק להם שמות מכוערים ומשונים. והיהודים היו מוכנים לחסוך פת מפיהם, ובלבד שיקראו להם רוזנווסר (מי־ורדים) וגולדפאדן (חוט־זהב) במקום רויטשוואנץ (אדום־זנב) ושטינקפיש (דג מבאיש).
אבל עכשיו, אצלנו, כאשר כל אחד חפשי לחלוטין לבחור או לחדש שם, פרטי או משפחתי, לעצמו או לצאצאיו – המזוכיזם, פשוט, משתולל. כאשר מדובר בילד, זה יכול להיות גם סדיזם. התינוקות הרכים, שאין שואלים את פיהם ושאינם יכולים להתגונן, נופלים לפעמים קורבן לדמיון הפורה והפרוע של הוריהם.
כי מה חטא חטאה תינוקת תמימה, כי יקראו שמה – אניה? או ריקודה או אופנה. איזה מין אופנה היא זאת? ומדוע נותנים לבן שם כמו זן־אילן, או חליל?
איך שהוא, התרגלו לשם אבא, אפילו במשרד החוץ. אבל אין זאת עדיין סיבה מספקת לקרוא לבת בשם אמא. למען האמת, אינני מתפעלת גם מבובה, או מבושם, אחרונה ולולבה. מובן שאלה יוצאים־מן־הכלל.
בדרך כלל, שמות פרטיים באים בגלים. לפעמים אפשר לקבוע גילו של אדם על פי שמו. דור העוזים והדליות, הוא דור ההורים של ילדי־היום, נוטה לא פעם לבחור לבניו שמות בעלי צליל המקובל גם בלועזית. אחרי־הכל, הם יסעו לחו“ל, אולי גם ילמדו בחו”ל. זהו עידנם של שירלי ושרלי, של ליאורה וליאור. ומי יודע – אולי רק בזכות הפזילה לח“ול חוזרים לאופנה גם שמות תנ”כיים, כגון דוד ודינה, מיכאל ומיכל, ושֹרה הקרוייה עכשיו שֹרית.
מצבים משעשעים עשויים להתעורר כאשר שם פרטי גזור משם־תואר ובכלל אינו הולם את נושאו. כבר התרגלנו לבת מרשעת ששמה טובה, ולנערה כעורה ששמה יפה. עכשיו יש לנו גם בנות טפשיות ששמן נבונה,, ועצלנית בשם חרוצה – ועוד על משקל זה: חסודה, מלבבת, טעימה, ישרה, חיננית. והבנים אינם מפגרים. הנה מבחר: מתוק, מרנין, מחונן, יקר, טרי.
וכאילו לא די לנו ביפה כעורה. הביא לנו היבול החדש גם בת בשם יפהפיה – לא פחות ולא יותר. בכלל, גאוות ההורים עולה על גדותיה ויוצרת שמות־סופרלאטיביים. כמו דגול ודגולה, טהורה, משובחת, גאון, גאונה – וגם גאונית – מושלם ומושלמת. ניחא. אבל איך תרגיש נערה שיציגוה כארוסה? ומה רושם תקבלו, כאשר תוצב לפניהם נערה בזו הלשון: "הכירו בבקשה, זאת משולמת…
לא ברורים לי המניעים של הורי טווס ושל הורי אלימה, כשם שנעלמים מפני שיקוליהם של הורי רץ ושל נזיר ושל קדוש ושל תלת.
לעומת זאת נהירים לי המניעים הפטריוטיים של הורים אחרים. ובכל זאת, לא הייתי קוראת לבתי בשם מדינה־יהודית.
אכן, הרעיון הציוני, החזון החברתי, הרגש הלאומי והתודעה הבטחונית הולידו שורת שמות פטריוטיים: אומה, אדמה, ארץ, סולל; חלוצה, עבריה, עבריתה, נצחונה, עשֹורה;
שויון ושוויונה, שותל (ת), שתול (ה), וזה עוד בלי השמות של מלחמת ששת הימים!
אפילו תנובה יש, ולא חסר גם חזון. חזון ותנובה – איזה זוג מן השמים! אתה ממש שמח להיתקל באחד השוחה נגד הזרם הציוני הזה וקורא לבתו בשם גלותה. אבל זה בטל בששים על צהל וצהלה, צי וגם… צבא; פשוט צבא.
לקבוצה זו של שמות “אידיאולוגיים” אפשר לשייך גם שמות פרטיים, הלקוחים משמות־משפחה של אישים מפורסמים כהרצל, בלפור, בן־צבי, שרת ואשכול, בן־גוריון ובגין.
אך מסתבר שיש אצלנו הערכה לא רק למדינאים. גם אנשי־עט זכו ושמותיהם הפכו לשמות פרטיים: שלום עליכם, ביאליק ועגנון. וכדי לא להפלות ולא להעדיף סופר על סופר, יש הקורא לבנו סתם סופר, אבל לא סופר־סתם.
יש מדינות, המגבילות את חופש הבחירה של שמות, מתוך רשימה מאושרת, ארוכה למדי. מדינות אחרות שינן מטילות מגבלות רשמיות, אבל ההורים נוהגים בריסון עצמי.
למשל, לא שמעתי בחו"ל על בנות ששמן מונטה־קרלה, או מנצ’סטרה, מיסיסיפי או דנובה. אבל אצלנו יש ירקונה וירדנה, בלפוריה (נוסף לבלפורה) הרצליה (נוסף להרצלה), בת־גלים, בת־ים, בית־לחם, גדרה, נתניה, טבעון וטבעונה, עתלית וירושלים.
לא ברור לי, אם עתלית וירושלים הם שמות לבנות או לבנים. דבר זה לא ברור גם ביחס לפז, כרמל,שי, גל ועוד כהנה וכהנה שמות דו־מיניים חדשים, הבאים להוסיף לבלבול הדו־מיני הוותיק של יונה ושמחה. זוהי רק אחת הסיבות, שבגללן מציעים להקים רשות ציבורית שתהיה מעין כתובת מוסכמת להכוונה ולהדרכה בבחירת שמות ובחידושי שמות. הבו כתובת, למען השם.
אגב, כתובת: מה דעתכם על כתובת בתור שם פרטי לילדה?
הבת עלתה לכיתה ג‘, בשעה טובה, ולומדת את לוח הכפל כבני גילה בכיתות ג’ אחרות. הבשורה מעלה חיוך נוסטאלגי, זכרונות ילדות מתוקים. הן גם אני למדתי את לוח הכפל בכיתה ג'! הימים חלפו לבלי שוב, אבל החויה חוזרת מכוח רציפות הדורות ויציבות החינוך. יש משהו מרגיע ביציבות הזאת, משהו מלבב ומקרב את הדורות.
אבל זאת רק תגובה ראשונה, תגובה רגשית. ברגע שהמחשבה תופסת מהו ששימח את הלב, השמחה מתחלפת בתדהמה, והתדהמה בדאגה.
כי מאז למדתי את לוח הכפל בכיתה ג' חלה התפתחות טכנולוגית מסחררת, שחדרה בהשפעתה לכל תחומי החיים. הכל נשתנה, מלבד דרכו הביולוגית של האדם ותכנית הלימודים של בית־הספר.
היום טסים לירח ושותלים לבבות. המורה שלי בכיתה ג' לא חלמה על כך. והיא לא כיבסה במכונת כביסה אוטומטית, ותלוש המשכורת שלה לא יצא ממחשב אלקטרוני. ילדיה לא חוסנו בתרכיב סייבין ולא ראו את האולימפיה בטלוויזיה.
בכיתה ג' לא חלמתי לטייל באפריקה, אלא בחלום. לא דיברתי בשיחת טלפון בין־יבשתית עם אבא ש“קפץ” לאמריקה בענייני עבודה. לא כתבתי לחברה שנסעה עם הוריה לשליחות בבורמה. כי העולם היה אז גדול יותר.
היום, אין עוד תחושה של מרחק, פרט אם נוסעים מתל־אביב לפתח־תקווה בשעות השיא של התנועה. מחר העולם יהיה קטן עוד יותר.
וכיום, עם כל היריבוּת והסכסוכים והמלחמות, עם כל הפער בין המדינות המתועשות והמדינות הבלתי־מפותחות, עם כל ההבדל בין מעצמות לארצות קטנות, כיום העולם הוא עולם אחד. קשור ומחובר לשבט ולחסד בתלות גומלין כפי שלא היה אף פעם בעבר; קשור באימת ההתמודדות הגרעינית, במגיפות של התפרעות נוער, בחילופי־ידע, בקוקה־קולה.
העולם של כיתה ג' היום רחוק מאה שנים מעולמם של הוריו בכיתה ג' שלהם, ולא חשוב מתי למדו בה. לא בעולם המושגים מדובר, לא בעולמם הנפשי של הילדים או ההורים, אלא במציאות כפי שהיא מתפתחת ודוהרת.
אנחנו איננו מוּדעים לתמורות שהתרחשו במציאוּת חיינו, כי הן באו בהדרגה ולכאורה הסתגלנו להן. אבל למעשה איננו ערוכים להתמודד אתן, כי לא קיבלנו את הציוד הדרוש לכך. לכן הפרט סובל ממחלות־מתח ואי־יציבות נפשית. לכן חברה שאינה מפותחת לא תדביק עוד את פיגורה, כי אם המרחק בינה לבין החברה המפותחת ילך ויגדל. לכן האנושות מפגרת בתוככי קידמתה.
סביר להניח כי המחזור של כיתה ג' של היום רחוק מאתיים שנה ממציאות העולם שבו יחיו בניהם לעתיד כאשר הם יגיעו לכיתה ג'. כי ההתפתחות להבא תהיה מסחררת עוד יותר משהיתה, והתמורות מהפכניות עוד יותר משהיו. איך אנחנו מציידים אותם לדרכם בעולם מורכב כל־כך שבו יצטוו לחיות? במה מציידים את המורים שצריכים לצייד אותם?
בית הספר של ימינו צריך ללמד דבר עיקרי אחד: הוא צריך ללמד איך ללמוד, איך להשתלם, לברור, להחליט. הוא צריך להקנות שיטה יותר מידיעה. כי הידיעה מתיישנת עוד לפני שהיא נרכשת. כל ענף, כל מקצוע, כל נושא במקצוע, שלפני שנות דור היו בו אלף ספרים, יש בו עכשיו מאה־אלף ספרים. הידע מתרחב, התפיסות משתנות. הבעיה היא איך להדביק את הקצב. אין זו רק שאלה של עידכון ספרי־לימוד, אלא בעיקר עידכון שיטות לימוד.
ההכרה הזאת קיימת, אבל עדיין לא תורגמה למציאוּת החינוך. שום דבר יסודי לא נשתנה בחינוך בדור שבו היו שינויים מהפכניים. כי החינוך הוא התחום השמרני ביותר בכל תחומי העשיה הציבּורית. אדם נוחת על הירח, אבל בכיתה הוא לומד ברוב המקרים מה שלמדו וכמו שלמדו באותה כיתה לפני שלושים שנה. בית חרושת שיעבוד היום כפי שעבד לפני דור, יפשוט את הרגל. אפילו במטבח כבר אין עובדים כפי שעבדו פעם. רק בית־הספר יציב.
הוא שמרני בכל מקום, ובוכים על כך בכל מקום. אינני יודעת אם בישראל הוא שמרני יותר מאשר במקומות אחרים. אבל קשה להפעיל בו אותה יוזמה, אותה נכונות לחדש ולכבוש את המציאות כפי שגילתה ישראל בשטחים אחרים. יתכן, כי דרושה לנו הרפורמה המתוכננת במבנה החינוך, אך דרושה לנו מהפכה גם בשיטות הלימוד, בדרכי ההוראה ותכנה.
אילו הדבר היה תלוי בי, היו מתחילים ללמד אנגלית בגן־חובה. לכל המאוחר בכיתה א'. שוודיה היא ארץ גדולה יותר מישראל, מפותחת יותר מישראל, והספרות המדעית המקורית שלה עשירה יותר משל ישראל. ואף־על־פי־כן, כאשר ביקר כאן לפני כמה שנים שר החינוך השוודי, הוא מצא לנחוץ לספר כי אצלם מתחילים ללמוד אנגלית בגן כי “שוודית אינה שפה עולמית”.
הילדים שלנו יוכלו להתגבר על המעמסה הזאת. אני הלכתי לבית־הספר יהודי־אורתודוקסי בחו"ל ובכיתה א' למדנו לקרוא ולכתוב באותיות לטיניות ובאותיות גוטיות ובאותיות עבריות – הכל בכתב ובדפוס – ולא זכור לי שהייתי עמוסה מדי. רוב הילדים בקהילה היהודית הגדולה של עיר מולדתי ידעו מקטנוּת שלוש שפות וזה לא הכביד עליהם כלל. ואנחנו דורשים שילדי היהודים בגולה ילמדו עברית, נוסף על שפת ארצם, ואף אחד איננו חושש שזה יכביד עליהם, ואיש אינו חושב שזה בלתי־אפשרי. מדוע אנחנו מתייחסים באי־אימון כזה לילדנו? מדוע הם אינם יכולים ללמוד אנגלית מכתה א' וערבית מכיתה ב', או להיפך? זה נחוץ להם, וזה חשוב לחברה.
מדוע הם בכלל אינם חייבים ללמוד ערבית? המיעוט הערבי בישראל “הקטנה” ובירושלים מונה כיום 400 אלף נפש; האוכלוסיה הערבית בגבולות הנצחון מונה מיליון ורבע נפשות – וסביבנו עשרות מיליונים דוברי ערבית. אבל את בית־הספר הישראלי המכשיר את הדורות הבאים לחיים באיזור זה, זה איננו מחייב.
במסגרת שעות־הלימוד הקיימות, זה בוודאי קשה. שעות הלימוד הן למטה מן המינימום. טלו את השבתות, את החגים, את חצאי־החגים, את החופשות שסביב לחגים ואת החופש הגדול, ונשארים כמאתיים ימי לימוד. תורידו את החגיגות, את ההכנות לחגיגות, וישארו לכם אולי 750 שעות לימוד בשנה. הן כוללות, כמובן, גם שיעורי התעמלות וזמרה וציור ומלאכה, הכל מקצועות חשובים בהחלט. אבל מתי אפשר להספיק משהו?
הייתי רוצה לעיין במחברות של בתי ולהפליט בתמיהת־מבוכה: "בזמני לא למדו זאת… בזמני לא למדו כך… " והייתי רוצה כי תענה לי: “בזמנך אמא, לא היו ’פאנטומים’, בזמנך לא שתלו לבבות… בזמנך לא עשו שמלות מנייר, ולא ראית לוויינים מטיילים בשמים הליליים. כשהלכת לכיתה ג', אמא, לא שמעת שבן־אדם ניווט כלי הנע במהירות של ארבעים אלף קילומטרים לשעה, ולא ידעת שהזיות ז’ול וורן מחוירות לעומת המציאות… הכל היה אחרת ולכן למדת אחרת”.
ואני אדע שהיא צודקת, אבל מתוך הגנה עצמית אומר לה: “אל תתחצפי, יקירתי, כי בתך תתחצף אליך. קחי את התחזיות לשנת אלפיים ותראי שהיא תלד בן או בת כבחירתה, ותתרומם באוויר בכנפי־טיס. וכבר בכיתה ג' היא תלמד לגמרי אחרת משלמדת את, ואת לא תביני את מחברותיה”.
אבל זוהי, כמובן, שיחה דמיונית המבוססת על הנחה דמיונית. הייתי רוצה שלא כך יהיה.
בראשית היה מרצה. בדרך כלל הוא דיבר על “המצב בארץ והיהדות בגולה” וכוח־המשיכה שלו הספיק למלא אולם נאה בליל שבת. אחר־כך התחיל הקהל להדרדר וצריך היה שני מרצים עם תכנית אמנותית, בשביל להבטיח שאנשים יישבו עד הסוף המר. אחרי זאת התחיל העידן של עתון־העתונאים, עם ובלי עתונאים, ולא היה רכז תרבות ראוי לשמו שלא קידש את השבת בעתון־העתונאים.
עכשיו זה, כידוע, ערב ראיונות. התפריט מגוּון אבל אחיד: סנדויץ' רב־קומתי מורכב מתשתית של שר או חבר־כנסת מרוח בזמרת; סופר־עתונאי מכוסה בבעל־צל“ש, עסקן ומעליו צוות של סרט־בדרך, גיטריסט על גבי מו”ל, רופא לרפואה, ואלוף־משנה במילואים. יש ערבי ראיונות משודרים ובלתי־משודרים, מסחריים וציבוריים, דלים ועשירים, בעיר, בפרובינציה, במרכזי התיישבות. זה חוק.
הצרה של ערבים אלה שכבר הופיע בהם כל נהג־שהפך צייר, וכל גברת־הקוראת־לרוחות, וכל המהפנטים בעלי ידי־חשמל. אי־אפשר לחדש.
החידוש היחיד, ואפילו מהפכני, שאפשר להציע הוא ערב בלי ראיונות. חידוש זה יפתח את עידן האפשרויות הבלתי־מוגבלות בשדה הבידור התרבותי:
בערב בלי־ראיונות אפשר יהיה לא לראיין את גונאר יארינג. שתיקתו עשירת־המבע הידועה מבטיחה אי־ראיון משמעותי בהחלט. או אפשר יהיה לא לראיין את שר ההסברה לשעבר של צרפת ולהסכים בהחלט לכל מה שלא יסביר. אפילו הנשיא נאצר מועמד לאי־ראיון והוא דווקא ייענה לאי־ההזמנה. בעצם, זה הסיכוי היחיד להיענות מצדו.
לערב כזה אפשר יהיה להביא סופר מבטיח, אבל־לא־מקיים. בערב כזה אפשר יהיה להציג אי־שאלות ולקבל אי־תשובות, מה שהרבה יותר טוב אפילו מתשובות טובות.
בערב ראיונות אפשר לשמוע משוררים צעירים שאי־אפשר לקרוא אותם; בערב־בלי־ראיונות אפשר יהיה גם לא לשמוע אותם. כדאי.
בערב ראיונות, אף פעם ובשום מקום בארץ, אי־אפשר לשמוע את ברברה שטרייזנד, למשל. בערב־בלי־ראיונות, אפשר יהיה. בתקליט. ואת מריה קאלאס ואת חיפושיות הקצב, ואת אבא אבן קורא פרקי תנ"ך. בחיי.
בערב־בלי־ראיונות אפשר לא לשאול אף אחד על עתיד השטחים המוחזקים; אפשר לא לשאול את שמעון פרס איך זה טעה בעניין דה־גול, ואת פנחס ספיר מי הם ששת ראשי הממשלה הפוטנציאליים שלו. ואפשר לא לשאול את מאיר וילנר שום דבר.
אחרי שימוּצו הערבים־בלי־ראיונות יגיע תור הערבים־בלי־ רעיונות; ואז – במקום מזיגה של פוליטיקה עם בידור, יזכה הקהל למזיגה מקורית של פוליטיקה עם מדינאות.
אגב, שר אחד שראיינתי בערב ראיונות, אמר לי לפני המופע: אינני רוצה להגביל אותך בשאלות, אך אנא קחי בחשבון כי בבואי לכאן יש לי מטרה דומה לזו שיש לך בלכתך למספרה – אני רוצה לצאת קצת יותר יפה משנכנסתי.
במשך עשרים שנה התמוגגנו ממצעדי צה"ל ביום העצמאות. הצטופפנו בהמון, מחאנו כף ומחינו דמעה, התפעלנו ונרגשנו. אחר־כך הלכנו הביתה וכתבנו מאמרים על כך שמצעד צבאי ביום העצמאות איננו רצוי. שהוא איננו מבטא את שאיפתנו לשלום וליצירה קונסטרוקטיבית; שהוא מונע גיבוש דפוסי־חג אחרים, עממיים יותר וספונטניים יותר.
בהרהור פילוסופי מעמיק קבענו, שאין למצעד צבאי השפעה חינוכית נכונה. אמנם – אמרנו – במשטר המדיני שבו שרויה האנושות ושעודנו פרימיטיבי מאוד, צבא הוא בבחינת הכרח־קיום ואומה חפצת־חיים אינה יכולה בלעדיו. לכן צריך לצייד אותו, לשרת בו, לכבדו. אבל לא צריך להפוך אותו נושא להתפארות ובילוי המונים.
סוף סוף, זכינו. באין ברירה, בגלל המעמסה הבטחונית, לא נערך בשנה ה־21 מצעד צה"ל ביום העצמאות, ובכן נקבע תקדים. הרי זו הדרך המסורתית של ישראל לסיים ויכוחים – בהכרעה של אין ברירה.
והנה, יצאנו לרחוב. ראינו אנשים משועממים שאינם יודעים מה לעשות עם עצמם, והצטערנו שאין מצעד צבאי. ככה זה.
אילולא הפטישים הפלסטיים, היה המצב רע עוד יותר. אינני יודעת כיצד זה התחיל, ואני מוכנה להשאיר את פתרון השאלה לחוקרי הפולקלור; כי אין עוד ספק שהפטיש הפלסטי בחג העצמאות, כמוהו כרעשן בחג הפורים, הפך לחלק אינטגרלי של השמחה העממית.
מי שלא קיבל בראש בפטיש כזה ביום העצמאות, איננו פטריוט ישראלי, כי לא יצא לרחוב בכלל. והרי אין לכם דבר היוצר קרבה לאומית כמו מכת־פטיש על קרחת נוצצת שבעליה מגיב בחיוך. חיוך מאונס, אבל חיוך.
המתחרה היחיד לפטיש הפלסטי הוא הפיקניק ההמוני בחיק הטבע, או במה שהיה טבע לפני הפיקניק. אגב, בעברית קוראים לו טוזיג, אבל חוץ מכמה פותרי־תשבצים מושבעים איש אינו יודע זאת. או לפחות אינו משתמש בידיעותיו, תודה לאל.
ביום העצמאות האחרון הצצתי לפארק הלאומי של רמת־גן ומרוב אנשים לא ראיתי את הפארק. היו שם כחמישים אלף איש – יש אומרים שבעים אלף – גברים, נשים וטף, על סליהם וציודם.
ציוד לפיקניק של חצי־יום־פלוס כולל אצלנו את הציוד המקובל לפיקניק בתוספת רהיטים. במרכז־אירופה אנשים אוהבים לצאת לבתי־קפה. הם אומרים שזה בילוי אידיאלי, מחוץ לבית, ובכל זאת לא באוויר הצח… הישראלים אוהבים לצאת לאוויר הצח, אבל לוקחים אתם את הבית. לפי האומדן שלי לפחות 20 אחוזים מן המשפחות שבאו לפארק הלאומי הביאו עמן את מחצית מיטלטליהן.
המראה הזכיר במקצת את התיאור של שלום־עליכם על איך נוסעים לחופש בבויבריק – עם מזוודות גדולות ומזוודות קטנות ותיקים וקופסאות וסלים וחבילות וכלים וילדים וכלוב של ציפורים. אבל בלי רהיטים. לדאצ’ה של הפארק הלאומי, או לחניון הקרוב לעיר, מביאים גם שולחנות וכיסאות וכיסאות־נוח ולולים לתינוקות. כל מה שמתקפל. פחי־אשפה אין מביאים, כי יש במקום. רק לא משתמשים בהם.
ביום רגיל זה מרגיז. ביום העצמאות סולחים גם על כך, כי זה יום עם פרספקטיבה. אינך רואה אנשים, אתה רואה עם. עם ממש ועם נורמלי. ולפתע אתה חש את טעמו ותכליתו של כל הסבל והמאבק והקורבנות.
סוף־סוף, עמים רוצים בעצמאות לא מפני שנפשם הקולקטיבית יוצאת לדגל ולהימנון לאומיים, לטקסים ממלכתיים ולצבא של חיילים ושל שגרירים. הם רוצים בה, נאבקים עליה ושופכים דם למענה, מפני שעצמאות לגבי עם כבריאות לגבי אדם: לא מטרת חיים, אלא תנאי להשגת המטרות בחיים.
אומרים “העיקר הבריאות”, לא מפני ששאר הדברים אינם חשובים, אלא משום ששאר הדברים – קיום הוגן, בטחון סוציאלי, סיפוק מיצירה, תרומה לחברה ומעמד בה – הסיכוי להגיע אליהם וליהנות מהם מוּתנה בבריאות. סיכוייו של עם לקיום הוגן, לבטחון, לפיתוח הכושר של היצירה הלאומית ושל התרומה לחברה האנושית – מוּתנים בעצמאות, בריבונות מדינית.
אם נכון דבר זה לגבי כל עם, על אחת כמה וכמה הוא נכון לגבי היהודים, שהיו פזורים בארבע כנפות־תבל, ובשום ארץ מארצות גלותם לא היו יותר ממיעוט של אחוזים בודדים מכלל האוכלוסיה. זהו המצב בתפוצה היהודית גם עכשיו. אבל כיום יש מדינה יהודית ריבונית, שבה היהודים הם רוב וכך נוצר לנו בסיס לקיום לאומי נורמלי.
אמנם, עדיין אין זה יותר מבסיס. מה שיש לבנות על הבסיס הזה, מה שיש לעשות כדי לחזקו ולבצרו וכדי לסכל את המזימות להרסו – על כך אנו שומעים די והותר בנאומי יום העצמאות.
מי אמר שאין לנו דפוסים לציון החג הלאומי? הנה הזכרנו את הפטישים הפלסטיים ואת הנאומים; את הפיקניקים ואת הנאומים; את הוויכוח אם לקיים או לא לקיים מצעד צבאי ואת הנאומים; את הקינה השנתית על העדר דפוסי־חג ואת הנאומים.
זה מספיק בהחלט. לכל היותר, אפשר להוסיף עוד כמה נאומים.
מאברהם אבינו שהיה נביא התרבות המונותיאיסטית ועד יונה סאלק ואלברט סייבין שהדבירו את שיתוק־הילדים, היהודים הטביעו את חותמם על הציוויליזציה האנושית. האסטרונאוטים לא היו נוחתים על הירח בלי תורת איינשטיין, וברית־המועצות לא היתה מעצמה בלי תורת מארקס.
תרומתם של היהודים להגוּת ולמדע היתה מחוץ לכל יחס למשקלם הכמותי. בשום זמן מן הזמנים לא חיו בעולם יותר משמונה־עשר מיליון יהודים, ואם נעיין ברשימת העמים של סדר־גודל זה לא נמצא אף עם אחד שתרם לאנושות תרומה מדעית־תרבותית המתקרבת לזו של היהודים. בשעה שהיהודים היוו חצי אחוז מאוכלוסיית העולם, הם היוו כשלושים אחוזים ממקבלי פרס נובל.
הסופר־המדען הבריטי צ’ארלס פרסי סנאו בחר לו את התופעה הזאת כנושא להרצאה בניו־יורק. הוא התייחס בעיקר לדורות האחרונים והצביע על “הישגים מדהימים” של היהודים בכל תחומי המדע, הספרות, המוסיקה והחברה. הצטיינותם של היהודים בכל אלה הפכה את ההגיון הסטאטיסטי לחוכא ואיטלולא, ואין על כך כל ויכוח.
הוויכוח מתחיל כאשר מנסים להסביר את התופעה, ואחד מן ההסברים של לורד סנאו מוכרח לעורר מחלוקת. הוא נוטה למסקנה, כי במאגר הגאֶנים של היהודים יש איזה גורם המעלה את הכשרונות שלהם לרמה גבוהה בהרבה משל אחרים.
ההסבר הזה חייב להיתקל בהתנגדות דווקא אצל יהודים. לא קיבלנו את תורת־הגזע של היטלר שראתה אותנו כנחותים, לא נקבל גם תורת־גזע של מחמיאה המכתירה אותנו כעליונים.
יותר מתקבל על הדעת הסבר אחר שהעלה לורד סנאו באותה הרצאה ושאפשר להגדירו כשכר הסבל או כיתרון האפלייה; היהודי באשר הוא יהודי מוצא עצמו מול קשיים מיוחדים שעורמת בפניו סביבה עויינת או מסתייגת. הוא נאלץ להיאבק, להתאמץ ולפתח כשרים מיוחדים כדי להתגבר על הקשיים שאחרים פטורים מהם. מטען הכשרים הצבורים “מתפוצץ” והופך להישגים כל־אימת שניתנת ליהודי אפשרות להתחרות עם אחרים בסביבתו.
אכן, מה שמשותף ליהודים מלבד מורשת אבות, היא איבת הסביבה שאילצה אותם לפתח מאמצים וכשרונות אשר העלו אותם מבחינה איכותית על פני סביבתם. זה היה נכון בגולה, בכל גולה ובכל זמן, במידה זו או אחרת. זה נכון גם היום.
זה נכון גם בישראל. אמנם לפעמים אנחנו שואלים את עצמנו אם הנכסים האינטלקטואליים של הקיום הגלותי לא נתקפחו בקיום הלאומי הריבוני של היהודים בישראל. נדמה לנו שאיננו מצליחים בתחומי ההצלחה המובהקים של היהודים, בשעה שאנו מצטיינים בשטחים שבהם לא יצאו ליהודי מוניטין. הישראלים הם סוחרים גרועים וחקלאים מעולים. יש לנו צבא מצויין, אבל רק חתן אחד של חצי־פרס־נובל. אולי מצא לו הגאון היהודי אפיקים חדשים בישראל, ושוב אין הוא זורם באפיקי ההצטיינות הקודמים?
תנוח דעתנו, לא קיבלנו פרסי נובל, אבל ההישגים המדעיים של הישראלים חורגים גם הם מכל הגיון סטאטיסטי מקובל. חישבו ומצאו כי יש בדרך־כלל מיתאם בין ההכנסה הלאומית הגלמית לבין מספר עבודות המחקר המתבצעות בארץ מסויימת. לפי קריטריון זה ארצות־הברית והודו נמצאות ברמה מדעית יחסית שווה, גם אם ההפרש האבסולוטי ביניהן הוא עצום. כלומר בארצות־הברית מתבצעות הרבה יותר עבודות מחקר מאשר בהודו, אבל גם ההכנסה הלאומית לנפש הרבה יותר גבוהה. ואילו לגבי ישראל מורה קריטריון זה על רמה מדעית יחסית גבוהה פי ששה מן המקובל.
זהו המשכה של תופעת ההישגים המדהימים, בתוספת אפיקים חדישים. יתכן שההסבר נעוץ גם כאן באותה סיבה שגרמה להצטיינות היהודים בגולה: באיבת הסביבה.
עכשיו אנחנו רוב בארצנו, אבל נשארנו מיעוט בסביבתנו הגיאוגרפית, והיא עויינת לנו. היא מאלצת אותנו לפתח מאמצים מיוחדים וכשרונות מיוחדים כדי להתגבר על הקשיים המיוחדים שהיא עורמת לפנינו.
מי יודע, אולי אנחנו חייבים תודה לערבים על שסירבו לחיות אתנו בשלום והכריחו אותנו להיות עליונים באיכות.
רבים כעסו עלי כשאמרתי זאת בפומבי. רבים כתבו לי כדי להוכיח אותי על ראיית חיוב במצב שלילי. אופייני היה מכתבה של מלכה זוננשיין מקריית טבעון שהקשתה: “האם אַת מודה לערבים על ההזדמנות שהם נותנים לבנינו להרוג וליהרג כגיבורים? האומנם יתכן שלזאת כוונתך?”
בוודאי שלא לזאת כוונתי. וכי אני אינני רוצה שלום? וכי יכולה אני לרצות שנהרוג וניהרג? אילו היו הערבים מוכנים לשלום, הייתי קופצת גם אני על המציאה. הייתי נוסעת ברכבת לדמשק ושותה לחיים כוס עראק זחלוי, ולא היה איכפת לי שאסתקלל תנצח בבלומפילד ושפריד ־אל־אטרש ישיר לנו. הייתי אומרת שאם זו הברירה ואם זה המחיר, מוטב שתרפה גם הדריכות החיובית, ושתהיה אפילו לבנטיניזציה, ובלבד שיהיה שלום.
אבל לא זאת הברירה, כי הערבים אינם מוכנים לשלום. זה רע, אך אין רע בלי טוב. כשם שהאיבה האנטי־יהודית שמרה על היהודים מפני התבוללות בגויים, כך האיבה האנטי־ישראלית שמרה עלינו מפני התבוללות בסביבה, שבה התבוללות היא נסיגה – ודווקא בשנים הראשונות והפורמאטיביות של המדינה, בשנות העליה ההמונית וראשית מיזוג העדות.
בגלל האיבה הערבית סבלנו ושיכלנו בנים ונאלצנו להפנות משאבים אנושיים וכלכליים למאמץ מלחמתי. אבל בזכות האיבה הזאת גם התחשלנו, הגברנו תושיה, פיתחנו כושר והרבינו מאמץ. התוצאות מתבטאות בכל תחומי החיים, ולא רק בצבא. סוף סוף התעשיה הצבאית שלנו מייצרת גם את סירי־הבישול המשובחים ביותר בארץ…
לא רבים המדינאים בעולם השואפים לשלום כפי ששאף אליו מי שהיה שר־חוץ וראש ממשלה בישראל, משה שרת ז"ל. ובכל זאת, ודווקא בנאום בכנסת, הוא עמד על הבחינות החיוביות של איבת הערבים בתהליך התגבשותנו הלאומית.
אם נצליח לשכנע את הערבים כי האיבה שלהם מביאה לנו תועלת, יתכן שיחדלו להפעילה. כמו אותו סדיסט שמרוב סדיזם סירב להכאיב למזוכיסט פן ייהנה.
צריך לשכנע את הערבים שהם יכולים להזיק לנו דווקא בידידותם, ואז יעשו שלום.
בלומפילד מחכה לאיסתקלל.
צבאות ערב מתקדמים בכל החזיתיות
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.