דימויה של ישראל בעולם היום הוא דימוי של מדינה חזקה ונחרצת בתגובותיה, שצריך לרחם על אויביה התוקפניים. הדימוי הזה איננו מוצא חן בעינינו, אך צריך לזכור כי גם אם המסקנה אידיוטית, ההנחה כשלעצמה נכונה למדי.
בקנה־המידה של האיזור הזה אנחנו מעצמה. יש לנו משק די מפותח, יש לנו נשק טוב המופעל על ידי ראש יהודי, וזה צירוף פנטסטי. לא בכדי אמר נאצר אחרי מלחמת־ששת־הימים, כי הערבים הובסו מפני שיחסי הכוחות היו מעוותים: לישראל היו שנים וחצי מיליון יהודים, ולערבים לא היה אף אחד…
כמה שונה המציאות בישראל, בכל השטחים, ממה שאפשר היה לשער לפני שנות־דור! אפילו תיאורים מסולפים המתהלכים עליה כיום נכונים יותר מאותו דימוי חביב ובטלני שניבאו לה עם הקמתה.
באותו זמן הייתי בצ’כוסלובקיה ששלחה אז נשק ליהודים, והיחסים היו לוהטים באהבה. הציונות היתה כשרה מפני שהוכרה כגורם אנטי־אימפריאליסטי מובהק. מותר היה לדרוש בטובתה, להזדהות אתה. היו זמנים.
היהודים ניצלו זכות זו היטב, וכשקמה המדינה הרוב עלו אליה. אבל זה לא מנע מאתנו לספר בדיחות על “איך יתנהלו העניינים במדינת היהודים”.
אהבתי במיוחד את המעשיה על השוטר היהודי של המדינה היהודית שבא לעצור עבריין יהודי. העבריין סירב להילוות אליו. אחרי הכל, מי מציית לשוטר יהודי? “אני עוצר אותך בשם החוק ובפקודת־מעצר של שופט”, רעם השוטר. אבל העבריין לא התרשם: “אני מצפצף על המחוקק שלך, וגם על השופט שלך”. התרתח השוטר ואיים: “שכה נהיה בריאים, חיים, אנחנו והילדים שלנו, שאתה חייב לבוא אתי!” “נו”! – אמר העבריין – “אם אתה הולך בכוח, אני נכנע”…
הגידו העצמכם, זה דומה למציאות?
ברכבות העמים מותקנים ליד החלונות שלטי־אזהרה “אל תוציא ראש וידיים החוצה”. גם ברכבת היהודית יהיו שלטי־אזהרה – אמרנו – אלא שעליהם יהיה כתוב: “תוציא ראש וידיים החוצה ותראה מה שיקרה לך!”
קריין החדשות של הרדיו היהודי יגיד: “ערב טוב. השעה שבע ועשרים והרי חדשות השעה שבע” (כל האירועים היהודיים בחו"ל התחילו באיחור…)
והבדיחות על הצבא היהודי! ממש בדיחה.
משה כבש טנק ערבי וקיבל שבוע חופשה. זה היה, כמובן, במלחמת השחרור, כעבור זמן־מה כבש טנק, שוב קיבל חופשה. בפעם השלישית אמר לו המפקד: “תקבל חופשה אם תגלה לי את השיטה שלך”. מה לא עושים למען חופשה? הלך משה לקו הקדמי, שֹם ידיו כחצוצרה וצעק בקול אדיר: “איברהים, רוצה חופשה? בוא נחליף טנקים!”
שלא לדבר על הפלוגה אשר כבשה מוצב אחרי מוצב ונעצרה בגשר מפני שהיה שם כלב.
היו גם הלצות יותר מבוססות. כאשר חיפשו שם למדינה והתלבטו בין ישראל ויהודה, הועלו הצעות נוספות: פקליסטן – על שום החבילות הרבות שנשלחו מיהודים באמריקה לקרוביהם בארץ; שוויצרלנד – על שום “השוויץ” המקובל בה; שנורווגיה – אתם כבר יודעים על שום מה.
והפעם ברצינות: האם ידוע לכם מה השמות שהוצעו בשביל הכנסת לפני שנקבע שמה כנסת? בצד שמות קונבנציונליים כמו בית־הנבחרים ובית־המחוקקים הועלתה האפשרות הנועזת של סנהדרין, ובית־השפתותיים של עגנון ( – – מדבר. לא בגלל שממה אינטלקטואלית, אלא בגלל יעוד־הדיבור.
וכאשר חיפשו שם לעתון הרשמי של הממשלה – שנקרא לבסוף “רשומות” – הציע שר המשטרה המיועד, בכור שטרית המנוח, לקרוא לעתון “פתשגן ־הכתב”, כפרסומו הרשמי של המלך אחשוורוש…
ומאז גבירותי ורבותי, לא חלפו אלא 21 שנים. שום סטאטיסטיקה לא תמחיש בצורה ברורה יותר מפּכּים קטנים אלה, עד כמה כל מה שיש לנו כאן כיום נוצר כמעט יש־מאין, ומה ארוכה הדרך הקצרה שעברנו מאז.
רק לפני שנים אחדות אמר ניקיטה חרושצ’וב, בשיחה עם גורמים מערביים על כשלון בּירוֹבּיג’ן היהודית, כי האשמה ביהודים: הם אינם מסוגלים לחיים עצמאיים כיחידה לאומית, מפני שהריבוד המקצועי שלהם אינו מאפשר זאת. במקרה זה מותר להניח, כי האמין במה שאמר. הרי זאת היתה דעה נפוצה מאוד, ואילולא חוללנו כאן מהפכה במבנה המקצועי של היהודים, הוא היה צודק. והיום, איפה חרושצ’וב ואיפה אנחנו?
בעצם, איננו זקוקים לתזכורת ולהטפה מיוחדות בעניין זה. הרי אנחנו מתגאים במדינה הזאת, אוהבים אותה, מוכנים למות למענה. רק לחיות בשבילה זה יותר מדי.
הגזמתי? ובכן מפקד בכיר בצה"ל סיפר על תופעה המאמתת את הגזמתי. הוא אמר שכאשר מגייסים בעל־מכונית עם הרכב שלו, הוא דואג לרכב יותר מאשר לעצמו. הוא מתנדב לכל משימה, מוכן להישלח לכל מקום־סכנה; אבל את הצמיגים הטובים שעל הגלגלים הוא יחליף לפני ההתגייסות בצמיגים ישנים ובלויים.
כל בעלי־הרכב בגיל הגיוס ששאלתי אותם בעניין זה, נתנו לי אותו הסבר עצמו: “תראי” – הם אמרו – “את לא מבינה מה הולך בצבא עם רכב. כשאני יוצא למשימה, אני עלול להיפגע, אבל יש סיכוי טוב לחזור בשלום. לצמיג אין שום שאנס. הוא ייהרס על בטוח”.
היהודים נעשו ישראלים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.