יוֹם אֶחָד הָלַכְתִּי בִּרְחוֹב מוֹנְטִיפְיוֹרִי בְּתֵל־אָבִיב, וְרָאִיתִי יְלָדִים רַבִּים עוֹמְדִים עַל הַמִּדְרָכָה וּמַבִּיטִים עַל סוּס מִסְכֵּן, רָתוּם לַעֲגָלָה עֲלוּבָה. בֵּין הַיְּלָדִים רָאִיתִי אֲחָדִים לוֹעֲגִים, צוֹחֲקִים, מִתְקָרְבִים אֶל הַסּוּס וּמִתְרַחֲקִים מִמֶּנּוּ. נִגַּשְׁתִּי לִרְאוֹת מַה מִּשְׂחָק חָדָשׁ מָצְאוּ לָהֶם כָּאן. וְהִנֵּה מַה שֶּׁרָאִיתִי:

אִשָּׁה נְמוּכַת־קוֹמָה, לְבוּשָׁה שִׂמְלָה בָּלָה, לְרֹאשָׁהּ מִטְפַּחַת אֲדֻמָּה מְשֻׁבֶּצֶת, הָעוֹטֶפֶת גַּם אֶת פָּנֶיהָ, עוֹמֶדֶת לְיַד הַסּוּס וּמַאֲכִילָה אוֹתוֹ פֵּרוּרֵי־לֶחֶם, קְלִפּוֹת שֶׁל תַּפּוּחֵי־זָהָב, עֲנָפִים יְרֻקִּים מִשִּׁטַּת־הַמְּשֻׂכָּה. מִדֵּי פַּעַם הִיא מוֹצִיאָה מִכִּיסֶיהָ דְּבַר־מָה אַחֵר וְתוֹחֶבֶת לְפִיו שֶׁל הַסּוּס, מְלַטֶּפֶת אוֹתוֹ עַל לֶחְיוֹ וְאַף נוֹשֶׁקֶת אוֹתוֹ. הַסּוּס הַמִּסְכֵּן אֵינוֹ רָגִיל, כַּנִּרְאֶה, שֶׁיְפַנְּקוּהוּ כָּל כָּךְ, מֵרִים אֶת רֹאשׁוֹ הַמּוּרָד וּמְנַעְנֵעַ אוֹתוֹ לִצְדָדִים. כְּשֶׁהִיא מַגִּישָׁה לוֹ פְּרוּסוֹת לֶחֶם הוּא מְרִיחָן בְּאַפּוֹ וְאוֹכֵל אוֹתָן. אָז מִתְמַלְּאָה הָאִשָּׁה שִׂמְחָה, מְנַעֲנַעַת בְּרֹאשָׁהּ כְּיַלְדָּה קְטַנָּה וְקוֹפֶצֶת מֵרֹב נַחַת. כְּשֶׁהַסּוּס אֵינוֹ רוֹצֶה לֶאֱכֹל אֶת הָעֲנָפִים הַדּוֹקְרִים הִיא מִתְעַצְּבֶת וּמְשַׁדֶּלֶת אוֹתוֹ בְּקוֹל תַּחֲנוּנִים, מְלַטֶּפֶת אוֹתוֹ כְּלַטֵּף אֵם אֶת יַלְדָּהּ – שֶׁיֹּאכַל. הַסּוּס מַבִּיט עָלֶיהָ גַּם הוּא כְּאִלּוּ בְּצַעַר, אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לְהַגִּיד לָהּ שֶׁאֵין הַזְּמוֹרוֹת הַלָּלוּ מַאֲכָל תַּאֲוָה בִּשְׁבִילוֹ. הוּא שׁוֹתֵק, מַטֶּה אֶת רַגְלָיו הָאֲחוֹרִיּוֹת הָעֲיֵפוֹת, כּוֹפֵף אֶת הַשּׁוֹקַיִם – כְּאוֹמֵר: אַל תַּטְרִידִינִי, אֲחוֹתִי, כָּמוֹנִי כָּמוֹךְ יְצוּרִים מִסְכֵּנִים אֲנַחְנוּ. אַךְ הִיא אֵינָהּ מַשְׁגַּחַת בִּתְנוּעוֹתָיו, אֵינָהּ מְבִינָה לְהַבָּעַת פָּנָיו, מוֹסִיפָה לְחַפֵּשׂ בְּכִיסֶיהָ וּמוֹצִיאָה קְלִפּוֹת תַּפּוּחֵי־זָהָב, פִּסּוֹת־נְיָר מִסֻּכָּרִיּוֹת וּמַגִּישָׁה לְפִיו שֶׁל הַסּוּס. כָּל שֶׁיֵּשׁ לָהּ הִיא נוֹתֶנֶת לוֹ.

הָאֲנָשִׁים הָעוֹבְרִים מִתְעַכְּבִים רֶגַע, רוֹאִים אֶת הַמַּחֲזֶה וְהוֹלְכִים לְדַרְכָּם – מִי בְּצַּעַר וּמִי בִּמְנוֹד רֹאשׁ. אַךְ הַיְּלָדִים – יֵשׁ לָהֶם פְּנַאי, וַהֲרֵי הַשָּׁעָה שְׁעַת אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם מְאֻחֶרֶת וְהֵם מִצְטוֹפְפִים כָּאן וְעוֹמְדִים, מִתְלוֹצְצִים עַל הָאִשָּׁה, לוֹעֲגִים לָהּ, וְקוֹרְאִים אֵלֶיהָ דִּבְרֵי בּוּז. מִישֶׁהוּ מֵהֶם אַף יוֹצֵא מִן הַמַּעְגָּל וּמִתְקָרֵב אֵלֶיהָ וְדוֹחֵף אוֹתָהּ וּבוֹרֵחַ. הַיְּלָדִים הָעוֹמְדִים מִסָּבִיב פּוֹרְצִים בִּצְחוֹק וּמִתְעַנְּגִים עַל מַעֲשֵׂהוּ הַנֶּחְמָד שֶׁל “הַגִּבּוֹר”. אַף יֶלֶד אֶחָד אֵינוֹ מִתְעוֹרֵר לִגְעֹר בַּ“גִּבּוֹר” הַזֶּה, הַמֵּצִיק לָאִשָּׁה, שֶׁאֵין דַּעְתָּה שְׁפוּיָה, לָאִשָּׁה הַמְּשֻׁגַּעַת. יֶתֶר עַל כֵּן, כַּמָּה מֵהֶם מְעוֹדְדִים אוֹתוֹ; יֶלֶד אַחֵר מִתְקַנֵּא בִּכְבוֹדוֹ שֶׁל “הַגִּבּוֹר” וְהוּא מַרְאֶה שֶׁאֵינוֹ פּוֹחֵד לָגֶשֶׁת אֶל הַמְּשֻׁגַּעַת וּמַפִּיל אֶת הַקְּלִפּוֹת מִיָּדָהּ וְנִמְלָט לִצְחוֹקָם הָרַב שֶׁל הַיְּלָדִים הַמִּסְתַּכְּלִים.

מִן הַצַּד עוֹמְדִים יְלָדִים קְטַנִּים יוֹתֵר, הַמְפַחֲדִים קְצָת מִפְּנֵי הָאִשָּׁה הַמְּשֻׁגַּעַת, אֲבָל גַּם הֵם אֵינָם זָזִים מִן הַמָּקוֹם. וְכָךְ זֶה נִמְשָׁךְ שָׁעָה אֲרֻכָּה עַד שֶׁבָּא הָעֶגְלוֹן, יָשַׁב בַּעֲגָלָה, הִצְלִיף עַל הַסּוּס וְנָסַע. הָאִשָּׁה נִשְׁאֲרָה עוֹמֶדֶת, הִבִּיטָה אַחֲרֵי הַסּוּס, וְלֹא הִרְגִּישָׁה כִּי בֵּינָתַיִם הִקִּיפוּהָ הַיְּלָדִים מִכָּל צַד וּמִתְגָּרִים בָּהּ:

– הִנֵּה שָׁם סוּס אַחֵר…

–גַּם לִי יֵשׁ סוּס. בּוֹאִי, בּוֹאִי…

בְּרַגְלַיִם כּוֹשְׁלוֹת הָלְכָה הָאִשָּׁה מֵרְחוֹב לִרְחוֹב וְהַיְּלָדִים נִגְרָרִים אַחֲרֶיהָ. מִישֶׁהוּ מִן הַגְּדוֹלִים גָּעַר בָּהֶם וְהֵם הִתְרַחֲקוּ לְרֶגַע, אַךְ שָׁבוּ וְהָלְכוּ אַחֲרֶיהָ, אוֹ שֶׁיְלָדִים אֲחֵרִים נִטְפְּלוּ אֵלֶיהָ.

זֶהוּ מִקְרֶה אֶחָד מֵרַבִּים. אָמַרְתִּי לְהָבִיא לִפְנֵיכֶם, יְלָדִים, אֶת הַמִּקְרֶה הַזֶּה, שֶׁתָּדוּנוּ בּוֹ וְתַחְשְׁבוּ קְצָת כֵּיצַד צָרִיךְ לְהִתְנַהֵג עִם אֲנָשִׁים שֶׁאֵין דַּעְתָּם שְׁפוּיָה. הֵן חוֹלָה הִיא הָאִשָּׁה הַזֹּאת, אֶלָּא שֶׁמַּחֲלָתָהּ לֹא הִפִּילָה אוֹתָהּ לְמִשְׁכָּב וְהִיא מְהַלֶּכֶת בָּרְחוֹבוֹת. וְהִנֵּה בָּאִים יְלָדִים וּמְצִיקִים לָהּ, מַרְגִּיזִים אוֹתָהּ וּמִתְעַנְּגִים עַל יִסּוּרֶיהָ. הֲמֻתָּר לָנוּ לִנְהֹג כָּךְ בַּאֲנָשִׁים חוֹלִים? הֵן אֲנַחְנוּ כֻּלָּנוּ חַיָּבִים לְטַפֵּל בָּהּ וּלְרַפֵּא אוֹתָהּ מִמַּחֲלָתָהּ, וְהִנֵּה בָּאִים יְלָדִים וּמְצִיקִים לָהּ וּמוֹסִיפִים לָהּ כְּאֵבִים עַל מַכְאוֹבֶיהָ.

הֲיִתָּכֵן כַּדָּבָר הַזֶּה?

כַּעֲבֹר שָׁעוֹת אֲחָדוֹת, בַּשָּׁעָה הָעֲשִׂירִית בָּעֶרֶב, עָבַרְתִּי שֵׁנִית בָּרְחוֹב. הָיָה עֶרֶב קַר לִפְנֵי גֶּשֶׁם. הָאֲנָשִׁים לָבְשׁוּ בְּגָדִים חַמִּים, מִי בִּמְעִיל חֹרֶף וּמִי בִּמְעִיל גֶּשֶׁם. וְהִנֵּה בְּפִנָּה אַחַת נִתְקַלְתִּי בִּפְקַעַת גְּדוֹלָה, רוֹעֶדֶת בַּצֵּל. הִסְתַּכַּלְתִּי בָּהּ וְהִכַּרְתִּי אוֹתָהּ אִשָּׁה עָצְמָהּ, מֻטֶּלֶת עַל הָאֶרֶץ, מִתְכַּוֶּצֶת מִקֹּר וְרוֹדֶמֶת. כָּאֵלֶּה הֵם חַיֶּיהָ. הִתְבַּיַּשְׁתִּי בִּפְנֵי עַצְמִי שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ לְבֵיתִי לְחֶדֶר חַם וְאֶשְׁכַּב בַּמִּטָּה וְהִנֵּה פֹּה אָדָם חוֹלֶה מִתְגּוֹלֵל בַּחוּצוֹת. הַאֶפְשָׁר כָּךְ?

בֵּינָתַיִם נִתְעַכְּבוּ עוֹד אֲנָשִׁים אֲחָדִים וְעוֹרְרוּהָ וְהֶעֱבִירוּ אוֹתָהּ לְבֵית “הַכְנָסַת אוֹרְחִים”.