סבי וסבתי מצד אמי קבורים בקלוז' בירת טרנסילבניה. השיוך המדיני של העיר ושל החבל השתנה מפעם לפעם, ואחד מדודי גר במרוצת חייו בשלוש מדינות שונות מבלי שזז מקלוז‘. הוא נולד וגדל בממלכה האוסטרו־הונגרית, ייסד עסק ומשפחה ברומניה, ונשלח לאושוויץ מהונגריה. כל זה קרה, כאמור, באותה עיר עצמה. מאז תום מלחמת העולם השנייה היא שייכת ברציפות לרומניה. לכן, בביקור קצר שערכתי בבוקרשט בירת רומניה עוד בימי צ’אושסקו, החלטתי לנסוע לקלוז’ ולעלות על קברי אבות. אמרו לי שלא יהיה פשוט לאתר את הקברים, כי נשארו שלושה בתי עלמין בעיר, בעוד כמה מספרי הרישום של הקהילה נשרפו במלחמת העולם השנייה. עלולה אהיה לטרוז לשווא, הזהירו הבקיאים, והמרחק בשני הכיוונים כמעט אלף קילומטרים.

בכל זאת, משהו בלתי מוגדר דחף אותי לנסות ולאתר את הקברים האלה. ספק אם היה זה אפילו זיכרון ילדות עמוס: מעולם לא הכרתי את סבי ולא את סבתי. שניהם מתו לפני שנולדתי. אולי היה זה רגש של מחויבות משפחתית, אולי הרצון להתחקות על שורשים. אך יותר מכל, כך נדמה לי, נבע הדחף הזה מן התודעה הייחודית של דור אשר חווה את השואה. חשבתי על עשרות דודי ודודותי ובניהם ובנותיהם, הן מצד אבי והן מצד אמי, שנרצחו ונשרפו ואין להם קבר לפקוד אותו. חשבתי גם על קברות הורי בארץ שלא נתנה לישראלי לבוא בגבולותיה. והנה, במדינה הקומוניסטית היחידה שלה יחסים עם ישראל ניתנה לי הזדמנות לעלות על הקברים השוממים שאין מי שיפקוד אותם. נסעתי לקלוז'.

כאשר אמי גדלה בה, היתה העיר הזאת חלק מן האימפריה ההבסבורגית. בגרמנית קראו לה קלאוזנבורג, ובהונגרית קולוז’וואר. שמה הקדום, בימי הכיבוש הרומאי ועוד לפניו, בימי הדאקים, היה נאפוקה. הרומנים, כך אומרים, הם צאצאי הכובש הרומי והנכבש הדאקי שהתמזגו לעם אחד. בינם לבין ההונגרים היתה קלוז' במשך דורות סלע מחלוקת, אחרי שהרומנים זכו בה, והפסידו אותה וזכו בה שוב, הם החליטו לצרף את שמה העתיק של העיר לשמה החדש, כדי להבליט גם באקט הסמלי הזה את זיקתם ההיסטורית לעיר, ולהחליש את הטיעון ההונגרי. וכך היא היתה רשמית, ורשמית בלבד, לקלוז’־נאפוקה.

הרצון הזה לטשטש את האופי ההונגרי של העיר ושל החבל הטרנסילבני כולו הוא גם שהביא ב־1918 למפנה במעמד האוכלוסייה היהודית בו. הקיסרות הרב־לאומית התפוררה, וקדחת של הגדרה עצמית אחזה ברבים מן העמים שחיו עד אז תחת שלטונה. גם היהודים בטראנסילבניה שסופחה לרומניה, הכריזו על עצמם כעל מיעוט לאומי, והשלטון הרומני מיהר להכיר בכך. הפעילות הציונות קיבלה בעקבות זאת תנופה אדירה, אידיאולוגית וארגונית ותרבותית. הוקמו מוסדות ומפלגות ותנועות נוער ואגודות וביטאונים. גולת הכותרת של כל הפעילות היתה הקמת רשת של חינוך עברי.

אמי כבר היתה נשואה אז, וגרה בסלובקיה. כאשר עדיין היתה רווקה בגיל תיכון, לא היתה בעיר גימנסיה עברית או יהודית בכלל. היא למדה בבית ספר על־תיכוני כללי לבנות, שבו הדגש היה על שפות ועל ספרות ועל מוסיקה, לפי מה שציפו מבת טובים באותם הימים. כעבור זמן לא רב, ידיעת הגרמנית שלה יצרה את התקשורת בינה לבין מי שעתיד היה להיות אבי.

מסיפורי אמי ידעתי מעט על קלוז‘, ובגיל 12 גם ביקרתי בה יחד אתה אצל קרובי משפחתה. אם אמנם קלטתי אז אי אלו רשמים מן העיר או מן הקהילה, הרי שהספקתי לשכוח אותם. לקראת הביקור המחודש והמודע עשיתי שיעורי בית. קראתי ספרים על העיר, ושוחחתי עם יוצאי קלוז’ שעלו לארץ כחלוצים.

הדרך מבוקרשט לקלוז' יפהפייה, בעיקר אחרי שעוברים את פלויישט המתועשת, עיר היושבת על בארות נפט דלות ואינה מוותרת על ניצולן. עוד בימי מלחמת העולם השנייה הבארות האלה סיפקו לגרמנים חלק מתצרוכת הדלק שלהם – עד ששדות הנפט ובית הזיקוק של פלויישט היו מטרה למבצע הפצצה גדול, אם כי כושל, של חיל האוויר האמריקני. מוזר לראות את המשאבות הקטנות תוחמות את שני צדי הכביש במרחקים קבועים זו מזו, כאילו היו שדרה של עצי נוי. בהמשך הדרך רואים בתים כפריים עם גגות רעפים, וכנסיות עם צריחים גבוהים, וחיות משק בשדות. אמת, לא כל מה שנראה לתייר פסטורלי ומלבב, מלבב גם לאוכלוסייה: פה ושם ראיתי אשה נושאת על כתפה אסל ודליים, סימן שהמים עדיין לא הגיעו לבתי הכפר. אבל חשמל היה, כי תורת לנין ציוותה את החשמל למשטר הקומוניסטי.

היתה אתי מלווה מתרגמת, מדריכת תיירים שידעה להסביר כל מה שראוי להסביר לתייר. היא היתה אשה מרשימה מאוד, תמירה ומטופחת, רב־לשונית ומשכילה, בעלת טקט ונימוסים שהעידו על “קינדרשטובה”. ייתכן שהיתה שליחת המשטר, אבל בהחלט לא תוצר שלו.

היא שהפנתה את תשומת לבי לסינייה, ואמרה שהמקום נקרא כך על שם מדבר סיני. זה נראה מוזר, כי סינייה היא עיירת נופש ומרפא ברכס הקרפאטי – הנקרא גם האלפים הטרנסילבניים – וכולה כמו נטועה ביער של עצי מחט. איפה היא ואיפה מדבר, איפה סיני ואיפה סינייה. אלמלא היתה המדריכה אמינה כל כך, ודאי לא הייתי מתייחסת ברצינות לכל העניין, אבל הוא החל להישמע סביר יותר, כאשר סיפרה על המנזר שבמקום ועל הנסיך שהקים אותו לאחר שעלה לרגל לארץ הקודש והגיע גם למנזר סנטה קתרינה.

החוטים התחילו להתחבר בדמיוני, כי נזכרתי בשבט בדווי החי סמוך לסנטה קתרינה, שבט ג’בליה, ועליו סיפרו אנשים ששירתו בממשל הצבאי שלנו בסיני כי הוא שונה משאר שבטי הבדווים, ויש המכנים אותו “הבדווים הרומנים”. לפתע, כאילו נסגר איזה מעגל, והסיפור שבפי המדריכה נראה מתקבל על הדעת.

בכנסייה הרומנית בירושלים מצאתי חומר המאשר את סיפור סינייה. מתברר כי במאה ה־17, מ־1683 עד 1688 למי שרוצה לדעת בדיוק, ערך האביר מיכאל קנטקוזינו מסע במזרח התיכון, “בעקבות ישו”. הוא הגיע גם למנזר סנטה קתרינה בסיני, התרשם ממנו עמוקות, וב־1690 התחיל לבנות מנזר בשם סינייה באלפים הטרנסילבניים. במאה ה־19 קם יישוב סמוך למנזר, ואימץ לעצמו את שמו. קרל פון הוהנצולרן הראשון בנה לו שם ארמון בן 160 חדרים. לקראת סוף המאה, כאשר הגיעה אליו הרכבת, המקום התפתח מהר, וכיום הוא מונה כרבבה וחצי תושבים, שרבים מהם מוצאים פרנסתם בתיירות המרפא המשגשגת של העיירה. הארמון, אגב, הפך למוזיאון.

לימים נזדמן לי גם ספר על השבט הבדווי ג’בליה, פרי מחקרו של יוסף בן־דוד. הוא מספר על האנשים שהובאו על ידי הקיסר יוסטיניאנוס מאירופה כדי לבנות מנזר במדבר, לשמור עליו ולשרת אותו ואת הנזירים. איש בוודאי לא שאל אותם אם הם רוצים לעשות זאת. הם נאלצו להסתגל לאורח החיים שמדבר מכתיב, הפכו לבדווים לכל דבר, ועם זאת שמרו על ייחוד כלשהו במשך 1500 שנים. יש גרסה שלפיה מוצאם מוולאכיה שעל גדות הדנובה, דהיינו מרומניה ממש, ויש גרסות אחרות. בכל אופן, זה מתקשר יפה לסיפורו של הנסיך קנטקוזינו שכנראה נתקל בהם במסעו. באותו זמן הם עדיין היו נוצרים, קרובים יותר לתרבות המקור שלהם משהם עכשיו, וייתכן שעצם הימצאותם שם קירבה אל לבו את הרעיון לבנות בארצו מעין מנזר־אח לזה שבסיני.

כשחלפנו על פני סינייה, עדיין לא ידעתי את הדברים האלה. למען האמת, העניין גם לא העסיק אותי אז. חשבתי רק על החוויה הקשה הצפוייה לי בקלוז' אם אמצא את הקברים, ועל הקשה עוד יותר אם לא אמצא אותם. בהרהורי דשתי במה שקראתי על הקהילה החשובה והמיוחדת הזאת, שהיתה ואיננה, שיצרה תרבות ונחרבה, שתשעים אחוזים מחבריה הושמדו.

חשבתי על בית הספר התיכון העברי “תרבות” – למעשה שניים, אחד לבנים ואחד לבנות – שגורלו היה בעיני כמשל לקיום היהודי בגולה. הגימנסיה הזאת קמה בקלוז' אחרי מלחמת העולם הראשונה, כאשר היה נוח לשליט הרומני החדש להרחיק את היהודים מהשפעת התרבות ההונגרית. כעבור כמה שנים, הביטחון העצמי של הרומנים גבר, וב־1927 הורו על סגירתה. ב־1940, כאשר חולקה טרנסילבניה, וקלוז' חזרה להיות קולוז’וואר, השלטונות הפאשיסטיים של הונגריה סירבו לקבל את התלמידים היהודיים לתיכון הכללי. או אז, שוב הוקמה בעיר הגימנסיה העברית. ושוב היא נסגרה כעבור ארבע שנים, כאשר תלמידיה יחד עם הוריהם ועם שאר יהודי העיר נשלחו למשרפות באושוויץ. אחרי המלחמה, קלוז' חזרה להיות רומנית; למעטים ששרדו מאוכלוסייתה היהודית הצטרפו פליטי שואה מקהילות אחרות שנחרבו, ויחד ניסו לשקם את החיים היהודיים בה. ארגון ג’וינט העמיד לרשותם אמצעים כמעט ללא הגבלה. גם בית הספר התיכון העברי הוקם מחדש. אלא שצריך היה לקרות נס כדי שהשלטון הקומוניסטי ישלים עם קיומו לטווח רחוק, והנס לא קרה. “החזית העממית של היהודים הדמוקראטים”, ארגון מטעם, החל להתערב בחיי הקהילה ולהכתיב את פעילותה. מי שראה את הנולד וכוחו עמד לו, עזב. הרוב עלו לארץ. בית הספר התיכון “תרבות” שוב נסגר, והפעם לתמיד.

הנה היה בית הספר היהודי הזה משול ליו־יו שבחוטיו מושכים המשחקים בו; ברצותם מתירים וברצותם מהדקים, מעלים ומורידים, פותחים וסוגרים. וגורל העם כגורל בתי הספר שלו. אחרים עשו בו כרצונם.

חשבתי גם על “אוי קלט”, עיתון שעצם שמו – “המזרח החדש”, בעברית – העיד על מגמתו הציונית. הוא נוסד בקלוז' ושם הפך ליומון בעל רמה מקצועית ואינטלקטואלית גבוהה. כאשר עלה לארץ עורכו, ד"ר ארנסט מרטון, הוא המשיך להוציאו בארץ. העיתון ההונגרי הזה עבר כאן גלגולי בעלות ומופיע עד היום, אבל עכשיו הוא רק צל של עצמו.

וחשבתי גם על הצנחנים מארץ־ישראל ששיגרה הנהגת היישוב לארצות גזירה, למדינות הכיבוש הנאצי, כדי ליידע את היהודים שם על הסכנה הנוראה הצפויה להם, ולהנחותם. אינני יודעת מה התועלת המעשית שיכלו להביא, אבל ברור שהיתה דרושה גבורה עילאית כדי להתנדב למשימה כזאת. ומתנדבים, בעיקר מן ההגנה ומן הפלמ"ח, היו במאות. לבסוף נשלחו 32, מהם ארבעה למרחב ההונגרי. רק אחת מאלה, חנה סנש, היתה מהונגריה עצמה. שלושת האחרים היו חניכי קלוז' – יונה רוזן (רוזנפלד), יואל פלגי (נוסבאכר) ופרץ גולדשטיין. רוזן הוחזר מהדרך כאשר נודע כי "מחכים״ לו, פלגי וגולדשטיין חדרו להונגריה, נתפסו על ידי הנאצים ונשלחו לגרמניה. יואל פלגי הצליח להימלט בדרך, ולימים כתב ספר על שליחות הצנחנים. פרץ גולדשטיין הובא לאוראניינבורג, ולא חזר עוד. חניך “הבונים”, עלה ארצה ב־1941 והצטרף לקיבוץ אפיקים. כעבור שלוש שנים מצא את מותו בשליחותו, והוא רק בן 21.

מה היה בה, בקהילת קלוז‘, שהוציאה מתוכה שלושה מתוך ארבעת הצנחנים השליחים להונגריה רבתי, שבאותה עת חיו בה כשלושת רבעי מיליון יהודים? ועניין הצנחנים הוא רק דוגמה להצטיינות קלוז’ בתחומים אחרים, אם כי היתה קהילה קטנה. לא חיו בה מאות אלפי יהודים כמו בוורשה ובווינה או בברלין. בתקופת השיא שלה היא מנתה 17 אלף נפשות, כ־15 אחוזים מכלל האוכלוסייה. וגם ותק רב לא היה לקהילה. עד אמצע המאה ה־19 אסור היה ליהודים לגור בעיר. פרט ליוצאים מן הכלל מעטים, הם חיו בכפרים שסביבה והגיעו אליה רק בימי השוק. ובפחות ממאה שנים הניחו יהודי קלוז’וואר־קלאוזנבורג־קלוז' תשתית קהילתית איתנה, שהולידה שלושה זרמים: אורתודוקסי, ניאולוגי וחסידי.

ההתפלגות הזאת כשלעצמה לא היתה יוצאת דופן ביהדות שבמרחב ההשפעה ההונגרית, אבל בקלוז' היה ייחוד לכל אחד מן הזרמים האלה. המרכיב יוצא הדופן של הקהילה בכללה היה ההכרה הנפוצה ביסוד הלאומי של היהדות. הציונות היתה גם הייחוד של הזרם האורתודוקסי בה. הרב הראשי של קלוז‘, הרב משה שמואל גלזנר שירש את הכהונה מאביו ב־1870, היה גדול בתורה וכתב חיבורים חשובים בענייני הלכה. עם זאת חרג מהעמדה המקובלת בחוג ההתייחסות שלו והטיף תמיד באומץ לב כי “היהדות אינה יכולה לרדת לדרגת דת בלבד, ולהתכחש למהותה הלאומית.” על החריגה הזאת מנורמות האורתודוקסיה ההונגרית, הוא ספג ממנה לא מעט ביקורת. בשנת 1923 עלה לארץ, וכעבור שנתיים מת בירושלים. את כהונתו בקלוז’ ירש בנו עקיבא גלזנר.

הזרם הניאולוגי היה המקבילה ההונגרית של הרפורמים בגרמניה. הוא קם בעקבות ניסיון לקבוע דפוסים אחידים להתארגנות כל־ארצית של הקהילות היהודיות במרחב ההונגרי, ולשם כך כונס ב־1867 קונגרס בבודפשט. אבל הקונגרס שנועד לאחַד נסתיים בפילוג. למעשה, זה היה בלתי נמנע. המגמות הסותרות שאפיינו את היהדות ההונגרית חייבות היו למצוא להן אפיקים ארגוניים. שכן, כמה מיהודי הונגריה באו ממזרח אירופה, בעיקר מגליציה, עם זיקה לחסידות או רצון לאורח חיים חרדי. אחרים באו מבוהמיה ומורביה, מקצתם גם מגרמניה, מושפעים מתנועת ההשכלה ומבקשים תיקוני דת. לא היה אפשר לצפות שיוכלו לדור בכפיפה קהילתית אחת.

יהודי קלוז' היו בבואה להרכב מגוון זה. היו ביניהם מתבוללים, אפילו מתנצרים; היו נישואי תערובת, והיו גם אנשים שהתגיירו. אבל הרוב הגדול היו חברים באחת משלוש הקהילות. גם זו הניאולוגית היתה פעילה מאוד. בית הכנסת שהקימה הוכר כאתר אמנותי לאומי, לימים שרפו אותו הנאצים במנוסתם מפני הצבא האדום, ואחרי המלחמה הוא שוקם בכספי הג’וינט. בחסות הקהילה הניאולוגית של קלוז' נוסדו חוגים ללימוד התרבות היהודית, נערכו הרצאות קבועות, ופעלה גם תזמורת סימפונית – גוף תרבותי שקשה היה למצוא דוגמתו בקהילות אחרות. לתזמורת “גולדמרק” היו חמישים חברים נגנים, היה לה רפרטואר קלאסי, והיא אפילו זכתה שברוניסלב הוברמן הופיע אתה.

הקהילה השלישית נקראה בשם “קהל אורתודוקסי ספרדי על פי התורה הקדושה” וכשמה לא היתה. אורתודוקסית היא אכן היתה, ואפילו חסידית, והיא קמה בשנות העשרים המוקדמות של המאה הזאת, לא מעט כמחאה על המגמה הציונית של הקהילה האורתודוקסית הוותיקה. אך במוצאה היתה הקהילה השלישית שונה לחלוטין מן המוצהר בשמה: “הקהל הספרדי” היה אשכנזי לחלוטין. אלא שצריך היה לנמק בפני השלטונות מדוע דרושה בעיר עוד קהילה אורתודוקסית, ומכיוון שקהילה ספרדית עוד לא היתה קיימת בה, והחסידים התפללו בנוסח ספרד, קראו לעצמם רשמית הקהילה הספרדית. הם היו עדה קטנה והשפעתם לא הורגשה בקלוז' כפי שהורגשה השפעת החסידות בכמה מן הערים האחרות של טרנסילבניה, בראשם עמד הרבי זלמן לייב הלברשטאם, שהיה לימים בין ניצולי אושוויץ. אחרי השואה היגר לארצות־הברית, משם עלה לארץ וייסד כאן את קריית צאנז שליד נתניה. הוא שוב אינו בין החיים.

היו בטרנסילבניה גם יהודים ממוצא ספרדי באמת. חלקם הגיע זמן מה אחרי גירוש ספרד, ב־1526, אלא שכמעט אין על כך תיעוד. הרב הניאולוגי ד"ר מתתיהו אייזלר, שעסק בתולדות יהודי טרנסילבניה, קבל מרה על היעדר חוש היסטורי ביהדות הזאת: התיעוד הכתוב שלה מתחיל רק במאה ה־16, אם כי יהודים הגיעו לטרנסילבניה כנראה עוד עם הרומאים במאה השנייה, וההשערה הזאת מצאה חיזוק בחפירות ארכיאולוגיות.

ההגירה המתועדת של יהודים ספרדים לטרנסילבניה באה מתורכיה, בשנת 1623. באותם הימים ביקש הנסיך גאבור בטלן לשפר את מצבה הכלכלי של נסיכותו הטרנסילבנית, והוא הזמין סוחרים יהודים ויוונים מתורכיה לבוא ולהשתקע בה. הזמנה מיוחדת שלח לרופא היהודי אברהם סאסא, יחד עם סכום כסף נכבד ועם התחייבות להעניק לו ולבני פמלייתו היהודים זכויות שוות לאלה של שאר האזרחים. את ההבטחה הזאת הוא אכן קיים, וליהודים הספרדים שהתיישבו בעיקר בעיר אלבה יוליה – בהונגרית, מה לעשות, זה דיולפהירוואר – היו חרויות שלא היו לשאר היהודים. אולם הקהילה התדלדלה, ובסוף המאה ה־19 חדלה להתקיים. בטימשוארה נשארה קהילת יהודים ספרדים עד לשואה. אבל בקלוז', כאשר דיברו על “הספרדים” התכוונו לחסידים.

ריחם הרענן של יערות חדר למכונית מבעד לחלונות הפתוחים. מפעם לפעם שמעתי מים מפכים בנחלים. שלווה היתה נסוכה על נוף שובה לב. ודאי שגם יפי נוף, כמו כל יופי אחר, מושפע מן ההעדפות של המתבונן בו. יש לי בלונדון חבורת מכרים עשירים המבלים את כל חופשותיהם במדבר סהרה, לפעמים לנים בלנדרוברים ולפעמים באוהלים, ולפי תיאוריהם אפשר לחשוב שהיו בגן עדן. אני משתדלת להבין אותם, ולפעמים אפילו מצליחה. הרי לגלות חיים כלשהם במדבר, זה להיות עד לניצחון של יצר הקיום על אכזריות התנאים. טוב מזה אני מבינה עמית למקצוע מגרמניה, המבלה את סופי השבוע של חודשי החורף לחוף הים הצפוני, כי מושכת אותו חוויית המחזה של הגלים הסוערים כהתגלמות העוצמה הבלתי נכבשת של איתני טבע. כשלעצמי, אני אוהבת את הים רוגע, שולח את שלמת התכלת הקטיפתית שלו לאופק הרחוק מהישג. גם כך, נוף ים אינו הבחירה הראשונה שלי.

זכיתי לראות נופים עוצרי נשימה, של מפלי מים אדירים וארמונות קרח מדהימים, יערות עד מפחידים, וגם (מהאוויר) הר געש פולט לבה רותחת. אבל מה שאני אוהבת באמת, זה יער הררי שלא רואים את סופו, ועמק פורח לרגלו, ונחל מפלס לו בו אפיק, ושקט מסביב. לכן, בנסיבות רגילות הייתי מתבשמת עד שיכרון חושים ממראה ההרים והעמקים הטבולים בירוק שבע ושופע שנגלה לעיני בדרך לקלוז', בייחוד באזור בראשוב, בנקודת המפגש של הקרפאטים הדרומיים עם הקרפאטים המזרחיים. אבל הנסיבות לא היו רגילות, והשלווה הפסטורלית שסביבי לא יכלה למצוא הד בתוכי.

בראשוב היא עיר ציורית מאוד בתוככי נוף קסום. שמה ההונגרי בראשו, ובגרמנית קוראים לה קרונשטאדט. לכל היישובים בטרנסילבניה יש שמות בשלוש שפות. מלבד להונגרים ולרומנים, יש בה מיעוט גרמני גדול, סאכסונים, שחיו כאן מאות שנים, שמרו על שפתם ותרבותם מדור לדור. במשך שנים, ממשלת מערב גרמניה היתה קונה מידי השלטון הקומוניסטי רשות להגירתם הביתה, כמו שישראל היתה קונה את רשות העלייה, השיבה הביתה של היהודים. בחבל באנאט הסמוך, גם הוא כיום רומניה וגם לו מורשת הונגרית, המיעוט הגרמני הוא שוואבי, וכל שנאמר לעיל על הסאכסונים חל גם עליהם.

נסענו כל הזמן בכיוון צפון – צפון־מערב. לא פעם עברנו ליד עיירות מרפא. אירופה המרכזית, יותר מחלקי עולם אחרים, סוגדת לעיירות מרפא. תעשייה שלמה של טיפולים קמה שם מסביב למעיינות שמייחסים להם תכונות פלא רפואיות. ברומניה הפולחן הזה הוא שיגעון לאומי. יש בה 160 (מאה ושישים!) עיירות־מרפא, זו לחולי כליות וזו לסובלים מקשיי נשימה, זו לחלשי עצבים וזו לנגועים בכיב הקיבה. הפרעות לוקומוטוריות, בעיות במערכת העיכול, היצרות של כלי הדם, כאבים בגב, פצעים בעור, חולשה בגפיים – אין מכאוב שאין לו עיירת מרפא ברומניה. בימי המשטר הקומוניסטי, בעיקר לקראת סופו, רמת החיים ברומניה ירדה לשפל המדרגה. היה מחסור בכל, בדלק ובמזון ובתרופות, בכסות ובחומרי אריזה; אפילו חשמל למאור היה בקיצוב, ומים חמים היו במשורה – אבל לכל אזרח, עובד או גימלאי, היתה הזכות לשהוּת שנתית כמעט חינם בעיירת מרפא העונה על מחושיו הספציפיים. אגב, לגבי רוב התושבים רמת החיים אחרי נפילת הקומוניזם לא השתפרה כלל, וספק אם הטיפולים בעיירות המרפא שווים עכשיו לכל נפש.

השעות נקפו, ואנחנו עדיין בדרך. במרומי ההרים התנשאו שרידים של מבצרים מימי הביניים, ושדות המרעה שלרגליהם נראו כמרבדי קטיפה ירוקה. ארץ יפה מאוד, טרנסילבניה. נהרות מתפתלים בערוצים עמוקים, שולחים יובלים לגאיות פוריים, ואגמים קטנים נוצצים בשמש וכמו קורצים ליערות שמסביב.

הגענו למקום בשם שיגישוארה, שלפי המיתוס היא עיר הערפדים. המדריכה הציעה שניגש להתבונן בטירה של הרוזן דראקולה. תמיד שנאתי סיפורים מסמרי שיער. לא קראתי את הרומן המפורסם של בראם סטוקר המבוסס על הפולקלור של הרוזן מוצץ הדם; לא ראיתי גם את הסרטים המבוססים על הרומן והממחישים סיפורים מצמררים על ערפדים, מתים הקמים מקברותיהם בחצות, לעתים בדמות עטלפים ולעתים בדמות אנוש, ובשיניהם החדות משספים גרונותיהם של עוברים ושבים מזדמנים כדי לינוק מדמם. סיפורי ערפדים וסרטי ערפדים כאלה די פופולריים היום. גורמי התיירות ברומניה הבחינו בפוטנציאל הטמון באימת הרוזן־הערפד וארגנו מסלולי סיורים ״בעקבות דראקולה". והנה אני בטבורו של המסלול, ממש במקום העלילה, אבל המשכנו בדרך, לאימה הפרטית שלי.

לא היה לי מושג על הגיאוגראפיה של האזור, וכאשר מצאנו עצמנו בטורדה, לבי כאילו פסק לפעום לרגע. היה לאמי אח בטורדה, הדוד אהרון. לא פגשתי אותו מעודי, אבל הכרתיו היטב מסיפורי אמי, אותו ואת ילדיו. לא היה טעם לעצור בטורדה, כי הם כבר לא היו, והמקום בזכות עצמו לא נראה לי ראוי לכך.

אלא שהיו שנים שבהן טורדה היתה משאת נפשם של אלפי יהודים. ב־1940, בעקבות פסיקה של גרמניה ואיטליה בסכסוך הטריטוריאלי הישן־נושן והמתחדש בין הרומנים וההונגרים, סופח החלק הצפוני של טרנסילבניה להונגריה. לרוע מזלם של יהודיה, קלוז' היתה בחלק הצפוני הזה. הגבול עבר בינה לבין טורדה, שנשארה ברומניה. במשך שנים הגיעו לקלוזי פליטים יהודים רבים מפולניה ומסלובקיה וצ’כיה, והקהילה היהודית נתנה להם מקלט. מרגע שהעיר עברה לשלטון הונגרי, המשימה היתה לסייע לפליטים לעבור את הגבול לטורדה. לא שברומניה היהודים חיו בשלווה, אבל היא היתה בשבילם מקום בטוח הרבה יותר מהונגריה. לפי התיעוד, ההונגרים אף התלוננו בפני הגרמנים שרומניה קולטת פליטים יהודים ומאפשרת להם להפליג לפלשתינה. חידה היא מדוע יהודי קלוז', שידעו לארגן מעבר גבול ליהודים שבאו מרחוק, לא ארגנו זאת לעצמם. הם שילמו מחיר נורא על המחדל הזה.

בבת אחת החילו שלטונות הונגריה על 150 אלף היהודים שנוספו לה עם צפון־טרנסילבניה את כל הגזירות האנטי־יהודיות שכבר היו בתוקף בהונגריה; את החוקים והתקנות והצווים והפקודות שנועדו ליטול מן היהודים דמות אנוש. לסמן אותם, להפרידם משאר הקהל, לשלול את פרנסתם, לגזול את רכושם, לנשלם מבתיהם, להגביל את חופש התנועה שלהם, להפקיר את ביטחונם האישי ולחשוף אותם לשרירות הבריונים הנאצים.

וכל הגיהנום הזה היה רק פרוזדור לתחנה הסופית. במרס 1944 השתלטו הגרמנים על הונגריה ב“מבצע מרגריטה”. תוך כמה שבועות רוכזו היהודים בגטאות בערי מגוריהם, והרכבות החלו לצאת בדרכן למחנות המוות. תריסר רכבות ביום, כל יום. בחודש אחד בוצעה הדפורטציה של 550 אלף יהודים הונגרים, ויהודי קלוז' ביניהם. והשאר הרי חרות בלוחות הזיכרון.

כשירדה החשיכה, היינו בקלוז‘. הסתגרתי בחדרי במלון. רציתי להיות לבד, לחשוב על היהודים שחיו בעיר הזאת ושחוסלו בדיוק כאשר עמדו להינצל. למרבה האירוניה של הגורל הם הובלו למקום גזירה דווקא כאשר הישועה כבר נראתה באופק, והצבא האדום כבר היה קרוב לגבול ההונגרי־רומני. הגטו של קלוז’ פונה רק חודשים מעטים לפני שחרור העיר בשלושה במאי 1944. באותו תאריך כעבור שנתיים יצאו פליטי השואה שבעיר בתהלוכה לבית העלמין והביאו לקבורה חפיסות של סבון “ריף”, תוצרת גרמניה. פליטי השואה האמינו אז כי סבון זה נעשה מעפרם של יהודים, או משומנם. אני זוכרת שהיינו משוכנעים כי השם ריף (RIF) הוא ראשי תיבות של “ריין יודישה פטה” Rein jüdische Fette דהיינו: על טהרת השומן היהודי. העובדה שריף נכתב באות “I” ולא ב“J” לא במיוחד הטרידה אותנו. מה שהכריע היה הניסיון המר שלימד אותנו כי הנאצים מסוגלים לכל מעשה שטני בקנה מידה תעשייתי. לימים למדנו, ודווקא מסמכות כ“יד ושם”, כי עניין הסבון היה רק מיתוס וכי השם ריף היה ראשי תיבות של הרשות הממשלתית הגרמנית האחראית לאספקת מוצרי שומן: Reichsstelle für industrielle Fettversorgung.

באותו לילה ניסיתי לשוות לעיני את דיוקניהם של סבי וסבתי, כפי שהכרתי אותם מתצלומים בבית הורי, אחדים בגודל גלויה שמורים בקופסה ואחד מוגדל וממוסגר תלוי על הקיר בחדר המיטות. לא ראינו אותם עוד אחרי שעזבנו את הבית, ממש רגע לפני שבאו לקחת אותנו אנשי “משמרות הלינקה”, הנאצים הסלובקים. יצאנו מן הבית, אמי ואני, רק במה שעל גופנו, כמו שקופצים למכולת.

לבשתי אז חצאית קפלים מפשתן חום, וחולצת שנטונג חומה עם צווארון ודשים מתופרים בתכי קישוט. איך לא אזכור את החצאית הזאת ואת החולצה הזאת, הרי מאותו יום ובמשך חצי שנה, ב“בונקרים” השונים, הן לא ירדו ממני אלא בלילה, וגם זה לא תמיד. אמי לבשה שמלה מאריג פפיטה שחור־לבן, עם כפתורים וכיסים. כל השאר השארנו בבית, בגדים, כלים, חפצים, מזכרות, הכל.

כאשר עוד גרנו בבית, ראיתי את התצלום הממוסגר של הורי זקני כל אימת שנכנסתי לחדר המיטות. תצלום משותף שהראה אותם במיטב שנותיהם, היא יושבת והוא עומד לצידה, אנשים בעלי הופעה אומרת כבוד. סבתי היפה בשביס מעשה אמנות, ובשמלה שקפליה מגיעים עד הקרסוליים, וסבי זקוף בחליפת פסים וכובע עגול נוקשה.

לא היה לי קשה לשחזר את תווי פניהם, בייחוד אלה של סבתי. תמיד הרגשתי אליה זיקה מיוחדת, מפני שנקראתי על שמה, וגם מפני גורלה הטראגי. היא הרתה וילדה 18 פעמים, וקברה 12 מילדיה עוד בינקותם. אמי הייתה בת הזקונים ונולדה פג, וסבתי היתה עושה לה אמבטיות של יין כדי לחזקה. אינני יודעת אם זה מה שעזר, והאם לאמבטיות יין יש בכלל השפעה. בימינו תרופות סבתא חזרו לאופנה, סימן שמאמינים כי יש בהן משהו. הן עכשיו חלק ממה שמכונה רפואה אלטרנטיבית.

למחרת הלכתי לבניין הקהילה, לנסות ולראות אם יש תיעוד על מקום הקבורה של הורי זקני. לא היה כזה, אבל פעיל אחד של הקהילה התנדב ללכת אתי לבית העלמין הישן. לפי שנות הפטירה של זקני, זה היה לדעתו מקום הקבורה שלהם. הוא היה מבוגר, ולמעשה כל היהודים שנשארו בקלוז' היו מבוגרים. בעת ביקורי שם מספרם לא עלה על 600. בעת כתיבה זאת, כעבור כתריסר שנים, נותרו רק 200. לא קשה להבין שבתוך שנים אחדות לא יהיו שם יהודים בכלל. אלא אם כן היוזמה הפרטית שבה דוגל המשטר החדש תפתח אופקים כלכליים רחבים. או אז מעשי הנוולה יישכחו, ושוב תקום בה קהילה יהודית. אחרי ככלות הכל, מי העלה על דעתו כי אחרי השואה יחיו רבבות יהודים בגרמניה?

קלוז' נחשבת לעיר יפה מאוד. אני זוכרת שיר הונגרי שאמי היתה שרה ושקשר לקולוז’וואר כתרי נוי ויופי, עד שהעניק את התואר “בלונדיני” לנהר סאמוש העובר בה. מוזר. אולי הנהר היה מזוהם, ומימיו העכורים נראו בלונדינים. יוצאי קלוז' דוחים את ההשערה הזאת. הם אומרים כי העיר יפה, גם במתת הטבע וגם במעשה אדם, בנוף ובארכיטקטורה. היא משתרעת בשתי גדות הנהר סאמוש, בעמק רחב ידיים, 340 מטר מעל פני הים, וחורש טבעי מכסה את ההרים שסביב לה. מתפתלים בה עוד נחלים בערוצים צרים ועמוקים, ובקו הרקיע שלה מצטיירים צריחים גבוהים. בני האצולה מכל טרנסילבניה הקימו להם בה ארמונות בסגנון הבארוק, נותרו בה כנסיות גותיות עתיקות, ושרידים של חומות העיר ומגדליה, נוסף לבנייני ציבור מפוארים מן המאות האחרונות.

בבית העלמין, שני פועלים היו עסוקים בניכוש עשבים. הממשלה דאגה לתחזק את המקום כראוי. הוא נראה מטופח, השבילים נקיים, המצגות שלמות וזקופות. אלא שצבע האותיות נמחק מהן במרוצת השנים בהשפעת מזג האוויר, והגילוי הזה היכה אותי בהלם. איך אוכל לזהות את הקברים שבאתי לפקוד? הרי אפילו לחפש אותם אי־אפשר. פיענוח השמות שעל המצבות לפי החריטה בלבד, הוא מלאכה מייגעת שתימשך שבועות. התהלכתי ביער המצבות הזה אובדת עצות וחסרת אונים.

ירד גשם. לא מטר זלעפות שנפסק בדרך כלל כעבור זמן קצר, אלא זרזיף דקיק וטורדני שאינו מתעייף מהר. פסעתי בשבילים מגוש לגוש ומחלקה לחלקה, לאורך ולרוחב, ללא תכלית וללא סיכוי, שולחת תפילות לשמים בתחנוני ייאוש, כי זה היה הדבר המעשי היחיד שיכולתי לעשות. רטובה כולי, עצרתי לרגע תחת עץ עתיק רחב צמרת כדי לתפוס מחסה מפני הגשם, ומבט מקרי על שתי המצבות שתחתיו כאילו הקפיא את הדם בעורקי. העץ סכך עליהם כחופה, והן נשאו אותיות ברורות שצבען לא דהה בשמש ולא נשטף בגשם, והאותיות הצטרפו לשמותיהם של סבי וסבתי. ודאי שרק יד המקרה הוליכה אותי לשם, אבל לא כך זה נראה לי באותו מעמד, וגם כיום כשאני נזכרת בדברים, עוברת צמרמורת בגבי.

וכך מצאתי את קברות הורי אמי, שמאז ימי הנאצים, עשורים שלמים, לא פקד אותם איש, זה עצוב, כי אף ששכלו תריסר בנים בגיל הרך, הם זכו להביא שישה מילדיהם לחופה וקידושין, ולהקים שבט גדול של נכדים ונינים. ומכל השבט הגדול הזה לא נשאר מי שיבוא ויניח אבן על קבריהם, כי עשרות רבות מהם הובלו לטבח, אחדים עלו ארצה, ואחדים נשארו והתבוללו כליל. הסתכלתי באלפי הקברים שמסביב, וידעתי שדין דומה לרוב המשפחות של הטמונים בהם. כולם היו סבי.

ובאותו מעמד דומם עלתה בי לפתע מחשבה מוזרה שאולי כל המתים האלה שאיש אינו פוקד את קברותיהם, אינם יודעים כלל שעם ישראל חי. שאולי הם יודעים רק על החורבן שהשאיר אותם שם עזובים, ולא על התקומה שמעבר לים הגדול.

וחשתי בכל עוצמת הרגש ההופכת לאמונה, שהבאתי לכל הסבים והסבתות האלה את בשורת קיומה של ישראל החדשה, היהודית בשורשיה ובתודעתה ובשליחותה; שעכשיו הם יודעים ובטוחים כי הם לא חדלו עם מותם ועם שואת יורשיהם, כי עם ישראל החי בארצו ומדבר בשפה החרוטה על מצבותיהם הוא המשך ישיר שלהם ויבטיח להם את הרציפות הפיסית והרוחנית לדורי דורות.

הגשם פסק. ולא היתה קשת בענן כי אלוהים ידע שלא היה נאמן לבריתו.