שתי הדמויות המפורסמות ביותר בהיסטוריה בת אלף השנים של יהדות פראג הן המהר“ל וקפקא. רחוב מייזל ברובע היהודי הישן מחבר ביניהן: בקצהו האחד עומד בית הכנסת של המהר”ל, אלט־נוי שוּל. בקצהו האחר של אותו רחוב ניצב הבית שבו נולד פרנץ קפקא – למעשה, זה בית שנבנה במקום הבית שבו נולד – עם פרוטומה של הסופר. בשנים האחרונות יש שם גם מוזיאון קפקא, מפעל פרטי. ובלוח חדש יחסית של נרות זיכרון חשמליים בבית הכנסת אלט־נוי, השמות של רבי יהודה בן בצלאל ליווא (מהר"ל) ושל אנשל בן חנוך (פרנץ קפקא קרובים זה לזה. כל שנה, ב“יארצייט”, אומרים כאן לזכרם אל מלא רחמים וקדיש: למהר“ל בי”ח באלול, ולקפקא בראש חודש סיוון.

מדי יום ביומו עוברים ברחוב מייזל עדרים־עדרים של תיירים, ומצלמה במצלמה נוגעת. בירתה של הרפובליקה הצ’כית מתמודדת על המקום הראשון במפת התיירות האירופית. יש טוענים שכבר השיגה אותו, ויש חולקים על כך. זהו ויכוח על הנחות סטטיסטיות מסוימות שבכל מקרה אינן גורעות מאומה מכוח המשיכה האדיר שגילתה פראג מאז “מהפכת הקטיפה”. עשרות מיליונים של בני אדם נוהרים מדי שנה לעיר היפהפייה הזאת, בלי ספק מן היפות בעולם. ביניהם היו כבר בשלוש השנים הראשונות מאז המהפכה כמאה אלף ישראלים.

נתיב התיירות הראשי של פראג חופף את נתיב ההכתרה ההיסטורי המתחיל בעיר העתיקה, שגם אזור הגטו שייך אליה. האתר החשוב ביותר בגטו הוא בית הכנסת הישן־חדש, אלט־נוי שול, העתיק ביותר באירופה שעדיין בשימוש, משנת 1270. הכל בו קודר, וקשה לתאר שהתפללו בו אי־פעם אנשים מאושרים. אבן החול שממנו נבנה השחירה במרוצת הדורות, ומוסיפה לתחושת הקדרות. מבחוץ הבניין פשוט מאוד, מלבני, עם גג דו־שיפועי גבוה, ושער ברזל שהוא העתיק ביותר בפראג. מדרגות יורדות מובילות לאכסדרה, אולי משום הכתוב “ממעמקים קראתיך” ואולי בגלל אילוצי השטח.

בפנים, יש איזו עוצמה דהויה בששת הקמרונות הגותיים העשויים ארבע צלעות ועוד חצי צלע – פן יתקבל מראה צלב – ובעמודים המתומנים בצדי הבימה המוקפת שבכת ברזל מלאכת מחשבת. לידה מתנוסס דגל הקהילה עם סמלה, מתנת הקיסר פרדיננד השלישי כהוקרה על השתתפות היהודים בהגנת העיר מפני השוודים. המושבים הם לאורך הקירות אל מול הבימה, ובצידה. באחד המושבים האלה מסומן מקומו של המהר"ל.

אלט־נוי שול קיבל את שמו בשלבים. תחילה נקרא נוי שול, בית הכנסת החדש, כי בעת הקמתו כבר היה קיים בית כנסת ותיק ממנו, הראשון בגטו, שנעשה לאלט שול, לבית הכנסת הישן. נוסח התפילה בו היה ספרדי, כי שימש בעיקר את היהודים שבאו מביזנטיון, ומאוחר יותר מספרד ומפורטוגל. בשנת 1837 שוב הקדים אלט שול את שאר בתי הכנסת, כי היה הראשון שבו הונהג נוסח תפילה רפורמי. על הצד המוסיקלי שבו הופקדו שני אחים נוצרים: פרנטישק שקרופ ניגן בעוגב של בית הכנסת, ואחיו נפומוק ניצח על המקהלה. פרנטישק היה מלחין – בין השאר הלחין את השיר “קדה דומיו מוי” (היכן מולדתי), שהוא ההמנון הרשמי של צ’כיה.

במקום המבנה הישן של בית הכנסת הרפורמי הוקם באמצע המאה ה־19 מה שנודע כבית הכנסת הספרדי. השם בא לו מסגנון הבנייה המאורי שלו, ובייחוד מאדריכלות הפנים ששאלה מוטיבים מאלהמברה. כיום בית הכנסת הספרדי הוא אחד מן השישה שנותרו בגטו ונעשו חלק מן המוזיאון היהודי. משנות השמונים הוא נעול, ועד שייפתח נהיה ודאי קרובים לאלף השלישי.

בימים שבית הכנסת הספרדי היה עדיין אלט שול, ובית הכנסת הגותי עוד נקרא נוי שול, וליתר דיוק ב־1535, נבנה בית הכנסת פנחס. עתה הוא היה החדש, הוא היה נוי. או אז קראו לבית הכנסת הגותי אלט־נוי, ישן־חדש. זה ההסבר ההגיוני לשמו של בית התפילה ההיסטורי שבו כיהנו גדולי הרבנים של הקהילה הקדושה פראג, עיר ואם בישראל.

אבל בשביל גטו פראג זה היה הסבר ארצי מדי, לא מתאים לאווירת המיסתורין שאגדות משתזרות בה – כמו אגדת הגולם, כמו אגדות פגישותיו של המהר"ל עם הקיסר רודולף השני, כמו האגדות על מקור רכושו של מרדכי מייזל, ועוד הרבה סיפורים על מעשי נסים שהונצחו בספרים רבים. על כן אמרו בפראג: אל תקרא אלט־נוי שול, כי אם על־תנאי שול. זה נשמע אותו דבר, אבל אינו כך. זה אותו צליל, אבל לא אותו תוכן. על־תנאי שול הוא פרי אגדה על מלאכי שמים שטרחו והביאו מירושלים לפראג אבנים אשר שרדו מבית המקדש, על מנת שישולבו בבניין בית הכנסת – אבל רק על תנאי: שיוחזרו לירושלים כאשר יבוא משיח ובית המקדש ייבנה מחדש.

אנחנו עוד נחזור לאלט־נוי שול ולמהר"ל. בינתיים נמשיך בנתיב התיירים כדי להגיע לסמטת הזהב, דרך גשר קארל ההומה תמיד נוער מקומי וזר, אל “הרובע הקטן” המקסים, וממנו אל על לגבעת הרדצ’אני, למתחם המרשים של המצודה העתיקה ובו הארמון של ראשי המדינה על כנסיותיו ופסליו ושאר שכיות החמדה שלו.

סמטה צרה של בתים ישנים, היא סמטת הזהב, שייכת גם היא למתחם. בתחילה גרו בה נשקי המבצר, אחר כך בעלי מלאכה של הארמון, ואילו במאה ה־17 שיכן כאן רודולף השני את האלכימאים, שאמורים היו לייצר בשבילו זהב בדרך מלאכותית. מכאן שם הסמטה. לימים גר פרנץ קפקא באחד הבתים האלה הצרים להחריד, בבית מספר 22. כאן סיים את חיבור “המשפט”, וכתב כמה סיפורים קצרים לקובץ “רופא הכפר”. זה היה ב־1916.

המבט מלמעלה על הרובע הקטן חושף נוף גגות ציורי במיוחד. גגות דו־שיפועים של רעפים אדומים, גגות אוכף אפורים, משולשי גמלונים, חלונות מנזארד מציצים מעליות גג, ארובות. מכאן אפשר לראות גם את החצרות הפנימיות החבויות של הבתים המטפסים במדרון רכס, פינות נוי וגינות מלכותיות. פעם זה היה רובע המגורים של האצולה.

הרדצ’אני והרובע הקטן הם בגדה השמאלית של נהר וְלְטבה. אגב, כך צריך לבטא את השם, בשני שוואים רצופים, כי עיצורים שאין ביניהם תנועות הם אחד המאפיינים של השפה הצ’כית. כדי להדהים את הזר הורכב אפילו משפט שלם ממלים שאין בהן תנועות: סטרץ' פרסט סקרז קרק. בחיי יומיום זה לא משפט שימושי במיוחד, כי תרגומו “תקע את האצבע בגרון”, ומי כבר יציע זאת לזולתו. אבל עובדה שתחת כל אות ואות במשפט הזה יש שווא, וספק אם יש שפות רבות היכולות להתפאר בתרגיל לשוני כזה.

כדי לחזור לרובע היהודי שבגדה הימנית של ולטבה, צריך לעבור את גשר קארל המלכותי, גשר אבן מן המאה ה־14, הנראה כמו גלריה תחת כיפת השמים: בשני צדיו הוצבו שלושים פסלים, ואחד מהם מביא אותנו לנקודה יהודית עוד לפני שנהיה בגטו. זהו פסל של ישו צלוב, והפסוק “קדוש קדוש קדוש אדוני צבאות” מתנשא באותיות זהב בחצי עיגול בין זרועותיו. לאותיות האלה יש סיפור, ואולי גם הוא אגדה. תחילה, מיד עם הקמתו, היה בגשר רק הצלב. ב־1657 הוצמד לצלב ישו יצוק מברונזה לפי דגם של פסל סאכסוני. האותיות המוזהבות נתוספו לו רק כעבור כארבעים שנה. עד כאן העובדות, ומכאן הסיפור על יהודי שראה תהלוכה דתית ובראשה כומר עם צלב בידו, ופגע בכבוד הצלב ביריקה. כעונש על כך הותקן הפסוק הקדוש ליהודים על פסל הצלוב, ואף הוטל עליהם לממן את האותיות המוזהבות. יש לסיפור עוד כמה גרסאות, אך אין הן משנות את מרכיבי הפסל, שצירופם היה בעיני דורות של יהודים בבחינת חילול השם. לדורות האחרונים זה אולי לא הפריע, כי רוב יהודי פראג כבר היו מתבוללים. לפני עליית היטלר לשלטון, כשליש מהם חיו בנישואי תערובת.

סמוך לגשר נמצא הרובע היהודי הישן, הגטו. מסוף המאה ה־18 הוא נקרא יוזפוב, על שמו של הקיסר יוזף השני, שמדיניותו היטיבה עם היהודים, בפראג כמו בכל הממלכה ההבסבורגית. “פקודת הסובלנות” שלו משנת 1781 אמנם לא העניקה ליהודים שוויון זכויות, אבל היא הסירה מהם הגבלות שונות ופתחה בפניהם אפשרויות חדשות בתחום העיסוק וההשכלה. בוטלה חובתם לשאת את הטלאי הצהוב העגול על הבגד העליון, והותר להם לרכוש נכסי דלא ניידי מחוץ לגטו. לתעשיינים שבהם אף הותר לגור מחוצה לו. בתי הספר בכל הרמות נפתחו בפני היהודים, והם נצטוו להנהיג גם בבתי הספר שלהם לימודי חול, מתמטיקה ביידיש או בעברית כפי שנהגו עד אז. וגיאוגרפיה וגרמנית. בין השאר נדרשו לתעד את כל עסקותיהם בגרמנית, במקום ביידיש או בעברית כפי שנהגו עד אז.

בטווח רחוק, הליברליזציה בחינוך היתה בעלת ההשפעה העמוקה ביותר מכל החידושים של יוזף השני. היה ביניהם גם צו שחייב את היהודים לקבל שמות משפחה, ודווקא גרמניים, ואני זוכרת ספרים די משעשעים שקראתי על כך בנעורי. תוארה בהם חגיגת השחיתות של הביורוקרטיה בעת מתן השמות, ושאיפתם המגוחכת מעט של היהודים לזכות בשם יוקרתי: עשירים שיכלו לשחד את הפקיד הממונה ביד נדיבה קנו להם שמות יפים כמו גן ורדים או פרח־החבצלת וכיוצא באלה נעימי ריחות, או שמות נוצצים כהר־זהב ואבן־זוהר; אנשים אמידים קיבלו שמות ניטרליים, כשל צבעים או מקצועות, ואילו שמות מכוערים או מעוררי אסוציאציה שלילית היו שמורים לעניים, שלא היה לאל ידם לתת שוחד.

ככל ששיפרה פקודת הסובלנות את גורל יהודים, מנהיגיהם הרוחניים חששו מפני הגרמניזציה שתביא בעקבותיה, וכפי שהתברר לימים לא היו חששותיהם מופרכים לחלוטין. מכל מקום, מדיניותו של יוזף השני חוללה שינוי מהפכני לטובה בחיי היהודים, מה גם שבאה אחרי הגזירות הקשות שהטילה עליהם אמו, הקיסרית מריה טרזיה.

מריה טרזיה היתה אנטישמית, ולגבי יהודי פראג היה לה גם תירוץ נוח לגזירות. הם הואשמו בשיתוף פעולה עם הפרוסים בכיבושם קצר הימים את העיר, האשמות אלה הולידו פוגרום שלוח רסן בגטו, הרס והרג שנמשכו שלושים שעות. הקיסרית הוסיפה על סבל הפרעות פקודת גירוש משלה. התערבויות דיפלומטיות לטובת היהודים הביאו רק דחייה קצרה: במרס 1745 כבר היו כל היהודים מחוץ לפראג, פרט ליולדות וחולים קשים. אלא שהתברר כי עיר המגרשת את יהודיה נמצאת מפסידה: הורגש מחסור בחומרי גלם, הייצור ירד, המסחר נפגם, הכלכלה הואטה. בסופו של דבר נאלצה הקיסרית לשעות לפניות הרבות שהופנו אליה, והיהודים הורשו לחזור לפראג באוגוסט 1748. נראה לי כי זה היה מקור ההשראה של הוגו בטאואר, הדגם שעל פיו כתב כעבור 170 שנה את הרומן האופטימי שלו “עיר בלי יהודים” .

הקיסרית אמנם הרשתה ליהודים לשוב, אולם הטילה עליהם מסי סובלנות גבוהים מאוד והיטלים נוספים שקשה היה לשאת בהם. מעניין כי בנה הנאור שהיטיב עם היהודים, את המסים האלה לא הסיר מהם. יוזף השני השאיר בעינן גם אפליות אחרות, אך הוא שפתח את תהליך האמנציפציה שהושלמה בתוך פחות ממאה שנים. שערי הגטו נפתחו לרווחה באמצע המאה ה־19, ובשליש השלישי של אותה מאה היהודים היו ככל האזרחים. זמן קצר אחרי פתיחת שערי הגטו, הוכרה העיר היהודית כחלק מן השטח העירוני המאוחד, ומאז נודעה גם כרובע החמישי¹.

מה שרואים היום ביוזפוב שוב אינו דומה לגטו כפי שהיה בימי המהר“ל, או בימי קודמיו ויורשיו. עכשיו יש חזות חדשה לשכונה שבה חיו יהודים 800 שנים ויותר, ובימי תור הזהב שלהם, במאה ה־17, היו הקיבוץ היהודי הגדול באירופה. נשארו רק מעט עקבות ל”עיר היהודית“, כי לאחר שנפתחו שערי הגטו הצפוף. שוב לא נשארו בו אלא היהודים העניים ביותר, אליהם הצטרפו דלים מבני דתות אחרות, ונוצרה שכונת מצוקה שסכנת מחלות נשקפה ממנה, וזנות ופשע קנו בה שביתה. בסוף המאה הקודמת החליטה עיריית פראג לשקם את השכונה, הרסה את הבתים, והקימה תחתם חדשים בסגנון מעורב ומצועצע. בדיעבד נוצר קונסנזוס שזה היה משגה, שצריך היה לשקם לפחות כמה מן הבתים הישנים. באופן פרדוקסלי, הממונה על הפרוייקט היה חבר יהודי של מועצת העירייה, ד”ר אוגוסט שטיין.

עם הבתים נהרסו גם שלושה בתי כנסת – ביניהם גם בית הכנסת הניאולוגי שבו התקיים טקס בר־המצווה של קפקא. היהודים נערכו בעוד מועד לקראת המצב החדש. מחוץ לגטו הם הקימו את בית הכנסת “היובל”, הנמצא בשימוש גם כיום. יתר על כן, הם דאגו ליצור מסגרת לקליטת תשמישי הקדושה בעלי ערך היסטורי או אמנותי של בתי הכנסת אשר ייהרסו. כך קם בתחילת המאה המוזיאון היהודי בפראג, השלישי במרכז אירופה, אחרי אלה שבווינה ובפרנקפורט. הוא התפתח בהתמדה, ריכז קהל תומכים, וקיים תצוגת קבע ותערוכות מיוחדות. הרישום האחרון בספר המבקרים של המוזיאון היהודי הוא ב־24 בנובמבר 1941. באותו יום יצא הטרנספורט הראשון למחנה הריכוז טרזין.

היה אז למוזיאון היהודי של פראג אוסף של 1,100 פריטים. בחלומותיהם הנועזים ביותר לא יכלו מייסדיו לחזות שהוא עתיד להיות בית הנכות בעל אוסף היודאיקה הגדול בעולם, ובסיוטיהם הנוראים ביותר לא חזו באיזו דרך טראגית יקרה הדבר. בימי הכיבוש הנאצי ביקשו נציגי הקהילה ועובדי המוזיאון להציל את האוצרות היהודיים של פראג ושל קהילות אחרות בתחום הפרוטקטורט², ועיבדו תוכנית לריכוזם. השלטונות הגרמניים, למעשה הזרוע ל“פתרון הסופי של שאלת היהודים”, הסכימו מסיבותיהם שלהם לייסד את “המוזיאון היהודי המרכזי” ולכנס בו את היודאיקה השדודה מן הקהילות שנחרבו בצ’כיה ובמורביה. צוות מסור של יהודים עבד ברישום ובמיון ובקיטלוג של 200 אלף פריטים, ובתנאים נפשיים קשים עשה בשנתיים וחצי מלאכה מקצועית שצריכה היתה להימשך עשרות שנים. מעטים מאוד מעובדי המוזיאון בימי המלחמה זכו לראות את סיומה. גם הם לא נמלטו מן המשלוחים אל המוות.

אחרי המלחמה עשתה הקהילה המדולדלת ככל יכולתה כדי לטפל באוצר המוזיאלי, ועד עליית הקומוניסטים לשלטון ראו כרבע מיליון איש את התערוכות שארגן צוות בראשות הנה וולאבקובה, אחת מן הניצולים המעטים של הצוות הקודם. וולאבקובה נתמנתה למנהלת המוזיאון לאחר שעבר לרשות המדינה ונקרא “המוזיאון היהודי הממלכתי”. הגרסה המקובלת בכל שנות המשטר הקומוניסטי היתה שהקהילה הקטנה לא יכלה לשאת בעול הטיפול באוצר הגדול ולכן מסרה אותו לידי הממשלה. אחרי המהפך התברר שהקהילה הקטנה דווקא מעוניינת לקבל את הרכוש לידיה ולטפל בו. ממשלת צ’כיה נענתה לרצון הזה, והחזירה את המוזיאון היהודי לידי היהודים. כמנהלו נתמנה ד"ר ליאו פאבלט, שהיה לפני כן נספח תרבות של צ’כוסלובקיה (ואחרי כן של צ’כיה) בישראל.

ארבעה מששת בתי הכנסת שנותרו ברובע היהודי הם עכשיו חלק אינטגרלי של המוזיאון. גם שאר שרידי הגטו הם אתרים היסטוריים – בית העירייה היהודית ובית הקברות העתיק, וכמובן אלט־נוי שול. עליהם נוספה בימינו מסעדה כשרה, וכמו שאר הגטו גם היא אטרקציה תיירותית. בדרך כלל יש בה יותר תיירים גרמנים מסרבני טריפה יהודים.

אלט־נוי אמנם אתר היסטורי, אבל הוא חי וממשיך להיות מרכז רוחני. שמעתי בו את קולו הערב של החזן זאב בן משה (ויקטור) פויארליך, שהפליא בניגוניו גם בימי המשטר הקומוניסטי, ושאומרים כי הוא אשר החזיק את הקהילה בימיה הקשים ביותר. בשנים המאוחרות של המשטר נתמנה לרב העיר חניך הישיבה של בודפשט, הרב דניאל מאיר, שהשיג מן השלטונות רשות לקיים לימודי יהדות. היום הוא חי בישראל. אחרי המהפך הזדהו כיהודים אלפי אנשים, אלא שרובם אינם יהודים לפי ההלכה, בקהילה רשומים רק כאלף נפש, ומופקד עליה עכשיו רב יוצא דופן: קארול סידון, בן לאב יהודי ולאם נוצרייה, גר, סופר חשוב שהיה מחותמי אמנת 77 של האינטלקטואלים הצ’כים בראשות האבל, אשר דרשו מן המשטר הקומוניסטי לכבד חופש ויכוח וזכויות אדם. בהיותו מתנגד המשטר, העדיף סידון לעזוב את פראג עם משפחתו. הוא למד במכללה ללימודי יהדות בהיידלברג, ואחר כך בישיבת “בית אריאל” בירושלים, שבה הוסמך לרבנות. קפקא היה כנראה שמח לראות בראש הקהילה רב שהוא סופר חשוב.

האגדה אומרת כי בעליית הגג של אלט־ניו־שול מצוי גוף החימר של הגולם, מאז שהמהר"ל נטל את רוח החיים מיציר כפיו. לפי מסורת בקהילה, הרב יחזקאל לנדאו, שהיה רבה הראשי של פראג במחצית השנייה של המאה ה־18 ומנהיג יהודי דגול בדורו, ביקש לחפש את שרידי הגולם: הטיל על עצמו יום של צום, ולמחרתו טבל במקווה, עטף עצמו בטלית, ועלה לעליית הגג של האלט־ניו־שול. ברדתו, מבלי לספר דבר, הטיל איסור חמור על כניסה לעליית הגג. האיסור הזה מקובל בקהילת פראג, והפר אותו רק הסופר והעיתונאי אגון ארווין קיש, “הכתב הדוהר”, אחד מאותם היהודים שיצרו את רוב הספרות הגרמנית בפראג מסוף המאה הקודמת ועד לימי היטלר. אגון ארווין קיש לא מצא את שרידי הגולם בעליית הגג של בית הכנסת.

ברייה דמוית אנוש הנוצרת בדרכי מאגיה דתית היא רעיון עתיק יומין בדתות המזרח, שמופיע גם בספרות התלמודית. בספרות הרבנית, בשו“ת, יש אפילו דיון הלכתי בשאלה אם מותר לצרף גולם כעשירי למניין. ובכן, אסור. השאלה התעוררה בעקבות טענה שרבי אליהו בעל שם מחלם יצר גולם. אומרים שזה היה הגולם אשר יוחס אחר כך למהר”ל. ככל הנראה, אישיותו של המהר“ל היתה נוחה יותר לרקום סביבה אגדות, כי מכל ה”גלמים" שמדווח עליהם במקורות – ויש לא מעטים כאלה – רק הגולם מפראג זכה לתהילה.

מתברר שיש כמה שיטות לברוא גולם. השיטה שבה השתמש המהר“ל היתה ליצור דמות אדם מטיט, ולהטמין תחת לשונו פתקית קלף שעליה השם המפורש. כל עוד היו האותיות הקדושות תחת לשונו, תפקד הגולם כפי שנדרש, מילא אחרי הפקודות, וביצע את העבודות והשליחויות שהוטלו עליו. בכל שבוע לקראת שבת שלף הרבי את השם המפורש מפי הגולם, וזה שבת וינפש ביום השביעי. פעם אחת שכח המהר”ל לסלק את פתקית הקלף בעוד מועד, והגולם החל להשתולל. הוא לא קם על יוצרו, כי יוצרו היה בבית הכנסת, ואילו הוא דהו ברחובות הגטו ובכוחות על־אנושיים רמס ודרס כל שבדרכו. רק רגע לפני אסון הצליח הרבי, שנקרא בבהילות, להשתלט עליו וליטול ממנו את השם המפורש ועמו את רוח החיים. הפעם, לצמיתות.

יצור מלאכותי המשרת את האדם הוא אמנם רעיון עתיק יומין, אבל רק במאה שלנו התחילו לקרוא לכמותו בשם רובוט. האם מקרה הוא שהמונח הזה, רובוט, הוענק לעולם על ידי איש פראג? היה זה הסופר קארל צ’אפק שטבע את המונח רובוט ב־1920 מן המלה הצ’כית רובוטה, (robota) שתרגומה עבודה. הרובוטים של צ’אפק במחזהו ר.או.ר. הם יצורים טכנולוגיים, כמו המחשב של אלתרמן במחזהו “משפט פיתגורס”. אלא שאצל אלתרמן, המחזה בנוי לפי סיפור הגולם מפראג, ומנהלו נאלץ להרוס אותו. הגישה של צ’אפק מורכבת יותר, הרובוטים שלו נעשים בני אדם.

באחרונה למדתי שקיים גם “הגולם מרחובות”, הוא מחשב שנבנה במכון ויצמן בשנות השישים, וזכה לשמו מדי פרופסור גרשום שלום. בנאום בעל שאר רוח שנשא בעת חנוכת המחשב מצא גרשם שלום קווים משותפים בין הגולם מפראג לגולם מרחובות, כמו העובדה שזה כזה הופעלו בספרות ואותיות. ועוד: הגולם של המהר“ל היה מביא לאדונו מים לביתו, וגם הגולם מרחובות ישרת את אדונו בענייני מים, שכן המתמטיקאי חיים לייב פקריס עבד בעזרתו על חישובי גאות ושפל של הים. שלום אף כינה את פקריס בשם מהרח”ל – מורנו הרב חיים לייב…

הגולם מפראג הוא יצור מיסטי, לא טכנולוגי, והוא הרובוט היהודי ביותר שאפשר להעלות על הדעת: הוא נוצר על ידי רב, לפי רזי הקבלה, וכל צידוק קיומו היה הגנה על היהודים מפני התנכלויות הגויים, אבל פראג, בהיותה פראג, אימצה את הגולם כאילו היה של העיר כולה, ולא של הגטו, וכאילו שמו לא היה מלה עברית אלא צ’כית. היום משווקים בפראג פסלוני גולם, משל היה סמל העיר, וכל מיני מוסדות נקראים בשמו, לרבות כתב־עת לענייני תרבות, ומסעדה בהחלט לא יהודית.

פראג אימצה גם את המהר“ל כחלק מההיסטוריה שלה ומן האישים שעיצבו אותה, והראייה שהעמידה לו פסל בעיר, ליד בניין העירייה החדש. באורח מוזר, הצמיד הפסָל לרבי גם דמות נערה – אלא שכרגיל בפראג, האגדה מיישבת את התמיהה. יוצר הפסל, פרופסור לדיסלאב שלאון, מחשובי הפסלים הצ’כים בדורות האחרונים, טען שהנערה היא נכדת הרב והסתמך על האגדה שלפיה מלאך המוות לא הצליח להתקרב למהר”ל. ימיו של זה כבר קוצבו, הוא היה ישיש מופלג וחולה, אבל זוהר מעשיו וטוהר מידותיו הקימו סביבו מחיצה בלתי חדירה למלאך המוות. או אז התחכם לו הרשע, וכאשר באה נכדת הרב להביא לו פרח ורד, התחפש מלאך המוות כטיפה של טל, והסתתר בוורד.

המוטיב הזה של ורד כמסתור מופיע גם ברומן של ליאו פרוץ “בלילה, תחת גשר האבן”, שעלילתו בגטו פראג במאה ה־17, סיפור של אהבה בלתי אפשרית בין הקיסר רודולף השני לבין היפהפייה היהודית אסתר, אשת הגביר מייזל. ליאו פרוץ היה מן הסופרים הגרמנים שגדל בפראג, אך עבר לווינה בגיל 18, ואחרי ה“אנשלוס” עלה לארץ. תרבותית לא נקלט בה, עבד כאקטואר בחברת ביטוח, המשיך לכתוב בגרמנית, וכמה מספריו תורגמו לעברית. הוא מת ב־1957 בעת חופשה בבד אישל.

נתמזל מזלו של הגולם מפראג והוא נעשה הרובוט המפורסם ביותר בעולם, הצית את דמיונם של סופרים והעניק השראה ליוצרים מכל ענפי האמנות. עד אמצע המאה ה־19 לא כתבו עליו, אבל מאז לא חדלו. זה התחיל מקובץ של אגדות בגרמנית, בכותרת Sippurim. יהודה רוזנברג, ב“נפלאות מהר”ל עם הגולם", קשר את הגולם עם המאבק נגד עלילת דם, כפי שעשה לימים גם המשורר האידי לייוויק במחזהו “הגולם”, גוסטאב מיירינק כתב את “הגולם” שלו בהשראת גטו פראג, והוא לא היה יהודי אלא פרוטסטנט שהמיר דתו לבודהיזם. הגולם של מיירינק, רומן די מצמרר, זכה לשלוש גרסאות קולנועיות. גוסטאב לותר, סופר אוסטרי, כתב קובץ סיפורים בשם “הגולם: דמיונות ותולדות”, והסופר הגרמני ארתור הוליטשר כתב גם הוא מחזה בשם “הגולם”. המשורר היהודי הוגו סאלוס, שכתב בגרמנית בפראג, חיבר ספר על יוצר הגולם ויציר כפיו, וארנושט לוסטיג כתב עליו תסריט לסרט צ’כי שהופק אחרי מלחמת העולם השנייה. הגולם של לייוויק הוא רובוט עם רגשות ויצרים, החש אהבה ופחד ותשוקה וצער ודחף להחריב. אולי משום כך נכתבה למחזה הזה מוסיקה בכמה גרסאות.

כאילו לא די בכל אלה, הרי בשנת 1926 הופיע “הגולם” בפרנקפורט כאופרה; ב־1932 עובד לקונצרט לתזמורת; ב־1962 הועלה באופרה של וינה כיצירת בלט, בכוריאוגרפיה של אריקה הנקה. וזאת רק רשימה חלקית של יצירות שנולדו בהשראת הגולם מפראג. היא תישאר חלקית גם אם אוסיף את סיפורו של דוד פרישמן, ואת ספריהם של חיים בלוך, יוהנס הס, פרידריך טיברגר ואלי ויזל. כל אלה, ועוד, הם על הגולם מפראג, להבדיל מן היצורים המלאכותיים שהם הגיבורים המודרניים של סדרות טלוויזיה וסרטי וידיאו כיום.

בבית הורי, הגולם הזה הוזכר תדיר במריבות הקטנות בין אחי לביני ולאחותנו, כי המשפחה שלנו מתייחסת למהר“ל. יש לנו עץ יוחסין וידענו בדיוק כל דור ודור בשושלת, והיינו מודעים מאוד לייחוס המחייב הזה. וכאשר כעסנו זה על זה, היינו מטיחים זה בזה: אתה לא צאצא של המהר”ל, אתה של הגולם. אלא שאצלנו לא אמרו מהר"ל, כי אם בגרמנית Der hohe Rabbi Loew.

היסטוריונים טוענים שהגולם לא היה ולא נברא, אבל מה הם מבינים במסתרי גטו פראג. החוקר הנכון לתולדותיו צריך היה להיות מיסתוריון ולא היסטוריון, אלא שבינתיים אין דיסציפלינה כזאת. חוקרי תולדות העיר לא מאמינים גם בסיפור הזימון של המהר“ל לארמון הקיסר רודולף השני ב־16 בפברואר 1592. שם בארמון, בנוכחות אנשי החצר, ביקש ממנו הקיסר לחולל מפלאיו, ולהעלות באוב את האבות התנ”כיים. בקשת הקיסר היא פקודה, והמהר“ל מילא אחריה באי־רצון ובתנאי מפורש שהנוכחים לא יצחקו ולא ישמיעו קול. ואמנם, אברהם עבר בשלום, וכמוהו יצחק ויעקב וכמה מבני יעקב, אבל כאשר ראו את דמותו של נפתלי הקטן עובר במרוצה גדולה – הרי איילה שלוחה הוא – פרץ אחד האצילים בצחוק. או אז, לאימתם של הנוכחים, החלה התקרה לשקוע, וקמה מהומה רבה, והכל ביקשו להימלט, ואך בקושי הצליח המהר”ל לעצור את שקיעת התקרה לפני שקברה תחתה את אנשי החצר ואת הקיסר עמם.

רודולף השני, שהיתה לו נטייה חזקה למיסטיקה ואלכימיה, חש כבוד גם למדעים רציניים וכינס בחצרו אסטרונומים ומלומדים אחרים, גילה עניין גם במהר“ל. דוד גאנז, ברישומיו ההיסטוריים ב”צמח דוד“, מספר על פגישה אחת בין הקיסר והרב, לאמור: “אדוננו הקיסר הישר הגדול המהולל, רודולפוס יר”ה, ברוב חסדו ואמתו שלח וקרא אליו את הגאון מהר”ר ליווה בר בצלאל, וקיבלו בסבר פנים יפות ושוחקות, ודיבר עמו פה אל פה כאשר ידבר איש אל רעהו; ומהות ואיכות הדברים סתומים ונעלמים הם. והיה זה פה, ק“ק פראג, ביום א‘, ג’ אדר שנת שנ”ב." זאת אותה פגישה של ה־16 בפברואר 1592 שכבר הוזכרה.

דוד גאנז מספר על פגישה אחת, ואילו האגדה גורסת שהמהר“ל היה מוזמן לקיסר לעתים קרובות, ולא יכול היה להחזיר לו הזמנה כגמולו, מעונו אמנם לא בייש את יושביו, כי המהר”ל היה איש אמיד בזכות הנדוניה שהביאה לו רעייתו פרל. המעשה בנדוניה הזאת נרשם על ידי אחד מצאצאיהם, משה מאיר פערלש (פרלס), בספרון “מגילת יוחסין מהר”ל מפראג" כסיפור ששמע מאביו, והוא בגדו מסורת משפחתית:

בזמן השידוך היה החותן המיועד, ר' שמעלקה, עשיר מופלג, אך התרושש בעקבות פסק דין בסכסוך כספי, ולא יכול היה עוד לגייס את הנדוניה. הוא הרשה לחתן המיועד “לעשות שידוך אחר כטוב בעיניו”, אבל מהר"ל – שעוד לא כונה אז בתואר זה – סירב לנצל את הרשות שניתנה לו. בינתיים, פרל נאלצה לפרנס את הוריה, ומכרה בשוק לחם ודברי מאפה אחרים. יום אחד עבר בשוק פרש ורומח בידו “ויתחב הרומח לתוך כיכר לחם ויקחנה, ורצה לרכוב משם. אז אחזה הבתולה ברסן הסוס, ובכתה לפני הפרש והתחננה לו לבל יגזל הלחם ממנה.” הפרש נתן לה את תרמילו כמשכון שאותו תהיה רשאית למכור אם לא יביא לה את כספה בתוך יממה. הוא לא חזר. לימים פתחה פרל את התרמיל ומצאה בו אוצר גדול של מטבעות זהב. הנדוניה הובטחה, החתונה נערכה, והמשפחה חיה ברווחה.

בכל זאת, בשביל אירוח ממלכתי הבית לא היה גדול דיו ולא מצויד דיו. אויבו של הרב בחצר, הכומר טדיאוש, ניצל זאת כדי להסית את הקיסר לכפות על המהר"ל לארחו. לימים לא יכול היה הרבי להתעלם מציפייתו המפורשת של הריבון, ההזמנה יצאה, ובשעה היעודה ביום המיועד עצרו הכרכרות של רודולף השני ושל פמלייתו לפני בית הרב ברובע היהודי. והנה, תדהמה. הם מצאו עצמם בארמון מפואר, מקושט באלפי פרחים ומואר באלפי נרות, ובאולם המרכזי שולחן ערוך כיד המלך. על מפות סאטן מבהיקות מלובן נצצו וברקו כלי כסף ובדולח וחרסינה עדינה, וצבא שלם של מלצרים במדים נשאו מגשים עמוסי מטעמים. באותה שעה, באחוזה מרוחקת במערב בוהמיה, חזרו רוזן עם כלתו מטקס נישואיהם בכנסייה, ועמם קהל גדול של אורחים קרואים למשתה החתונה. והנה אין מלצרים, ואין שולחן ערוך, אין פרחים ואין נרות, ואין גם ארמון – כי הארמון על כל אשר בו ועל כל שהוכן לסעודה החגיגית התרומם ממקומו, התנשא למרחקים, והתייצב ברחוב שבגטו פראג. ורק בתום הביקור הממלכתי, כאשר הקיסר ואנשיו חזרו להרדצ’אני, חזר גם הארמון לבעליו, וחסדי הקיסר נשמרו לרבי.

כשאר סיפורי הגטו ואגדות המהר“ל, כלולים גם אלה בספרים רבים שפרסמו, וממשיכים לפרסם, מחברים יהודים ונוצרים. לא מזמן ראיתי מודעה של בית הוצאה לאור באחת הערים הקטנות של גרמניה, שבישרה על הופעת ספר אגדות על המהר”ל משל פרנטישק קפקא. ראיתי את השם קפקא, ונחפזתי להזמין את הספר. האמת היא שקצת התפלאתי על ששמו הפרטי של קפקא הופיע בגרסתו הצ’כית, פרנטישק, במקום בגרסה הגרמנית שהשתמש בה. תהיתי גם כיצד נתגלה באיחור רב כל־כך ספר בלתי ידוע משלו, אך זאת היתה רק סיבה נוספת לרצות בו.

כשקיבלתי את הספר התברר, כמובן, שהמחבר כלל לא היה פרנץ קפקא, אלא באמת פרנטישק. גם הוא קפקא, גם הוא יהודי, גם הוא מפראג, אפילו שימש זמן מסוים יו“ר הקהילה, גם הוא סופר, אבל פרנץ קפקא הוא לא. מכל מקום, האגדות ישנן בספר. מופיעה בו גם אגדת התקרה השוקעת בארמונו של הקיסר רודולף השני בעקבות הפרעה למעשה הקסמים של המהר”ל. מה שלא כתוב שם, הוא תוספת שסיפר לי מכר ישראלי שלמד הנדסה באוניברסיטת פראג. בימי לימודיו שם, לקראת סוף שנות הארבעים, נעשו עבודות שיפוץ בארמון הרדצ’אני. יום אחד נתקל מכרי בידיעה בעיתון שלפיה בעת השיפוצים נתגלה בארמון חדר שאיש לא ידע על קיומו עד אז, ולחדר תקרה נמוכה מאוד.

זה נשמע כמעט דמיוני, אך אותו מכר הוא איש אמין ומפוכח. יתר על כן, באחרונה יצא לאור מדריך מוסמך של פראג היהודית, וגם בו מוזכר בהקשר זה כי באחד מחדרי ארמון הרדצ’אני התקרה נמוכה בהרבה מזו בשאר האולמות והחדרים בו. אולי אפשר למצוא לכך הסבר מתקבל יותר על הדעת הצלולה ממעשה הנסים של המהר"ל. אבל גם מי שמאוד רציונלי, וגם מי שמושפע מן האווירה המסתורית של בית העלמין העתיק בפראג, לא יראו טעם לחטט בסיפור הזה.

בכל מקום שהשואה פקדה אותו, בית קברות יהודי משרה קדרות על המבקר בו. סדר העולם הוא שבני אדם מתייתמים, אבל ההשמדה הפכה סדרי עולם, והמתים היהודים נשארו יתומים מיורשים שיפקדו את קברותיהם, ינכשו את העשבים השוטים שמסביב, יחדשו את האותיות במצבות, ובבוא יומם ייקברו גם הם, וילדיהם ימשיכו את השושלת. אבל הם אינם, וגם ילדיהם אינם, בבת אחת נמחו דורות מעל פני האדמה. וכך, המתים האלה שבחייהם העמידו ילדים רבים, נשארו בקברותיהם ערירים.

בבית הקברות העתיק של פראג יש גם משהו מצמרר נוסף. אולי אלה השכבות הרבות של תלי הקבורה, לפרקים עד תריסר שכבות, המשוות לבית עלמין זה אופי מיוחד, דחוס ופראי. שטחו היה קטן מהכיל קברים חדשים, והיו מביאים אדמה ושופכים אותה על קבר קיים, ומעמידים מצבה ליד זו שכבר היתה במקום, וכך שוב, ושוב, ועוד פעם. לכן המצבות אינן עומדות בשורות מסודרות ובמרחקים קבועים זו מזו, אלא כאילו דבוקות יחד. הן מצטופפות על הקברים, דחוקות, נוטות ליפול ונאחזות במשהו בלתי נראה.

קברותיהם של אנשים שחיו בדוחק עלי אדמות ונחים בדוחק בתוך האדמה, נטושים. נכון, יום יום באים המונים לפקוד את קברותיהם, אבל רובם נוכרים. זרים שאינם מבקשים למלא חובת כבוד כלפי המתים, אלא להתבשם מן “הערבוביה הרומנטית”, כפי שכתוב במדריך, לראות את “הפראות הציורית” שהיתה מקור השראה לאמנים רבים, וללמוד להבחין בין מצבות בנוסח הרנסנס לבין אלה שבסגנון הבארוק.

אותי סגנון המצבות לא עניין, ולא הבחנתי ברומנטיקה. בקושי שמתי לב לסמלים המפורסמים החרוטים על המצבות כדי להמחיש את שמות הנפטרים ( דב, זאב) או מקצועם (מספריים לחייט, למשל). ידעתי כי מרחפת שם רוחם של רבי אביגדור קרא, שחיבר את הסליחה המפורסמת אחרי הפוגרום הגדול בגטו פראג ב־1389, ושל בני משפחת גרשוני, שהיו בעלי הדפוס העברי הראשון במרכז אירופה, ושהוציאו לאור את “הגדת פראג” הנהדרת וספרים אחרים באיכות הדפסה גבוהה, עוד בתחילת המאה ה־16. ומרחפת שם רוחם של המהר"ל ושל תלמידיו, וביניהם דוד גאנז, רשם היסטוריה שהוזכר לעיל, והוא מתמטיקאי ואסטרונום שהיה בקשר הדוק עם טיכו בראהה ועם יוהנס קפלר בחצרו של רודולף השני; ורוחו של הנדבן מרדכי מייזל, ורוחם של ילדי יעקב בשבי ( בתשבע) פון טרויאנברג המכונה “ראש וקצין”, יליד ורונה שחי בפראג ונעשה בה לגביר גדול, לנדבן גדול ולראש הקהל, הראשון מבין יהודי הממלכה ההבסבורגית שזכה למעמד אצולה; ורוחו של יוסף בן אליהו דלמדיגו מקנדיה, רופא ואסטרונום שלמד אצל גליליאו גליליי; ורוחו של הרב הדגול דוד בן אברהם אופנהיים, שהיה לו אוסף נדיר של ספרים וכתבי יד יקרי ערך, הנמצא היום בספריית בודליאנה באוקספורד.

נדמה היה לי שצריך להודיע לרוחם המרחפת של כל אלה, ושל רבים אחרים שהדאגה לעמם היתה בראש מעיינותיהם, שלא כל המבקרים הם גויים, ושהופרה עצת הנאצים אשר כינסו בפראג את תשמישי הקדושה השדודים של הקהילות החרבות בצ’כיה ובמורביה על מנת להציגם לראווה אחרי הניצחון כשרידי התרבות של עם נכחד.

מצבתו של אביגדור קרא, משנת 1439, היא העתיקה ביותר בבית קברות היסטורי זה. הוא היה רופא ומשורר ורב, מן היהודים הבודדים ששרדו מן הפוגרום של שנת 1389 בגטו פראג. זה לא היה הראשון ולא האחרון בו, אבל הוא היה הקשה בכולם. עד ימי הנאצים, כמובן. ביום האחרון של חג הפסח, שחל ביום ראשון של חג הפסחא הנוצרי, הסתער המון מוסת בידי כמרים על ששת שערי הגטו, השתלט על סמטאותיו, בזז את בתיו, ואחר כך הציתם על יושביהם. מי שלא הצליחו להימלט נשרפו בבתים שעלו באש, ומי שנמלטו – נהרגו ברחוב. גם מי שחיפשו מקלט בבית הכנסת נפלו בחרב, ועד היום נראים בקירות האלט־נוי שול כתמי דם דהויים המיוחסים לפרעות אלה. ילדים יפים במיוחד הושארו בחיים, נטבלו לנצרות ונמסרו לאימוץ למשפחות עשירות. האחרים, 3,000 נפש שהיו אז רוב אוכלוסיית הגטו, מצאו את מותם. עניי העיר שנשכרו לשרוף את הגוויות נצטוו לשרוף גם יהודים חיים, אם ימצאו כאלה. זה היה בשנת חמשת אלפים מאה וארבעים ותשע לפי המניין שלנו.

אביגדור קרא, אוד מוצל מאש, כתב סליחה עשירת ביטוי על “גזירת הדין שפגעה בפראגה המעטירה”, תיאור מזעזע של קורות הפוגרום, ועד עצם ימינו קוראים את הסליחה הזאת, בבית הכנסת אלט־נוי ביום הכיפורים בעת תפילת מנחה: “… רבים מאוד החללים מלנקבם בשמות, יונק עם איש שיבה, בחורים ועלמות; הלא הם בספרתך אדון כל הנשמות, הלא אלוהים יחקר זאת כי הוא יודע תעלומות; שדי, אמור די להרוגינו וחללי העצומים, כי היינו רק עשוק ורצוץ כל הימים, למשל ולשנינה לכל העמים…” פסוקים שימושיים מאוד ליהודים בדורותיהם ובתפוצותיהם. הסליחה הזאת, הידועה לפי מילות פתיחתה “את כל התלאה”, תורגמה לצ’כית על ידי יז’י (מרדכי) לנגר, חבר בהרכב המורחב של חוג פראג.

מצבתו של מרדכי (מרכוס) מייזל, סוחר ובנקאי, היא משנת 1601. לדעת כמה היסטוריונים הוא היה האיש העשיר ביותר בזמנו בפראג כולה, ולא רק בין יהודיה, ורכושו נאמד בחצי מיליון זהובים לפחות. כינויו היה “ראש הנדיבים ואב האביונים”, ולא בכדי נקרא עד היום רחוב על שמו ברובע יוזפוב. הוא שבנה את בית העירייה היהודית, הבית עם שעון המגדל המפורסם, שאותיות עבריות משמשות בו במקום ספרות, ומחוגיו נעים נגד הכיוון המקובל, כאילו הזמן הלך לאחור.

בתוך בית העירייה היהודית בנה מרדכי מייזל בית כנסת שנקרא “הגבוה”, בין שבגלל מיקומו בקומה שמעל לקרקע, ובין שבגלל תקרתו המקומרת. תחילה היה בית כנסת זה חלק מן העירייה, כנראה מיועד לפרנסיה ולפקידיה, ורק מאוחר יותר נבנו אליו כניסה ומדרגות גישה נפרדות. כל עוד המוזיאון היהודי היה בידי המדינה, הוצגו בו אריגי היודאיקה, ואחרי המהפכה הוא יועד לאולם כינוסים.

באוסף של פראג יש 2,500 פרוכות, מסוף המאה ה־16 ואילך, 4,800 מעילי תורה, ואלפי פריטים של אריגי יודאיקה אחרים – חופות, חיתולי תורה וכפורות, כיסויים לדוכני בימה, לחלות שבת ולקערות פסח – אריגי פאר עתיקים ויקרי ערך, משי וקטיפה וסאטן דמשקאי וברוקאד, מרוקמים בפנינים ומשובצים באבנים טובות־למחצה, מלאכת מחשבת של תורמיהם שטרחו עליהם שנים, או של אמני תקופתם. גאוות המוזיאון על מעילו ודגלו של שלמה מולכו³, הנמצא ברשות קהילת פראג זה דורות רבים.

מרדכי מייזל בנה גם בית כנסת נוסף, הנושא את שמו. במקורו נבנה בסגנון הרנסנס, אך הוא נפל קורבן לשריפה הגדולה בגטו ב־1689, וכאשר נבנה מחדש, נעשה הדבר בסגנון הבארוק. שיפוץ נוסף שיווה לו נופך ניאוגותי. גם הוא חלק מן המוזיאון היהודי, והרבה שנים שימש משכן לאוצרות הכסף – גביעי קידוש, קופסות בשמים להבדלה, קופסות אתרוגים וקופסות צדקה, מכסף פיליגראן או מכסף יצוק, וחקוק או רקוע, ולעתים גם מוזהב. כמוהם גם רימוני תורה וכתרי תורה, וטסים של תורה, ו“ידיים” לקריאת התורה, ופמוטים וחנוכיות; חלק מן הביזה של הנאצים מקהילות צ’כיה ומורביה.

תרומתו של מייזל לקהילה לא הסתכמה רק בבניין בתי הכנסת ובית העירייה. הוא ריצף את הגטו על חשבונו, נתן לבעלי המלאכה היהודים הלוואות בלי ריבית – מה שלא עשה אפילו בשביל הקיסר – הקים קרן “הכנסת כלה” למימון נדוניה לבנות עניים, תמך בתלמידי חכמים, בנה בית חולים ובית מרחץ ובית תמחוי ומקווה ושלושה “קלאוזן”. (קלאוזה היא מלה גרמנית משורש לטיני, הגדרה למבנה קטן, אינטימי, בדרך כלל תא במנזר). מייזל בנה את הקלאוזים סמוכים זה לזה, בקרבת בית הקברות – ואחד מהם שימש את הישיבה שייסד יהודה בן בצלאל ליווא, הוא מורנו הרב רבי ליווא, המהר"ל. הקלאוז השני היה בית כנסת והשלישי בית מרחץ. לימים נבנה במקום שלושתם בית הכנסת קלאוזן, היהודי. הקיים עד היום. כחלק מן המוזיאון, מתקיימת בו תערוכת קבע על מחזור החיים היהודי.

אהבת המסתורין של פראג לא נתנה למייזל להתעשר בדרך הטבע, מעסקים ומכשרון לנהלם. פראג נזקקה לרקע אגדי לעושר האגדי של הנדבן הגדול הזה, שתמך גם בקהילות רחוקות, לרבות ירושלים. אחת האגדות מספרת על איכר שנכנס לחנות מוצרי הברזל של מייזל וביקש לרכוש מחרשה, תמורת משכון שאותו יפדה אחרי הקציר. כמשכון הביא ארגז כבד ונעול, וכפי שניחשתם – לא ראו עוד את האיש. מייזל חיכה לו שיבוא לפדות את המשכון, שנה, ועוד שנה, ועוד אחת, הרבה מעבר למתבקש לפי החוק או המוסר. לבסוף פתח את הארגז, וכפי שניחשתם הוא היה מלא וגדוש במטבעות זהב. אלה נעשו בסיס ההון לעסקיו הכספיים, שהביאו לו את חסדי הקיסר ומעמד של יהודי־החצר כל ימי חייו. ולא בכדי: בארכיון הרשמי אפשר לקרוא תיעוד שלפיו, למשל, הלווה מייזל ב־1578 אלפיים זהובים לקיסרית לרכישת ציוד למטבח המלכותי. ב־1588 לווה ממנו רודולף השני אלפיים וחמש מאות זהובים כדי לרכוש גביע זהב מיוחד לאוסף שלו. סעיפים אלה ודומיהם לא באו על חשבון הכסף שהעמיד מייזל לרשות החצר כדי לממן את המלחמה בתורכים. אחרי מותו החרימו שליחי הקיסר את כל רכושו, ולא עזרו תחנוני אלמנתו.

בחריצי מצבתו של המהר“ל, המרשימה ביותר בכל בית קברות, יש הרבה פתקי בקשות לרפואה שלמה של חולים, למזל בשידוכים או לברכה בעסקים, בוואריאציות רבות ובשפות שונות. בחור צעיר שהביא פתק כאשר עמדתי ליד הקבר, סיפר לי שהוא מבקש הצלחה בבחינות. רוב הבקשות הם של נוצרים הרואים ברבי הקדוש ומחולל הנסים כתובת לבקשותיהם ומליץ יושר למילוי משאלותיהם. האגדה מספרת כי נכדו שמואל, בן בנו בצלאל, ביקש להיקבר ליד הסב הדגול, אך כאשר מת לא נמצא שם מקום. או אז, מצבת המהר”ל הזיזה את עצמה במקצת, ופינתה מקום לקבר נכדו.

המהר“ל חי בפראג בהפסקות שבהן שימש כרב ראשי של מורביה במיקולוב, ואחר כך כרבה הראשי של פוזנן. בפראג היה תחילה ראש ישיבה, ולבסוף רבה הראשי של העיר ושל צ’כיה כולה, יצאו לו בעולם מוניטין יותר מלכל רב אחר, להוציא את הרמב”ם, אולי מפני שהיה איש הרנסנס בקיא בתורות חיצוניות, ואולי בעקבות האגדות. המהר"ל היה הוגה דעות ובעל רעיונות מתקדמים בתחום החינוך. הוא חיבר ספרים הרבה, וחיבר גם תקנון מודרני לחברא קדישא. בקיאותו המופלגת היתה במדרש ובאגדה, ופירושיו להם קנו לו כעבור דורות את לב החסידים. יש רואים בו את האב הרוחני של הבעל שם טוב. בימיו הגיעה הקהילה היהודית של פראג לשיא שגשוגה.

החוליה המקשרת את משפחתי עם המהר“ל ועם רעייתו פרל, הטמונה גם היא בבית העלמין העתיק של פראג, היא אחד מאבותי, שעבר מפראג לסלובקיה בשל הגבלה מרושעת שהטיל על יהודי בוהמיה “חוק המשפחות” משנת 1727: הוא לא הרחיק לכת כפקודת פרעה במצרים בשעתה, אבל גם הוא ביקש לגזור על האוכלוסיה היהודית פן תרבה. החוק שלל מגברים יהודים את הזכות לשאת אשה ולהקים משפחה, פרט לבן הבכור בכל בית אב. יותר מ־120 שנה נשאר החוק הזה בתוקפו, וצעירים יהודים שלא היו בנים בכורים וגם לא היה להם כסף רב לשוחד נדדו לכפרים נידחים או לפולין, ובעיקר להונגריה המערבית שהיתה לימים לסלובקיה – וכך הגיע אליה גם אבי סבו של אבי, ליד קבר המהר”ל לא תחבתי פתק בחריץ של המצבה. שמתי עליה אבן, והצגתי עצמי בלחש. איך, אחרת, יזהה אותי בין הבאים לקברו?

יש שתי רבבות קברים בבית העלמין העתיק, ומצבות נשארו רק 12 אלף. קשה לפענח את הכתובות שעליהן, אך היו שעסקו במלאכה החשובה הזאת וכמעט כל הכתובות הועתקו. חלקן פורסמו, וגם האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים הוציאה ספר מבואר של כתובות על מצבות בבית הקברות העתיק של פראג. המצבה האחרונה בו היא של אחד משה בן ליפמן בעק, משנת 1787. אז החלה הקהילה לקבור את מתיה בבית העלמין אולשאני ששימש אותה עד 1890, ונקרא עכשיו אולשאני הישן. באותה שנה נחנך בית הקברות אולשאני החדש, והוא בשימוש עד היום.

בכתבה של אגון ארווין קיש קראתי שבשנת 1945, בימי ההתקוממות שערב השחרור של פראג, הסתתרו נאצים גרמנים בבית הקברות אולשאני הישן. צעירים יהודים חברי אגודת ספורט, שיצאו מן המחבוא, ירדו לבית הקברות, הרגו את הנאצים וקברו אותם במקום. הסיפור הזה מעורר כמה שאלות, ואף שיש עליהן תשובות אפשריות, ייתכן ששוב יש לנו עניין עם אחת מאותן אגדות האופייניות כל כך לפראג היהודית. אבל אם הסיפור נכון – והוא הופיע בעיתון היהודי של פראג ובחוברת שפרסמה השגרירות הצ’כית בישראל – הרי הוא מן הדברים שלא ייאמנו: בית קברות יהודי שבו קבורים נאצים גרמנים.

בית העלמין העתיק נשאר אתר היסטורי, בכל מאמר שקראתי עליו ובכל מדריך שעיינתי בו מצאתי משפט המציין כי 350 שנות ההיסטוריה חקוקות בו באבן. ככל שתהיה זאת הערה בנאלית, יש בה מן האמת. כתובות במצבות חורגות ממידע מליצי על אנשים ונושאות עדות על תקופה ואווירתה.

ואמנם, הניגוד הבוטה בין בית העלמין העתיק לבין החדש מסמל את התמורה האדירה שעברה קהילת פראג אחרי האמנציפציה. תהליך ההתבוללות בה היה שלם אולי יותר מבכל קהילה גדולה אחרת בעלת עבר תורני מפואר. מכס ברוד כותב כי בימיו בפראג – וחיו בה אז שלוש רבבות יהודים – היו רק משפחות מעטות שקיימו את המסורת הדתית כהלכתה. זה משתקף היטב בבית הקברות החדש: הכתובות שעל המצבות הן בדרך כלל בגרמנית או בצ’כית, באותיות לטיניות. כך גם מצבת פרנץ קפקא והוריו, שעליה לועזית באותיות גדולות ועברית באותיות קטנות, ובזכותה נעשה גם בית העלמין הזה מקום עלייה לרגל לתיירים ולתושבים ממעריציו. אחרי ששוב הפציע השחר בפראג, כפי שחלמו בשירם אריק איינשטיין ושלום חנוך, התחדש בה פולחן מובהק של קפקא. כל מקום שהיה לו אליו קשר כלשהו, נחקר וסומן והיה ל“אתר”.

בבית העלמין החדש יש גם חלקה המיועדת לכדי האפר של יהודים אשר העדיפו שריפת גופותיהם על פני קבורתן. גם זאת עדות לעומק ההתבוללות של יהודי פראג – מה שלא מנע מן הציונות לכבוש בה לבבות. המאבק בין שתי התנועות הלאומיות, הצ’כית והגרמנית, שלא זו ולא זו קיבלו את היהודים באמון מלא, סלל בפני התנועה הלאומית היהודית את הדרך לבני עמה. היהודים ככלל תמכו במאבק הצ’כי, אבל תרבותית רובם הזדהו עם הגרמנים. בוודאי שזו היתה תדמיתם בעיני הצ’כים. ומה פלא? הספרות הגרמנית שנוצרה בצ’כיה בסוף המאה ה־19 ובעשורים הראשונים של המאה ה־20, שירה ופרוזה ומחזאות ומסאות, היתה כמעט כולה יצירת יהודים. מכס ברוד, בספרו “חוג פראג”, מספר על היוצרים האלה בפרטי פרטים, ואין הוא יחיד. ספרות מחקר עניפה עוסקת בתופעה המרתקת הזאת.

מטבע הדברים, ברוד מכוון את הזרקורים העיקריים לחוג שלו, ובראש ובראשונה לידיד נפשו ולבן טיפוחיו פרנץ קפקא, שאתו היה נפגש לפחות פעם ביום, במשך עשרים שנה. אלמלא ברוד, סופר פורה בזכות עצמו, לא היה לנו היום קפקא: הוא שגילה ועודד אותו, הוא שהוציא את כתביו אחרי מותו, הוא שהציל את כתבי היד שלו מכליה כאשר עלה ארצה ב־1939. עם כל אהבתו לקפקא, הוא מיאן לכבד את הבקשה בצוואתו להשמיד את כתביו.

ל“חוג פראג” המצומצם היו שייכים מכס ברוד, פרנץ קפקא, פליכס וולטש, אוסקר באום העיוור ולודוויג וינדר. הם נפגשו פעם בשבועיים, קראו זה באוזני זה את פרי יצירתם החדשה, העירו הערותיהם לשבח ולביקורת, שמעו יחד מוסיקה, שוחחו על נושאים פוליטיים וקיימו דיונים אינסופיים על חירות הרצון. מכס ברוד טורח להזים את ההנחה המקובלת שזה נעשה בבית קפה. בדומה לווינה, בית קפה הוא מושג ומוסד בפראג, כמו פאב בלונדון, ואתה מצפה למצוא בו את אנשי הבוהמה. כי בית קפה, כך היו אומרים שם, הוא המצאה נפלאה: בן אדם אינו יושב בביתו, ובכל זאת אינו באוויר הצח. לפי ברוד היה זה החוג של ורפל שנפגש בקפה “ארקו”, ואילו החוג שלו ושל קפקא קיים את פגישותיו בבתי החברים או תוך כדי טיולים בחיק הטבע. מתברר שהם דווקא אהבו גם את הבית וגם את האוויר הצח.

ברוד קובל שחוקרי קפקא “עקפו את ציונותו”. לפי עדותו נכבש קפקא לציונות חרף אי אלה ספקות, כי אהב את הצירוף של חלום וריאליזם המונח ביסודה. לכן למד עברית ( אצל יז’י לנגר), וקרא באדיקות את העיתון הציוני “זלבסטווהר”. הוא רצה לבקר בארץ־ישראל, וב־1912 עיבד תוכנית מסע לפלשתינה, ופירט אותה במכתב לארוסתו פליס באואר (קפקא לא היה נשוי, אבל התארס כמה פעמים, ובסוף ימיו חי עם דורה דימנט). הוא השתתף בישיבות הארגוניות של בית הספר שייסדה התנועה הציונית בפראג, אולי מפני שאחת משלוש אחיותיו, ואלי פולקובה, היתה מורה באותו בית ספר. לאחות אחרת, אוטלה, הוא יעץ ללמוד חקלאות ולעלות לארץ. דורה דימנט העידה שלמד גננות ונגרות כדי להתפרנס מהן אחרי עלייתו לארץ ישראל, ואלמלא מחלתו האנושה ומותו ללא עת, היה עולה ל“אֶרֶץ”.

מכל מקום, לברוד הציוני לא היתה סיבה לוויכוחים אידיאולוגיים עם קפקא, כפי שהיו לו עם ורפל שפזל לנצרות קתולית, ועם אגון ארווין קיש שהיה קומוניסט. כאשר קיש לא היה במסעות, השתתף בהרכב המורחב של החוג, וגם פרנץ ורפל וחבורתו הצטרפו אליו.

ליהודים כותבי גרמנית בפראג השתייכו גם המשוררים הוגו סאלום, גינקולוג במקצוע, שארנולד שנברג הלחין משיריו, ועורך הדין פרידריך אדלו. כמעט לכל היוצרים היה עיסוק נוסף שפרנס אותם, אם כי רובם באו מבתים אמידים. קפקא עבד כמשפטן במשרד הממשלתי לביטוח סוציאלי.

לא מנינו כאן אלא כמה מן הסופרים היהודים של פראג שיצרו בגרמנית, אך אל תהיה טעות: היו גם יהודים שכתבו בצ’כית. זיגפריד קאפר, רופא ומשורר, היה חלוץ ההשתלבות היהודית בתרבות הצ’כית, ובעקבותיו הלכו וויטק רקוס (ששמו האמיתי היה אלברט אוסטרייכר) ויז’י אורטן (אורנשטיין) או קארול פולאצ’ק, שמת באושוויץ. סופרים יהודים לא מעטים של פראג הושמדו במחנות הריכוז, וניצולים כארנושט לוסטיג, יז’י וייל ואוטה פאוול, משקפים ביצירתם את נוראות התקופה הזאת. יהודים כותבי צ’כית בעשורים שלפני כן תרמו תרומה ספרותית גדולה גם בתיווך בין שתי התרבויות, על ידי תרגום משפה לשפה, כמו אוטו פיק, פאוול אייזנר או אוטוקר פישר, שהיה דמות חשובה בחיי התרבות של הרפובליקה הצ’כוסלובקית הראשונה.

שני אחים יוצאי דופן ראויים כאן לאזכור מיוחד. יז’י ופרנטישק לנגר נולדו בבית מתבולל, ונתברכו שניהם בכשרון כתיבה, פרנטישק נטמע לחלוטין בחיי פראג. הוא היה רופא צבאי שהגיע לדרגת גנרל, ומחזאי דגול שהוכתר בתואר “אמן לאומי”. (אחד ממחזותיו בשם “קצווי הכרך” הוצג ב“הבימה”). בעיני רבים הוא נחשב למחזאי הצ’כי החשוב אחרי צ’אפק. בין השאר חיבר פרנטישק לנגר גם ספר על אגדות פראג. עוד אחד.

יז’י לנגר, אחיו של האמן הלאומי הצ’כי, נשבה בקסמי התלמוד והקבלה, נדד לחצרות חסידים, והשתהה בחצר בעלז. הוא חזר בתשובה, וגרם לזעזוע עמוק למשפחתו ולמכריו כאשר שב לפראג כחסיד לכל דבר, והתהלך ברחובותיה בקפטן ארוך ובכובע שחור שבצבצו ממנו פאות מסולסלות. יז’י היה תלת־לשוני. בגרמנית כתב מחקרים בנושאים יהודיים – כמו הארוטיקה של הקבלה – ואילו בצ’כית חיבר קובץ נפלא של סיפורים חסידיים, שתרגומו לגרמנית הופיע עם הקדמה של גרשם שלום. את שיריו כתב בעברית. כמה מהם ראו אור עוד בפראג, ואחרים פורסמו בארץ אחרי מותו בתל אביב.

יהדות כל כך קטנה, ומורשת כל כך גדולה ומגוונת. הקרקע התרבותית של פראג הופרתה על ידי דשן משולש, צ’כי וגרמני ויהודי – ולא היה בכך כדי לרכך את המאבק הלאומי, וגם לא כדי להתיר את הסבך שיהודים נקלעו אליו בגינו. חלק הגדירו עצמם לכאן וחלק לכאן, ומיעוט חשוב ראה את המוצא בציונות. השפיעה על כך גם עלילת הדם בפולנה בסוף המאה ה־19, שבה הואשם צעיר יהודי בשם ליאופולד הילזנר ברצח פולחני של ילדה נוצרייה. תומאס גאריג מסריק – לימים נשיאה של הרפובליקה הצ’כוסלובקית הראשונה – יצא להגנתו הפומבית.

אגב, צ’כוסלובקיה היתה חלוצת ההכרה ביהדות כבלאום, היתה בה מפלגה יהודית עם ייצוג בפרלמנט, ובמפקד האוכלוסייה של שנת 1930 נרשמו בצ’כיה עשרים אחוזים מן היהודים כבעלי לאום יהודי. במזרח המדינה השיעור היה גבוה בהרבה, ובפראג עצמה הוא היה נמוך יותר, אך גם שיעור זה היה רק פרי העבודה הציונית של שלושה עשורים בעיר.

התנועה התחילה מארגון הסטודנטים “בר כוכבא”, שהרבה בדיונים עיוניים, הזמין את מרטין בובר להרצאות, וראה את שליחותו בעיקר בשדה הרוח והתרבות. כעבור זמן התפלג, כיאה לכל גוף ציוני ראוי לשמו, ונוסדה תנועת “בריסיה” בעלת אוריינטציה מדינית יותר. קמה גם תנועת נוער חלוצית, “תכלת לבן”, ואליהן הצטרפו במרוצת הזמן ארגונים ציוניים נוספים. הפעולה התנהלה בדרך האופיינית כל כך לפראג, במישור הדו־לשוני: היה לתנועה עיתון גרמני “זלבסטווהר” (הגנה עצמית) ועיתון צ’כי “ז’ידובסקה ספראווי” (חדשות יהודיות).

הציונות בצ’כיה היתה בעיקר תנועה איכותית, ויכלה למנות עם פעיליה אינטלקטואלים בולטים כהוגה הדעות שמואל הוגו ברגמן, שאחרי עלייתו היה המנהל הראשון של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, ופרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה העברית; הסופר מכס ברוד, איש הרוח והספרן פליכס ולטש, הפובליציסט רוברט ולטש, המתרגם פרידריך טיברגר, ואם לא מנינו אחרים הרי זה לא מפני שאין את מי למנות. אגב, באסופה “פראג וירושלים” המוקדשת לאיש פראג ליאו הרמן, מראשוני קרן היסוד ומראשיה, מספר טיברגר שחבורת האינטלקטואלים הציונים הושפעה מן המסורת המיסטית של גטו פראג: “אחרי הישיבות היינו הולכים אל הרובע היהודי הישן, עוברים ברחובות הצרים שנשארו לפליטה מימי המהר”ל, מתבוננים באלט־נוי שול, בבית העירייה היהודית ובבית הקברות הישן, ולבנו היה מתמלא בתחושת העבר הרחוק. חשבנו על תלמידי החכמים ועל אגדות הגולם, וזה השפיע על חיינו יום יום." רבים מעולי פראג, בעיקר חניכי “תכלת לבן”, ייסדו קיבוצים או הצטרפו אליהם: חפצי־בה בעמק יזרעאל, עין גב על שפת הכנרת, נאות מרדכי בעמק החולה, דורות בצפון הנגב, וגם שריד וגבעת חיים והחותרים. עולי פראג העשירו בנסיונם את הרפואה, את המקצועות החופשיים ואת החיים האקדמיים בארץ־ישראל ובישראל. גם בשירות החוץ של מדינת ישראל היה שיעור גבוה במיוחד של יוצאי פראג. למרבה הצער, כל אלה גם יחד לא היו הרוב בעירם.

הרוב נשארו בפראג עד שהיה מאוחר מדי להימלט ממר הגורל שהביא אותם למותם במחנות ההשמדה ובמחנות הריכוז, מקצתם במישרין ורובם דרך תחנת המעבר של טרזין, היא טרזיינשטאט. בהיכל התפילה של בית הכנסת פנחס כתובים על הקירות שמותיהם ותאריכי לידתם ותאריכי המשלוח אל מותם. איש איש ושמו, איש איש ותאריכיו. בשאר האולמות של בית כנסת פנחס כתובים שמותיהם ותאריכיהם של קורבנות הנאצים מקהילות אחרות של צ’כיה ומורביה. יחד 77,297 שמות. אלה השמות שהיו מתועדים. סביר שמספר הקורבנות בפועל היה גדול יותר.

בית הכנסת פנחס שברובע היהודי נבנה במאה ה־16 על ידי בני משפח הורוביץ המיוחסת, ובמרוצת תולדותיו שופץ פעמים רבות כי מי התהום היו חודרים ליסודותיו. אחרי מלחמת העולם השנייה הוא היה לחלק מן המוזיאון היהודי, וב־1960 נחנך כאתר זיכרון והנצחה אישי־שמי לקורבנות הנאצים מקהילות הפרוטקטורט, הגדול בסוגו בעולם. לא חלף אפילו עשור, ושוב נסגר בית הכנסת לשיפוצים. הפעם נתגלה תוך כדי העבודות גם מקווה עתיק. מסיבה זאת ומסיבות אחרות, השיפוץ נמשך כמעט שנות דור. רק ב־1991 נפתח בית הכנסת פנחס מחדש, ושוב נכתבו צוירו בקירותיו 77,297 השמות המתועדים. על כותל המזרח של היכל התפילה כתובים השמות של כל מחנות הריכוז וההשמדה שהקימו הנאצים.

קרוב מאוד לשם, בבית הטהרה הישן של החברא קדישא שליד בית העלמין העתיק, מוצגת תערוכת קבע של ציורי ילדים מטרזין. הציורים שרדו. הילדים לא.