בכיכר אלברטינה, בטבורה של וינה, מוצב זה כמה שנים פסל לזכרם של יהודי העיר שאולצו בימי הנאצים לקרצף רחובות, ולא פעם נצטוו לעשות זאת במברשות שיניים. פסלים מן הסוג הזה, שנושאיהם פורטים על מיתרים רגישים, שנויים על פי רוב במחלוקת. כאשר הם אבסטרקטיים, טוענים כי ההפשטה מטשטשת את מהות הנושא, וממילא מחטיאה את המטרה. דוגמה מובהקת לכך היא אנדרטת הזיכרון לחיילים האמריקנים שנפלו במלחמת וייטנאם, אשר הוצבה בטיילת הלאומית בוושינגטון בירת ארצות־הברית: שמותיהם של 58 אלף החללים חקוקים בלוחות של גרניט שחור לאורך קיר נמוך וכמו־אינסופי, שם אחר שם אחר שם. זוהי אנדרטה מרגשת, מעוררת יראת כבוד ואפילו חרדת קודש. לא כך סברו ותיקי אותה מלחמה, ולא נחה דעתם עד אשר הציבו בקצה הדרומי של האנדרטה גם פסל קונוונציונאלי, של שלושה לוחמים המייצגים את החילות. אלא שדווקא כאשר פסלים מן הסוג הרגיש הזה הם פיגורטיביים, מתגלה לא אחת כי ההמחשה הישירה מגמדת את הנושא, גורמת לוולגריזציה, ונמצאת גם היא מחטיאה את כוונת היוזמים.

הפסל של היהודי המקרצף את הרחוב הוא יצירתו של האמן אלפרד הְרְדְליצ’קה, (מקור השם הוא צ’כי, וצריך קצת להתאמץ כדי לבטאו). והנה, יותר משיצירתו זאת עוררה ויכוח, היא עוררה ביקורת, בייחוד מצד היהודים. הפסל הוא דמות אדם האמור להיות מזוהה כיהודי על ידי זקן וכיסוי ראש, כובע עגול כזה שרק יהודים דתיים חובשים כמותו. היהודי כורע על ברכיו, רוכן קדימה כפי שאכן עושים בעת פעולה של קרצוף רצפות, והתנוחה יוצרת עיוות כלשהו בפניו. מכיוון שאנשים נהגו להתיישב ולנוח על הפסל, הוסיפו עליו מקלעת של גדר תיל. הכל יחד מזכיר קוף בכלוב, והכוונה הטובה של היוצר אינה מוצאת את דרכה ללב המתבונן.

בפרשת הפסלים של וינה ראוי להזכיר כי לפני בניין העירייה מוצב פסל של יוזף פון זוננפלס, יהודי מומר שהיה בשעתו מחשובי המשפטנים בעיר, רקטור האוניברסיטה ונשיא האקדמיה למדעים, יועץ הקיסרית מריה טרזיה. הוא לחם נגד עונש מוות, תופעה חריגה בראשית המאה ה־19, וגם אם בכך לא הצליח, הרי בהשפעתו ביטלה הקיסרית את שיטת העינויים. מריה טרזיה לא אהבה יהודים, אם לנקוט לשון המעטה, ואפילו התבטאה שהם בעיניה כ“דֶבר”. אלא שבימיה האנטישמיות היתה דתית – ובעיניה, מרגע שיהודי התנצר, הוא נעשה כשר. בימי האנטישמיות הגזענית של הנאצים, זוננפלס נשאר יהודי, ופסלו סולק ממקומו. רק ב־1945 הוצב מחדש לפני בניין העירייה. כזה היה גם גורלו של פסל משה, חיקוי למקור של מיכלאנג’לו, שבמשך כל המלחמה הוסתר במנזר וינאי והוחזר על כנו ברובע הראשון רק אחרי שנסתיימה.

במרחק הליכה מכיכר אלברטינה נמצא השוק של הרובע הראשון, ה“נאשמרקט”. בחרתי לגשת לשם כדי לבדוק את אמיתות הסיפורים על השתלטות יורדים מישראל, יוצאי בוכרה וגרוזיה, על שוקי וינה. זה נשמע לי דמיוני, גם משום שצריך לא מעט כסף כדי לרכוש מוותיקי השוק את הזכות ל“באסטה” (הכוללת תמיד גם שטח בנוי), ובעיקר מפני שהמוכרים בנאשמרקט היו תמיד אוסטרים מאוד, מקומיים מושרשים, וגם הזר הדובר גרמנית היטב יתקשה לעתים להבין את העגה שבפיהם. יהודים מאסיה אינם משתבצים בתמונה הזאת. אבל בביקור התברר כי המציאות הזימה את ההנחה הזאת. מה שסופר לי על השתלטות היה אמנם מוגזם, אבל השתלבות יש גם יש.

ליד אחד הדוכנים הגדולים של ירקות ופירות החלטתי להסתכן, ושאלתי בעברית אם המלונים מישראל. מוכר משופם ענה לי בחיוב, בעברית. צעדתי עוד צעד של גישוש וביקשתי שיבחר בשבילי מלון טוב. המשופם אמר שאלכס יעזור לי, כי אלכס מומחה למלונים. אלכס בחר, שקל ונקב במחיר של עשרים שילינג. שילמתי בשטר של מאה, כדי להמתין לעודף ולהרוויח זמן לשיחה שהם לא גילו להיטות לקיימה. גם כשענו לשאלותי, עשו זאת בקמצנות. כן, הם באו מן הארץ. לא, לא היה להם רע בה, אבל הם עזבו לווינה לשם איחוד משפחות. לפני שנתיים, בערך. האם הסתדרו טוב? כן, ברוך השם.

ברוך השם, בנאשמרקט של וינה. אין סוף לאירוניה של הגורל. אומרים כי בשוק הכרמליטים ברובע השני ובשווקים האחרים, השתלבות היהודים מן המדינות האסיאניות של חבר העמים מורגשת עוד יותר. מספרם של היהודים הבוכרים והגרוזינים בווינה גדל בהדרגה. זה התחיל מנושרים. לאחר שהסתדרו, הביאו בעקבותיהם בני משפחה וחברים שחיו בישראל. גם אלה, לאחר שהסתדרו, “הורידו” את קרוביהם, וכן הלאה. מספרם בבירה האוסטרית כיום הוא חמשת אלפים בקירוב, לעומת כשבעת אלפים אשכנזים. תחילה הסתייגה מהם הקהילה המקומית, שרוב חבריה בעצמם אינם מקומיים, אלא יהודים ממזרח אירופה שנמלטו לווינה מפני המשטר הקומוניסטי בארצות מוצאם, והתאזרחו בה.

ייאמר לזכות בירתה של הרפובליקה האוסטרית השנייה שאפשרה מעבר להמוני פליטים יהודים. בשנים שאחרי מלחמת העולם עברו בה כרבע מיליון ניצולי שואה ממזרח אירופה, בדרכם לארץ־ישראל או למערב. מספרים צנועים בהרבה באו אחרי דיכוי המרד ההונגרי ואחרי דיכוי האביב של פראג. ובשנות השבעים שוב עברו בה כרבע מיליון יהודים סובייטים, עולים ונושרים. ממאות האלפים שעברו בה, נשארו בה אלפים מעטים. הראשונים שבהם היו הבסיס לקהילה החדשה, שבינתיים כבר הצמיחה דור שני ושלישי.

כיום השתנה יחס האשכנזים ליהודים הבוכרים והגרוזינים. עכשיו גם אלה כבר משולבים בפעילות הקהילה, יש להם נציגים בוועד הקהילה, וילדיהם לומדים בבית הספר היהודי. רק התפילות נערכות בנפרד, כמקובל בעדות ישראל. כידוע, הדת המאחדת היא גם הדת המבדילה.

לווינה היתה גם בעבר קהילה ספרדית, של יהודים יוצאי תורכיה, שבאו בעקבות הכובש העותמאני, ונשמר להם ממעמד מיוחד גם אחרי סיום הכיבוש בהסכם השלום של 1718. היה להם בית כנסת עוד בתקופה שבה ליהודים אחרים לא היתה רשות להתגורר בבירה, פרט ל“יהודי החצר”, ולקומץ עשירים. המפורסמים שבין יהודי החצר היו שמואל אופנהיימר מהיידלברג ושמשון ורטהיימר מוורמס. אופנהיימר היה ספק של צבא הקיסר ליאופולד הראשון. כסף לא ראה מזה, כי הקופה המלכותית היתה ריקה, אבל הוא קיבל רשות לסחור בממלכה כולה ולהתגורר בווינה. בסופו של דבר, האספקה לצבא שלא שולמה, וההלוואות לחצר המלוכה שלא הוחזרו, גרמו לבנק של אופנהיימר ב־1703 לפשיטת רגל. זה לא הרתיע את מנהל עסקיו, שמשון ורטהיימר, לקבל על עצמו את השירותים לצבא המלכותי.

והנה, חרף השפעתם הרבה של יהודי החצר, הם לא קיבלו רשות להקים בית כנסת לעצמם ולשאר היהודים שהורשו לגור בווינה, ונאלצו להתפלל בבתים פרטיים. ליהודים הספרדים מתורכיה היה בית כנסת עוד במחצית הראשונה של המאה ה־18, ולקראת סוף המאה ה־19 הם בנו לעצמם בית כנסת מפואר מאוד, בסגנון מזרחי, עם הרבה מוטיבים מאלהמברה, ברובע השני של וינה, בליאופולדשטאט. הריכוז היהודי הגדול ברובע הזה שבין הדנובה לבין תעלה של הדנובה זיכה אותו בכינוי “אי המצות”. לפני ימי הנאצים חיו כשבעים אלף יהודים ב“מצעס־אינזל”, מחצית מאוכלוסיית הרובע. עוד כמה רבבות יהודים חיו ברובע התשיעי הסמוך לו, ויותר ממאה אלף ברובעים אחרים.

ברובע ליאופולדשטאט גדלו זיגמונד פרויד, ארנולד שנברג, מכס אדלר, אלפרד פולגר, ארתור שניצלר, ורבים אחרים שאחר כך יצאו להם מוניטין בעולם כולו. ברובע הזה גרו יהודים מהונגריה ומבוהמיה ומורביה ומבוקווינה ומגליציה, שנמשכו לכור ההיתוך הווינאי אחרי שהקיסר ירום הודו התיר להם, בעקבות מהפכת 1848, לנוע חופשית ברחבי ממלכתו ולהשתקע בבירתה. אל אלה הצטרפו רבבות פליטים יהודים שנמלטו לווינה הרעבה מעיירות גליציה אחרי התבוסות של הצבא האוסטרי בחזית המזרח בימי מלחמת העולם הראשונה.

הם הביאו לשם את מה שגם יהודי המקום ראו כ“בעיית האוסטיודן”, את הנוף האנושי הזר והמוזר, את חצרות החסידים, את שפת היידיש שנקראה כאן ז’רגון, בעיות סוציאליות קשות, הרבה כוח סבל, וגם כל מיני תנועות מהפכניות ואנרכיסטיות.

שנים רבות אחרי שגם ילדיהם לא היו עוד בווינה, יצא שם ספר נוגע ללב בשם Die Mazzesinsel בעריכתה של עיתונאית והיסטוריונית יהודייה, רות בקרמן. סופרים כפליכס סלטן, יוזף רות, פרידריך טורברג, מנס שפרבר ואחרים מספרים בו על החיים היהודיים בליאופולדשטאט. ויש על מה לספר: היתה שם רשת צפופה של מוסדות יהודיים, בתי ספר ובתי כנסת וישיבות ואגודות סעד וארגונים פוליטיים ומועדונים מכל הסוגים ומערכות עיתונים יהודיים. והיהודים שם היו רוכלים ובעלי מלאכה ושחקנים ומשוררים והוגי דעות וזונות ורועי זונות, וסוחרים ובעלי מקצועות חופשיים.

גם בתי הקפה בליאופולדשטאט היו יותר מבתי קפה. קפה “שטפאני”, למשל, היה המטה של פועלי־ציון־שמאל, ושל כל מיני תנועות שמאל קיצוניות. דור הפליטים לא נטה למפלגה הסוציאליסטית המקומית, רק בניהם השתלבו בה כפעילים וכמנהיגים. בתי הקפה היו בורסה של מידע שימושי, מפלט מן הדירות הקטנות והצפופות, מקום לפגוש בו אנשים ולגמור עיסקות, לשתות משהו חם באשראי, לקרוא עיתונים בלי לקנותם. לא פעם נכנסו יהודים חסרי פרוטה לבית קפה, וביקשו מן המלצר כוס מים ומאפרה ועיתון. עד היום יש בתי קפה וינאיים שבהם עומדים לרשות האורחים עיתונים נתונים במסגרות עץ, בין השאר כדי שלא יהיה אפשר לגנוב אותם.

בווינה, בתי הקפה היו גם מקור בלתי נדלה של בדיחות. אהובה עלי זו המספרת על חבורת יהודים שישבו בבית קפה בראשית שנות השלושים ורקמו חלומות על מה ייעשה לאיש היטלר כאשר יגיע קץ השפעתו. באותו זמן הוא עדיין לא היה בשלטון, אבל צרות גדולות כבר היו ליהודים מן האלימות האנטישמית של חסידיו. אחד בחבורת היהודים אמר שצריך יהיה להובילו ברחבי העיר בכלוב. אחר הציע להלקותו בפומבי, השלישי אמר כי חלומו לשבת בבית קפה ולקרוא עיתון, כאשר עיתון נוסף מונח על שולחנו. או אז ייגש אליו איש מצומק וכפוף גו במעיל גשם דהוי ומהוה, וישאל בלחש מבויש אם העיתון שעל השולחן פנוי. והיהודי יענה לו “לא בשבילך, מר היטלר!”

הקהילה הספרדית של יהודי תורכיה היתה מיעוט קטן בין יהודי וינה. יחסי הכוחות האשכנזים ספרדים שונים עכשיו לחלוטין. מחקר שנעשה על דמותה של קהילת וינה בשנות האלפיים הקרבות, העלה כי יוצאי בוכרה וגרוזיה יהיו אז הרוב ביהדות העיר. בינתיים, לא ראיתי אותם בערב התרמה חגיגי למען אוניברסיטת תל־אביב. היססתי אם ללכת לשם, במקום לקונצרט, שהרי התזמורת הפילהרמונית של וינה נחשבת מן הטובות בעולם, ויש אומרים שהיא הטובה ביותר. לבסוף החלטתי שעוד מועד לחזון, כי קונצרטים יש בווינה כמעט כל ערב, ואילו ערבי גאלה להתרמה ישראלית יש רק פעם בחודש…

פרופסור צבי יעבץ בא להרצות באותו ערב על האנטישמיות בעולם העתיק. יעבץ הוא מרצה מבריק, הגרמנית שלו מצוינת, והנושא קרוב ללבם של יהודי וינה. יש להם סיבות טובות לכך. במרוצת ההיסטוריה נחשפו היהודים בעיר הזאת לכל סוג ידוע של אנטישמיות. היתה בווינה אנטישמיות על רקע דתי ואנטישמיות על רקע כלכלי ועל רקע תרבותי. היתה בה גם אנטישמיות פוליטית, או לפחות פוליטיקה שניצלה וליבתה את האנטישמיות העממית. המפלגה הנוצרית־סוציאלית של לואגר הפכה בסוף המאה ה־19 לתנועה המונית לא במעט בגלל מדיניות ההסתה האנטישמית שלה, והוא הדין במפלגה הגרמנית־לאומית של שנרר. והיתה בווינה, כמובן, גם אנטישמיות גזענית. אפילו היטלר למד פרקים של תורתו על היהודים ועל “פתרון סופי של שאלת היהודים” מפרסומים במולדתו האוסטרית. הוא עצמו העיד כי כאשר עזב את וינה בדרכו לגרמניה, ערב מלחמת העולם הראשונה, כבר הסתיים חינוכו הפוליטי, והשקפתיו היו מגובשות דיין.

אשר למצב היום, דרושה מנה גדושה של אשליה כדי להאמין שהדעות הקדומות נגד יהודים נעלמו, ושלא נותרו באוכלוסייה רגשות אנטישמיים. אומרים כי אנטישמיות שייכת לנוף הווינאי כמו כנסיית שטפאן הקדוש. למען האמת, גילויי האנטישמיות בווינה של ימינו מועטים יחסית. מכר שלי החי בווינה, שלבושו מעיד עליו כי הוא יהודי, אמר לי כי בעשרות שנות מגוריו בעיר לא נתקל אישית, ולו פעם אחת, בתקרית אנטישמית או אפילו בהערה על רקע זה. אך הגילויים התכופים של שנאת זרים ודפוסי ההצבעה המחזקים את הימין הם סימנים שאי אפשר לטעות במשמעותם.

היה קהל רב ונוצץ בערב ההתרמה לאוניברסיטת תל־אביב. האירוע נערך באחד מבתי המלון המפוארים בעיר, והאוכל היה כמובן כשר למהדרין. אחרי ההרצאה נערכה מכירה פומבית של ציור משל הרדליצ’קה – אותו הרדליצ’קה מן הפסל של היהודי המקרצף את הרחוב. היתה זו מכירה פומבית בעלת אופי מוזר: כל משתתף בה שילם את הסכום שבו הצעתו העלתה את המחיר, גם אם לא זכה. אמרו שם שזאת שיטה אמריקנית, אבל במכירות פומביות בארצות־הברית לא נתקלתי בה. העיקר שנאסף כסף. אלא שהכסף הגדול בא מן התרומות הישירות, שעל ההתחייבות להן צריך היה לחתום בו־בערב. על הריטואל הזה בוודאי חזרו כעבור חודש, בערב התרמה למען האוניברסיטה העברית. רק המרצה והנושא היו שונים.

נכון שאירועים כאלה דומים זה לזה בהרבה קהילות יהודיות בעולם. אך מאחר שהקהילה בווינה קטנה, וממילא חוג התורמים מצומצם, יש רושם שכל אחד שם מתרים כל אחד. פלונית ה“עושה” את עליית הנוער פונה לרעותה ה“עושה” את בית החולים שיבא, והן מחליפות ביניהן צ’קים. אחר כך כל אחת מהן מחליפה צ’קים עם זה העושה את הטכניון, ושלושתם מחליפים צ’קים עם זה העושה את הקרן הקיימת – עד להשלמת המעגל.

יש מוסדות וארגונים ישראליים רבים המקיימים מגבית בחו"ל. בניו־יורק נספרו ונמנו מאה ועשרים מגביות כאלה – אוניברסיטאות ומוסדות חינוך, בתי חולים, מפעלי תרבות ואגודות סעד למיניהן. כמעט כל ארגון וולונטארי הפועל בישראל מקבץ שם כסף. וינה אינה מגיעה למעלת ניו־יורק, אבל שני תריסרים של מגביות יש גם בה. בנוסף להן, באים אליה הרבה שליחים ורבנים לגייס כסף לישיבות ולכוללים, או להכנסת כלה יתומה, או לריפוי צדיק חולה. שליחים אלה פועלים בדרך כלל בבתי הכנסת, ומעדיפים לעשות זאת במוצאי שבת כדי להזמין את עצמם לשיחה בבתי המתפללים ביום ראשון שבו העסקים שובתים. התרמה היא אמנות.

בווינה של היום, שוב אין הרבה בתי כנסת. אלמלא הפיצול הרב בקהילה, מספרם היה פוחת עוד. מלבד בית הכנסת הגדול, הייצוגי, יש בית כנסת לתנועת המזרחי, ולאגודת ישראל יש שניים. לחרדים שגם האגודה אינה כשרה בעיניהם יש בתי תפילה משלהם, בית המדרש תורה עץ חיים, ושומרי הדת, ומחזיקי הדת, ואגודת ישורון. וישנם, כמובן, בתי הכנסת של הספרדים – אחד ליוצאי גרוזיה ואחד לבוכרים ועוד שלישי. מן המפורסמות הוא שכל יהודי שומר מסורת צריך לפחות שני בתי כנסת: אחד שיתפלל בו, ואחד שכף רגלו לא תדרוך בו.

יש שחיטה נפרדת לאגודת ישראל ושחיטה נפרדת לחסידי סאטמר, ויש גם זרם חרדי המייבא את הבשר מלונדון. כל זה בעיר שרק 350 משפחות בה מעוניינות בכשרות. יש מקוואות, ויש גם ישיבות וכוללים, ויש פעילות של ארגונים ציוניים, ויש בית אבות ומרכז גריאטרי על שם הרמב"ם, ויש שני שבועונים יהודיים וכתב עת עיוני בעל רמה, ויש בית ספר יהודי, יסודי ותיכון, על שם צבי פרץ חיות שהיה רב ראשי בווינה. פעילות מגוונת כזאת של קהילה קטנה כזאת מעוררת התפעלות.

בווינה שלפני ה“אנשלוס” – האיחוד עם גרמניה הנאצית, או הסיפוח אליה – היהודים היו עשרה אחוזים מן האוכלוסייה, לעומת פחות מאחוז עכשיו. הם היו אז הקהילה השנייה בגודלה באירופה, אחרי ורשה, וקיימו פעילות עשירה בכל התחומים. היו בה יותר מתשעים בתי כנסת, מהם גדולים ומפוארים ובעלי ערך ארכיטקטוני רב, מהם נחבאים אל הכלים, עדים לתחינות ולדמעות של המוני יהודים עניים בבירה של הקיסרות האוסטרו־הונגרית, ואחר כך של הרפובליקה האוסטרית הראשונה. אמנם היתה בווינה שכבה דקה ומפורסמת של יהודים עשירים מאוד, ביניהם בעלי תואר אצולה, שחלשו על חלק נכבד של כלכלת הארץ ובעיקר על שוק ההון – משפחות רוטשילד והירש וטדסקו ופריירה ואחרים. והיה בה רובד רחב יחסית של יהדות זעיר־בורגנית, אנשי רוח ואמנים דגולים, בעלי מקצועות חופשיים, וסוחרים. כבר ב־1890 היו 394 יהודים בין 687 עורכי הדין שבעיר, ואילו בין הסטאז’רים 310 מבין 360 היו יהודים. ברפואה שיעור היהודים עלה על חמישים אחוז, ובצמרת גם יותר מזה. בחיי המסחר היו ענפי הקונפקציה, התבואה והעתיקות רובם ככולם בידי יהודים. אף על פי כן, רוב יהודי וינה ובעיקר המוני המהגרים מחלקיה המזרחיים של הקיסרות הרב לאומית, ובייחוד מגליציה, היו עניים מאוד.

את הפוגרום בנובמבר 1938 (“ליל הבדולח”) ביצעו האוסטרים בהתלהבות שהדהימה אפילו את הגרמנים. הדנובה הכחולה רוותה דם רב, כאילו נצבעה באדום: בעשרה בחודש נהרסו ונבזזו רוב החנויות היהודיות, אלפי דירות של יהודים הוחרמו, מאות יהודים נעצרו, ועשרות התאבדו. באותו יום הוצתו ונחרבו תוך שלוש שעות 45 בתי כנסת בווינה. בית הכנסת הגדול, המכונה “עירוני”, ניצל מן ההרס בגלל סמיכותו לבית הקהילה ולארכיונים החשובים שבו, שאותם ביקשו הנאצים לשמר.

ואכן, בית הכנסת הגדול ברחוב זייטנשטאטן שברובע הראשון עומד על תלו, ושופץ במלוא הדרו הקלאסיציסטי המשולב באלמנטים של הבארוק; שנים־עשר עמודים מלכותיים נושאים את כיפת הענק של אולם התפילה הסגלגל, האווירה החגיגית שמשרה בית הכנסת על באיו היא חלק מן המורשת של “נוסח וינה”. שהוא מעין פשרה בין חסידי המסורת לשוחרי הרפורמה, לאחר שהושלמה ב־1826 בנייתו של בית הכנסת הגדול, על ידי האדריכל הווינאי הנודע יוזף קורנהויזל, נתמנה יהודי משכיל וחכם מאמסטרדם, יצחק נוח מנהיימר, לכהן בו כרב. הוא ידע למצוא את נוסחאות הפשרה שחסכו מקהילת וינה את הפילוג בין אורתודוקסים ורפורמים שהיה מנת חלקם של קהילות גרמניה, ואת הפילוג בין אורתודוקסים וניאולוגים שבקהילות הונגריה. הוא ויתר על ישיבה משותפת של נשים וגברים וגם על עוגב, אבל הדרשה נישאה בגרמנית, הבימה היתה במזרח, והקפידו מאוד על הדר.

לצדו במאמץ זה עמד החזן שלמה זולצר, דבק במסורת ומחדש, מפליא בקולו ובהבנתו המוסיקלית, עד שגם מלחינים כשומן וליסט הביעו לו הערצה. פרנץ ליסט כתב ב־1859: “הייתה לנו הזדמנות לקבל מושג על מה שיכלה להיות האמנות היהודית, אילו ביטאו היהודים בדפוסי יצירה את מלוא עוצמת רגשותיהם. הכרנו בווינה את החזן זולצר, וכדי לשמוע אותו הלכנו לבית הכנסת שבו הוא משמש מנחה מוסיקלי ושליח ציבור. רק לעתים רחוקות חווינו רעדה עמוקה כזאת של כל מיתרי יראת אלוהים ורגשות אנוש, כפי שחווינו באותו ערב: לאור נרות שכאילו זרועים בתקרה ככוכבים, נשמע קולה של מקהלה מיוחדת במינה, של קולות עמוקים ועמומים, כאילו כל חזה היה בית כלא שממעמקיו קוראים לאל אשר בארון הברית… חשתי שפרקי תהילים מרחפים מעל כרוחות אש, משתחווים כדי לשמש הדום רגליים לבורא עולם…” פרקי החזנות של זולצר הופצו על ידי תלמידיו הרבים בכל העולם היהודי.

גם אחרי מנהיימר כיהנו בבית הכנסת הגדול רבנים חשובים, שהיו גם רבניה הראשיים של וינה, והמכנה המשותף לכולם היה הצירוף של גדולה בתורה והשכלה כללית. במסורת הזאת המשיך אחרי השואה הרב ד"ר עקיבא אייזנברג, שאחרי מותו ירש אותו בנו פאול־חיים, הרב הראשי הנוכחי.

מבחוץ נראה בית הכנסת המפואר הזה כבית מגורים רגיל. בשעתו, זה היה התנאי שהתנה הקיסר למתן רשיון הבנייה. אף על פי כן, רחוב זייטנשטאטן הוא אחד הרחובות השמורים ביותר בווינה. בשני קצותיו, הקרובים זה לזה, עומדים זוגות של שוטרים חמושים. עליהם נוספים אנשי הביטחון של הקהילה, בדרך כלל צעירים מישראל, הבודקים כל יוצא ובא בשבע עיניים. בסמוך לבית הכנסת בית הקהילה, ומולם הכנסייה העתיקה ביותר של וינה. על ידה פאב בשם העברי הגזעי “מה פתאום”, ובקרן הרחוב מסעדה כשרה, “תיבת נוח”. למהדרין יש בעיר גם מסעדת “גלאט כושר”.

אחרי כמעט חמישה עשורים שבהם נערכו תערוכות בעלות תוכן יהודי באכסניות ארעיות, החליטה עיריית וינה להקים מוזיאון יהודי במשכן קבע. המבנה שנבחר לכך מכונה ארמון אסקלס, והוא מעון במרכזו של הרובע הראשון, שראשיתו מן המאה ה־16. חלק מן הזמן היה בבעלות יהודית, של משפחת אסקלס, ועל שמה הוא נקרא.

ברנהארד פון אסקלס וגיסו נתן פון ארנשטיין היו בעליה של חברה בנקאית גדולה. נשותיהם, ססיליה פון אסקלס ופני פון ארנשטיין, אחיות, היו מארחות מפורסמות מאוד של סלונים ספרותיים בווינה. הן היו בנותיו של הבנקאי היהודי איציג מברלין, ומשם הן הביאו את מוסד הסלונים לווינה. גם בתה של פני, יוזפינה פון ורטהיימשטיין, קיימה בביתה סלון ידוע, וכך גם הנרייטה פריירה. גם בברלין, תשעה מתוך 14 הסלונים המפורסמים היו של יהודיות, אבל בווינה כל הסלונים האינטלקטואליים היו של נשים יהודיות. היו סלונים גם לאצולה המקומית, כמובן, אבל אלה היו בעלי אופי חברתי, ותוכנם התרבותי היה מוסיקלי.

משפחת אסקלס לא נשארה לגור זמן רב במעון הנקרא על שמה. הוא עבר לידיים אחרות, ובמאה ה־19 נעשה לגלריה.

כיום נמצא המבנה בבעלות הדורותיאום, חברה למכירות פומביות, שהעמידה אותו לרשות העירייה לצורך המוזיאון היהודי. הוא נחנך חגיגית בנובמבר 1993, עם טדי קולק כאורח הכבוד.

יש למוזיאון הזה אוסף עשיר מאוד משלו, חלקו רכוש הקהילה שהוחזר לה אחרי המלחמה, לרבות מה שנשאר מן המוזיאון היהודי לפני הנאצים. חלקו האחר הוא רכוש העירייה, עשרת אלפים פריטים של אמנות יהודית אשכנזית, תשמישי קדושה, וחומר ארכיוני. אך ייתכן כי הייחוד שלו יהיה דווקא באוסף הפרטי של מרטין שלאף, שנתן אותו למוזיאון במתנה: 5,000 מוצגים אנטישמיים – פרסומים וכתבי יד, גלויות וחומר תעמולה אחר, לרבות חפצי בית עם מוטיבים אנטישמיים. למנהל המוזיאון נתמנה יוֹליוס שפס, איש מדעי היהדות מגרמניה.

אך ספק אם יוכל המוזיאון לשקף את ייחוד תרומתם של יהודי וינה להישגי העיר. מדובר בתופעה יחידה במינה שבלטה במיוחד במפנה המאות (“פן דה סיאקל”), בסוף המאה הקודמת ובראשית המאה העשרים. בעבר הרחוק יותר נודעה תרבות וינה בעיקר בזכות השפעתה המוסיקלית באירופה, ואילו בשנים 1938–1890 היא הרימה תרומה אדירה להיסטוריה התרבותית והאינטלקטואלית של היבשת הזאת. אין כל ספק כי השמות הזוהרים בשמי היצירה התרבותית והאינטלקטואלית של וינה באותה עת היו יהודים. מדובר בראש וראשונה ביוצרים ידועים, אבל יש לזכור כי גם התשתית הצרכנית של התרבות והתמיכה הציבורית בה באו בעיקר מקרב היהודים.

ההשפעה של יהודים על כל תחומי היצירה בעיר – פרט לארכיטקטורה ולאמנויות הפלאסטיות – היתה רבה מאוד, ויש חוקרים הרואים אותה כמכרעת. נכון הוא שאחדים מן היוצרים בתחום ההגות והאמנות היו יהודים שנטבלו לנצרות, הם או הוריהם. בכך קנו להם “כרטיס כניסה” לחברה, כלשונו של היינריך היינה. אבל הטבילה לא ביטלה את יהדותם, מה גם שרובם היו מודעים זה היטב. גוסטאב מאהלר, למשל – שהיה מומר – אמר פעם במרירות שהוא ״חסר־בית כפול שלוש": כצ’כי בין האוסטרים, כאוסטרי בין הגרמנים, וכיהודי בכל מקום.

המפלגה הסוציאל־דמוקרטית האוסטרית, מן המצליחות שבין אחיותיה במדינות אחרות, נוסדה וטופחה בידי יהודים כוויקטור אדלר, אוטו באואר, רודולף הילפודינג ואחרים, ועד ברונו קרייסקי. גם עיצוב דמותה הסוציאלית של “וינה האדומה” היה במידה מכרעת פרי הגות והיגוי של יהודים: יוליוס טאנדלר. פרופסור לאנטומיה, הנהיג מדיניות מתקדמת של בריאות ציבורית, הקים רשת של תחנות ייעוץ לרפואה מונעת ו“טיפת חלב”, והצליח לדכא את מחלת השחפת בעיר. הוא הנהיג שירות רפואי בבתי הספר, יצר מקלטים לחסרי בית – ובגלל חידושיו הרבים הואשם ביצירת “אינפלציה של סעד”, יהודי אחר שהטביע חותמו על דפוסי “וינה האדומה” היה הוגו ברייטנר, גזבר העירייה, שבנה בשביל דלת העם שיכונים עירוניים שהיתה בהם גם איכות ארכיטקטונית. היו עוד יהודים אחרים שבזכותם היתה וינה לאחת המתקדמות שבערי העולם בתחום הסוציאלי.

הוגו בטאואר, שנרצח על ידי נאצי באמצע שנות העשרים, כתב על וינה ספר מפורסם בשם “עיר בלי יהודים”, עלילה דמיונית של גירוש שפרקים ממנה נקראו לימים כנבואה. אלא שבספרו, העיר שהתאכזרה ליהודייה לא יכלה בלעדיהם וביקשה שיחזרו. כך אמנם קרה בפראג בימי מריה טרזיה, אבל במאה שלנו לא היה למסע האנטישמי הפי־אנד כמו ברומן הפוליטי של בטאואר.

פרנץ ורפל, ארתור שניצלר, פליכס סלטן, פטר אלטנברג, קרל קראוס, מנט שפרבר, שטפאן צווייג, יוזף רות, יעקוב וסרמן, ריכרד בר־הופמן ועוד רבים היו עמודי תווך של היצירה הספרותית בווינה. למעשה, כמעט כל “חוג וינה הצעירה” של הסופרים שהיו מתכנסים בבית הקפה “גרינשטיידל” היו יהודים.

אם בספרות בלט חלקם של היהודים, הרי בעיתונות הוא היה כמעט בלעדי – כמו"לים וכעורכים, ככתבים וככותבים. תיאודור הרצל היה רק אחד, ולא החשוב שביניהם. כבודו של הרצל בא לו בשל תפקידו כהוגה ומנהיג ציוני, שבזכותו הפכה וינה למרכז של פעילות ציונית. קברו שם היה מקום עלייה לרגל, ומופיע במדריכי התיירות של וינה כאתר היסטורי גם אחרי העברת עצמותיו לירושלים. עם זאת, פעילות ציונית בווינה בהחלט קדמה להרצל, ועצם המונח “ציונות” נטבע בה לפניו, על ידי נתן בירנבאום.

גם מוזיאון זיגמונד פרויד מופיע, כמובן, בכל מדריכי התיירות. הוא והחוג סביבו, יהודי כמעט כולו, כמו גם הפסיכולוג אלפרד אדלר, הוציאו לעיר מוניטין עולמיים בתחומם, כשם שעשו הפילוסופים והמדענים והאמנים היהודים בכל שטחי היצירה. אין טעם למנות את כל השמות, ואין גם טעם לתהות מדוע לא נזכרים כאן ויטגנשטיין והופמנסטל ופופר וגומפרז, כי שמות של יוצרים והוגים ומדענים יהודים דגולים אפשר למנות כמעט בכל מדינה, ובוודאי בגרמניה. ייחוד התרומה של היהודים באוסטריה, מסוף המאה הקודמת, היה בטוטאליות שלה, בהיותה בתשתית ובפסגה של היצירה האינטלקטואלית במרכז אירופה. בלעדיה היתה תרומת וינה רק בארכיטקטורה ובמוסיקה, שעם כל חשיבותן הן תחומים מוגבלים.

הסימביוזה הגרמנית־יהודית היתה תמיד בעייתית. היא היתה כזאת במיוחד אוסטריה, מפני שאוסטריה נעה בתנודות קיצוניות ביחסיה עם היהודים – בקירבה ובריחוק, בקידום ובדחייה, בפתיחת שערים וברדיפות. לכאורה, תולדות היהודים דומות ברוב ערי אירופה. בהיסטוריה של רובן כתוב שהם הגיעו כנראה עם הצבא הרומאי או בעקבותיו. גם בווינה, ההנחה היא שהיו יהודים עוד בווינדובונה, כפי שנקראה וינה בהיותה עדיין מחנה רומאי. וגם בווינה, כמו במקומות אחרים, הוטלו על היהודים הגבלות, ושליטים נהגו בהם באכזריות ובסובלנות לחילופין, והם הופלו לרעה ונרדפו, ואחדים מהם עלו לגדולה והיו ליועצי השליטים ולמממניהם, ובעת החדשה רבים מהם הגיעו להישגים בולטים. כל אלה נכונים במקומות רבים – אבל בווינה, דווקא בווינה הרוגעת שהפשרה היא חלק ממהותה, כל אלה הגיעו לקיצוניות.

כל האישורים והגזירות שהנהיגו הגרמנים נגד היהודים בהדרגה במשך חמש וחצי שנים מעליית היטלר לשלטון ועד לסיפוח אוסטריה, האוסטרים הספיקו להנהיג במהירות, בן לילה ממש. האינטנסיביות הזאת ציינה גם את מאמצי הבריחה של היהודים. 110 אלף מיהודי וינה נמלטו על נפשם, היגרו אל מעבר לים, מקצתם עלו לארץ. כשבעים אלף מצאו מותם במחנות ריכוז. אופייני הוא שמבין הרבבות הרבות אשר עברו את המלחמה בארצות הגירתם, מעטים מאוד חזרו לווינה.

אלה שבאו לחיות בה אחרי המלחמה אינם הממשיכים, אף שגם ביניהם יש אנשים בעלי יוזמה המצטיינים בחיי הכלכלה, ואנשים ברוכי כשרון בענפי הספרות והאמנות, ואנשים בעלי הישגים בתחומי המדע והרפואה. אבל הם אינם היורשים־הממשיכים, לא גנטית ולא רוחנית. כי חידוש החיים היהודיים בווינה היה מותנה בהדחקת העבר, בהתחלה חדשה מנקודת האפס. ורוב היושבים בה כבר דור או שניים עדיין אינם מרגישים בה בבית.

לא כך היה הדבר ביחס לברונו קרייסקי. הוא היה ממשיכם של בוני הסוציאליזם האוסטרי, וניצחונותיו במערכות הבחירות בזו אחר זו מעידים שהיה בן־בית. הוא גם לא הגדיר עצמו יהודי אלא מ״מוצא יהודי". סבו, כך סיפר, עדיין היה מסורתי וטרח להקנות לו את האלף־בית, אבל הוריו כבר הגדירו עצמם כבני בלי דת (Konfessionslos). לכאורה, לא מצא ברונו קרייסקי משמעות ביהדותו. מבחינה דתית היא היתה רחוקה ממנו, ומבחינה לאומית היא היתה זרה לו. אף על פי כן, הוא היה מאוד יהודי בתגובותיו הספונטניות.

במרוצת היכרותי אתו מצאתי לכך לא מעט סימנים. המובהק ביותר היה בפגישתנו הראשונה, בקיץ 1975. אמנם פגשתיו גם לפני כן, כאשר ביקר בארץ בראש משלחת האינטרנציונל הסוציאליסטי, אבל זה היה מפגש רב משתתפים. ב 1975 ביקשתי לראיינו, ומכיוון שהיה בחופשה נקבעה הפגישה בעיירת המרפא ווריסהופן. רק בדרך מווינה לשם נודע לי להפתעתי שעיירת מרפא זאת נמצאת בבוואריה, ושיש לחצות את הגבול. מתום המלחמה ועד אותו יום לא דרכה רגלי על אדמת גרמניה, והנה מצאתי עצמי שם ללא הכנה נפשית.

בילינו כל אותו יום בראיון ובשיחות ובטיולים בנוף נפלא, לפרקים עם רעייתו ורה ועם המלווה שלי, כשעמדתי לנסוע הציעו קרייסקי ורעייתו שאשאר עוד יום. התעקשתי לחזור לווינה והסברתי שמאז מחנה הריכוז לא הייתי בגרמניה ואיני רוצה ללון בה. ואז העיר קרייסקי שמבחינת היהודים, האוסטרים לא היו טובים יותר מן הגרמנים. זה כמובן נכון, אלא שאדם לא מצפה לשמוע זאת מפי קנצלר אוסטריה. אלמלא היה יהודי, ספק אם היה אומר זאת. אף על פי כן, לא קיבלתי את ההצעה. או אז זרק פתיון: אם אשאר, הבטיח, יביא אותי למחרת למוקסל. שמעתי את השם בפעם הראשונה, וקרייסקי סיפר לי את סיפורו הכמעט־סוריאליסטי:

מוקסל, יהודי פולני, היה אסיר במחנה ריכוז במקום קרוב למדי לעיירת המרפא שבה שהינו. המחנה שוחרר על־ידי האמריקנים, ומוקסל התעכב במקום כדי לנסות ולברר את גורל אשתו שנכלאה במחנה נשים. לא עברו ימים רבים והיהודי מוקסל זכה להתמנות כספק של בשר טרי לצבא האמריקני. תפקידו היה לקנות בקר מאיכרי הסביבה. האיכרים העריכוהו ואפילו אהבו אותו, כי מוקסל מעולם לא ניצל את עמדת הכוח שלו כנציג מעצמת הכיבוש, ולא קיפחו אותם במחיר. זמן מה קיווה שמשפחתו נשארה בחיים ותופיע, אבל תקוותו נכזבה.

שנים חלפו, מוקסל התמחה בענף, נעשה עצמאי, עסקיו פרחו. לימים קיבל גם את הזיכיון הבלעדי לשיווק בשר ממזרח גרמניה. מוקסל התעשר מאוד, אבל גרמנית תקנית לא למד, והמשיך לדבר מעין יידיש. הוא נשאר לגור בעיירה, ותרם לה כסף רב. כל מוסד שם – כך סיפר קרייסקי – נקרא על שם מוקסל. האיצטדיון והבריכה ומעון לילדים ומועדון לנוער. בינתיים גם נשא אשה, את בתו של בעל המסבאה המקומית. “את מתארת לעצמך? יהודי פולני דובר יידיש ובתו של בעל מסבאה גרמני, נולדו להם גם ילדים,” סיכם קרייסקי, “נדמה לי שני שקוצים ושיקסה אחת.”

נשארתי בפה פעור. אחרי כל מה ששמעתי על קרייסקי ועל הפגנות ריחוקו מן היהדות, לא חשבתי שיראה בילדים מנישואי תערובת משהו ראוי לציון. יתר על כן, גם אם רק נסחף באלמנט הספרותי שבתהפוכות הגורל של מוקסל, לא ציפיתי שישתמש בביטוי “שקוצים” שרווח בין יהודים דתיים.

ומה יש לך, שאלתי מרוב תדהמה. הוא הביט בי כמי שאינו מבין מה רוצים ממנו, ואמר: “מה אתך, הרי ורה היא יהודייה אמיתית.” (הוא השתמש בביטוי הגרמני waschecht). כל זה היה ספונטאני לגמרי, ואף שלא התאים לתדמיתו, היה כנראה אמיתי יותר ממנה.

בישראל אהבו לשנוא את קרייסקי, לתקוף ולהרגיז אותו. כל צעד שלא נעם לנו – כמו פעילותו למען הגדרה עצמית של הפלשתינאים – זכה להבלטה ולגינוי. כל דבר טוב שעשה, לא זכה להערכה ולציון הראוי, מאות אלפי היהודים הסובייטים שעברו בווינה בימי היותו קנצלר לא מצאו דרך מעבר אחרת. שום מדינה שחשבנו אותה לידידותית ושום ראש ממשלה שהגדרנו כאוהד לא הסכימו להסתכן, רק קרייסקי המושמץ עשה זאת. וב־1973, כאשר רכבת עולים נתפסה בידי מחבלים, וקרייסקי ריצה אותם בסגירת מחנה שנאו, חירפו וגידפו אותו בישראל. ועובדה היא שהוא לא נכנע לטרור, שזכות המעבר לא נפסקה, שנפתח מחנה אחר, והעלייה נמשכה. אצלנו זה לא נמצא ראוי להתנצלות.

וככל שהרגזנו אותו יותר בהתקפות עליו, האופי הלוחמני שלו הביא אותו להחזיר מנה אחת אפיים. לא ידענו להתייחס אליו כפי שהתייחסנו למדינאים אחרים בעלי השקפות דומות, כי הוא היה יהודי.

דברים שכתב ואמר מעידים עד כמה היה פגוע מאופי הביקורת עליו בישראל. אחרי מותו נכתבו עליו גם בארץ דברי הערכה שהודו במעשיו להצלת יהודי ברית המועצות ולשחרור שבויים ישראלים, מנהג נפוץ הוא אצלנו לומר על אדם מלים טובות רק כאשר אינו יכול לשמוע אותן עוד.

באחת מפגישותי עמו, בעיצומה של מערכת הבחירות לפרלמנט האוסטרי ב־1979, הבאתי לו מזוזה במתנה. הצעתי לו שישמור עליה כקמע להצלחה בקלפי, והוא שמח בלי העמדת פנים. הוא אכן ניצח כפי שניצח בבחירות קודמות בלי מזוזה. רק מי שאינו מכיר את תולדות וינה במאה השנים האחרונות, יכול לתהות איך עם נגוע באנטישמיות כמו האוסטרים יכול להמליך על עצמו יהודי באורח דמוקרטי. הוא אשר אמרנו, אוסטריה נעה בתנודות קיצוניות ביחסיה עם היהודים, בריחוק ובקרבה.