ב־3 ביוני 1934 ערכה הקהילה היהודית של העיר וורמס טקס חגיגי במלאת 900 שנים לקיומו של בית הכנסת שלה. האורחים שהוזמנו ובאו לכבד את האירוע היו כולם יהודים, נציגים של קהילות אחרות ושל ארגונים יהודיים בגרמניה. לא הוזמנו אישים רשמיים, לא מן העיר ולא מחוצה לה: פרנסי הקהילה ידעו שאלה לא יבואו, הרי הימים כבר ימי השלטון הנאצי.

הטקס התחיל בנגינת הלרגטו מתוך הקונצרט לעוגב מס' 5 בפה מז’ור של הנדל, ובשירת “מה טובו” של ישראל מאיר יפת מפי מקהלה. אחרי נאומו החגיגי של הרב ד“ר יצחק (איזק) הולצר מוורמס, הושמעה יצירת שוברט אופוס 132 לארבעה קולות נשים, “ה' רועי” מפרק כ”ג של תהילים. שרו אותה הגברות גולדשמידט, מאיר, קאהר וטריפוס.

אחר כך נאמו כמה מן האורחים הנכבדים, והחזן יעקב הוהנמזר שר בליווי עוגב את “ה' אדוננו” מתהילים פרק ח' לבריטון סולו, של שלמה (סלומון) זולצר. הטקס הסתיים ב“הללו את ה'” של גלזר מפי המקהלה, ובאלגרו מאֶסטוזו א־ויוואצ’ה מתוך הסונטה לעוגב אופוס 65 מס' 2 של מנדלסון.

כמה אופיינית היתה תוכנית זאת לקהילה רפורמית בגרמניה, וכמה מוזרה בקהילה שעיקר ייחוסה בא לה מלימודיו של רש"י בה. כמה חגיגי היה הטקס, וכמה מודאגים היו המשתתפים בו. באותה עת כבר הבינו רבים כי הברירה היא בין עזיבה לבין סבל ורדיפה, וגם יהודי וורמס החלו לחפש להם מקלט.

ערב עליית היטלר לשלטון חיו בוורמס 1,144 יהודים. כעבור שש שנים, ערב מלחמת העולם השנייה, נשארו בה רק 363. גם אם עשרות ישבו בבתי סוהר או נמקו במחנות, הרי הרוב הגדול עזבו ביוזמתם, עלו לפלשתינה־א"י, או היגרו למדינות אחרות. המצב היה דומה בשאר חלקי גרמניה, וכך נוצרה מציאות פרדוקסלית לכאורה: מכל הארצות שאליהן הגיע הנאציזם וגזר כרת על יהודיהן, דווקא גרמניה – שבה התחיל וממילא בה השתולל במשך פרק הזמן הארוך ביותר – דווקא בה ניצל השיעור הגבוה ביותר של היהודים מהשמדה. בגרמניה היו להם שמונה שנים להימלט.

היתה זאת כבר קהילה מדולדלת שאנשיה התכנסו שוב לטקס חגיגי באותו בית כנסת בוורמס, ב־1937, לחלוק כבוד לזכרם של החיילים היהודים שנפלו במלחמת העולם הראשונה. באותה מלחמה נהרגו בצבאו של קיסר גרמני 12 אלף יהודים, שני אחוזים מכלל יהודי גרמניה. זה פי שניים ממספר הקורבנות – במלחמת העצמאות של ישראל. כזאת היתה ההקרבה למען המולדת הגרמנית.

בטקס הזיכרון לכבודם בבית הכנסת של וורמס ב־1937 שוב ניגנו בעוגב, ושוב שרה המקהלה, והרב דרש דרשה, וקרל גוגנהיים נאם נאום ולודוויג גוגנהיים שר את ״השירים הרציניים" של יוהנס ברהמס.

לא חלפה אלא שנה, ובית הכנסת נהרס בפוגרום שהתחולל ברחבי הרייך בעת ובעונה אחת, ונודע בכינוי ליל הבדולח. רק הארכיון רב הערך, מאמצע המאה ה־16, ניצל בפקודה. היום הוא נמצא בירושלים, בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי.

הטקס הבא בבית הכנסת הזה נערך אחרי שהוקם מחדש, בשחזור מדויק על פי תוכניות וצילומים שנמצאו במכון ליאו בק בניו יורק. עיריית וורמס והממשלה מימנו, כמה משוגעים לדבר התמסרו לפרויקט, וב־1961 זכו לראות בהגשמתו. אבל כבר לא היתה קהילה שתתפלל בבית הכנסת המשוחזר.

בינתיים טרחו הניצולים הפזורים ברחבי תבל להרכיב רשימה מדויקת של יהודי וורמס שנספו בשנות השואה. שמותיהם, 485 במספר, נחקקו על לוח המותקן בבית הכנסת. (לפעמים, בגלל הנדידה מאונס, הנתונים השונים על מניין היהודים במקום מסוים בגרמניה הנאצית אינם מתיישבים בדיוק אלה עם אלה. וורמס, למשל, קלטה מתחילת שלטון היטלר יהודים ממקומות קטנים באזור, מכפרים ועיירות. הם באו לגור בעיר וורמס כי בה קיוו לחמוק ביתר קלות מידי הרודפים. לבני הקהילה המקורית הצטרפו אפוא יהודים מבחוץ. מאידך גיסא, כמה מיהודי וורמס שלא הצליחו להגר ברחו לערים גרמניות גדולות יותר, שבהן לא הכירו אותם. כך היה גם במקומות אחרים.)

כאשר הוסר הלוט מלוח הזיכרון, בנומבר 1980, היה שם רק מניין יהודים שבאו מערים אחרות ואף מיבשות אחרות שאליהן נמלטו בימי היטלר, הם או הוריהם. המטה של התאחדות יוצאי וורמס הוא בניו יורק, וחבריה מפוזרים בעשרים מדינות, לרבות ישראל כמובן.

עמדתי לפני לוח הזיכרון בבית הכנסת המשוחזר בוורמס בחברתם של ארבעה יהודים צעירים מארצות־הברית, שהיו מוצבים בבסיס חיל האוויר האמריקני ריין/מיין. הם שהו בכנס בזוברנהיים, עיירת נופש על הריין, ובאו לוורמס הסמוכה כדי לראות את האתרים היהודיים שבה. אחד מהם היה הרב הצבאי של הבסיס, הרב זיסקינד.

מפגש כזה הוא חוויה רגשית מיוחדת במינה. אתה נמצא בעימות חסר אונים עם טרגדיה יהודית, ומביט על הסובבים אותך בחשדנות. איפה הם היו אז, או איפה היה האבא שלהם אז, ומה הם עשו. ואתה מרגיש זר ומנוכר ובודד, ולפתע אתה נתקל באחרים שהם כמוך, שבאו לכאן מן הסיבה שהביאה לכאן אותך. ואתה לא רק חדל להיות לבד, אלא יודע שגם השמות האלה על לוח הזיכרון שוב אינם עזובים.

ולפתע מסתבר, באופן בלתי אמצעי, שכל הדיבורים המליצים על היות היהודים עם אחד, אמת הם. כי אנשים שלא ראית מימיך, והם גם לא מארצך. ובכל זאת בדיוק כמוך, ובניגוד לתיירים אחרים, הם לא באו לוורמס כדי לראות את הקתדרלה המפוארת שלה, הנחשבת לאחת הדוגמאות היפות ביותר של הרומנסק הגרמני, והם לא באו לראות את האנדרטה המפורסמת ללותר בעיר שבה הגן על תורתו בפני הקיסר קארל החמישי. הם גם לא ביקשו להתבשם מאווירתה של עיר הניבלונגן או משרידי החומות המרשימים מימי הביניים. הם באו, כמוך, לראות את בית הכנסת המיותם ואת בית המדרש עם “הכיסא של רש”י" ואת בית הקברות היהודי העתיק ביותר באירופה, ובדיוק כמוך הם קוראים את האותיות המרובעות ומוחים דמעה בסתר. ברגעים כאלה אי אפשר שלא להרגיש כי נפלא להיות יהודי.

פריץ רויטר, מנהל הארכיון של העיר, הקדיש תשומת לב רבה לארבעת אנשי חיל האוויר שנתקלנו בהם בבית הכנסת. הוא מעוניין מאוד שיהודים הגרים בגרמניה יבואו לוורמס ויערכו בבית הכנסת שלה תפילות לכבוד חגים או לרגל אירועים משפחתיים, כדי שבית הכנסת לא יהיה רק אנדרטה לעבר אלא מקום חי בהווה. רויטר אינו יהודי, אבל הוא בקיא בהיסטוריה בת אלף השנים של יהודי וורמס, במנהגים ובאגדות שלהם, וכתב על הקהילה ספר עשיר בפרטים, בכותרת “ורמייזה”.

ורמייזה היא השם היהודי העתיק לוורמס. למען הדיוק צריך לציין כי השם של וורמס מופיע במקורות היהודים בעשרים וריאציות שונות, כמו וורמאיישה או גרמייזא או וורמש וכדומה. יחד עם שפייר (שפירא) ועם מיינץ (מגנצה) היתה וורמס חלק מאיגוד קהילות הריין שנקרא שו“ם כראשי התיבות של שלוש ערים אלה. תקנות שו”ם בענייני אישות וירושה, מתחילת המאה ה־13, נתקבלו על ידי כל יהודי אשכנז וצרפת, ומאוחר יותר גם על ידי קהילות מזרח אירופה.

אחת הדרכים הנפלאות להגיע לוורמס היא במסע לאורך הריין התיכון, החלק היפה ביותר של נהר זה בן 1,300 הקילומטרים. הקטע שבין הערים קובלנץ ובינגן, הנקרא גם הריין הרומנטי, הוא ארץ הלורליי, הנערה בעלת השיער הזהוב שעליה שר היינריך היינה. לפי האגדה שהנציח בשירו, יופיה של לורליי וקולה משכר החושים גרמו לדייגים להסתחרר ולספינותיהם להיטרף בגלים. ואכן, בעבר היה כאן קטע מסוכן בנתיב המים הארוך הזה, המחבר בין בזל בשווייץ לרוטרדם בהולנד. אבל היום, לאחר שתיעלו את הריין, יכולה לורליי לסרוק את שיער הזהב שלה ולשיר את שיריה המפתים, היא שוב לא תהיה סכנה לספנים.

הנוף מלא ההוד, הטירות העתיקות ושרידי המצודות בראשי הצוקים, הכרמים שלרגלי ההרים המכוסים ביער מעורב, הנהר המלכותי המתנהל לאיטו והכפרים הציוריים שבגדותיו, הם מן המראות המתוארים ביותר בעולם. רבבות ספרים מכל הסוגים ובכל השפות נכתבו על הריין, ועדיין הנוף הזה משתנה בידי אדם, לטוב ולרע. בשנות התשעים הושלמה עבודה אדירה של תעלה המחברת את הריין והמיין עם הדנובה, ויוצרת נתיב מים של 3,500 קילומטרים מן הים הצפוני עד לים השחור.

בהגיענו לוורמס נסענו לגטו הישן, לרחוב היהודים – זה נשאר שמו גם בימי הנאצים – הנפתח לכיכר בית הכנסת, לסינגוגנפלאץ. שם, בארכיון העירוני, חיכה לנו פריץ רויטר. ארכיון העיר שוכן ב“בית רש”י", הבית החדש היחיד ברובע היהודי ששאר בתיו וחזותו הכללית שוקמו בדיוק כפי שהיו. בלוח המותקן ליד שער הכניסה בולטת כותרת עברית: “דרשו את שלום העיר”. מתחתיה מסופר בגרמנית שבימי הביניים היה כאן בית מדרש, ואחר כך גם בית החולים היהודי ואולם החתונות. מן המאה ה־19 היה כאן בית־האבות, ובשנים 1942–1938 הוא נהפך למקום ריכוז של היהודים שהובלו למחנות ההשמדה, או כלשון הלוח “תחנה בדרך הייסורים של יהודי וורמס אל הגירוש והמוות”.

מוסבר שם גם שלא היתה ברירה לעירייה אלא לסלק את ההריסות של הבית הישן, וכי הבית החדש נקרא “בית רש”י" למען כבודו של “פרשן התלמוד המהולל רבי שלמה בן יצחק (1040–1105) שלמד כאן בערך ב־1060”. מלבד ארכיון העיר שוכן ב“בית רש”י" גם מוזיאון יודאיקה עם דגש מקומי חזק. אבל הפאר של היודאיקה המקומית, “מחזור וורמס” העתיק ויקר הערך, אינו נמצא בוורמס: הוא בבית הספרים הלאומי בירושלים.

אפשר לראותו שם רק ברשות מיוחדת, כי הקלף עם כתב היד והאיורים המקוריים רגיש ביותר. אלה הם שני כרכים שאינם שווים בגודלם ובעוביים, כתובים בידי שני סופרי סת"ם שונים. הם מחזורים גדולי מידות, המיועדים לחזן, לתפילות בשבתות המיוחדות ובחגים. בכרך הראשון יש הרבה איורים וציורים צבעוניים, בכרך השני מעט. הם הגיעו לירושלים במצב קשה, נזקקו לתהליך ריפוי – שחלקו נעשה בווינה – ואחרי כן נעשו מהם עותקי פקסימיליה משוכללים. עותק כזה, הכולל ספר הקדמה של מאמרים, עומד בספרייה לרשות הקורא.

הפקסימילות בוצעו בגראץ ובציריך, ב־1985. הם הודפסו ב־300 עותקים שנמכרו לספריות ולמוזיאונים ולאספנים – 2,800 דולר העותק. הפקסימילות הן מן הכרך הראשון, אבל מצורפים להן האיורים שבכרך השני, שנכתב כנראה מאוחר יותר. אנחנו יודעים מן המעתיק עצמו כי הכרך הראשון הושלם בשנת 1272. וכך הוא כתב בקולופון (מעין אחרית דבר): “אני, שמחה ב”ר יהודה הסופר, כתבתי זה המחזור לדודי ר' ברוך ב“ר יצחק בתוך מ”ד (44) שבועות. וערכתי וסדרתי הכל מראש ועד סוף כל תפילה, כשאומר החזן, וסיימתי בעזרת שדי לחודש טבת כ“ח בו, בשנת שלושים ושתיים לפרט (1272). המקום יזכהו להודות ולהלל, לזמר ולשבח בו ליוצר נשמתו… ואני שמחה הלבלר אתן שבח והודאה ותפארה לצורי מן מלאכתי ההדורה, שהיא יפה ואורה…”.

במחזור הזה, בחלל האותיות של מלת הפתיחה בפיוט של תפילת הטל, יש ברכה ביידיש. ככל הידוע היא הכתובת הקדומה ביותר במה שנקרא יודיש־דויטש, והחוקרים מצאו כי היא ברכה למי שיישא את המחזור הכבד מביתו של ברוך בן יצחק לבית הכנסת. לא ידוע בדיוק היכן נכתב המחזור: אביו של המעתיק היה מנירנברג, ואילו סימנים אחרים מצביעים על וירצבורג. מכל מקום, המחזור על שני כרכיו היה בקהילת וורמס לפחות מן המאה ה־14.

כבר הוזכר שהנאצים נמנעו מלשרוף מסמכים בליל הפוגרום. הם לקחו אותם, לרבות שני כרכי המחזור, אל העיר דארמשטאט, ואיפסנו אותם שם במרתף. לימים חיפשו מומחה לפענוח החומר, והארכיבר של וורמס באותם הימים, ד"ר פרידריך מריה אילרט, התנדב למשימה בתנאי שהחומר יועבר אליו. התנאי התקבל, כי העבודה אמורה היתה להימשך זמן רב – ואילרט החביא את המחזורים ואת החומר הארכיוני במגדלי הקתדרלה.

אחרי המלחמה התנהל מאבק משפטי ומדיני בין הגורמים שהיו מעוניינים בהחזקת המחזור: העיר וורמס, הקהילה היהודית של מיינץ כיורשתה של קהילת וורמס, גורמים יהודיים עולמיים, ומדינת ישראל. ישראל זכתה. בוורמס נשארו העתקים, חפצי יודאיקה שניצלו ורוכזו במוזיאון שב“בית רש”י", הגטו ובית הכנסת המשוחזרים, המקווה ובית הקברות היהודי העתיק.

פריץ רויטר מספר כי באחרונה באים 40 אלף תיירים בשנה לפקוד את שרידי העבר של וורמס היהודית. כמחצית התיירים הם מגרמניה, בדרך כלל תלמידים וסטודנטים, וכמחציתם באים מארצות חוץ וביניהם רבים היהודים החרדים. הם מבקשים לראות את בית המדרש של רש“י, עם הכיסא של רש”י, אם כי רש"י מעולם לא ישב על הכיסא הזה ולא למד בבית המדרש הזה:

הישיבה המהוללת של רבי יצחק בן אליעזר הלוי ורבי יעקב בן יקר, שבגללה בא רש“י ללמוד בוורמס, היתה ככל הנראה במקום שבו עומד עתה “בית רש”י”. ואילו המבנה הקטן הנקרא בית המדרש של רש“י, והוא חלק מבית הכנסת, הוקם וצויד על ידי נדבן מקומי בשם דוד אופנהיים בשנת 1624, יותר מ־500 שנים אחרי מות רש”י. אגב, דגם מדויק של חדר הלימודים (בית המדרש) עם הכיסא, ובאותו גודל, נמצא ב“בית התפוצות” בתל אביב, נוסף לדגם מוקטן של בית הכנסת של וורמס.

עוד מספר רויטר שלא מעט מהתיירים החרדים ירדו בהתרגשות לטבול ב“מקווה של רש”י, אם כי גם המקווה נבנה מאה ועשרים שנה אחרי שובו לעירו טרואה שבצרפת. הלכתי גם אני להתבונן במקווה. פנים המבנה צר, כאילו נוצר לגובה בלבד, והתקרה המקומרת רק מגבירה רושם זה. 19 מדרגות מובילות למפלס הביניים, שבו היה פושטים את הבגדים בכוך שנועד לזה, וצוהר קטן מחדיר שם למבנה אור דל. 14 מדרגות נוספות מוליכות למפלס המים ועוד כמה מדרגות לקרקעית האגן. מן הכניסה ועד לקרקעית, הפרש הגובה הוא כשבעה מטרים. כאשר הייתי שם, כמעט לא היו מים במקווה. תיעול הנהר, כיבוש הרחובות באספלט ושנה שחונה חברו יחד לדלדל את מי התהום המפרנסים את המקווה. למעשה, בעת החדשה המקווה הזה לא היה בשימוש. נשים שקיימו את מצוות הטבילה אחרי נידה נסעו למיינץ.

היה חשוך למדי, אווירה של מסתורין. ימי הביניים נדפו מן הקירות העבים והכהים. לא פלא שנשתמרו בוורמס הרבה אגדות מאז. רבות מהן רשם יוזפא שמש, סופר ועסקן, בספר “מעשי נסים”, הוא רשם גם את המנהגים של קהילת וורמס, וכינסם ב“ספר המנהגים”. שמו היה יפתח יוסף יוזפא בן נפתלי הרץ.

אחת מאגדות העיר ממש ראיתי בעיני, אם אפשר להתבטא כך. מעשה באשה הרה שהלכה לתומה ברחוב הצר המוביל לבית הכנסת, רחוב היהודים האחורי שמו (Hintere Judengasse), כאשר ממולה הופיעה עגלה. הסוס שהיה רתום אליה השתולל, העגלון איבד שליטה עליו, וחיי האשה וחיי העובר נראו אבודים. אבל אלוהים שמע תחינתה, קיר בית הכנסת נסוג, ונוצרה בו שקערורית כמידת גופה, ובה מצאה מסתור. אפשר לראות את השקערורית בקיר עד היום, אם כי חלקה התחתון מוסתר עכשיו, לאחר שהגביהו את פני השטח.

בשירו של שאול טשרניחובסקי “קיר הפלא אשר בוורמייזא”, האגדה שונה במקצת. המשורר רואה בעיני רוחו דוכס עם כובע נוצות בראש גדוד, ושומע קול תוף וחצוצרות ומצלתיים ושעטות סוס, והגדוד בא אל הרחוב הצר שבו פוסעת לאטה אשה עברייה וכרסה בין שיניה, עוד רגע והיא נרמסת – ואז יחמול הקיר ונבקע, והאשה מוצאת מפלט בנקרה, וזה קיר הפלא בעיר הנוי ורמייזא.

רויטר הראה לי את השקערורית, הנמצאת בפינה הצפונית־מזרחית של בית הכנסת, וידועה כ“כוך רש”י“. אבל חרף השם, הוא שולל את הגרסה שלפיה האשה שהקיר נסוג למענה היתה אמו של רש”י, כי זה “לא סביר לפי הנתונים ההיסטוריים”, על כן הוא תומך בגרסה המקובלת יותר, שלפיה האשה ההרה היתה אמו של רבי יהודה החסיד. שאלתי אם זה כן סביר לפי נתונים היסטוריים, ורויטר חייך במבוכה: בעיר הזאת, המסתורין חזקים לעתים מן ההיגיון.

חרף המלחמות הרבות שעברו על העיר במרוצת הדורות וחרף הפצצתה הכבדה במלחמת העולם השנייה, וורמס הצליחה לשמר לא מעט מימי הביניים: שרידים של החומה, את הקתדרלה ובתי מגורים בעיר העתיקה, שהיא עכשיו אזור להולכי רגל. הרובע היהודי הוא חלק מן העיר העתיקה.

במרחק הליכה קצרה ממנה מצוי בית העלמין היהודי העתיק של וורמס. תריסר מצבות השתמרו בו עוד מן המאה ה־11, ואין בכל העולם המערבי בית עלמין עתיק כמוהו. הוא עתיק מזה של פראג ב־400 שנים, מדגיש רויטר בגאווה. קודמו בניהול הארכיון העירוני, ד"ר פרידריך מ. אילרט, קרוב לוודאי שהציל את בית הקברות הזה מכליה, כשם שהציל את מחזור וורמס, תעודות ומסמכים, וחפצים מן המוזיאון היהודי שלא הושמדו בפוגרום. אשר לבית הקברות, מחלקת הבינוי של העירייה עמדה להרוס אותו ב־1941, ואילרט הזהיר את מנהליה שלא לעשות זאת בלי רשות מיוחדת מברלין. שכן, כך טען, הימלר בעצמו התרשם מאוד מערכו של בית הקברות בעת ביקור בו. מחלקת הבינוי ויתרה על התוכנית.

לא רק ייחוס עתיקותו מבדיל את בית הקברות של וורמס משאר בתי הקברות היהודיים באירופה. בעוד המתים במקומות אחרים נטמנים כשפניהם למזרח, לכיוון ירושלים, וכך גם המצבות, בוורמס הכיוון הוא לדרום. סיבת הדבר אינה ידועה, ויש המבקשים להסיק מכך שראשוני היהודים בוורמס באו אליה מאיטליה. הסבר מיסטי יותר אמר כי היהודים הקבורים בוורמס יעלו ארצה בבוא המשיח דרך גנואה באנייה, ולכן נקברו עם פניהם לדרום. בית הקברות החדש, שחנכה הקהילה ב־1911, כבר פונה מזרחה.

רק מצבה אחת יוצאת דופן ופונה למזרח: זו של מהרי“ל, רבי יעקב בן משה הלוי מולין. הוא נולד במיינץ, למד בווינה, חזר למיינץ כרב, עשה שנותיו האחרונות בוורמס, ובה גם מת ב־1427. מהרי”ל התנגד למנהג המקומי הזה של קבורה דרומית, ובצוואתו ביקש להטמינו בכיוון ירושלים, מזרחה. בקשתו נתמלאה. וכי אפשר היה לסרב למהרי"ל? הוא היה מגדולי התורה בדורו, וראש קהילות ישראל באשכנז, באוסטריה ובבוהמיה.

משום מה מכונה בית העלמין העתיק של וורמס “החולות הקדושים”, וכך גם כתוב בשלט שליד הכניסה. הפרשנים המקומיים מסבירים זאת בצורה שונה מן הפרשנים היהודים. האחרונים גורסים ששדה הקברות הזה כונה כך משום עפר ארץ ישראל שהיה מניחים למראשותיו של כל נפטר. המקומיים אומרים כי במאה התשיעית ובמאה העשירית, כאשר בנו את חומת העיר, היה שם מכרה חול. אחר זמן הוקם בשטח בית הקברות ולכן זכה לכינוי זה.

המצבה העתיקה ביותר בבית הקברות של וורמס היא של רווק, יעקב הבחור. בקלות אפשר לפענח את הכתובת “זו מצבת יעקב הבחור הנפטר לעולמו בתתל”ז לפרט. תנוח נפשו בצרור החיים“. התקשיתי להאמין, הרי האותיות נחקקו לפני כמעט אלף שנים! המצבות מן המאה ה־11 וה־12 הן מאבן חול שכהתה, צורתן מלבנית, הכתובות נתונות במסגרת חרוטה, וקו חרוט מבדיל בין שורה לשורה. שש מאות מכתובות המצבות נרשמו בספר “נפשות צדיקים” שפרסם מטיף הקהילה, ד”ר לודוויג לוויזון, ב־1855 בפרנקפורט. בסוף המאה החלו החזן יוליוס רוזנטל והמורה שמשון רוטשילד, שניהם עובדי הקהילה, להעתיק כתובות נוספות. זו היתה עבודה מייגעת שדרשה שיקום מצבות, ובמשך שבע שנים הם הצליחו להעתיק אלף כתובות המופיעות בשני כרכים, בעברית ובתרגום גרמני, בהוצאת הארכיון העירוני של וורמס.

במקום מרכזי ונוח לגישה מצוי קברו של מהר“ם, מורנו הרב רבי מאיר בן ברוך מרוטנבורג, פרשן תלמודי ופוסק הלכה שהיה המנהיג הרוחני של יהודי אשכנז במחצית השנייה של המאה ה־13. נולד בוורמס, והיה ראש ישיבה ברוטנבורג שבבאווריה. העיר רוטנבורג פתחה ב־1993 יחידה יהודית במוזיאון שלה, ורובה מוקדש למהר”ם.

ליד המהר“ם קבור, שלא במקרה, אלכסנדר בן שלמה וימפן מפרנקפורט. קושר ביניהם סיפור שביו של מהר”ם, סיפור מפורסם שבישראל נוהגים להסתמך עליו מי שמתנגדים לחילופי שבויים שבהם ישראל נותנת הרבה תמורת מעט:

בימי המלך רודולף הראשון מבית הבסבורג עזב מהר"ם את גרמניה, יש אומרים כדי לעלות לארץ־ישראל ויש אומרים כדי להימלט מגזירות רודולף. כך או כך, הוא נתפס והושם בכלא באנסיסהיים שבאלזס. הכופר שדרש המלך לפדיונו היה גבוה מאוד, אבל היהודים גייסו את הסכום. אלא שרבי מאיר אסר לפדותו בתנאים האלה: הוא חשש מפני תקדים שיפתה את השליט לסחיטות נוספות.

שבע שנים חי רבי מאיר מרוטנבורג בכלא. תלמידיו הורשו לבקרו ואחד מהם, ר' שמשון בן צדוק, רשם בקביעות את הוראותיו. גם לאחר מותו לא שוחררה גופתו: 14 שנים נמנעה קבורתה, עד שהצליח אלכסנדר בן שלמה מפרנקפורט לפדות את גופת מהר“ם, ולהביאה למנוחות בוורמס. את כל רכושו הוא הקריב למטרה זו, וכל שדרש בתמורה היה להיקבר ליד המהר”ם. כאשר מת אלכסנדר, מילאה הקהילה את משאלתו.

הנה סיפורן של שתיים מן המצבות, ויש סיפורים מרתקים גם לאחרות. למשל, סיפור המצבה של אוראניה, שליחת הציבור הראשונה בעזרת נשים: בית הכנסת של וורמס נבנה בשלבים. למבנה שהוקם ב־1034 על ידי יעקב בן דוד ורעייתו רחל, הוסיפו מאיר בן יואל ורעייתו יהודית ב־1213 אגף חדש לעזרת הנשים. הקשר לאולם התפילה של הגברים היה דרך חמישה חלונות קטנים וביניהם דלת נעולה. קשר זה לא איפשר למתפללות לעקוב אחרי שליח הציבור, אבל הספיק למעקב על ידי אשה אחת. וכך היתה בוורמס שליחת הציבור שהובילה את התפילה בעזרת הנשים.

עזרת הנשים הזאת היא למעשה בניין בפני עצמו, עם גג משלו, אלא שאין לו קיר דרומי והוא נשען על הקיר הצפוני של בית הכנסת “של הגברים”. באמצע המאה ה־19, כאשר בוצע בבית הכנסת שיפוץ רבתי, ורוחו כבר היתה רפורמית, נפרצה ההפרדה של עזרת הנשים, ושוב אין קיר עם חלונות קטנים ודלת נעולה. מכיוון שהבניין הראשי והאגף לנשים נבנו שניהם בסגנון רומנסק, עם קשתות אלגנטיות, איחוד שני החללים יוצר רושם של מרחב יפהפה.

הרצון לליברליזציה של מוסדות הדת היה חזק מאוד בקהילה במאה ה־19. הרב יעקב (קופל) במברגר, שכיהן בשנים 1864–1824, היה לטעמה אורתודוקסי מדי. על כן החליטה להעסיק לצדו “כלי קודש” אקדמאים: מטיף ומורים לדת. אחרי מותו, גם הרבנים היו בעלי תואר דוקטור לפילוסופיה בנוסף להיותם בעלי הסמכה לרבנות. היה זה למעשה בלתי נמנע שבית הכנסת יצויד בעוגב. ומכיוון שבשבת אסור ליהודי לנגן, הוזמן נגן העוגב מכנסיית השילוש הקדוש ללוות את תפילת השבת בבית הכנסת.

מי שזה לא היה לרוחו, יכול היה להתפלל בבית כנסת חדש, שנחנך שנתיים לפני כן, בנדיבותו של ליאופולד לוי. בבית הכנסת הזה, שנשא את שם הנדבן, לא היה עוגב. בכל זאת, אורתודוקסי הוא לא היה. היום כבר אי אפשר לראותו: אמנם ניצל מן הפוגרום, אבל נהרס בהפצצה. היה גם בית תפילה אורתודוקסי, בשביל קבוצה קטנה של יהודים שרובם באו ממזרח אירופה. למקומיים כבר לא היה עניין בכך.

היתה זאת התפתחות מקבילה להתברגנותה של הקהילה. במחקר על יהודי וורמס צוין כי “קבוצת אוכלוסייה שסבלה מאות שנים מקיפוח נכנסה למאה ה־19 כאשר חבריה מצויים בשיעור בלתי פרופורציונלי בשכבות החברתיות הנמוכות – ותוך שני דורות הפכה לקבוצה שחבריה נמצאו בשיעור בלתי פרופורציונלי בשכבות החברתיות הגבוהות.”

אלא שבתקופה זאת, כאשר יהודי וורמס כבר היו עשירים ולא במעט גם מתבוללים, הקהילה מזמן לא היתה חשובה. ימי גדולתה היו במאה ה־11 עד לאמצע המאה ה־14, וחשיבות מסוימת נודעה לה עד סוף המאה ה־17. היו לה אישים בעלי מוניטין גם אחרי זה. היהודי פרדיננד אברשטאט נבחר לראש העירייה של וורמס ב־1849 וכיהן בתפקיד שלוש שנים. אחדים מיהודי וורמס עשו להם שם בחיי הכלכלה של ארצות הברית. למשל, סלומון לב (Loeb) שייסד שם, יחד עם גיסו, את בנק ההשקעות Kuhn, Loeb. או הרמן אוטו קאהן, שהיה נכדו של אברשטאט, ובין השאר יזם את הקמתה של ה“מטרופוליטן אופרה” בניו יורק, והיה נשיאה הראשון. אישים מפורסמים יצאו מוורמס היהודית גם במאות האחרונות, אבל מרכז רוחני היא כבר לא היתה.

באלף שנות קיומה ידעה הקהילה תקופות פריחה כלכלית וזכויות אזרח וזוהר תורה ודעת. היא היתה ירושלים שבגולה, כוכב מאיר בשמי היהדות. ובניה ודייניה וראשי הישיבות שלה הטביעו חותמם על דרכי לימוד ופסיקת הלכה לדורות. פרנסיה ונדיביה היו דוגמה ומופת לקהילות יהודיות בכל אתר. היא היתה אבן שתייה במרכז הרוחני האדיר של יהדות הריין ובכל יהדות אשכנז.

והיא ידעה גם שנות אפליה ופרעות וגירוש. הקהילה התחסלה שוב ושוב – בימי מסע הצלב הראשון (1096) ומסע הצלב השני (1146), בימי המגיפה השחורה (1349), בימי מהומות חברתיות בעיר (1615), ובעת שריפת העיר בידי הצרפתים (1689). פעם אחר פעם נרצחו בני הקהילה, גורשו השורדים, נהרסו מוסדותיהם, נבזז רכושם. והם חזרו, קוממו מהריסות את בית הכנסת ושאר מוסדות הדת, ושיקמו את חייהם ואת חיי הקהילה. פעם אחר פעם.

עד לפעם האחרונה. כיום יש בוורמס רובע יהודי בלי יהודים, ובית־כנסת היסטורי בלי מתפללים, ותיעוד בלי המשך, ובתים בלי חיים, ובית עלמין עתיק שלפעמים מחללים אותו.