פני האגם הגדול, אגם שוואדט שמו, היו חלקים כפני ראי. אור רך של שמש סתווית השתקף במימיו הצלולים, שהתמזגו עם שמי התכלת באופק הרחוק הישר ממולי. בשפות האגם שמימיני ומשמאלי השתרעו יערות ככל שהעין מגעת. עציהם הנשירים התהדרו בשלכת מרהיבה, ובמשטח הדשא שבין אגם ויער השתובבו כמה צבאים, כאילו ביקשו לתפוס את קרני השמש. מה עוד אפשר לבקש מטבע נדיב ביופי ובשלווה.

ומאחורי היתה החומה. חומת לבנים בגובה ארבעה מטרים, ומעליה עוד כמטר של גדר תיל. לפנים היא היתה מחושמלת. כי בגן עדן זה של נוף קסום הקימו הנאצים גיהנום של רשעות שטנית, מחנה ריכוז לנשים. ראוונסבריק.

כאשר נבנה המקום, בידי כמה מאות אסירים ממחנה זאכסנהאוזן הקרוב, הוא נועד לשמש כמחנה מאסר רק לנשים גרמניות, מתנגדות המשטר שבתי סוהר אחרים נעשו צרים מלהכילן. אני זוכרת אותן היטב, עם המשולשים האדומים על בגדי האסיר שלהן, לאות היותן “פוליטיות”. בזכותן האמנתי שתיתכן גרמניה אחרת.

הן לא נשארו לבדן זמן רב. בהדרגה ובהתמדה, ראוונסבריק גדלה. האסירות עצמן נדרשו להרחיב אותה, לסלול כבישים, להוסיף מבנים, להכין מקום לעוד נערות ונשים. הובאו לשם אסירות מ־20 מדינות באירופה, מקצתן עם ילדיהן. היו ביניהן אסירות פוליטיות, שהאות הראשונה של ארצותיהן סומנה על המשולשים האדומים. מקצתן היו אסירות פליליות, עם משולשים ירוקים. נשים “א־סוציאליות”, בעיקר זונות, עם משולשים שחורים. המשולשים הסגולים נועדו לגרמניות “חוקרות מקרא”, כפי שקראו לבנות הכת של “עדי יהוה”, משולשים כחולים סימנו חסרות נתינות. ליד המשולשים היו מספרי האסירות, ואלה כאלה היו תפורים על שרוול שמאל.

היהודיות ענדו שני משולשים, אדום שנתפר על גבי הצהוב בצורת מגן דוד, או משולש אדום עם פס צהוב מתחתיו. היהודיות מעולם לא היו רוב במחנה. ב־1942 אף חשבו “לטהר” אותו מהן. באפריל אותה שנה נשלחו 1,600 נשים מראוונסבריק לתאי הגז בברנבורג, מחציתן יהודיות. באוקטובר באותה שנה הועברו 600 אסירות לאושוויץ, כמעט כולן יהודיות, אבל בשנת 1944, כאשר החזית התקרבה למחנות שממזרח לנהר אודר, העבירו מהם לראוונסבריק המוני נשים, בתוכן שיעור גבוה של יהודיות. באותו זמן באו גם טרנספורטים ישירים מהונגריה, של יהודיות בלבד, רבות מהן עם ילדים.

המחנה נעשה אז למקום אימים ממש. הצפיפות היתה קשה מנשוא. על דרגש צר אחד ישנו שתיים־שלוש אסירות. התלקחו מגיפות, בעיקר דיזינטריה וטיפוס הבהרות. דלדול נוסף של מנות המזון שהיו דלות בלאו הכי הגביר את התמותה מתת־תזונה. טרנספורטים שלמים נקלטו אז באוהל ענק, כמו אוהל קרקס, שלא היו בו דרגשים ולא בתי שימוש. ישנו על הרצפה, ועשו את הצרכים בחוץ, בקור המקפיא של חורף צפוני, שגם הוא תבע את קורבנותיו. בשש שנות קיומו של מחנה הריכוז ראוונסבריק עברו אותו 132 אלף נשים. מהן שרדו כנראה רק 40 אלף. את חשבון החיסור יכול כל אחד לעשות לעצמו.

היה שקט מסביב, שקט כזה של בית קברות בלילה, כאשר אין לוויות ואין אזכרות ואין מבקרים. אני מכירה את השקט הזה, הסתתרתי בלילות בבתי קברות בתקופת הרדיפות, וזה לא היה מפחיד. הרי סכנת הרע איימה רק מאנשים חיים. ועכשיו בראוונסבריק שקט מסביב כמו בבית קברות, וכך יאה למקום הנורא הזה, שבעצם איננו אלא בית קברות ענקי – אלא שקברים אין בו.

מלווי שמרו על מרחק־מה ממני, על מנת לא להפריע לי להתייחד עם עצמי ועם זיכרונותי. וכל מה שזכרתי, מתוכי בא. במקום עצמו לא מצאתי כמעט שום דבר שיגרה את הזיכרון. רוב שטח המחנה היה עדיין תפוס בידי הצבא הסובייטי, סגור ושמור. החייל חתום הפנים שעמד ליד המחסום בשער לא יכול היה לתת לי להיכנס, אפילו שביקשתי ברוסית, כאסירה לשעבר. הווילות הקטנות שמחוץ לחומות המחנה, ששימשו פעם למגורים של קציני אס־אס בכירים, שימשו אחר כך את קציני הצבא הסובייטי. הזוטרים שבהם התאכסנו בבית דו־קומתי גדול שבו היו גרות מפקחות אס־אס.

שאר שטח המחנה הוא אתר זיכרון. אין בו ערימות של שיער, של נעליים, או של מזוודות. הכל סטרילי, וזה אינו גורע מעוצמת הרושם המצמרר. אולי ההיפך הוא נכון.

היה שקט מסביב, והרגשתי סיפוק עמוק, אם כי הדמעות זלגו מעיני בלי הרף, מאליהן. הרגשתי סיפוק, כי התגברתי על עצמי, ובאתי. אינני יודעת מדוע ולשם מה. מעולם לא טיפחתי את זיכרונותי מימי השואה. לא כתבתי עליהם, לא סיפרתי עליהם לבתי. לא התמסרתי להם גם ביני לבין עצמי, דומתני שאני מן האסירים המעטים ששכחו את מספר האסיר שלהם מיד אחרי המלחמה. אני רק זוכרת שהיה גבוה מ־ 96,000.

גם לא טרחתי לעקוב אחרי המשפט שערכו שלטונות הצבא הבריטי בהמבורג ל־25 קצינים ומפקחות אס־אס מראוונסבריק. 11 מהם, שישה גברים וחמש נשים, נדונו למוות, והוצאו להורג ב־1947. אחת מאלה היתה אחות שהרעילה חולים, והיא עצמה אסירה מצ’כוסלובקיה. עד היום לא קראתי את פרוטוקול העדויות, ושום דיווח עליהן, על אף ששלחו לי כזה. גם לא קיימתי קשר עם האסירות האחרות ששרדו מן המחנה. נגמר פרק, סגרתי אותו. או כך חשבתי. בשביל מה, אם כן, חזרתי לראוונסבריק? בשביל מה התעניתי בשיבה למקום הייסורים? משהו דחף אותי לכך. אולי הצורך הנפשי לחטט בפצע כדי לשלם משהו מחו ההישרדות – לאחר שהתאפשר הדבר.

ראוונסבריק היא במזרח גרמניה, ובכל השנים של המשטר הקומוניסטי הנוקשה היה ביקור ישראלים בה, חוץ מאשר במזרח ברלין, דבר קשה ומורכב, גרמניה המזרחית לא קיימה יחסים עם ישראל, ורוב הזמן ניהלה מדיניות של איבה פעילה נגדה. לא עלה על דעתי לנסוע אז לראוונסבריק ולהיתקל שוב ביחס עוין. במחצית השנייה של שנות השמונים הורגשה הפשרה ביחסים, ומנכ"ל משרד הדתות המזרח גרמני ביקר בארץ כאורח “יד ושם”. פגשתיו בקבלת פנים, והוא הבטיח לסייע לי בביקור בראוונסבריק. כעבור זמן העמדתי את ההבטחה במבחן. חומת ברלין עדיין לא נפלה אז, אבל פליטים ממזרח גרמניה כבר זרמו מערבה, ברבבותיהם, דרך הונגריה, צ’כוסלובקיה ופולין. התמורה המהפכנית כבר היתה בדרך.

הכל הסתדר בטלפון. גברת לבבית בשם סאבינה קלייניג לקחה ממני פרטים אישיים, הבטיחה לסדר את הרישיונות, ולשלוח במועד המוסכם מכונית עם מלווה לנקודת הגבול בברלין. היא אפילו הציעה, אם טוב הדבר בעיני, שתצטרף אלי גם פעילה בארגון האסירות של ראוונסבריק, ושמחתי להצעה. ועוד שאלה, בטקט רב, אם הייתי רוצה שיבוא אתי מישהו מן המערב. גם את ההצעה הזאת קיבלתי ברצון. תמיד העדפתי שלא להיות בגפי בארץ קומוניסטית.

ביום המיועד הגעתי למערב ברלין. במלון חיכתה לי הודעה שהכל מסודר ומוכן. כל אותו לילה התהפכתי במיטה מרוב חרטה על שזימנתי לעצמי את הסיוט הצפוי, נרדמתי רק אחרי שהחלטתי לבטל את הביקור. בבוקר, כמובן, לא ביטלתי אותו. יצאנו לצ’ק פוינט צ’ארלי, המלווה המערב גרמנית שלי ואני. היו המון תיירים בצ’ק פוינט, מהם גם ישראלים. בדרך כלל אני שמחה לפגישות כאלה, אבל הפעם הרגשתי את הזהות הגלותית שלי חזק יותר מאשר את הישראלית.

הניירות חיכו לנו, וגם המכונית והמלווה המזרח גרמנית. היא היתה אשה צעירה ועדינת מראה, ד"ר פטרה וארשט, מלאה נכונות לעזור. בפרבר של מזרח ברלין לקחנו את האסירה לשעבר. חיבבתי אותה מן הרגע הראשון. אשה חמה, עדיין נאה, לא בריאה, אבל מלאת מרץ. היא נולדה וגדלה בהמבורג, בת למשפחת פועלים, קומוניסטית פעילה מצעירותה. משום כך מצאה את עצמה ב־1943 בראוונסבריק. אחרי המלחמה עברה למזרח, מנימוקים אידיאלוגיים. אבל כפי שסיפרה לי, בצוואתה היא מבקשת כי ישלחו את אפרה להמבורג.

ושוב התחוור לי כי בשביל מי שאינם יהודים, קרמאטוריום אינו מושג של זוועה כמו בשבילנו. אצל הנוצרים (ועל אחת כמה וכמה בני הדתות המזרחיות) לשרוף גופה הוא דבר מקובל. בראוונסבריק, בשנים הראשונות של המחנה, היו שולחים את הגוויות לשריפה בעיירה הסמוכה, במשרפה ששימשה גם את תושביה. רק כאשר התמותה הגיעה לממדים המוניים, בנו משרפה במחנה, ושתי ארובותיה עישנו יומם ולילה. אז לא ידעתי זאת. בכלל, עכשיו אני יודעת על המחנה לאין ערוך יותר משידעתי כאשר הייתי בו. זה הגיוני וטבעי, כשם שהגיוני וטבעי שחוקרי השואה יידעו עליה הרבה יותר משרידיה.

נסענו בכיוון צפון. מחנה ראוונסבריק וכפר ראוונסבריק שוכנים בדרך מברלין לים הבלטי, ליד פירסטנברג. זוהי עיירה של כ־5,000 תושבים שידעו־לא־ידעו וראו־לא־ראו מה מתרחש במרחק שני קילומטרים וחצי מבתיהם. הם לא יכלו שלא לדעת שיש שם מחנה ריכוז של נשים, כי משלוחי האסירות הגיעו לתחנת הרכבת בעיירתם. הם גם לא יכלו שלא לראות את האסירות יוצאות לעבודה, בגייסות שלמים. לחטוב עצים, למשל. אבל הם לא בהכרח ידעו מה מתרחש בתוך המחנה, ומן הסתם לא התעניינו בכך. גם כיום אינם מצטיינים ברגישות.

בדרך עברנו ליד מחנה הריכוז זאכסנהאוזן הידוע לשמצה. מלבד הנהג, היינו במכונית ארבעה, ונרקמו בינינו שלוש קואליציות נפשיות שלא היה להן ביטוי מעשי, ובכל זאת הורגשו היטב. שותפות אחת היתה בין פטרה וארשט לבין ברברה ריימן לבית דולווצל, האסירה לשעבר. על אף ההבדלים הבולטים ביניהן, בגיל וברקע ובגורל, שתיהן כנראה האמינו שרק הקומוניזם הוא מחסום יעיל בפני נגע הפאשיזם. שותפות רופפת יותר, מכיוון הפוך, נוצרה בין המלווה המערב גרמנית שלי לביני. ידעתי שהיא בוחנת את הסביבה ומגיבה כמוני על מראה עיניה. ומה שראינו מחוץ לברלין, היה עלוב למדי. לא דיברנו על כך, אבל נראה כי שתינו חשבנו שהמשטר הקומוניסטי מייצר עוני. השותפות השלישית, החזקה והגלויה מכולן, היתה בין ברברה המכונה ברבל לביני. שתי הנשים האחרות לא יכלו להתחבר לחוטים הבלתי נראים שקישרו אותנו בדיבור ובשתיקה.

ברבל שאלה באיזה בלוק הייתי בראוונסבריק, ונאלצתי להודות שאינני זוכרת. היא ביקשה שאספר לה מה אני כן זוכרת, ופתחתי במסדר הספירה. על פי ניסיוני, מסדרי הספירה היו הדבר הקשה ביותר במחנה. הם התחילו לפנות בוקר ונמשכו שעות, בקור של הרבה מעלות מתחת לאפס, ואנחנו בביגוד קל ועלוב, חלשות, רעבות, נאלצות לעמוד על הרגליים זמן שנראה כנצח. ספרו אותנו שוב ושוב, חיברו והשוו, ואם חסרה אחת, חיפשו וחיפשו, ולבסוף התחילו הכל מחדש, וחוזר חלילה. כל יום, במהלך כל מסדר, אחדות מאתנו נפלו ולא קמו עוד.

ברבל הסבירה שכיכר המסדרים נכללת בתחום המחנה הצבאי הסובייטי, ושלא נוכל לגשת לשם. היא ידעה, כי היתה בראוונסבריק הרבה פעמים אחרי המלחמה, בכינוסי אסירות משוחררות, בציוני יובלות, במפגשים בינלאומיים. אמרתי לה שאני לא מכירה שום כיכר מסדרים, ולא משום ששכחתי. המסדרים שלי היו ליד בלוק המגורים שלנו. “אהה,” אמרה ולא פירשה. היא עודדה אותי להמשיך בזיכרונות. חוץ ממסדר הספירה, הדבר הזכור לי כסיוט מיוחד היה בית השימוש. לכולנו היו שלשולים, ולפני בתי השימוש השתרכו תורים ארוכים יום ולילה. לפעמים, אחרי שהגיע תורך, וכבר רחצת את הידיים במים הקרים כקרח שזרמו בכיורים המסודרים במעגל, נעמדת מיד שוב בתור לשירותים.

“אמרת כיורים במעגל,” פסקה ברבל, “ואמרת מסדר ליד הבלוק. פירוש הדבר. שהיית בבלוק 23 או 24.” ברבל ידעה על המחנה לא רק בשל פעילות ההנצחה שלה אחרי השחרור. היא היתה בו שנתיים, לעומת כחמישה חודשים שהייתי בו אני, לאסירות הפוליטיות היתה גם רשת מודיעין פנימית מפותחת. נוסף על כך. תקופתי במחנה – שהיתה בחודשים האחרונים של המלחמה – שהיתה בחודשים האחרונים של המלחמה – היתה פרק של אנדרלמוסיה גמורה בו. טרנספורטים באו ויצאו, התפוסה עלתה פי כמה על כושר הקיבול של ראוונסבריק, אנשי האס־אס היו נתונים בלחץ של התקרבות החזית, ושינויי פקודות שינו את הסדרים תכופות.

בחודשים האלה הונהגה במחנה סלקציה. נשים חולות וחלשות הומתו ברעל. הוקם גם צריף של תאי גזים, ולפי עדויות האסירות השמידו בו כ־6,000 נשים. על אף הרישום המדוקדק שהגרמנים הקפידו עליו, אין לנו נתונים על חלק נכבד מהתקופה של ראוונסבריק, משום שערב פינוי המחנה, בסוף אפריל 1945, מיהרו המפקחים לשרוף את המסמכים והרישומים. עם זאת, מצפים למידע ממסמכים שהוחרמו על־ידי הצבא האדום, והחלו להיחשף כמוסקווה אחרי פירוק ברית המועצות.

לא יכולנו לגשת גם אל הבלוקים של המגורים, כי גם שם ישב הצבא הסובייטי. ואני דווקא רציתי לראות את הכיורים שבמעגל, ואת אולמי השינה עם המיטות הצרות מקרשי עץ לא מהוקצעים, מכוסים בשקים ממולאים קש, שעמדו בצפיפות רבה ובשלוש קומות, מיטה על גבי מיטה על גבי מיטה. נאלצנו לשבת בהן כפופות, כי גם מרווח הגובה היה מצומצם, ואני זוכרת היטב את המחזה של נשים כפופות יושבות ופולות כינים.

שאלתי אם נוכל לגשת לבית החולים שקראו לו “רביר”. בפתח בית החולים ראיתי בפעם האחרונה את חברתי לכיתה אריקה קורנהאוזר, נערה יפהפייה עם שיער מקורזל, קול צרוד, ולב זהב. היו לה שלשולים חזקים, כמו לרובנו, והיא קיבלה רשות להיכנס לבית החולים. למחרת גם אני קיבלתי רשות, אבל רופאה בת עירי, ד“ר יוליה טאובר (ששרדה ועלתה לארץ), עצרה אותי בדרך ואמרה “משם לא יוצאים”. מתברר שה”רביר" כבר לא קיים. אבל לאחר שהחיילים המלחמה. הרוסים פינו את השטח, החלו לתכנן שיחזור של כל המחנה כפי שהיה בימי המלחמה.

בינתיים תהיתי מה כן נוכל לראות? מלווי הזכירו לי שראוונסבריק היא רק “אתר זיכרון ואזהרה”. קודם כל הולכים לאנדרטאות. הן ליד האגם, שמעולם לא ראיתי אותו כשהייתי אסירה, אולי מפני שהייתי שם בחורף והאגם היה מכוסה קרח. עכשיו הוא נראה שליו כל כך, האגם הזה, עד כי קשה להאמין שהוא טומן בקרקעיתו הרבה אפר, אפרן של נשים ונערות שגופותיהן נשרפו. “אגם הדמעות” הוא נקרא בפי הניצולות.

ויש אולם הרצאות והקרנה שאפשר לראות בו סרט על המחנה. בסרט הזה כבר הייתי, אמרתי בלבי, אבל לבסוף הלכתי לחזות בו. היה בו נופך מגמתי מאוד, מאמץ להציג את הקומוניסטים כיחידים שלחמו נגד הנאציזם ושהיו גם קורבנותיו העיקריים במחנה הריכוז, ואת ברית המועצות ככוח היחיד שמיגר את הרייך השלישי. מגמה זו הורגשה גם באולמי התצוגה של מוזיאון.

ועדיין עומד על תלו בניין המעצרים, הנקרא “בית התאים”, שהיה מקום העינויים לאסירות שנחשדו בפעילות פוליטית בתוך המחנה, או לאסירות פוליטיות חדשות בשלבי חקירה. לידו סמטת המוות הצרה שבה הרגו אסירות בירייה. נראה את כל אלה כשנגיע, הבטיחו.

בינתיים אנחנו עדיין בדרך. בפירסטנברג נכנסנו למסעדה שבה קבענו פגישה עם דוקטור ליטשקה, מי שהיה מנהל אתר הזיכרון. בנסיעותי לחוץ־לארץ, ובייחוד בביקורי בגרמניה, אני מקפידה שלא לאכול טרף. מין הפגנת הזדהות. אלא שכאן, בפתח ראוונסבריק, הייתי מוכנה לאכול חזיר, אילו יכולתי לאכול בכלל. הייתי אוכלת שינקן לזכר דודי ובני־דודי שהמיתו עצמם באוהלה של תורה, שקיימו קלה כחמורה, שהתפללו שלוש פעמים ביום לאלוהי היהודים, והוא הפנה להם עורף והפקיר אותם לזדון ולאכזריות. הייתי אוכלת אומצת בשר עם גבינה מותכת, לנקום באלוהים את מותן של דודותי ובנות דודי, שהיו סופרות ימי נידה כדין, מפרישות חלה מן העיסה, רצות בשאלה לדיין עם כל כתם על האווז השחוט, וכל שעה פנויה היו קוראות בספר התחינות ובצאנה וראנה – ובשכר זה הושפלו עד עפר, ועונו עד כלות הנשמה. חמש דקות מראוונסבריק, הייתי אוכלת גם גדי מבושל בחלב אמו. במקום זה בלעתי כדור ואליום.

כשעזבנו את המסעדה ראיתי מול דלת הכניסה מפה של האזור, מצוירת ביד, מבליטה בכחול את האגמים ובירוק את היערות, וכותרת מאירת עיניים מציינת כי מדובר במקומות “נופש ובילוי באזור פירסטנברג”. קשה להאמין, אבל ראוונסבריק הופיעה במפה הזאת כמקום נופש ובילוי. עצרתי צחוק פרוע. מה עוד אפשר לעשות נוכח כל כך הרבה אטימות. לכן גם לא הופתעתי כאשר קראתי שאנשי פירסטנברג ביקשו להקים סופרמרקט במתחם המחנה. אבל זה קרה מאוחר יותר, עם בוא הקפיטליזם.

נסענו ב“שדירת האומות” אל אתר המחנה. כאשר הגענו לכניסה, ויצאנו מן המכונית, הושיט לי מנהל האתר את שתי ידיו ואמר בלבביות: “ברוכה הבאה לראוונסבריק”. זה נשמע לי מקאברי. אבל כוונותיו היו בוודאי טובות.

ד"ר ליטשקה הוביל אותי למוזיאון. בחדר הראשון היה דגם של המחנה, וזיהיתי בו את המבנים של מפעלי “סימנס”. ראוונסבריק היה מחנה עבודה שבתחומיו מפעלים שונים – לאריגה, לקליעת נעלי קש, לתפירה ולסריגה. נוסף לזה היו משכירים את האסירות לעבודות חוץ בחקלאות ובתעשייה. הקימו גם שורה של מחנות קטנים יותר ליד מפעלי החימוש שבאזור כדי לספק להם כוח עבודה צמוד, ומחנות משנה אלה היו כפופים לראוונסבריק. בחודשיים האחרונים למלחמה הייתי במחנה משנה כזה, במלכוב. אחת ממפקחות ה־אס.אס הועברה לשם, ואני נשלחתי אתה כסבלית למזוודותיה. התנאים במלכוב היו קלים יותר, ולמזלי השאירו אותי שם. אלמלא כן, ספק אם הייתי שורדת.

עוד ב־1943 הקימו מפעלי “סימנס” בית חרושת בתחומי המחנה הראשי הכשירו עובדות מבין האסירות, ובנו להן ביתני מגורים ליד ביתני המפעל. אבל הביקוש לידיים עובדות היה גדול, ובדרך כלל היו באים לגייס אסירות נוספות מיד אחרי מסדר הבוקר. רבות נדחקו לתור, מפני ש“סימנס” נתנה בצהריים קערת תבשיל חם וטעים. יחסית, כמובן. במחנה לא היה מה לאכול. כשהיתה אפשרות לדבר, דיברו על אוכל. כל הזמן על אוכל. בראוונסבריק למדתי מן האסירות הפולניות את המשפט הראשון שלי בפולנית: “צו פאני בנדזיה גוטובאלה”. בעברית, “מה גברתי תבשל”. לעתים קרובות הן היו מחליפות מתכונים, כאילו עמדו לרשותן מטבח ומצרכים. למדתי שם עוד משפט בפולנית, מין קללה “חודז פאני דו כולרי יאסניי”, בעברית “שתלך גברתי לעזאזל”. עד היום אני תוהה: אם שולחים מישהי לעזאזל, מדוע צריך לעשות זאת בהקפדה אדיבה כזאת על התואר גבות?

מנת המזון במחנה, בימי הצפיפות הנוראה, היתה בבוקר פרוסת לחם של מאה גרם ומשקה חום של תחליף קפה. לא היו לו טעם וריח, אבל הוא היה חם. אותו דבר בערב. בצהריים היתה קערת מרק־מים, שקראתי לו “מרק תלת שכבתי”; למטה היתה שכבת חול, מפני שלא רחצו כהלכה את קליפות תפוזי האדמה או סלק הבהמות, שמהם היה עשוי המרק. השכבה השנייה היתה הקליפות או סלק הבהמות החתוך, והשכבה השלישית היתה מים דלוחים. אפילו הרעב החמור ביותר לא יכול היה להביא אותי לגעת במרק הזה. לכן גם אני נעמדתי בתור לגיוסי “סימנס”. ואז ניגשה אלי אשה בלגית צעירה, אסירה פוליטית לפי המשולש האדום. עד היום הזה, אחרי עשרות שנים, אני יכולה להעלות לנגד עיני את דמותה. היא היתה נמוכת קומה ושברירית מאוד. שערה הכהה, קצרצר כמו של כולנו, היה חלק עם שביל בצד. היו לה עיני שקד שחורות ותווי פנים עדינים. היא לחשה לי בגרמנית במבטא צרפתי כבד, שלא רצוי לתרום למאמץ המלחמתי של היטלר. יצאתי מן השורה, והתביישתי. איך לא חשבתי על זה בעצמי, איך לא חשבו על זה האחרות, איך לא חשבנו על זה אנחנו היהודיות. בראוונסבריק היו הרבה אסירות פוליטיות מבלגיה ומהולנד. הולנדית בשם אאט בראר הנציחה ברישומים עזים את חיי המחנה, והם חלק מן התיעוד הוויזואלי המועט הקיים על המקום הזה.

דוכן קטן במוזיאון ראוונסבריק הציע עלונים וספרים, היתה ביניהם רשימה ביבליוגרפית ובה פרטים על 272 ספרים, קובצי תעודות ועבודות מחקר שהתפרסמו על ראוונסבריק, או על נושא רחב יותר תוך כדי התייחסות בעלת משמעות לראוונסבריק. עיינתי ברשימה הזאת ומצאתי כי ברוב השמות של הספרים, בשפות השונות, מופיעה המלה גיהנום, או תופת. נוכחתי שוב לדעת כמה דל הדמיון זוועה. הלשוני וכמה ענייה היא שפת אנוש בהשוואה לכושר השופע של המצאת מעשי זוועה.

הלכנו מאולם ההקרנה למוזיאון ומשם למשרפה וממנה לאנדרטה. עברנו ליד סמטת המוות, התעכבנו במחסום השער של השטח הצבאי הסגור, היקפנו את החומה. השעות נקפו, וכל אותו זמן בכיתי ושנאתי את העולם. ועם זאת ניסיתי מפעם לפעם לחייך אל מלווי, פן ירגישו מבוכה, או חלילה תחושת אשמה. באורח פרדוקסאלי, אני לא פעם מרחמת על הגרמנים: קל יותר לספר לאנשים צעירים שהוריהם היו קורבנות מלהסביר להם שהוריהם היו רוצחים.

לפני שיצאנו לדרך חזרה לברלין, הלכנו ל“בית התאים”. התאים היו מקום לענישה מיוחדת, שמעטות שרדו ממנה. היום הם משמשים כחדרי זיכרון. כל חדר מוקדש לאסירות ממדינה אחרת. יש מדינות שעיצבו את החדר בעצמן, באמצעות ארגון האסירות שבהן, ויש מדינות שהנהלת אתר הזיכרון עשתה זאת למענן. ספרתי 18 חדרים כאלה. לצרפתיות, לאוסטריות, ליווניות, וכך ללאום אחר לאום. ליהודיות לא היה חדר זיכרון. כאילו לא עונו כאן, לא הועבדו כאן בפרך, ולא מצאו כאן את מותן. כאילו אין צורך לזכור אותן בנפרד, בפני עצמן, כאילו אפשר לכלול אותן בעמים שהקיאו אותן מקרבם.

או אז הבנתי מה הטעם והתכלית בביקור הקשה הזה, בחוויה הזאת המטלטלת ומשתקת בעת ובעונה אחת, מחייה תחושות של אפסות וחוסר אונים, ממרידה נגד אלוהים ואדם. היתה לי בביקור הזה מודעות חריפה הרבה יותר לזוועות שהתרחשו במחנה משהיתה לי בעת שהזוועות האלה עברו עלי, ולרגעים התחרטתי שהבאתי על עצמי את אימת המעמד הזה. אבל חדר הזיכרון שלא היה הציב אתגר: צריך לעשות לתיקון המעוות, לסידור חדר זיכרון גם בשביל האסירות היהודיות. קבר אין להן. שתהיה להן לפחות פינת הנצחה במקום שחדלו להיות.

חזרתי הביתה, וכתבתי מה שכתבתי. ואחרי נסע לראוונסבריק הרב ישראל מאיר לאו, שאמו מצאה שם את מותה. ובינתיים אירעו התפתחויות מהפכניות. נפלה חומת ברלין, והתמוטט המשטר הקומוניסטי בגרמניה המזרחית. פחות מחמישים שנה אחרי תבוסת הרייך השלישי, קמה גרמניה המאוחדת כמעצמה הראשית באירופה.

את מחנה הריכוז ראוונסבריק פינו חיילי הארמיה המשוריינת השנייה באביב 1993, והשטח נמסר לבעלותו של מינהל הרכוש הפדראלי בפוטסדם. הוקמה קרן לאתרי הזיכרון שבמדינת ברנדנבורג, שגם ראוונסבריק נכללת בהם, והקרן מנצחת על תכנון ניצולם ההולם ועיצובם הנאות של השטחים שהתפנו מיחידות הצבא הסובייטי לשעבר.

כמעט מיד אחרי האיחוד הודחו מתפקידיהם המנהלים של אתרי זיכרון במזרח גרמניה. זה היה המחיר ששילמו על שותפותם בהצגה המגמתית של תולדות הרדיפה וההתנגדות בימי הנאצים. בין המודחים האלה היה גם דוקטור ליטשקה. פתחתי בהתכתבות עם מי שנתמנה כממלא מקומו הזמני. משוחרר מתכתיבו של האח הגדול, יכול היה לבשר לי על החלטה עקרונית והכנות מעשיות לסידור חדר זיכרון לאסירות היהודיות של ראוונסבריק. הוא אכן נחנך, באפריל 1992.

במכתב שבו הודיע לי האיש על הקדשת חדר זיכרון ליהודיות, הוא סיפר גם על החלטת ההנהלה לסדר חדר זיכרון גם לנשות סינטי ורומא שהיו אסירות במחנה. נשות סינטי ורומא הן צועניות, אבל ההגדרה צועני נחשבת משום מה לפוגעת, ובגרמניה של ימינו בדרך כלל לא משתמשים בה. למקרא הדברים התביישתי בפני עצמי על שכלל לא עלה על דעתי שמגיע חדר זיכרון גם לאסירות הצועניות. מתברר, כי כשם שאחרים אינם חושבים עלינו, כך אנחנו לא חושבים על אחרים. חדר הזיכרון לנשות סינטי ורומא נחנך במארס 1995.

ביחד עם הלם התמורה ומצוקת האבטלה, צמחו גם תופעות הבריונות של חבורות הניאו־נאצים נגד זרים, וניסיונות לחלל אתרי זיכרון. גם לראוונסבריק נזרק בקבוק תבערה. הדים חזקים יותר עוררה בנייתם של סופרמקט ואולם תצוגה למכוניות במתחם המחנה. פירסטנברג היתה מוקפת משלושה צדדים בחיילי שריון סובייטים, ולא היתה לה שום רזרבה קרקעית לבנייה. מאחר שגם רגישות לא היתה לה, הרי לאחר שהתמוטט המשטר הקומוניסטי, הרשתה העיר ליוזמה הפרטית החדשה לנצל שטח פנוי במתחם המחנה לפיתוח שירותים מסחריים. המחאות וההפגנות של ארגוני האסירות זכו לתהודה אוהדת, הבנייה הופסקה, פורקו המבנים הטרומיים שהספיקו להקים, ומבנה קבוע שנשאר על תלו נמסר כעבור זמן לרשותו של הצלב האדום הגרמני.

בינתיים התמנתה לאתר הזיכרון של מחנה הנשים מנהלת אשה, זיגריד יעקובייט. בניצוחה שוקמו ושוחזרו צריפים ומבנים שהיו בראוונסבריק בימי המלחמה, ומראה המחנה הוחזר במידת מה לקדמותו, לקראת יובל לשחרורו בידי הצבא האדום, בסוף אפריל 1995. לטכסי ציון היובל הזמינה מדינת ברנדנבורג אסירות לשעבר, עם מלווים, ומישראל נסעה לשם קבוצה של 200 נשים, עשרות מהן עם בני זוגן. במקביל הוזמנו גם אסירים לשעבר במחנה זקסנהאוזן הקרוב. מדינת ברנדנבורג אכן עשתה מאמץ ארגוני וכספי ראוי להערכה. לא נסעתי למפגש הגדול. אולי עוד אסע, בלי ההמולה, לראות את תערוכת הקבע שעוצבה בקונצפציה חדשה.

נערכים דיונים כיצד לנצל להנצחה את השטח הפנוי הנותר. ככל הנראה תתקבל הדעה הגורסת שיש להקים שם מקום מפגש לימי עיון. יבנו בוודאי אכסניה נוחה ומשוכללת, כזו שמרחיבה דעת אדם, ואנשים מהרבה ארצות יבואו לומר דברים חכמים בהשראת נוף היערות הנהדרים והאגם הרוגע. בעוד כמה שנים, כאשר יושלם הפרויקט, כבר לא יהיה מי שיספר להם כי ביערות הנהדרים הרוגע. האלה נשים רעבות חטבו עצים בקור מקפיא, ואפרן טמון בקרקעיתו של האגם הרוגע.