ארבע פעמים הייתי בברלין, וארבע פעמים הלכתי לבית ההוא שעל הוואנזה. על החומה המקיפה את הגן, ליד שער הברזל המסורג, היה קבוע שלט מתכת ועליו כתובת בגרמנית: “בבית הזה נערכה בינואר 1942 ועידת ואנזה הידועה לשמצה… לזכרם של היהודים אשר הושמדו בידי הנאצים”.

התהלכתי כמו מהופנטת סביב הבית ובתוכו, מחפשת בו משהו יוצא דופן, משהו שיבדיל אותו מכל הבתים האחרים בעולם, שיסגיר את ייחודו המחליא. אבל הכל היה רגיל בהחלט.

בבית הזה נחתם גורלם של עשרות מבני משפחתי הקרובה, ושל בני הקהילה שגדלתי בה, ושל עוד מיליונים כמותם, והוא בית רגיל, דומה לשאר הבתים מסוגו, לווילות. בשער הזה, שאינו שונה משערי ברזל מסורגים אחרים, נכנסו ויצאו האנשים שבהבל פיהם נחרב עולם שלם. הם נראו כאנשים רגילים, כאנשים שנבראו בצלם אלוהים.

במלאת יובל לוועידת ואנזה, בעשרים בינואר 1992 – ביום שחמישים שנה לפניו התכנסו כאן נציגי השלטון כדי להניח תשתית מינהלית מתואמת ל“פתרון הסופי” של שאלת היהודים – נפתח הבית לייעודו החדש כאתר זיכרון ולימוד לשואה, ראשון במינו בגרמניה.

לא בדיוק מוזיאון. מוזיאונים יהודיים יש לא מעטים. בשני העשורים האחרונים הם הוקמו – ועדיין מוקמים – בזה אחר זה בערי אירופה, במקום היהודים שחיו בהן ושאינם עוד, גיאורג הויברגר, מנהל המוזיאון היהודי בפרנקפורט, אמר לי שעד סוף המאה יהיו בגרמניה בלבד עשרה מוזיאונים יהודיים גדולים, ואין־ספור קטנים.

ברלין הועידה למוזיאון היהודי החדש שלה בניין גרנדיוזי המחובר במעבר תת־קרקעי למוזיאון ההיסטורי העירוני, בתחרות הבינלאומית זכה האדריכל דניאל ליבסקינד, יהודי פולני־ישראלי־אמריקני הגר עכשיו בגרמניה. הקונצפציה המיוחדת שלו משלבת בבניין כולו שטחי ריק, חללים כהים, בחלקם בלתי נגישים, הממחישים את האובדן והחסר. הסנאט של ברלין הקציב 150 מיליוני מארק לבניית המוזיאון היהודי, ואבן הפינה נורתה ביום השנה של הפוגרום הגדול, ב־9 בנובמבר 1992. ב־1995 כבר הוצגו בו תערוכות, עוד לפני שהושלם הבניין. המנהל שמונה למוזיאון היהודי הוא ישראלי, אמנון ברזל.

ברלין מגדילה לעשות בעניין תערוכות ואירועים בנושאים היהודיים. סקר אקראי בינואר 1992 העלה בה את ההיצע כדלקמן: תערוכת ענק על “דפוסים של חיים יהודיים” הציגה את תולדות היהדות בפרספקטיבה היסטורית וגיאוגראפית, גורל והווי ויצירה, בתעודות ובפריטים יקרי ערך אחרים שכונסו מכל העולם על שטח של 4,000 מטרים רבועים. היתה זו התערוכה היהודית הגדולה ביותר שנערכה אי־פעם במקום כלשהו.

באותו זמן ממש, באותה עיר עצמה, התקיימה באקדמיה לאמנויות תערוכה על “איגוד התרבות היהודית” בגרמניה – מוסד שהוקם אחרי שאמנים ויוצרים יהודים נושלו על ידי המשטר הנאצי ממטה לחמם ומסדן יצירתם, ושפעל במשך שמונה שנים (1941–1933) בהבאת תרבות לבני הקהילה היהודית ברחבי גרמניה, החל בהצגות תיאטרון וכלה בתערוכות, הרצאות, קונצרטים, מופעי בידור, הקרנות סרטים והצגות לילדים ולנוער. אפילו אופרות העלו במסגרת הזאת. כל זה תועד לקראת התערוכה, גם בעזרת אמנים שהיו חברי האיגוד ועודם חיים במקומות שונים בעולם.

התיעוד הזה ראה אור גם בספר, וניתן להשיגו בחנויות של רחל סלמנדר במינכן, בברלין ובווינה. החנויות שלה מתמקדות בספרות בעלת עניין יהודי, בקטגוריות השונות. ד"ר רחל סלמנדר, יהודייה עם תחושת שליחות ואישיות כריזמטית, הקימה מפעל ראוי להערכה.

באותו חודש ינואר התקיימה בבניין החברא קדישא של בית הקברות ברלין־וייסנזה תצוגה דוקומנטרית על בתי העלמין היהודיים של ברלין. ואילו במבצר שפנדאו הוצגו במקביל 75 מצבות יהודיות מימי הביניים, בנות 700 ו־150 שנה, שנתגלו בחפירות ארכיאולוגיות במקום.

ב“אתר הנסיך אלברט”, באזור שבו התרכזו בימי הרייך השלישי זרועות הזוועה של המשטר, הגסטאפו והאס־אס והאס־דה, התחדשה באותה עת התערוכה “טופוגראפיה של טרור” על אימי המשטר הנאצי, במבנה שהוקם למטרה זאת מעל מרתפי העינויים של הגסטאפו.

ולכל התערוכות האלה נלוו קטלוגים עשירים וספרות נוספת, מדעית ועממית, ושולבו בהן פעולות תרבות עניפות – הצגות תיאטרון, קונצרטים של חזנות ושל שירי יידיש, כמו גם יצירות של מלחינים יהודיים “קלאסיים”. סופרים יהודים מארצות־הברית, מישראל וממדינות אירופה הוזמנו להשתתף בפסטיבל התרבות הזה. בקולנוע שיוחד לכך הוקרנו סרטים בנושאי יהדות ושואה ונאציזם, וכל זה בנוסף להרצאות ולסימפוזיונים ולימי עיון.

לא בכל שנה מתנהלת פעילות עשירה כזו שתוארה כאן, אבל בכל שנה מציעה ברלין מספר גדול של אירועי תרבות ואומנות בעניינים יהודיים וישראליים. תוכנית עשירה במיוחד, עם הרבה קונצרטים חגיגיים, ערבי קריאה ספרותיים ותערוכות, היתה ב־1995, שנת היובל לסיום המלחמה ושחרור המחנות. באותה שנה נחנך גם גלעד המסמל את פשע שריפת הספרים. הגלעד, בכיכר בֶבל, תוכנן בידי האמן הישראלי מיכה אולמן, שזכה בתחרות הבינלאומית. לפי תוכניתו נבנה אולם ספרייה תת־קרקעי, עם מדפים לעשרים אלף ספרים, מדפים שיישארו ריקים. אין גישה לאולם. אפשר רק לראותו מן הרחוב דרך פתח חסום בזכוכית.

המאמץ האינטלקטואלי והכספי שמושקע בארגון הפעילות העניפה הזאת נאה לעיר שבה היתה לפני עלות היטלר לשלטון הקהילה היהודית הגדולה ביותר בגרמניה, מן הגדולות באירופה. 170 אלף נפש. קהילה פלורליסטית של יהודים מקומיים ושל “אוסטיודן”, מהגרים שבאו אליה ממזרח אירופה החל משנות השמונים של המאה הקודמת; קהילה של שומרי דת ומסורת מכל הזרמים, ובהם זרם רפורמי בולט שקם במאה ה־19; קהילה שהיתה בה גם פעילות ציונית ערה. חרף שיעור התבוללות ניכר, היו ליהדות ברלין מוסדות מפותחים מאוד: עיתונות טובה, בתי הוצאה לאור, ספריות, 22 בתי ספר יסודיים ותיכוניים, 45 מוסדות ללימוד תורה ודת, נוסף לעשרות בתי כנסת, בתי אבות, בתי יתומים, ואיגודים וארגונים לאין ספור לכל שטח של פעילות. היה גם מוזיאון יהודי שבניינו החדש נפתח ימים אחדים לפני עלייתו של היטלר לשלטון.

ברלין היתה לא רק מרכז השלטון והכרך הגדול, אלא גם מוקד של פעילות אינטלקטואלית ואמנותית, מדעית ותרבותית. בעלי כשרונות בכל התחומים נמשכו אליה והתרכזו בה, וביניהם בלטו יהודים. די אם נזכור שבאוכלוסייה הכללית, יהודי גרמניה היוו רק אחוז אחד, ואילו בין חתני פרס נובל הם היו יותר מ־25 אחוזים: מתוך ארבעים גרמנים שקיבלו את הפרס הבינלאומי הזה עד עלייתו של היטלר לשלטון, 11 היו יהודים.

יהדות גרמניה בכלל ויהודי ברלין בפרט הוציאו מתוכם אישים דגולים בכל שטח ושטח, החל בגיבורים הנערצים שניווטו את הבלונים הפורחים ואת המטוסים הראשונים, וכלה במדענים גאונים, דרך הוגי דעות ובכירי כלכלה, וגם יוצרים גדולים בספרות ובאמנות, בעולם המוסיקה, התיאטרון והקולנוע, שמהם העשירו לימים את חיי התרבות בארצות שאליהן נמלטו מפני הנאצים. לשפה הגרמנית לא היו אדונים אמנים גדולים יותר ממשוררים וסופרים ומחזאים ומבקרים יהודים, מהיינריך היינה ולודוויג ברנה ועד קורט טוכולסקי ואלפרד דבלין, ועוד רבים וחשובים, שהתרבות הגרמנית חייבת להם לא רק חוב של כפרה, אלא גם חוב של תודה.

יש על כל אלה ספרות עניפה, אך אפשר שהתיעוד המצמרר ביותר הוא מדריך על ברלין היהודית של פעם, המביא רק נתונים יבשים, עובדות ומספרים וכתובות. דווקא הענייניוּת הנמנעת מהערכות, מתנזרת משמות תואר ומסתפקת במידע ערום, יוצרת תמונה עזה של האובדן ועוצמה מכאיבה של הבנתו.

יותר ממחצית יהודי ברלין, תשעים אלף, הספיקו להימלט ולהגר בשמונה השנים הראשונות של השלטון הנאצי. חמישים וחמישה אלף נרצחו במחנות הריכוז וההשמדה. שבעת אלפים מתו, רובם התאבדו. 1,400 שרדו במחתרת, וכחמשת אלפים בנישואי תערובת. עוד כאלפיים שרדו במחנות.

בין הנמלטים ובין המושמדים כאחד היו ותיקי מלחמה שהתקבצו אל תחת דגלה של גרמניה הקיסרית, מהם שזכו באותות הצטיינות, מהם שנשארו נכים, או ששכלו את יקיריהם בשדות הקרב. בתום מלחמת העולם הראשונה היו בגרמניה רבבות יתומים, אלמנות והורים שכולים של 12 אלף יהודים אשר נפלו למען המולדת בצבא הקיסר. לימים התפרסמו מכתבים מן החזית של חיילים יהודים שלא חזרו ממנה עוד. בפעם הראשונה הופיע כרך של מבחר מכתבים כאלה באמצע שנות השלושים, ודאי כדי להזכיר לרבים את נאמנותם הגרמנית ומסירותם הלאומית של האזרחים היהודים. לשווא. ב־1961 יזם שר ההגנה המערב גרמני, פרנץ יוזף שטראוס, את הוצאתה לאור של מהדורה חדשה, וליווה אותה בהקדמה מרשימה. בעיניו היו המכתבים האלה אזהרה למשרתים בצבאה של גרמניה החדשה מפני שנאה גזעית ודעות קדומות, ומופת לאהבת המולדת, כוח סבל ונאמנות.

המכתבים האלה, מחפירות ומבתי חולים שדה, מעידים בסגנונם שחלפו שלושה דורות מאז הועלו על הנייר, ואף על פי כן הם נוגעים ללב, ורבים משקפים היטב את הזהות היהודית של כותביהם. כמה דוגמאות:

סמל יואכים פרידריך בויטל מתאר תפילה בציבור בחזית ומגדיר אותה כ“מרוממת רוח ונטולת סממנים אורתודוקסיים”: שירת מקהלה, דרשת הרב הצבאי, קריאת פרק מתורגם מהתנ“ך. ולטר הרנשטאדט, גם הוא סמל, מפליג בשבחה של התפילה הרפורמית שערך הרב ד”ר בק בחזית: הוא פתח בתהילים פרק צ“א, ואחר כך נשא דרשה גורפת, והיה שליח ציבור בתפילת שמונה עשרה וקדיש. בתום התפילה התמסרו הכל להרהור חרישי, ולבסוף קרא ד”ר בק תהילים פרק קכ"א ותפילה לשלום הקיסר, וסיים בברכת הכהנים. “היתה זאת שעה נפלאה ובלתי נשכחת.” סמל זיגפריד בר מספר לאשתו כי ביום ראשון היה בתפילת שבת, כי המלחמה גרמה לו לשוב ליהדות במובנה הרוחני, היא מעוררת בו זיכרונות ילדות על בית הכנסת, ומביאה אותו לחפש חברת בני דתו.

שלא כמוהם, רב־טוראי מרטין פייסט מפרנקפורט היה אורתודוקסי. הוא כותב שבליל שבת ניתנה בחפירות פקודה לארוז את התרמילים ולהיערך לקרב, כי מתקפה צרפתית עומדת להיפתח כל רגע. הוא הספיק להתפלל מעריב, ולהרהר במשפחתו היקרה המיסבה באותה עת ליד שולחן השבת. בהמשך מכתבו הוא מתאר את הקרב עם הצרפתים, את הקורבנות הרבים, ומספר כי במוצאי שבת אילתר “הבדלה” עם קפה קר מתוך המימיה במקום יין, פתיל של עששית במקום נר, וטבק של סיגרייה במקום בשמים. “אני שם את מבטחי בקדוש ברוך הוא,” מסיים הלוחם, “הוא ישמרני מכל רע, ויגן עלי מכל פגע, ובעזרתו נתראה בריאים ושלמים.” לא כך קרה.

בצד הנקודה היהודית מזדקרת במכתבים הנקודה הגרמנית, ולא פעם ההשתפכות הפטריוטית שבהם מעלה חיוך מר. יוליוס הולץ מברך את אביו ליום הולדתו, ומבטיח שיוכיח עצמו כגרמני טוב בעל אמונה יהודית, למען כבוד המשפחה. בקרוב, הוא מספר, יקבל דרגת קצונה, ואז יהיה לאביו בן קצין פרוסי. הוא רק מקווה שזה יקרה מבעוד מועד כדי לשמש מתנה ליום ההולדת. ואכן, במברק שאחרי המכתב יכול היה הבן לבשר לאביו על קבלת הקצונה.

אלפרד כהן, מתנדב לתותחנים, מתאר הפצצה צרפתית על יחידתו, ומרחיק כדי קביעה ש“זה לא נורא”: העיקר שהאויב לא הצליח לכבוש אפילו מטר אחד של חפירות, כי אינו מסוגל להתמודד עם אומץ הלב הגרמני ועם כושר ההתמדה הגרמני.

וילהלם פרנקל, הטייס הגרמני הראשון בעל העיטור הגבוה ביותר (“פור־להמריט”), כותב מבית חולים שדה: “בשמחה אדירה קיבלנו כרגע את הידיעה על ניצחונותינו במזרח ובמערב. בזכותם חלף מצב הרוח הקודר שלנו כאן. אני מודה לאלוהים על שזכיתי להיות בימים הקשים ביותר בקו הראשון של המאמץ המלחמתי.”

גם מכס הולצינגר היה טייס, והוא מתנצל בפני הוריו על שהתנדב לחיל: לא להיטות לקרב הדריכה אותו, אלא הדחף לתרום, לעשות יותר מן החובה. עמיתו הטייס סגן יוזף צירנדרפר כותב בצוואתו, “התגייסתי כגרמני כדי להגן על מולדתי. אבל עשיתי זאת גם כיהודי, כדי להשיג את שוויון הזכויות המלא של בני דתי”.

לותר יואל לחם בחזית המזרח, בעיראק, תחת פיקוד המשלחת הגרמנית־פרסית. תפקידו היה לזרוע מוקשים במים, נגד הצבא הבריטי. וכך הוא כותב: “… אמא סבורה שכבר הוכחתי די אומץ לב. מה פירוש אומץ לב? אני חייל. אני מקבל פקודה: האויב עומד לתקוף, תזרע מוקשים. אני זורע מוקשים. האויב תוקף, רואים אותי במים, יורים עלי, אבל מכוונים רע, ולא פוגעים. אני ממשיך להניח את המוקשים לא כדי להוכיח אומץ לב, אלא כדי לבצע את הפקודה. חוץ מזה, מתרגלים גם לשריקת הכדורים. בפעם האחרונה, כשסיימתי להניח את המוקשים, לא יכולתי למנוע מעצמי את התענוג לרדת לחפירות ולכלות תחמושת על הבריטים שהתקרבו כדי 400 מטר. אבל הנסנו אותם…”

המכתבים הם של לוחמים שהיו בין 12 אלף החללים היהודים, אך פרנץ יוזף שטראוס מדגיש בהקדמתו גם את תרומת החוזרים: 35 אלף איש, יותר משליש ממאה אלף המתגייסים היהודים, זכו לצל"שים ולעיטורים. 2,000 היו קצינים, 1,200 רופאים צבאיים. המתנדב הצעיר ביותר בצבא הפרוסי היה יהודי, וראשון המצטיינים בין טייסי הקרב היה יהודי אף הוא.

המולדת הגרמנית גמלה להם גמול רע. בימי הנאצים, שמות היהודים נמחקו מרשימת בעלי העיטורים שהצטיינו בקרב, ואף מרשימת הנופלים. ותיקי המלחמה נרדפו כשאר היהודים, נושלו מעבודתם ומרכושם, נשלחו למחנות ריכוז ונזרקו לתאי הגז.

רבים שניצלו מן האש עזבו את ברלין אחרי המלחמה. איש לא חשב אז שתקום בעיר קהילה חדשה, אבל היא קמה, מונה כרבבה, וגם גדֵלה בהתמדה. כיום כבר יש בה רוב של יהודים מברית המועצות לשעבר, כי ההגבלות על השתקעות בגרמניה אינן חלות על יהודים. הקהילה מתרחבת ומתבססת: ב־1986 פתחה בית ספר יסודי, שהמקום כבר נעשה צר לו. מוקם בשבילו בניין חדש, לפי תכנונו של אדריכל ישראלי, צבי הקר, שזכה בתחרות בינלאומית. בינתיים נפתח גם בית ספר תיכון יהודי.

מרכז הקהילה הוא בבניין גדול וחדיש, עם מסעדה ומועדון ומשרדים ועם הרבה מתקני ביטחון ושמירה. הוא נבנה במה שהיה ברלין המערבית, בפאזאנן שטראסה ליד קורפירסטנדאם, במקום שעמד פעם בית הכנסת הליברלי (רפורמי). אותו בית כנסת, שנבנה ב־1912 וזכה לביקורו של הקיסר וילהלם השני בכבודו ובעצמו, היה מפואר במיוחד. מבחוץ אפיינה אותו עוצמה שיצרו שלוש כיפות ענק, ומבפנים ציין אותו עושר רב של מוזאיקה אמנותית וקישוטים יקרי ערך. ב־9 בנובמבר 1938 פרץ לבניין כוח נאצי, עשה שמות בספרי תורה ובסידורי תפילה, הרס את העוגב, ולבסוף הצית את המבנה כולו. מכבי האש מנעו את התפשטות השריפה לבניינים הסמוכים, מבלי לטרוח לכבותה. עשרים שנה נשארו שרידי בית הכנסת במקומם. אחר כך הוקם שם בית הקהילה החדש.

שלטונות מזרח גרמניה החלו בעבודות שחזור של בית הכנסת הגדול ברחוב אוראניינבורג, שסביבו התרכזו לפני השואה כל מוסדות הקהילה. עבודות השחזור הואצו אחרי נפילת החומה ואיחוד העיר, ועכשיו שוב נוצצים למרחוק עיטוריהן הזהובים של כיפות בית הכנסת, בפאר המחודש של סגנונן המאורי. כיום הוא אתר זיכרון ולא מקום פולחן, וסביבו שוב מתנהלים חיים יהודיים.

בית הכנסת הזה נבנה בשנות השישים של המאה ה־19, ונחנך בנוכחות ראש ממשלת פרוסיה אוטו פון ביסמרק. קצין משטרה אמיץ גירש את הפורעים הנאצים ב“ליל הבדולח” והציל את בית הכנסת מהרס, אלא שהוא נחרב בהפצצה בריטית ב־1943. היום יש במבנה המשוחזר – חלקית – מרכז תיעודי־תרבותי, “צנטרום יודאיקום”, תצוגה מתמדת הממחישה את התפתחות הקהילה היהודית בברלין מאז המאה ה־16 ועד חורבנה.

עוד לפני איחוד העיר נהגה ברלין להזמין כל שנה קבוצת ישראלים שנולדו בה, וכן ילידי ברלין שהיגרו לחלקי תבל אחרים. הם היו אורחי הסנאט של ברלין המערבית – עכשיו של העיר המאוחדת – במסגרת התוכנית של הזמנת “אזרחי העיר שנרדפו ונאלצו להגר”. בפועל, האורחים הם תמיד יהודים, וגם אם נמלטו מהנאצים בילדותם, היום הם קשישים. לכן הם מוזמנים עם מלווה, וברלין מכסה את הוצאות הטיסה, שהות במלון, וכן דמי כיס נדיבים. אוטובוסים צמודים עומדים כל העת לרשות כל קבוצה, להוביל אותה לסיורים, לבילויים ולקבלות פנים הרבות המזומנות לה מטעם אבות העיר. ברלין כבר אירחה במסגרת זאת רבבות איש, ותוכנית אירוח דומה יש גם לערים אחרות בגרמניה.

כמשקיפה במפגש הסוריאליסטי עם עבר שנמחק, התקשיתי להעריך את החוויה של יוצאי גרמניה. הם התחנכו לאיפוק, אינם חושפים רגשות. אחדים אמרו שהם חשים זרות. אחרים לא אמרו דבר. לא נתקלתי אצלם בסימנים חיצוניים של זעזוע נפשי גם כאשר חיפשו את מקום מגוריהם, את בית ההורים. רבים לא מצאו את הבית כי נחרב במלחמה.

גם אלה שמצאו את מגורי ילדותם הפגינו קור רוח. בשבילי, שבקושי יצאתי שפויה מביקור במחוז ילדותי שרוב יהודיו נכחדו, היתה תגובתם מוזרה. היא נראתה לי מוזרה גם בהשוואה לתגובתם של ישראלים יוצאי מרוקו שהתלוויתי אליהם לביקור בארץ שבה נולדו וגדלו. המפגש שלהם עם ערי מוצאם, קזבלנקה ומרקש ופז ורבאט, היה מפגש אמוציונלי מאוד. אצל ה“יֶקים” לא היה ביטוי לרגשות. עם זאת בלטה תופעה מעניינת: האנשים הקשישים האלה, שבארץ מרבים לדבר ביניהם גרמנית, בגרמניה דיברו ביניהם עברית.

הצטרפתי לשיט על הוואנזה. מזג האוויר היה נאה, והם השתרעו בכיסאות נוח על הסיפון העליון של אוניית הטיולים, סעדו את לבם, לגמו בירה, ליקקו גלידה, השתזפו, החליפו זיכרונות. היה להם מדריך כבוד, יו"ר ארגון נרדפי הנאצים בברלין, יהודי שגילה בקיאות בהיסטוריה ובמשמעות התרבותית של כמעט כל אתר שהספינה חלפה בקרבתו. רק את אשר אירע ב־1942 בווילה על הוואנזה לא טרח להזכיר.

למחרת הלכתי לבדי לווילה שעל הוואנזה. ראיתי מבעד לשער המון ילדים משחקים ומתרוצצים בשדירת עצי האורן שבגן. האורנים גבוהים וחסונים, וזה הנוף הנשקף גם אל משתתפי הוועידה מבעד לחלונות המקושתים הגבוהים. הילדים שראיתי מתרוצצים בין האורנים היו תלמידים מרובע המצוקה ניוקלן שהבית בוואנזה הועמד לרשותם כמעון נופש.

באתי לשם גם לפני כן וגם אחרי כן, בניסיון שווא לפענח את הסוד האפל שנצרו קירותיו. גם האח שעליו נשענו היידריך ואייכמן ומילר אחרי שהתפזרו שאר משתתפי הוועידה לא חשף דבר ממה שקלט. והאדמה לא בלעה את הבית הטמא הזה, לא אז ולא עכשיו. ואולי טוב שנשמר, כי משמעותו הקשה, המפלצתית, שייכת לנו, לנו ולהם. הרי מכל עיוותיו האיומים של המשטר הנאצי, מכל הזוועות שהגה וביצע, “הפתרון הסופי” לבעיית היהודים היה הפשע השטני ביותר. והסמל לתוכנית ההשמדה שהוגשמה ביעילות אכזרית הוא בית יפהפה המוקף בגן נהדר על שפת אגם קסום. הווילה שעל הוואנזה.

כחצי שנה לפני שכינס שם אוברגרופנפיהרר ריינהארד היידריך את נציגי זרועות הממשל השונות כדי להניח תשתית ביורוקרטית לביצוע ההשמדה, הטיל עליו רייכסמארשל הרמן גרינג “לעשות את כל ההכנות הדרושות מן הבחינה הארגונית, העניינית והחומרית, לפתרון סופי של השאלה היהודית בתחום ההשפעה הגרמני באירופה.”

ועידת ואנזה לא החליטה על רצח העם היהודי. ההחלטה כבר נתקבלה לפני כן, והרצח כבר התחיל. בעיות מעשיות שהתעוררו תוך כדי ביצוע ההשמדה לובנו בכינוסי מעקב שנערכו אחרי ועידת ואנזה. אבל הוועידה הזאת מסמלת את הצומת ההיסטורי אשר בו כל מנגנון המדינה של גרמניה נעשה לשותף ולמכשיר בהשמדה.

אחרי המלחמה נמצא הפרוטוקול של ועידת ואנזה בארכיון משרד החוץ של הרייך. מצא אותן ד"ר רוברט קמפנר, משפטן יהודי ממנגנון התביעה של בית הדין הצבאי האמריקני לפושעי המלחמה הנאצים. רוברט קמפנר היה יליד גרמניה, בעל עיטור צלב הברזל ממלחמת העולם הראשונה. הוא נמלט מפני רדיפות היטלר לארצות הברית, וחזר לגרמניה עם כוחות הכיבוש האמריקניים כדי להיות לתובע במשפטי נירנברג.

ידוע שאדולף אייכמן הכין שלושים עותקים מהפרוטוקול של ועידת ואנזה, וזה שמצא רוברט קמפנר במשרד החוץ היה מספר 16. לא ידוע מה קרה לעותקים האחרים. קראתי את הפרוטוקול הרבה פעמים. ועדיין, כל פעם שאני מעיינת בו, דמי קופא בעורקי. אי אפשר להבין ואי אפשר להאמין שאנשים דנו בנושא כזה בטבעיות גמורה ובמעשיות יבשה, כאילו דיברו על רישיונות יבוא או על תכנון כבישים, תוך שהם מיטיבים לבם בקוניאק, ונהנים מיפי האכסניה.

למעשה, 15 העמודים של הפרוטוקול הם דיווח חסכני ודל מאוד על מה שהתרחש באותן שעות בצהריים, משתים־עשרה עד שלוש, בחדר האוכל המפואר של הווילה. אנחנו יודעים שכמחצית הזמן הוקדש לדיון, ומחציתו לסעודה. אנחנו יודעים מי השתתף ומה הובא בפני המשתתפים, אבל אדולף אייכמן, שרשם את הפרוטוקול, לא טרח לפרט את דבריהם של המשתתפים. יש לנו השלמות, מעדויות שגבה רוברט קמפנר אחרי שמצא את הפרוטוקול, מארבעה ממשתתפי הוועידה. עדויות אלה נמצאות בארכיון הממשלתי בנירנברג. גם אדולף אייכמן, בחקירתו בירושלים, במשטרה ובבית המשפט, הוסיף אי אלו רשמים לרישומיו. מעדותו בבית המשפט אנחנו יודעים שהיתה להיידריך הפתעה שנעמה לו. ראש משטרת הביטחון ציפה לאי אלו טענות מאנשי המנגנון האזרחי, להסתייגות כלשהי, לספק שיובע ולו מטעמי תועלת. אבל אלה לא באו. העיד אייכמן: “כולם הסכימו ברצון. כולם שמחו לתרום לפתרון הסופי של שאלת היהודים, במיוחד וילהלם שטוקארט, מזכיר המדינה לענייני פנים. היידריך היה רגוע ומרוצה.”

בפתח הישיבה בוואנזה מסר היידריך על מינויו כאחראי לארגון ולביצוע הפתרון הסופי, וסקר בהרחבה את הצעדים שננקטו עד לאותה עת לשחרור העם הגרמני ושטח המחייה שלו מנוכחות יהודים. כמעט בהתנצלות סיפר על ארגון ההגירה, שבינתיים נאסרה, ומסר כי אחרי הסכמתו המוקדמת של הפיהרר באה עתה דרך פתרון נוספת: פינוי היהודים למזרח, כדי להעביר אותם שם בסלילת כבישים – מה שיגרום ל“התמעטות טבעית”. הוא לא הסתיר כי הכוונה לתת “טיפול הולם” לאלה שישרדו, שכן בעלי כושר ההישרדות עלולים לשמש גרעין לבניין עם יהודים חדש.

מלבדו ומלבד אייכמן וקצרנית השתתפו עוד 13 איש, כולם נציגים בכירים של משרדי הממשלה השונים. אף אחד לא ערער על ״הטיפול ההולם". אדרבא, גם הגאולייטר אלפרד מאייר מן המיניסטריון לשטחי המזרח הכבושים, וגם מזכיר המדינה יוזף ביהלר ממשרד המושל הכללי, הוא שלטון הכיבוש בפולין, שניהם בעלי תואר דוקטור, הציעו לבצע את עבודות ההכנה עוד בארצות המוצא, מבלי לגרום לאי שקט באוכלוסייה המקומית.

לפתרון הסופי הביא היידריך בחשבון 11 מיליון יהודים, כמעט מכל אירופה, והוא מנה את מספרם במדינות השונות. עם זאת הדגיש כי בינתיים מדובר שם רק ביהודים לפי הדת, מאחר שברוב המדינות עדיין לא היה קיים סיווג לפי גזע. הוא גם נידב הערכה כי בצרפת הכבושה, ואפילו בצרפת הבלתי כבושה. תפיסת היהודים לא תהווה בעיה. לגבי סלובקיה וקרואטיה יכול היה אס־אס אוברגרופנפיהרר היידריך לדווח כי “השאלות היסודיות כבר הוסדרו”.

ראוי להזכיר את תרומתו של נציג משרד החוץ לדיון על “הפתרון הסופי”, כפי שהיא משתקפת בפרוטוקולים האלה. ובכן, סגן מזכיר המדינה ד"ר מרטין לותר הביע דעתו המלומדת כי בכמה ארצות, כגון ארצות הצפון, עלולים להתעורר קשיים בעת “טיפול מעמיק בבעיה”. על כן עצתו היתה לדחות בתחילה את הפעולה בארצות האלה, שממילא אין בהן יהודים רבים, ולכן הדחייה לא תהיה בגדר הגבלה מהותית. לעומת זאת, אין משרד החוץ רואה קשיים גדולים לגבי דרום־מזרח ומערב אירופה. משרד החוץ צדק. לא היו קשיים גדולים.

עותק מוגדל של הפרוטוקול מונח על השולחן של חדר הדיונים בווילה שעל הוואנזה, שהיא עכשיו אתר זיכרון. הכתובת המדויקת היא בית מספר 56/58 שעל הוואנזה הגדול, כי אגם ואן מתפצל לגדול ולקטן. סביבת הבית של הוועידה נחשבת למיוחסת, ואפשר להשקיף ממנו גם על “אי הטווסים” שבו היתה הווילה של גבלס. בשלב מסוים, כאשר תכננו להרחיב את הבית על הוואנזה, החרימו וילה סמוכה ומגרש סמוך. הם היו שייכים למשפחת אופנהיים היהודית אשר הספיקה להגר. לבסוף הבית לא הורחב.

בנייתו הושלמה ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בעליו, איש עסקים בשם ארנסט מרליה, הפסיד את כל כספו באינפלציה הגדולה, ונאלץ למכור את הבית לאחר שהתעשר באינפלאציה, תעשיין בשם פרידריך מינו. רק מקרה הוא ששניהם בעלי שם צרפתי, אם כי בברלין זה איננו מקרה נדיר. בימיה הטובים העיר היתה סובלנית ונתנה מקלט לפליטים רבים, ביניהם להוגנוטים שצאצאיהם שמרו על שמות המשפחה הצרפתיים.

ב־1939 גם פרידריך מינו נאלץ למכור את הבית, והיידריך קנה אותו. זמן רב האמינו כי היתה למינו אשה יהודייה, ולכן נאלץ למכור. אין לזה יסוד. “אפשר לומר שההיפך הוא נכון,” סיפר לי וולף קייזר מצוות אתר הזיכרון, “הוא היה אוהד גדול של הפאשיסטים.” אלא שהסתבך בפלילים, במעילות גדולות, הועמד לדין ונדון לקנס גבוה ולמאסר. היידריך שלט אז בקרן שהוא עצמו הקים ושנועדה לרווחת אנשי משטרת הביטחון ובני משפחותיהם, קרן נורדהאב. היידריך תמרן בה כרצונו, וכנראה שם עין על הבית בשביל עצמו.

החוקר יוהנס טוכל, שפרסם בסוף 1992 ספר על תולדות הבית שעל הוואנזה, חושף בו את הסיפור המלא של קרן נורדהאב. סיפור הקרן זורק אור לא רק על האידיאולוגיה והעוצמה האדירה של ה־אס.אס, אלא גם על השחיתות הרבה ששררה בו.

אחרי רצח היידריך מכרה הקרן את הבית על הוואנזה לממשלת הרייך, שהמשיכה לקיימו לרווחת אנשי משטרת הביטחון והמשטרה בכלל, על רמה גבוהה מאוד. בית ההארחה הציע לינה, שרות וארוחת בוקר בחמישה מארק ליום, כאשר לרשות האורחים עמדו חדר חברה, חדר מוסיקה, חדר ביליארד, גן חורף, ומטבח משובח עם מבחר יינות.

בגמר המלחמה נכנסו לגור שם קצינים של הצבא האדום, עם הסוסים, כפי שאומרות נשמות טובות בברלין. כעבור כשלושה חודשים, לאחר החלוקה הבין מעצמתית של העיר, נהפך המקום למועדון קצינים של צבא הכיבוש האמריקני. אחרי זמן קצר מסרו אותו האמריקנים לידי המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הגרמנית, ששיכנה בו מכון על שם אחד ממייסדיה, אוגוסט בבל. בגלגולו הלפני אחרון הפך הבית למעון נופש של ילדי נויקלן.

במשך שנים הציעה קבוצה של היסטוריונים, פילוסופים ואנשי כמורה לסנאט של ברלין להקים מרכז זיכרון לשואה בבית שבו הונח היסוד הביורוקרטי לביצועה. ואכן, ביום שבו מלאו ארבעים וחמש שנים לוועידת ואנזה, הוחלט לספק אכסניה חילופית למעון הנופש כדי לפנות את הבית ההיסטורי למטרה ההולמת אותו.

הבית על הוואנזה החליף את בעליו בפעם התשיעית, והפעם זה הפתרון הסופי לייעודו. השאיפה בו עכשיו היא להפיץ את ידיעת השואה ולקחיה, ועל ידי כך להקנות גם השכלה פוליטית אנטיפאשיסטית. במסמך הראשון של הגדרה עצמית ציין צוות המייסדים כי בירושלים ובוושינגטון כבר יש אתרים מרכזיים לזכר השואה, והבהיר: “האתר שלנו שונה מאלה. כי האתר שלנו הוא בארץ הרוצחים.”

ואין מה להוסיף על כך.