ביקור קצר בארגנטינה, בתום ועידה בבואנוס איירס, התלבטתי בין קפיצה לאיגואסו לבין סיור בזק במוזסוויל. אמרו לי כי שמורת הטבע באיגואסו היא מן האתרים היפים בעולם, עם מפלי מים “שלעומתם מפלי ניאגרה הם כברז דולף”. חוויה בלתי נשכחת, הבטיחו. מוזסוויל, לעומת זאת, איננה מוזכרת בשום מדריך תיירות, אפילו לא בציון צנוע. היא מושבה, כפר גדול או עיירה קטנה. כל ייחודה בייחוס היהודי שלה, כפי שמעיד עליה גם שמה. בחרתי במוזסוויל.

מייסדיה קראו לה “קריית משה” על שם משה רבנו, ולא על שם כל משה אחר, גיבור או נדבן. בספרדית ארגנטינאית מבטאים את שמה מויזס־ויז’ה. מוזסוויל הייתה מקום ראשון בעולם של אוטונומיה יהודית, או משהו המתקרב לכך. היא “אם המושבות” בארגנטינה, ראשית וסמל לניסוי ההיסטורי של מפעל ההתיישבות היהודית בדרום אמריקה.

הניסוי הזה, פרי יוזמתו והשקעתו הכספית של הברון מוריס דה־הירש, באמצעות יק"א, נחשב בעיני רבים לטעות היסטורית. ואכן, אם נעמת את המציאות העכשווית בישראל ובארגנטינה עם החזון של תיאודור הרצל מזה ושל הברון הירש מזה, נמצא כמובן שהאחד עמד במבחן ההגשמה, והאחר נכשל בו.

כמעט עשור לפני הקונגרס הציוני הראשון חלם הברון הירש על פתרון למצוקתם הנוראה של מיליוני יהודים ברוסיה הצארית. הוא ראה את הפתרון בפרודוקטיביזציה באמצעות חקלאות בשטחי הענק הריקים של ארגנטינה, תוך שמירת הייחוד היהודי וחתירה לאוטונומיה. לשם כך יסד את יק"א (“חברה להתיישבות יהודית”), והעמיד לרשותה הון עתק. הוא לא גייס עזרה כספית מאחרים, לא ערך מגביות ולא ביקש הלוואות, אלא נתן מכספו שלו, רכש בו מיליוני דונמים, הקים עשרות “קולוניות”, והושיב יהודים על האדמה.

אם כיום לא נשאר מן המפעל הזה כמעט ולא כלום, אין זה סותר בהכרח את חשיבותו ההיסטורית. זה היה מפעל חיובי מאוד, שעם היותו מצומצם יחסית, פתח שערים רחבים לפליטים יהודים בגלי הגירה רבים. לדעת החוקר חיים אבני, ההגירה ההמונית של פליטים יהודים לאמריקה הדרומית לא היתה מתאפשרת בלי התשתית של מפעל ההתיישבות של יק"א.

במוזסוויל, ספינת הדגל של ההתיישבות הזאת, היו בתקופת השיא שלה 12 אלף יהודים, ומספר זעום של נוצרים. כיום נשארו בה רק 620 יהודים. באוכלוסייה של כ־2,800. הסמל לשינוי דרסטי זה הוא הכנסייה שהוקמה בעיירה: בשבעים שנותיה הראשונות לא היתה במוזסוויל כנסייה.

מספרם של יוצאי מוזסוויל בישראל אינו נופל ממספר אלה שנשארו שם. משה יוסקוביץ, ממייסדי ניר צבי (על שם הברון הירש), הרכיב רשימה של יותר ממאתיים משפחות כאלה בארץ, והתברר שאיננה מלאה, מעדכנים אותה. במונחים יחסיים, לפי מספר היהודים שחיו בה, סיפקה מוזסוויל לישראל עלייה בשיעור גבוה מאוד, וחלקה הנכבד עלייה חלוצית. קשה לקרוא לזה טעות היסטורית.

לא חשבתי על כל אלה, והרבה מזה גם לא ידעתי, כאשר התחיל רומן האהבה שלי עם מוזסוויל, ביום סיור בה. הרומן הזה נמשך עם שובי לארץ, ולמעשה עד היום הזה. הוא הסתייע בחומר שהבאתי משם, בכרכי מחקריו של חיים אבני, ובהרבה שיחות. ביקרתי בארכיון מוזסוויל שבקיבוץ מפלסים, והיתה שם פגישה מרגשת עם עשרות מחברי הקיבוץ שהם יוצאי מוזסוויל. רשמים נוספים עלו מזכרונותיו של ברוך (בוקל) רזניק על מוזסוויל “שלו”, ומסרטי וידיאו על חגיגות המאה של העיירה. היתה לי גם הזדמנות להיות נוכחת בכינוס השנתי של המוזסווילאים הישראלים: הם נפגשים בכל שבת שלישית של חודש מאי ביער בן שמן.

זהו שבט של אנשים חמי לב, אוהבים את כור מחצבתם, אוהבים זה את זה, ואוהבים את הארץ. הם קיבלו חינוך ציוני וחלוצי, וחיים על פי החינוך שלהם. כל אלה תכונות משותפות להם, ואומרים שהמשותף רב מזה. למשל, כתב היד העברי שלהם: כל מי שלמדו בבית ספר במוזסוויל כותבים אותיות עגולות, כי למדו לכתוב במחברות משבצות, כל אות במשבצת.

הסיור במוזסוויל התקיים בשבת. הוא כלל את בית העירייה, שראשה הוא יהודי, ואת “מוטואה”, קואופרטיב מודרני בנוסח “המשביר המרכזי”, אחד המוסדות ששרדו מן התשתית הקואופרטיבית של ההתיישבות היהודית. הנהגתו יהודית גם עכשיו. אפילו הבנק המקומי הוא יהודי, כפי שמעיד שמו “בנקו קומרציאל אישראליטה”. הוא נוסד כאן, במושבה היהודית, אבל כיום מרכזו הגדול בעיר רוסאריו, ובמוזסוויל נשאר רק סניף צנוע.

היינו גם בבתי הכנסת, ולהבדיל, במועדון הספורט; פתחו את בית הספר “יהדות” ואת בית התרבות “קדימה”. פעם היו נואמים בו השליחים מארץ ישראל, וחשובי הסופרים ביידיש שבאו מארצות הברית, ושחקני יידיש מהוללים היו מופיעים על במתו. יש בו גם אולם ספרייה מלא וגדוש: 15 אלף ספרים, גם בעברית ובספרדית אבל בעיקר ביידיש. איש אינו קורא אותם, כי כבר לא משתמשים בספרייה הזאת. יש חדשה יותר, על שם הברון הירש.

לבית הקברות לא יכולנו להיכנס, כי אסור לפתוח אותו בשבת. טמונים בו גם 61 ילדים שמתו בגלל תנאי רעב ומחסור. היו אלה ילדי הראשונים שהגיעו לחופי ארגנטינה מפודוליה, דרך גרמניה, באונייה “וזר”, עוד לפני שהברון הירש התחיל במפעלו. על סמך חוזה עם בעל האדמות פלאסיוס הם נדדו למקום המרוחק מבואנוס איירס כ־600 קילומטרים, כדי למצוא את עצמם בשממה מוחלטת. חסרי כל. כעבור זמן, תקופה של מצוקה וסבל ושכול, באה יק"א ואימצה אותם. פלאסיוס הוא עכשיו יישוב קטן קרוב למוזסוויל, שמגיע לו אזכור בפרקי האיכה של תולדות ישראל.

מבעד לגדר של בית הקברות הנעול אפשר היה לזהות את מצבתו של פנחס גלאסברג. שעה לפני כן השם הזה לא היה אומר לי דבר, אך בבית העירייה ראיתי ספר, יומן בכתב ידו של גלאסברג, בעברית, ובו טרח לרשום לידות ונישואים ופטירות, רכישות קרקע וסימוני בהמות. כיום זה פנקס קהילה מוכר רשמית. וכך כתוב בו, למשל:

“…אצל שלמה בן נתנאל שרגוביץ נולד בן בשעה 11 בבוקר, ושמו נתנאל. שם אמו של הבן גולדה בת יצחק הוכמן, ושם אמה של היולדת בלומה, ושם אמו של אבי הבן חנה. והמוהל היה השו”ב אהרון גולדמן."

או: “…אצל יצחק בן שלום טיסנבאום נולדה בת בשעה 4 בלילה, ושמה שיינדל, ושם אמה של הבת בת־שבע בת מרדכי יחיאל פישר…”.

וכך עמוד אחרי עמוד, ספר שלם. היה משהו מריח ההיסטוריה בדפיו המצהיבים שמראשית המאה, היסטוריה קטנה של אנשים שיכלו להיות הסבים והסבתות שלנו. הרגשתי קרבה רבה לאותו גלאסברג שלא הכרתי, לאיש הזה שחי בתנאים קשים כל כך, וטרח לערוך מעין מרשם אוכלוסין במקום שלא היה מי שיעשה כן.

כאשר סיפרתי על תחושתי זאת בפגישה בקיבוץ מפלסים, קמה חברה ואמרה: “אני הנינה של פנחס גלאסברג”. שמה מרי לוויסמן־קופרשטיין.

מבואנוס איירס טסתי עם צביה שוכמן לסנטה־פה, טיסה של כשעה. המהגרים היהודים ממזרח אירופה עשו את המרחקים האלה בדרך־לא־דרך, במשך ימים רבים, עם נשים הרות ועם ילדים קטנים, אחרי תלאות של חציית האוקיינוס באוניות צפופות, שגם אליהן הגיעו מעיירותיהם בקשיים רבים. ואחרי כל אלה לא מצאו אלא שממה.

כיום יש בארגנטינה יותר ממאה קהילות יהודיות. החדשה והקטנה שבהן, של משפחות בודדות, היא באוסואייה, קרוב לקוטב, והיא הקהילה היהודית הדרומית ביותר בעולם. לחינוך היהודי בארגנטינה אין דומה בתפוצות: רשת מפותחת של בתי ספר, רובם חילוניים וציוניים, בהכוונה מרכזית, עם סמינרים למורים, ספרי לימוד המוצאים במקום ומרכזייה פדגוגית. הרשת מקיפה יותר משתי רבבות תלמידים. בבית הספר “שלום עליכם” בלבד, בבואנוס איירס, יש 2,700 תלמידים וכמעט 500 מורים.

צביה, שהיא עובדת בכירה במרכז החינוך היהודי, סיפרה בדרך על ילדותה בברלין. חלף זמן עד שקלטתי כי ברלין זאת לא היתה בירת גרמניה, אלא נקודת התיישבות קרוב למוזסוויל. בימים ההם המתיישבים היהודים היו גרים ב“שדות”, כפי שהם אומרים, בריכוזים של משפחות אחרות. לכן, כאשר מדברים על מוזסוויל של פעם, מדברים למעשה על שורה של נקודות יישוב יהודיות שסביבה – מוצ’ניק וצדוק כהן, וירחיניה וקאפיווארה, מניגוטס וביאליסטוק, ואוולברג ופלאסיוס, ועוד אחרות.

מצד אמה, צביה היא דור חמישי בהתיישבות יהודית בארגנטינה. מצד אביה, דור שלישי. לעת זקנתם, הוריה חיו במוזסוויל בתנאים נוחים, בבית יפה מוקף גינה, מצויד בכל אביזרי האלקטרוניקה, עם עוזרת בית צמודה. אבל כאשר נישאו, ועד שגידלו את בנותיהם, חייהם היו קשים מאוד, חיי עבודה מפרכת וצנע חמור. כבן של מתיישב שנשא אשה, קיבל אביה של צביה שוכמן אדמה מיק"א – כאלף דונם קרקע בתולה בשטח שומם. שום דבר זולת הקרקע בני הדור השני לא קיבלו, בניגוד למתיישבים מדור ראשון שזכו (אם כי רק בגלי ההגירה המאוחרים יותר שבאו בעיקר מליטא) גם בכלי עבודה ובבהמות עבודה.

לבנים “ייביש” לא נתן. שוב ושוב שמעתי את המלה ייביש, שמשמעותה פוענחה כשיבוש של יק“א: המתיישבים קיצרו את השם של יק”א (Jewish Colonization Association) ומכיוון שלא ידעו אנגלית, ג’ואיש נהפך לייביש. היו להם הרבה טענות על השרירות והקשיחות של “פקידות הברון”.

מסנטה־פה למוזסוויל, מרחק של מאתיים קילומטרים, נסענו במונית של מנואל ליאון מניס, מנדל לייבל ביידיש, איש מוזסוויל. הוא סיפר כי ביקר בישראל כאשר אחותו הגרה בטקסאס ערכה לבנה בר־מצווה בארץ. שני אחים, משני קצות תבל, עושים את השמחה המשפחתית בישראל.

נסענו כל הזמן בשטח מישורי. מימין ומשמאל רק פרות ופרות. הן רועות בשטחים מגודרים משני צדי הכביש, בחלקם מרעה זרוע ובחלקם מרעה טבעי. פעם אחרי פעם נראות מעין טחנות רוח, וצביה מסבירה שאלה “מולינו”, משאבות מים המופעלת על ידי רוח, להשקיית הבהמות. רוב הפרות לבנות שחורות, גזע הולנדי. צביה בקיאה בבקר, כי לשוכמנים עדיין יש שטחי מרעה.

היהודים שנשארה להם זיקה לחקלאות הם גאנאדרוס, מגדלי בקר. גאנאדרוס מפעילי הקהילה במוזסוויל דחו ממש בבוז את הנחתי ששוב אין יהודים שהם חקלאים עובדים. הם סיפרו כי “אתמול לא ירדנו מן הסוס במשך כל היום.” באותו יום חיסנו את הבקר.

מוזסוויל היא עיירה שלווה ירוקה מאוד. הרבה עצים. עצי אזדרכת, הסבירה צביה לשם הביטחון. מפתיע לשמוע אשה מקומית, במרחק 14 אלף קילומטר מישראל, מגדירה עצים בעברית. היא רכשה את השפה בסמינר למורים על שם דרזנין במוזסוויל, וביקרה פעמים אחדות בארץ. יש לה שתי אחיות בבאר שבע, וזה ממש דגם: לכל אנשי מוזסוויל יש בישראל בני משפחה מדרגה ראשונה.

היה יום שמש סתווי. אמנם זה היה בחודש מאי, אבל הרי בארגנטינה הכל הפוך. כשאצלנו חורף, אצלם קיץ, והחופש הגדול הוא בחודשים דצמבר־ינואר.

אצלם האקלים החם הוא בצפון, ואילו הדרום שלהם קר מאוד. בכל העולם אומרים האלו, ובארגנטינה אומרים אולה. אפילו את טבעת הנישואים הם עונדים על היד “ההפוכה”.

בסמינר למורים פגשנו את מנהלת הסמינר, את מנהלת בית הספר “יהדות”. ואחדים מפעילי הקהילה. רק כמה מן הנוכחים במפגש ידעו עברית, וכדי ליצור שפה משותפת לכולם, הפכתי את הגרמנית שלי ליידיש עקומה. מהר מאוד התגלה שגם האחרים עושים אותו דבר, ואז עברנו כולנו לגרמנית. יוצאי גרמניה, פליטי המשטר הנאצי, היו המהגרים האחרונים למוזסוויל, וכיום בניהם הם השיכבה הדומננטית בין היהודים שנשארו בה.

שתינו מאטה, תה של צמחים מקומיים, שלוגמים אותו בצינורית. חיסלנו גם גביעים של ריבת חלב, דולצ’ה־דה־לצ’ה. ובינתיים הצטרפו אלינו תלמידי הסמינר, בנות ובנים. גבי ומרים, אליעזר וגרשון, יונה וחנה ועוד יונה. פיתחנו שיחה בעברית, בין השאר על הגיוס לצבא שנערך שם בהגרלה, ועל תוכניותיהם לעתיד. באותו שלב, הרוב אכן התכוננו ללמד.

הסמינר במוזסוויל נוסד על ידי המורה יוסף דרזנין, איש שהרביץ תורה בעברית, ורק בעברית, ולימד את שירי רחל בקונצרטינה. בוגרות הסמינר ובוגריו מפיצים חינוך עברי בכל דרום אמריקה, גם במקומות נידחים, ומהם נעשו מורים ומחנכים ומנהלי בתי ספר גם בישראל. הבוגרים בישראל מילאו את משאלתו של המורה הנערץ והעלו עצמותיו ארצה. הוא קבור במפלסים.

עיקר חיי המושבה התרכז בכיכר הגדולה שבה מוצב פסל המשחרר סן מרטן. גם פסל הברון הירש איננו רחוק. בכיכר הזאת נערכו החגיגות כאשר הוכרזה עצמאות מדינת ישראל, והכיכר הזאת היתה מקום מפגש לתנועת הנוער הציוני – והתנועה שם היתה “דרור”.

מאותם הימים יש רק תצלומים. אבל מחגיגות המאה של מוזסוויל, ב־1989, יש גם קלטות וידיאו. יוצאי העיירה באו מכל קצות תבל, רבים גם מישראל, לשלושה ימים של אירועים רודפים זה את זה. היו טקסים ונאומים ותפילה חגיגית, ונשף עם שירים עבריים וריקודים סוערים ופגישות נרגשות. והיו מקהלות ולהקות זמר וזמרת אופרה, ובין השאר הושמע ההימנון של מוזסוויל “גאוות ארגנטינה”, ביידיש. ובאולם “קדימה” הוצג מחזה שנכתב להזדמנות הזאת, על חיי המהגרים הראשונים, וחשוב מכל, נחנך מוזיאון חדש על תולדות “אם המושבות”, בבניין הדואר הישן בלב העיירה.

לא פחות מ־6,000 איש סעדו באוהל הענק שהוקם לצורך האירוע המרכזי. דגלי ישראל וארגנטינה התנוססו בראש תהלוכה נוסטלגית שבה הוצעדו כלי העבודה מזמנים עברו, מחרשות יד ומקצרות פשוטות ו“צ’אטה” ו“סולקי” (עגלות שטוחות ועגלות נוסעים); וגאוצ’וס יהודים רכבו בתהלוכה על סוסיהם, כמו בימים ההם, כאשר היו לובשים מכנסי בומבאצ’אס, נועלים בוטאס או אלפרגאטאס – נעלי בד עם סוליות חבל – ובחגורה מאחור סכין. גאוצ’וס מן השטעטל.

הם אכן העתיקו את השטעטל המזרח אירופי למרחבי ארגנטינה, המהגרים היהודים שהפכו שם לחקלאים, נאבקים בשיטפונות, בבצורת, בארבה, שוב ושוב מתחילים הכל מהתחלה, וכובשים את האדמה. הם היו שומרי מצוות, אבל מה שנתן למוזסוויל את אופייה היהודי היה המרכיב הלאומי, לא הדתי. הוויכוחים הגדולים של אנשי המושבה היו בין הציונים לבין מתנגדיהם ה“ייבסקים”, שראו את פתרון הבעיה היהודית במסגרת מהפכה חברתית סוציאליסטית.

הציונים במוזסוויל היו רובם ככולם אנשי תנועת העבודה. אומרים כי בכל תולדות העיירה היה בה רוויזיוניסט אחד ויחיד, מוכר הפחם, וכמה ציונים כללים שהיו פעילים בעיקר ערב הקונגרסים, במכירת שקלים. היום גם צאצאי הייבסקים, מתנגדי הציונות, נמצאים בישראל.

פעם קראו למוזסוויל “ירושלים ד’ארגנטינה”, היא רחשה פעילות יהודית, ולמעשה רק פעילות יהודית; היה בה עיתון יומי ביידיש, ומוסדות יהודיים לכל עניין. לא נשאר מזה אלא צל. שוב אין די יהודים להתפלל בשני בתי הכנסת שנותרו בעיירה, וגם לא רצים לשחרית־מנחה־מעריב. אנשים במוזסוויל של ימינו אינם דתיים, והוא הדין לגבי רוב יוצאי העיירה. עובדה שבחגיגות המאה היו קילומטרים של שפודי בשר, ולאוו דווקא בהכשר בד"ץ. למעטים המעוניינים בכשרות, הביאו אוכל מוכן מבואנוס איירס. בבתי הכנסת במוזסוויל משתמשים בעיקר בשבתות ובחגים, וגם זה לסירוגין, פעם באחד ופעם באחר, כדי שלא יתדרדרו. אבל בית הספר “יהדות” הוא בבניין חי ורוחש פעילות. ברושם ראשון, הוא נראה כמו בית ספר בישראל. בריסטולים עם כתובות עבריות בכיתות ובפרוזדורים, חגים, שירים, פסוקים.

את בית הספר הזה ייסד נח קצוביץ‘, דמות אגדית במוזסוויל. הוא היה מן המתיישבים הליטאים, ויצא פעמיים לאירופה להביא מהגרים חדשים למושבה. הוא גם תיעד את ראשית תולדותיה, בספר ביידיש. אבל הוא ידע עברית היטב, אומר נכדו, יצחק קצוביץ’ ממושב בית חרות. והרי הוא עוד דוגמה לאותה תופעה: הדרך ממוזסוויל הוליכה לישראל. למעשה, דעיכתה כעיירה יהודית התחילה עם הקמתה של מדינת ישראל. סיבה חיובית לדעיכה.

בבית השוכמנים סיפרה אמא שוכמן על הימים ההם, כאשר גויים מקומיים ידעו לדבר יידיש כאילו גם הם היו יוצאי ליטא. ואחד, טראנזיטו אלווארז היה שמו, ידע אפילו לעשות קידוש, והיו מכנים אותו משה. שאלתי אם יש עדיין בעיירה נוצרים דוברי יידיש, והיא השיבה: “היום הילדים שלנו אינם יודעים עוד יידיש, אז איך יידעו הגויים?” אבל עדיין יש שיעורי יידיש בבית הספר היהודי במוזסוויל, שעתיים עד שלוש שעות בשבוע.

ספק אם הילדים הלומדים עכשיו בבית הספר הזה יישארו בעיירה לאחר שיגדלו. אי אפשר לעצור את תהליך העזיבה. קשה לבלום גם את תהליך ההתבוללות, את נישואי התערובת. בגן הילדים היהודי של מוזסוויל כמעט מחצית הזאטוטים הם מנישואים מעורבים. עם כל ההשפעה שיש למיעוט היהודי במוזסוויל, הוא מיעוט הולך וקטן שסופו להיעלם. כי אחרי ככלות הכל, מוזסוויל היתה טעות היסטורית. אלא שבזכות תרומתה לקליטת ההגירה היהודית, ובזכות תרומתה לבניית המדינה היהודית – היא טעות היסטורית שתיזכר לטוב בתולדות עם ישראל.