בית הכנסת העתיק בקורדובה, או מה שנותר ממנו, הוא בעצם רק חדר קטן, ועל אף היופי העדין של שרידי קישוטיו הוא אכזבה לתיירים. הם מציצים ועוזבים. מי שמשתהה בו הוא מן הסתם יהודי, ואולי תוהה כמוני מי היה יצחק בן הגביר אברם שהקים את בית התפילה הזה והנציח את עצמו בכתובת כבונה “מקדש מעט למען תשכון לבטח ירושלים”.

כיום בית הכנסת הוא אתר היסטורי. לא כך הרגשתי בו. האותיות שהשתמרו על הקיר זהות לאלה שבהן אני כותבת. גורל האנשים שהתפללו כאן היה כגורל שפקד מתפללים שהכרתי בילדותי. הזמן כמו עצר מלכת, ומאות שנים היו כלא היו. כאילו אין מחיצה בין ימי הביניים לסף המאה ה-21.

שעה קלה לפני כן עדיין הייתי תיירת. ביחד עם המוני תיירים התהלכתי בהיכל העצום של המסגד העתיק בקורדובה, וכמוהם התרשמתי מן ההישג הארכיטקטוני האדיר של מבוך העמודים והקשתות. אי אפשר שלא להתפעל מכוח היצירה שמצא כאן ביטוי מהמם, מעוצמת ממדים מַשְׁרֵי יראה, מעושר הקישוטים מעשי אמנות ומלאכת מחשבת, ומן השלמות האסתטית הכוללת.

איך יכול בית כנסת קטן, צנוע מלכתחילה והרוס בחלקו, להתחרות על חסדי התייר עם המסגד המונומנטלי הזה? זה אפשרי רק אם התייר חש עצמו כעולה רגל, אם הקליטה שלו עוברת מתחום החשיבה לתחום הרגש. כך קרה לזוג הצעיר מווינה שעשה את ירח הדבש בשמש הספרדית, והם סיפרו לי שהיה זה ביקורו השלישי של הבעל בבית כנסת כלשהו: הפעם הראשונה היתה בטקס הבר-מצווה שלו, השנייה בעת החופה שלהם, והפעם בחיפוש שורשים.

יצחק בן הגביר אברם בנה את בית הכנסת בתחילת המאה ה־14, וממילא אין הוא מסמל אותה קורדובה שהיתה פעם המרכז הרוחני של יהדות ספרד והמושכת בעבותות את המודעים לייחודה המופלא של יהדות זאת בתקופת פריחתה. לא נשאר ולא כלום מקורדובה של תור הזהב שמתוכה עלו ודרכו כוכבים זוהרים בשמי ישראל – הוגי דעות, מדענים, מדינאים, חוקרי לשון ומשוררים שהחיו את השפה המקראית, ותרומתם לעברית החיה עולה על כל מה שהעניקה לה תפוצה יהודית כלשהי בזמן כלשהו.

קורדובה בת ימינו גאה בבן העיר מימונידס, הלא הוא הרמב“ם. ב־1985, במלאת 850 שנים להולדתו, היתה בה סביב משנתו פעילות אקדמית רבה, בכינוסים ובסמינריונים. גם יובל שנים לפני כן, בשנת 1935, ציינה העיר את יום הולדתו ה-800 של הרמב”ם, בחסותו של נשיא ספרד אז, אלקאלה זאמורה. כעדות נוספת לגאווה, אפשר למצוא ברובע העתיק כיכר רמב“ם, רחוב רמב”ם ובית רמב“ם ופסל רמב”ם – בכיכר טבריה –ואפילו מלון רמב"ם. אבל את העיר שבה נולד אי אפשר למצוא עוד.

כמעט אין במה להיאחז בחיפושים אחרי קורדובה של חסדאי אבן שפרוט, האיש שהתכתב עם יוסף מלך הכוזרים, יהודי שוחר תורה ותרבות, שר בכיר בחצר השליטים האומיים בשיא כוחם בספרד. יש אמנם חוקרים המטילים ספק באותנטיות של האיגרות, אבל יהודה הלוי לא פקפק בה. אגב, גם יהודה הלוי, יליד טולדו, עשה פרק מחייו בקורדובה, שקראה רחוב על שמו.

אין עוד זכר לקורדובה של מנחם בן סרוק, שחיבר כאן מילון לעברית וכתב כאן את שירי החול העבריים הראשונים, ושל יריבו הדגול דונש בן לברט, ולא לקורדובה שבה נולד והתחנך שמואל הנגיד, ספרא וסיפא, מדינאי בעל השפעה שלא היתה כמוה לשום יהודי מאז חרבה ממלכת יהודה ועד לחידוש ריבונות ישראל.

אך החודריה, רובע היהודים, גם אם נבנה מחדש הרבה דורות אחרי גירושם, שמר על המבנה הקודם שלו. רחובותיו מרוצפי האבן צרים כל כך שצריך לצעוד בהם בטור עורפי, וכאילו משרים עליך משהו מן האווירה שלפני אלף שנים, כאשר היתה כאן קהילה יהודית גם מעורה בסביבתה וגם גאה במורשתה, ככל היהדות בספרד המוסלמית בתקופת השגשוג והיצירה שלימים יגדירוה כתור הזהב.

תור הזהב לא נתן לי מנוח. תהיתי על הדו־קיום הפורה הזה של היהדות והאסלאם, הרהרתי בפרץ היצירה באווירת הסובלנות, שוחחתי עם חוקרים, קראתי היסטוריה של התקופה ומן השירה המיוחדת שלה, ותוך כדי כך אבד לי הביטחון העצמי האשכנזי שלי.

איך זה שבכל תולדות הגולה על פזורותיה לא הגיעו יהודים גאים ביהדותם להשפעה כה רבה בענייני ממלכה כפי שהגיעו בספרד של האסלאם? האם יש לכך לקח לימינו, או רק משמעות היסטורית היפה לשעתה ולנסיבותיה? איך זה שיהודי ספרד הגיעו, במושגים של ימי ביניים, להישגים מדעיים ולתרומה כלל-אנושית שיהודים בארצות אחרות הגיעו לדומיהם רק בימי ההשכלה ואחריה? ומה היה עולה בגורלה של העברית, האם בכלל היינו יכולים להחיות אותה לקראת שיבת ציון, בלי חוליית הביניים החיונית של שירת ספרד?

באווירת המקום, כך קיוויתי, אמצא אולי תשובות על השאלות האלה שראוי לעסוק בהן. לכן שמחתי כאשר הוזמנתי לבית הקיט של ידידים במרבייה, מקום נופש מקסים באנדלוסיה – והרי אנדלוסיה היתה תשתית ופסגה של תור הזהב. ממרבייה אגיע למקומות שהיו מרכזי היצירה היהודית באותה תקופה.

היה זה ביקורי השני בספרד, הראשון, בענייני עבודה, הביא אותי למדריד הבירה, וממנה סרתי לטולדו הבירה־לשעבר, עיר שיהודים חיו בה מאז חורבן בית ראשון.

בחוברת הדרכה רשמית נאמר: “אם יש לך רק יום אחד בספרד, סע לטולדו.” אולי מפני ששמרה על אופיה כעיר מימי הביניים, ואולי משום שהיא נחשבת לסמל ההיסטוריה הספרדית בתמציתה, מימי הרומאים, דרך שלטון הוויזיגוטים והערבים, ועד ל“רקונקיסטה”, הכיבוש מחדש. טולדו, בשלמותה, הוכרזה כאתר לאומי.

בין היהודים היא נודעה בשעתה כירושלים דספרד, כשביקרתי שם, חי בה רק יהודי אחד. פגשתי בו במקרה. טולדו, יש לדעת, מפורסמת במרציפן שלה. מסביבה מטעי שקדים ומכאן ההתמחות הלוקאלית במעדן הזה. והנה, בלכתי ברחוב צר שאין בו מדרכות, וריצוף האבנים שלו הוא בן מאות שנים, ברחוב שהיה פעם רחוב היהודים, ראיתי שלט בחלון ראווה ועליו כתוב בעברית, בערבית ובספרדית שמוכרים כאן מרציפן.

מבט נוסף לימדני, כי אני לפני מסעדה בשם “סיני”. נכנסתי ושאלתי את אשר־על־הקופה אם הוא יהודי. הוא השיב בחיוב, ומיד גם סיפק הוכחה ליהדותו: כאשר שאלתיו לשמו ולמוצאו, הוא ענה בשאלה שכנגד: האם אני מן המשטרה החשאית שאני מטרידה אותו בחקירה? מכל מקום הוא הסכים להודיעני ששמו אברהם שוקרון. היום הוא כבר אינו שם, ולא בא יהודי אחר במקומו, מסעדת “סיני” נסגרה.

היא היתה ברחוב היורד מבית הכנסת “אל טראנזיטו” אל בית הכנסת על שם מריה הקדושה הלבנה. איזה צירוף בלתי אפשרי, בית כנסת של מריה הקדושה. והנה הוא אפשרי וקיים, כי בתי הכנסת בספרד הוחרמו בשעתם, והוסבו לכנסיות קתוליות. כך גם המסגדים. כיום, רובם אינם משמשים עוד לתפילה. שני בתי הכנסת המוזכרים בטולדו הם אתרים היסטוריים מוגנים, וזהותם היהודית המקורית מודגשת, גם אם שמותיהם הנוצריים לא הוחלפו.

בית הכנסת “אל טראנזיטו” נבנה על ידי יהודי בשם שמואל לוי, (שמו המלא דון שמואל בן מאיר הלוי אבולעפיה), שהיה גזבר של המלך פדרוֹ הראשון מקסטיליה. הוא העשיר את אוצר המלך עד מאוד, ויש להניח כי עול המסים שהטיל לשם כך על התושבים יצר רגשות אנטישמיים. כפי שלא אחת קורה, חסדי המלך באו לפתע אל קצם. לוי נעצר, עונה, ומת מעינוייו. לו עצמו היה עושר אגדי, וטוענים כי אחרי מותו מצאו במרתף מעונו הפרטי זהב וכסף “בשלוש ערימות גבוהות כל כך שאדם בעל קומה ממוצעת היה יכול להסתתר מאחוריהן”.

את בית הכנסת הוא הקים בסמוך למעונו המפואר שבפסגת גבעה, מעון שלימים גר בו הצייר אל גרקו. בית הכנסת הוא במורד אל נהר טאחו, באתר של נוף מרהיב.

אחרי שלוי הורד מגדולתו, בית הכנסת נעזב, ולימים הפך לכנסייה. היום מסונף לו מוזיאון של יודאיקה, הנקרא Museo Sefardi (“מוזיאון ספרדי”). כאשר אומרים “ספרדי” בספרד, הכוונה ליהודי. המלה ספרד איננה מופיעה שם בשום הקשר אחר. במקורות שלנו השם ספרד מופיע רק פעם אחת, בספר עובדיה, שם מדבר הנביא על “גלות ירושלים אשר בספרד” - והכוונה לתושבי יהודה אשר הוגלו על ידי נבוכדנצר. לא ידוע היכן אותה ספרד, אבל רוב הפרשנים ממקמים אותה בתורכיה של ימינו.

בספרי ההדרכה לתיירים ובספרי הארכיטקטורה של טולדו מקדישים מקום נכבד לשני בתי הכנסת, שנותרו מתריסר שהיו פעם בעיר. בייחוד בית הכנסת הגדול, זה הנקרא עכשיו על שם הקדושה הלבנה, והוא מן הבניינים העתיקים בעיר, זוכה לתיאור מפורט של היכל התפילה בעל חמש הספינות המופרדות בעשרות עמודים מרשימים נושאי קשתות פרסה מזרחיות. הבדלי גבהים שבין הספינות יוצרים מבחוץ רושם של פיראמידה. בית הכנסת הזה נוסד ב־1203 על ידי יוסף אבו עומר אבן שושן והוסב לכנסייה כעבור כמאתיים שנה.

חרף חומותיה ושעריה ורובעיה העתיקים, חרף אופייה כעיר מוזיאון, מזכירה טולדו גם את העבר הקרוב. אי אפשר שלא לחשוב בה על מלחמת האזרחים, שאחד מפרקיה המפורסמים התרחש כאן, במצודת אלקסר. ב־1936 שלטו בעיר הרפובליקנים, והם שמו מצור על הכוחות הלאומניים שהתבצרו במצודה. 72 ימים נמשך המצור עד שהגיעה תגבורת לאנשי פרנקו, ושליטת הרפובליקנים בעיר באה אל קצה.

כשהלכתי ברחובות טולדו אמרתי לעצמי שברחובות האלה התהלכו בוודאי גם המתנדבים לבריגדות הבינלאומיות אשר לחמו בימי מלחמת האזרחים בצד הרפובליקנים הספרדים. רבים גדלו על הספרות הנהדרת של התקופה, כי היו סופרים חשובים בין המתנדבים שהתייצבו למערכה הראשונה נגד הפאשיזם באירופה – המינגוויי וברכט וארנבורג וארגון, מאלרו וקסטלר וספנדר, אגון ארווין קיש, ואחרים.

בין המתנדבים, שמספרם נאמד בכארבע רבבות, היה שיעור גבוה מאוד של יהודים, כעשרת אלפים לפי האומדן. הרוב הגדול של הצלמים שהנציחו את מראות העימות תוך כדי סיכון חייהם היו יהודים: רוברט קאפה וחברתו גרטה טארו, דויד סיימור, גיאורג רייזנר, האנס שאול. חלקם של היהודים בלט גם בין הרופאים והאחיות והכתבים, ובין המתורגמנים שהיו חיוניים כל כך בתנאי בבל ששררו שם. אך רוב המתנדבים היהודים היו לוחמים, ותרומתם למאבק מתועדת בספרים רבים, כולל בעברית. היישוב בארץ ישראל, שלא מנה אז אפילו חצי מיליון נפש, הוציא מתוכו כמה מאות מתנדבים, אחד על כל אלף תושבים.

בגלל כל אלה היתה להרבה אנשים טובים מעורבות רגשית בשינוי המשטר בספרד, ואחרי הסתלקות פרנקו קשה היה שלא להתרגש מן המפגש עם ספרד הדמוקרטית. כיום היא כבר מבוססת במשטר של מונרכיה מחודשת ומוגבלת, משולבת במוסדות אירופה והמערב, ואופייה הדמוקרטי נעשה כאילו מובן מאליו. אבל בתחילת שנות השמונים זה עוד נראה כנס שצריך להתפלל כי לא יחלוף.

זכורה לי חוויית הביקור במוזיאון פראדו במדריך כאשר כבר הוצגה בו “גרניקה” של פיקאסו, והצטרפה ליצירות הנהדרות של ולאסקס ושל גויה, אל גרקו ואחרים. עצם בואה למדריך של יצירה אמנותית פוליטית זאת היה סמל לניצחון הערכים שלמענם לחמו ונהרגו אנשי המחנה הרפובליקני ותומכיו במלחמת האזרחים בספרד.

זכורה לי גם פלאסה מאיור. ביום שביקרתי בה, הקימו שם דוכנים בשביל שבוע הספר הספרדי. אבל גם כאשר האירוע השנתי של שבוע הספר איננו תופס את השטח רחב הידיים של הכיכר המרובעת, היא מהווה מרכז הומה של פעילות. כאן מתקיימים מופעים עממיים במסגרת ה“פיאסטות” לקדושים, והרי קדושים ופיאסטות אינם חסרים בספרד. ואפילו כאשר לא מתרחש בה שום דבר, אין הכיכר שוממה. לאורך ארבע צלעותיה מסעדות ובתי קפה, ששולחנותיהם מוצבים בחוץ ומאות אנשים מבלים בהם עד שעות הלילה המאוחרות.

פלאסה מאיור הוא מושג עכשווי, מוקד של תיירות פנים וחוץ במדריד, ואתר מפגש פופולרי עם האוכלוסייה המקומית בלבה של הבירה הספרדית. אלא שיש הרבה כיכרות יפות בעולם, ודווקא פלאסה מאיור אינה נשכחת, כי לפנים היא היתה מחוץ לעיר, ומשום כך – רק משום כך – הרשו ליהודים ולזרים אחרים לעסוק בה במסחר. וזאת לא היתה הנקודה היהודית היחידה שלה. בימי האינקוויזיציה הועלו שם יהודים על המוקד.

יש להניח שיהודים הגרים במדריד אינם חושבים על כך כל אימת שהם עוברים בכיכר הזאת. אין לצפות מתושבי המקום שיתפעמו כל יום מן ההיסטוריה שהם רואים את שרידיה, חולפים לידם, דורכים עליהם. בספרד של היום יש כ־13 אלף יהודים, רובם יוצאי מרוקו הספרדית, החיים בקהילות פעילות במדריד ובברצלונה, ובמספרים קטנים גם במקומות אחרים.

תהליך החידוש של קהילות אלה התחיל עוד בשנות החמישים, ובראשית שנות השמונים נקט הפרלמנט צעד סמלי לתיקון העיוות ההיסטורי: הוחלט כי כל יהודי ממוצא ספרדי – גם אם מדובר במוצא מלפני מאות שנים – יוכל להשתקע בספרד ולקבל בה אזרחות תוך שנתיים.

למעשה, לא היה זה צעד מהפכני כל כך. יהודים חזרו לגור בספרד עוד בשנות השישים של המאה הקודמת; ב־1917 הוקם במדריד בית הכנסת הראשון אחרי מאות שנים, וב־1924 פירסם הרודן פרימו דה ריווירה צו שלפיו יכול כל בעל מוצא ספרדי לדרוש אזרחות. הצו הזה עתיד היה להציל חייהם של אלפי יהודים נרדפי הנאצים, ולספק להם מקלט או מעבר לארץ הגירה.

הפיוס השלם בין היהודים לבין ספרד בלט דווקא, מה מוזר, במלאת 500 שנה לגירוש של שנת 1492, אז כבר היו גם יחסים דיפלומטיים מלאים בין ספרד למדינת ישראל. אירועי 1992 התפתחו לפסטיבל ממש, כאילו ציינו את זיכרו של מאורע היסטורי משמח, ולא של שמד וגירוש.

רוב יהודי ספרד היום הם בני המעמד הבינוני, עם שכבה דקה של עשירים מופלגים. יש להם זיקה למסורת ותודעה יהודית, אפילו ציונית, אך יש עוד כמה אלפי יהודים בספרד שאינם חברים בקהילות ואינם פעילים כיהודים. אלה במקורם פליטים פוליטיים מדרום אמריקה, בעיקר מארגנטינה ומצ’ילה, שנמלטו לספרד בימי שלטונן של הכתות הצבאיות, ונשארו בה. בדרך כלל הם בעלי מקצועות חופשיים, בעוד חברי הקהילות עוסקים בעיקר במסחר. ויש כאלף יהודים בשתי המובלעות הספרדיות במרוקו, בסואטה ובמאלייה. עד היום רואה ספרד בשתי מובלעות אלה שטח ריבוני משלה, בניגוד לטענת מרוקו.

בתקופה המכונה תור הזהב של יהודי ספרד, במאה ה-11 וה-12, מדריך היתה עדיין כפר. לכן, בביקורי השני, בחרתי לסייר בקורדובה ובסביליה, ובלי תכנון הגעתי גם לרונדה, ששמואל הנגיד לחם בשעריה. היא התגלתה לי בדרך ממרבייה לסביליה, ונשביתי בקסמה המוזר. זאת עיירה עתיקה במחוז מלאגה, ששרידי חומותיה אומרים הוד ושרובעים ציוריים פסטורליים בה משתלבים בנוף קשוח ואפילו אכזרי. באלפי שנות עברה ידעה רונדה הרבה תהפוכות שלטון, ותמיד היתה גורם אסטרטגי חשוב, הן בשל מיקומה הגיאוגרפי והן בשל אופייה כמבצר טבעי.

אף אחד איננו צר עליה היום, אך קל לראות שקשה לכבוש אותה. רונדה שוכנת על גבי הרים, ופסגות סביב לה. הכניסה אליה היא על גשר הנטוי על פני תהום מפחידה: עומקה עד 180 מטר, רוחבה עד 90 מטר, ובתחתיתה זורם נהר גואדאלווין.

יהודים אינם נזכרים בפרסומים על העיר, אף שיהודים גרו בה עד אמצע המאה ה-12. ההיסטוריה הרשמית של רונדה וההיסטוריה האישית של שמואל הנגיד הצטלבו בקרבות שניהל בה, ושנסתיימו בניצחונו ביום שלישי י“ד לאלול שנת תת”ז, לפי רישומיו (שנת 1047 למניינם).

שמואל בן יוסף הלוי אבן נגרילה, המכונה הנגיד, הווזיר הראשי של ממלכת גרנדה, היה גם מפקד צבאה. בסכסוכים המתמידים בין נסיכי ספרד המוסלמית במאה ה־11 פירושו של דבר היה לצאת לקרב בראש החילות, ושמואל הנגיד אכן יצא בראש חילותיו, פעם אחר פעם, למלחמות ולפשיטות ולפעולות עונשין. הוא גם היה היהודי הראשון שכתב שירי מלחמה עבריים.

רונדה היתה גורם חשוב במאבקים שבין גרנדה לסביליה, פעם בקואליציה עם זו ופעם עם זו. באחת התהפוכות, כאשר המלך אבו נור של רונדה עשה יד אחת עם סביליה, יצא שמואל הנגיד להילחם נגדו: “והלכנו לגמלו על מרידות/חדשות אחרי רבות ישנות”, כתב בתוך שיר ארוך על “המערכה שהיתה למלחמה”. לא אצטט אלא שורות אחדות מתוכו:

…וְקַמְנוּ לַעֲשׂוֹת עִמָּם בְּנֶשֶׁק

וּבִרְמָחִים אֲרֻכִּים חִשְּׁבוֹנוֹת

וְעָרַכְנוּ קְרָבוֹת בַּחֲנִיתוֹת

וְכִידוֹנוֹת בְּשֵׁשׁ עוֹנוֹת נְכוֹנוֹת

…וּמִלֵּאנוּם בְּשִׁלְחֵנוּ כְּאִלוּ

בְּגוּפוֹתָם לְשִׁלְחֵנוּ נְדָנוֹת

וְדִבַּקְנוּ קְלוֹנָם בָּם וְכָכָה

נְדַבֵּק עַל־פְּנֵי צָרִים קְלוֹנוֹת

גְּבִירִים שֻׁכְּרוּ כֻּלָּם כְּרֶגַע

בְּדַם לִבָּם וְלֹא שָׁכְרוּ בְיֵינוֹת

וְהָיוּ נוֹשְׁאֵי נִסִּים בְּיוֹם זֶה

וְיוֹם מָחָר נְשוּאִים בַּאֲרוֹנוֹת

קשה להאמין שהעברית הזאת נכתבה לפני כמעט אלף שנים, בארץ זרה, בידי אדם המנהל ממלכה מוסלמית. שמואל הנגיד הוא דמות מרתקת ומופלאה, שתולדותיו הם אפוס ודרמה כאחד. נער שנמלט מפרעות בקורדובה, נעשה לסוחר עשיר במלאגה, עולה בגרנדה לגדולה מדינית, שלב אחרי שלב, עד לפסגת הפסגות, מתמרן בתוך תככי חצר, מבריק בוויכוחים תיאולוגיים, מצביא ומשורר. מפליא שעדיין לא נכתבו עליו רומאנים.

גם בסביליה ישבו אז יהודים, ואף שאת מערכות האיבה נגדה ניהל שמואל הנגיד היהודי, והיתה בשל כך הסתה נגדם, הרי לא פגעו בהם לרעה. הם היו קהילה משגשגת, שלא נשארו לה עקבות. החודריה, השכונה היהודית, שוכנת ברובע המכונה היום סנטה קרוז, הצלב הקדוש. בתי הכנסת שהיו בה, לפחות שלושה, הם כיום כנסיות קתוליות.

סביליה היא עיר יפהפייה, מלכותית, מטופחת, שוקקת חיים ועליצות, כפי שגילו עשרות מיליונים בני אדם בימי תערוכת אקספו 92 שהתקיימה בה. בטבורה קתדרלה החולשת על קו הרקיע של העיר. לפי המסורת אמרו מייסדיה, בראשית המאה ה־15, שברצונם לבנות כנסייה גדולה ומפוארת כל כך, עד שכל רואיה יחשבו אותם למטורפים. זאת אכן קתדרלה גרנדיוזית, ואוצרות אמנות אין-ספור גנוזים בקאפלות שלה. היא הוקמה במקום שבו עמד המסגד הראשי של סביליה המוסלמית, כפי שנהגה הכנסייה הקתולית לגבי המסגדים גם במקומות אחרים בספרד. אגב, גם המוסלמים נהגו כך אחרי שכבשו את ספרד – הם הפכו כנסיות למסגדים.

הבתים שרואים היום ברובע היהודי של סביליה נבנו כמאתיים שנה אחרי הגירוש, אבל רשת הרחובות נשארה כשהיתה. יש תוכנית – ואולי מוטב לקרוא לה חזון – לשחזר את חודריה של סביליה, ושל ערים אחרות בספרד, כפי שהיו כאשר עדיין גרו בהן יהודים, אלא שזה פרויקט יקר מאוד, ולא עומדים בתור לממנו.

אחד הרחובות בחודריה של סביליה הוא רחוב שושנה, מספרים שהוא נקרא על שם נערה יהודייה שהתאהבה בנוצרי, ברחה מבית אביה ובגדה בדתה, אלא שאושרה לא נמשך זמן רב ואהובה נטש אותה. בצוואתה ביקשה לכפר על עוונה, וציוותה שאחרי מותה ייכרת ראשה ויושם מעל דלת ביתה. האגדה העממית אומרת שגולגולתה אכן נשארה שם עד המאה ה-18.

זה הסיפור היחיד על תולדות הרובע היהודי שנתגלגל למדריכי העיר, ואין לו שום סימוכים היסטוריים. יש ברובע רחובות שנקראו בשמותיהם הנוכחיים גם בימים שיהודים עדיין גרו בו, ואחד אף נקרא רחוב היהודים, הסימטאות כאן צרות כמו אלה שבחודריה של קורדובה, אבל סביליה איננה קודרת כמוה. כאן הכל שופע אור ופרחים, צעירים מנגנים ושרים בכיכרות קטנות, כרכרות מובילות טיילים בין בתים מקסימים, ולמי שאינו מחפש עקבות של היסטוריה מעיקה, הביקור בסנטה קרוז הוא חוויה מרנינה.

רוב היהודים שגרו כאן בימי תור הזהב היו בעלי מלאכה. היו מהם שהתמחו בצביעת בדים, עד שהענף נחשב למונופול יהודי, והיו מהם בורסקאים וצורפי זהב, כפי שהיו בגלויות רבות, אך שלא כמו ברוב הגלויות, היו ביניהם גם בעלי קרקעות ומהם שבעצמם עיבדו כרמים וגידלו צאן ובקר. והיו בהם יצרני משי ואנשי עסקים עשירים, ששלחו את ידם בסחר חוץ – לרבות סחר עבדים, כפי שעשו שאר תושבי אנדלוסיה המוסלמית.

רבים מן היהודים היו אנשי מדע, רופאים ותוכנים, מדקדקים ובלשנים. הם הצטיינו בידיעת שפות ותרגמו יצירות מיוונית ומלטינית לערבית, ומערבית ללטינית, ובמפעל התרגום תרמו רבות לתרבות העולם. היו מהם תלמידי חכמים וגדולים בתורה, אך מה שייחד את היצירה היהודית בתור הזהב היה המזיגה האורגנית של מרכיבי קודש ומרכיבי חול בתרבות העברית, ואלה כאלה ברמה גבוהה, מיזוג חסר תקדים וחסר המשך ביהדות. בכמה תחומים היתה אינטגרציה גם בין התרבות העברית לבין זו של האסלאם. בכל אלה יצרו יהודי ספרד תרבות לאומית מופלאה היונקת מתרבות הסביבה ותורמת לה, פרי הילולים של סובלנות דתית.

חוקרי תור הזהב יזהירו אותנו ממסקנות מופלגות. הדו־קיום היהודי-מוסלמי בספרד לא היה רצף של סובלנות דתית ולא רק פריחה רוחנית וחומרית. היה פולמוס דתי, היתה ספרות אנטי־יהודית והיו גם הסתה ופרעות. יהוסף, בנו של שמואל הנגיד שירש את כהונת אביו, אם כי לא את גדולתו, נרצח באחד הפוגרומים האלה.

היתה עדנה ליהודים גם בספרד הנוצרית, כל זמן שנמשכו המלחמות בינה ובין ספרד המוסלמית. באזור מפולג בין מוסלמים לנוצרים הלוחמים אלה באלה, היהודים היו בני תרבות נייטרלית. אך אין בכך כדי להסביר במלואה את התופעה הייחודית של תור הזהב במעמדם וביצירתם של היהודים בספרד של האסלאם.

ודאי שהיו באותם הימים תנאים מיוחדים, שעשו את הסובלנות הדתית כלפי היהודים לכדאית וגם להכרחית. וכאשר פסקה הסובלנות הדתית, הקיץ הקץ לא רק על השגשוג היהודי. גם ההתקדמות בתחומי השלטון המוסלמי נעצרה והחל תהליך שקיעתו.