הגשר החדיש המתנשא בקשת אלגנטית על פני הבוספורוס מחבר את אירופה עם אסיה. הוא גם מחבר את איסטנבול עם איסטנבול, כי היא העיר היחידה בעולם השוכנת בשתי יבשות. עיר מרתקת.

בנימין מטודלה, אותו “נוסע גדול” כהגדרת נתן אלתרמן, מצא אותה מרתקת עוד בימי היותה קונסטנטינופול, קושטאנטינה ברישומיו. “עיר הומיה,” כתב, “…יושבת על שתי זרועות, אחת שבאה מים רוסיה ואחת מים ספרד.” ואכן, הבוספורוס המפריד בכיוון מזרח־מערב בין שתי יבשות, מחבר בכיוון צפון־דרום בין שני ימים: הים השחור, ים רוסיה בלשון בנימין, והים התיכון הוא ים ספרד בלשונו. וכאילו לא די במים הרבים האלה – והרי גם ים מרמרה בין “שתי הזרועות” – נתברכה איסטנבול גם במפרץ הנדיב של קרן הזהב, החוצה חלק מהעיר כנתיב מים נוסף. מפרשיות וספינות מלבינות על הרקע הכאילו־כחול, וכיפות זהב של כנסיות נוצצות בשמש.

עבר של אלפי שנות ציוויליזציה השאיר בה נכסי תרבות אדירים. 1,600 שנים היא היתה בירת ממלכות – תחילה של האימפריה הרומית, אחר כך של הממלכה הביזנטית ולבסוף של האימפריה העותמאנית שהשתרעה ממבואות וינה עד למפרץ הפרסי. אוצרות ארכיטקטורה ואמנות שהקימו וצברו השליטים, בארמונות ובמבצרים, בכנסיות ובמסגדים, הם מוקדי משיכה לתיירים ולחוקרים.

בימי מסעותיו של בנימין מטודלה, במאה ה־12, עדיין לא היו בה המסגדים המפוארים, אבל ההדר המסנוור של משכנות המלכים ושל היכלי התפילה הנוצריים עוררו בו התפעלות עצומה. “וכעושר הזה לא נמצא בכל הבמות שבעולם,” כתב בספר מסעותיו על הגיה סופיה, כנסייה שהיתה למסגד שהיה למוזיאון. וכך מפרט בנימין: “ושם כנסיית סופיה, והאפיפיור של היוונים שאינם עונים לדת של האפיפיור של רומא, ויש שם ממון גדול לאין ספור, ועמודים של כסף וזהב ועששיות של זהב וכסף יותר משיכול אדם לספר.”

על אחד הארמונות הרבים כתב: “עמודיו וכתליו מצופים זהב צרוף… ושם כיסא של זהב ואבן יקרה, ועטרת זהב… ובה מרגליות שאין אדם יכול לשער כמותן, ובלילה אין צריכים נרות, כי רואים הכל באור המרגליות אשר יתנו אורן.”

ההיפודרום הנמצא גם הוא במסלול התייר של ימינו זוכה ברשמיו של בנימין מטודלה לתיאור הבא: “בהיפודרום – היא הזירה למירוצי סוסים, מקום שחוק המלך סמוך לכותל הארמון – עושה המלך חג גדול ביום הולדת ישו. מביאים לשם אריות ונמרים ודובים וחמורי בר, ומשלחים אותם להתקוטט אלה באלה. לא נראה כשחוק הזה בכל הארצות.”

השליטים המוסלמיים הוסיפו נדבכי פאר משלהם על אלה של קודמיהם הנוצרים, וצריחי המסגדים מתמזגים עם כיפות הכנסיות בקו הרקיע הייחודי של העיר. כשמונה מיליון תושבים עם כארבעה מיליון תיירים יוצרים קצב והמולה ואווירה קוסמופוליטית בתוך מציאות אוריינטלית שתמציתה הבזאר המקורה.

הבזאר הוא מרכז הקניות הגדול בעולם. 4,000 חנויות במבוך של 65 רחובות מוכרות הכל, מבגדים עד עתיקות, מוצרי עור וכלי נחושת, שמיכות ותכשיטים. על פי משאל שנערך בין סוחרי הבזאר, הם אוהבים את התיירים הישראלים, מן הסתם משום שהם לקוחות טובים. אבל גם מי שאינו קונה, יתרשם מן האווירה המיוחדת וההיצע האדיר, מחגיגת הצבעים ומבליל הקולות, ריחות הניחוח שמורים לשוק התבלינים הסמוך.

ברצותו או שלא ברצותו, ימצא עצמו התייר גם באחת מחנויות השטיחים הרבות המעסיקות סוכנים סמויים רבים. כל שוער במלון, כל נהג מונית וכל מדריך תיירים יכול להתגלות כסוכן כזה. שלא לדבר על “לוכדי לקוחות” האורבים לקונים פוטנציאליים ברחוב, מביאים אותם לחנות בשטף דיבור, מכבדים אותם בקפה מהביל, ופורסים לרגליהם שטיח אחרי שטיח ללא לאות. לשטיחים התורכיים יצאו מוניטין בעולם, הם מלאכת יד יפהפייה ובעלת ערך, שונה מאזור לאזור בחומרים, בצבעים ובדוגמאות. היקר בשטיחי תורכיה, מאזור הראקה, הוא שטיח משי שיש לו מיליון קשרים בכל מטר מרובע.

יש מוזיאון שטיחים בין המוזיאונים של איסטנבול, ומוזיאון מוזאיקה ומוזיאון עתיקות. בזה האחרון אפשר למצוא עקבות לשלטון העותמאני בארץ ישראל, בפריטים ארכיאולוגיים רבים. לוח גזר, למשל, שעליו כתובת עברית מן הקדומות שאנחנו מכירים: שבע שורות של חודשי השנה בציון הפעולות החקלאיות המאפיינות אותם –כמו ירחו אסף, ירחו זרע, ירחו קצר שעורים. כאשר נחשף הלוח בחפירות באתר גזר ההיסטורית, ב־1908, התורכים היו אדוני הארץ והעבירו את הממצא החשוב הזה למוזיאון העתיקות באיסטנבול.

כך קרה גם ל“כתובת השילוח”, הכתובת העברית הקדומה והחשובה ביותר שנתגלתה בירושלים. היא חקוקה בכתב עברי קדום, והיתה מוצבת במרכז “ניקבת השילוח” במקום שבו נפגשו החוצבים אשר החלו את עבודת החציבה משני קצווי הניקבה. הכתובת המתארת את המפגש במלים נרגשות, נתגלתה על ידי התורכים במאה ה־19 והועברה לאיסטנבול.

בין שאר העתיקות שהועברו לתורכיה נמצא גם “פסיפס אורפיאוס”. הוא חלק מרצפת פסיפס של כנסייה ביזנטית מן המאה ה־5 או ה־6, שנתגלתה מול שער שכם במאה ה־19. הפסיפס הזה מתאר את הדמות המיתולוגית של אורפיאוס מנגן בנבל, ונחשב ליפה ביותר מאלה שנחשפו בארץ.

הרבה עבותות מקשרים את הישראלי עם העיר שהיהודים קראו לה קושטא. ביניהם, כמובן, גם הקהילה היהודית המונה כיום כעשרים אלף נפש בעיר המיליונים המוסלמית. בין ישיבות הוועידה שהביאה אותי לאיסטנבול לבין סיורים בעיר, התייצבתי אצל החכם באשי, הרב הראשי דוד אסיאו. קודמיו בימי האימפריה היו באופן רשמי הסמכות הדתית העליונה לכל היהודים ברחביה.

בעברית קולחת ועשירה סיפר על הקהילה שבה מתרכז הרוב המכריע של היהודים אשר נשארו בתורכיה. יהודי איסטנבול רובם ככולם אמידים, חלקם עשירים מופלגים, והם מפרנסים את מוסדות הקהילה ואת מעט ענייה בלי עזרה ממשלתית. ארגון “קצבה” מטיל מס על חבריו, ולמס מצטרפות תרומות.

יש בעיר 16 בתי כנסת, בית אבות שעדיין נקרא כאן מושב זקנים, ובית ספר יהודי, עממי ותיכון, שבו לומדים עברית ארבע שעות בשבוע. פרט לאלה המלמדים עברית, המורים אינם יהודים, כשם שרוב הרופאים בבית החולים “אור חיים” אינם יהודים. בית החולים אינו מן המשוכללים, והשכבות המבוססות אינן נזקקות לו. ממילא המשכורות שהוא יכול לשלם אינן קוסמות לרופאים יהודים, מסביר החכם באשי. הם מעדיפים את בית החולים האמריקני, למשל.

גם בית הספר היהודי אינו מונה את ילדיהם של מיוחסי הקהילה בין תלמידיו. למעשה, רק מיעוט מאנשי הקהילה שולחים אליו את צאצאיהם. אולי זה קשור באיסור הוראת עברית שהנהיג כמאל אתאתורכּ בעלותו לשלטון. הוא אמנם העניק שוויון זכויות ליהודים, אך צמצם את האוטונומיה שלהם ואסר על כל פעילות שיכלה להתפרש כטיפוח לאומיות זרה. אחרי מלחמת העולם השנייה הותרה שוב הוראת העברית, אבל גם כיום השלטון בתורכיה רגיש מאוד לכל צביון לאומי של מיעוטים דתיים. מיעוטים לאומיים, כמו הכורדים, הס מלהגדיר כך. קוראים להם “תורכים הרריים” או “ספרטיסטים”. לא מלמדים כורדית, ומאז אמצע שנות ה־80 מתנהלת מלחמה בדרום־מזרח תורכיה בין לוחמי הכורדים המבקשים עצמאות לבין הצבא התורכי שאינו נוהג בהם בכפפות משי, אם להתבטא בלשון המעטה. כפרים כורדיים רבים נהרסו כליל.

הקהילה היהודית, המקיימת קשרים חמים עם הקרובים בישראל, נמנעת ממתן ביטוי בולט לציונות, גם אחרי הביקורים הרשמיים הדדיים – של נשיא מדינת ישראל בתורכיה ושל ראש ממשלת תורכיה בישראל. שכן, בצד הרצון של חלק מן העם להיצמד לרפורמות החילוניות של אתאתורכ, קיימת בחלק אחר נטייה לשוב אל חיק האסלאם הפונדמנטליסטי, והיא נטייה גוברת. איסטנבול שואפת למערב, ושוקעת במזרח.

הוזמנתי לחתונה יהודית, ליתר דיוק לחופה וקידושין – כי הקהילה קבעה לעצמה כלל להפריד לגמרי בין קודש לחול, לערוך את הטקס הדתי בבית הכנסת ואת הסעודה והמסיבה במקום אחר, בדרך כלל באולם מפואר. זה היה בין ל"ג בעומר לשבועות, ימים שבהם עדות אשכנז אינן עורכות חתונות, אבל יהדות תורכיה רובה ככולה ספרדית. אמנם חיו בה יהודים עוד מאות שנים לפני בואם של מגורשי ספרד. יש על כך הרבה עדויות, וגם בנימין מטודלה מזכיר אותם בספר מסעותיו. וכך הוא כותב במחצית השנייה של המאה ה־12:

“…ושם כמו אלפיים יהודים רבניים, ומהם כמו חמש מאות קראים, ומחיצה ביניהם לבין הרבניים שהם תלמידי חכמים… וביניהם אומנים של בגדי משי וסוחרים הרבה ועשירים הרבה. ואין מניחים שם ליהודי לרכוב על סוס, חוץ מר' שלמה המצרי שהוא רופא למלך, ועל ידו מוצאים היהודים רווח גדול בגלותם, כי בגלות כבד הם יושבים, והשנאה רבה עליהם על ידי הבורסקאים, מעבדי העורות, שמשלחים המים המטונפים שלהם בחוצות לפני פתח ביתם… כי על כן שונאים היוונים כל היהודים בין טוב ובין רע, ומכים אותם בחוצות ומעבירים אותם בפרך. אבל היהודים הם עשירים ואנשים טובים בעלי חסד ומצוות, וסובלים הגלות בעין יפה…” ¹

בנימין מטודלה מספר על רבי שלמה המצרי, שבהיותו רופא המלך היה ליהודים לעזר רב. מה שהיה נכון בחצרו של המלך עמנואל הראשון, היה לימים למסורת בחצרות הסולטאנים. מספר רב של היהודים כיהנו כרופאי השליטים המוסלמים, ומהם משפחות שהעיסוק ברפואה עבר בהן מדור לדור, ולא אחת הייעוץ הרפואי הביא גם לייעוץ בתחומים אחרים, לשליחויות דיפלומטיות, להשפעה כללית בחצר.

יהודים שחיו בקושטא לפני בוא מגורשי ספרד – ואחר כך גם מגורשי פורטוגל – היו בעיקר רומניוטים, דוברי יוונית. בנוסף להם היגרו לקושטא בתקופות שונות גם יהודים אשכנזים, וגם יהודים מאיטליה ומסיציליה. האימפריה העותמאנית היתה סובלנית, ויהודים נרדפים ממקומות שונים מצאו בה מקלט. בהקשר זה מעניינת איגרתו של הרב יצחק צרפתי שישב באדירנה (אדריאנופול), ובה הזמין את יהודי אשכנז להימלט לתורכיה:

צרפתי שבעצמו נולד וגדל בגרמניה, כתב באמצע המאה ה־15 לאחיו היהודים שם, וכן באוסטריה ובהונגריה, כי עליהם לקום ולברוח מן האפליה והרדיפות שהן מנת חלקם מידי הנוצרים, ולבוא ולחיות בתורכיה הסובלנית. בתורכיה לא חסר דבר, כתב, איש תחת גפנו ותאנתו יחיה, וגם הדרך לארץ ישראל פתוחה ממנה. המוסלמים טובים מן הנוצרים, הדגיש, ושלא כמו בארצות הנוצרים מותר ליהודים בתורכיה ללבוש גם מלבושי פאר, ובכלל טוב להם בה. ברור שהזמנה כזאת לא יכלה לצאת מרב יהודי בלי ברכת הסולטאן, ואכן נמצאו נענים לה.

חרף האידיליה שתוארה באגרת ההזמנה, היו גם באימפריה העותמאנית תקופות של גזירות, והיו חוקים של אפליה (ולקראת סוף המאה ה־16, גם איסור ללבוש בגדי פאר), והיו תופעות של רדיפת יהודים, ומקרים של פרעות ושל עלילות דם.

אבל במאזן כולל המשטר המוסלמי היה סובלני, ובהשוואה למשטרים נוצריים מקבילים – אפילו סובלני מאוד.

היהודים האשכנזים נבלעו למעשה בתוך קהילת הרוב הספרדית, שהיתה לה גם עליונות תרבותית. ההתבוללות הזאת בלטה גם בעת האירועים שאורגנו במלאות עשרה יובלות להתיישבות היהודית הספרדית בתורכיה, מועד החופף מלאות חמש מאות שנים לגירוש ספרד. אלפיים האשכנזים שבאיסטנבול היו חלק מן החגיגה הזאת.

הטקסים הרשמיים של יהודי איסטנבול, לרבות חופה וקידושין, נערכים בבית הכנסת “נווה שלום”, היכל תפילה מהודר עם נופך מזרחי קל המתבטא בצבעי הויטראז’ים ובריבוי קשתות. בית הכנסת חדש למדי – נחנך ב־1951 – אך יש סברה שנבנה במקום שבו היה ניצב במאה ה־15 בית הכנסת “אראגון” של מגורשי ספרד.

“נווה שלום” למוד טרור. בשישה בספטמבר 1986 חדרו אליו מחבלים בשעת תפילה, ותקפו את הקהל ברימוני יד ובנשק אוטומטי. בהתקפה זאת מצאו את מותם 23 מתפללים. גם התוקפים נהרגו. ניסיון פיגוע נוסף היה ב־1992, כאשר שני טרוריסטים תקפו את בית הכנסת ברימוני יד. אלא שבזכות אמצעי הביטחון שננקטו בינתיים, לא נגרם נזק והתוקפים נתפסו.

ערימות של כיפות מסאטן לבן היו מונחות על שולחן לנוחות הבאים לבית הכנסת, הן אכן נחוצות כי אנשים כאן אינם נושאים אתם כיפות משלהם. הקהילה מסורתית, אלא שיש לה שולחן ערוך ליברלי מאוד. המעקה המפריד את עזרת הנשים מאולם התפילה הוא נמוך כדי סמליות, ולא מעטים מבני הקהילה מגיעים לתפילות שבת במכוניות שלהם. לרבנים, פרט לחכם באשי, אין זקן ולא פיאות.

“החופה” נערכה בלי חופה, וטלית כיסתה את ראשי החתן והכלה. בין הברכות שולבה ברכה לשלום הרפובליקה התורכית. הטקס כולו נערך לפני ארון הקודש, ובשלב מסוים אפילו פתחו את דלתות הארון, ואז החתן והכלה והשושבינים פנו אליו מזרחה. פרטי טקס כאלה אינם מעוגנים בהלכה, אבל הם מנהג שהמקום פיתח באחרונה להגברת התחושה החגיגית והמודעות היהודית של המעמד.

בילדותי, בגולה, הייתי מקנאה בגויים על הכנסיות שלהם ומנהגי התפילה שלהם שבהדרם היו משרים אווירה של יראה והוד וכוונה. ב“נווה שלום” מצאתי סממנים של הדר, מקהלה מעולה ליוותה את הטקס. היא היתה מוסתרת מאחורי מחיצה, מן הסתם מפני שגם נשים שרות בה. הרב עטה גלימת קטיפה שחורה (ג’ובה) וחבש כובע שחור עגול (קלפק), ואילו החזנים בגלימות לבנות ובכובעים לבנים. קהל הקרואים ישב באולם, גברים משמאל ונשים מימין, ולא היו נדחפים ונדחקים מסביב לחופה.

בין המוזמנים היתה רינה (שרינה) אשכנזי, שהכרתי כמה ימים קודם לכן בבית לולה וכאמל איפקר, דוברי עברית שהזמינו דוברי עברית נוספים. יש באיסטנבול קבוצה די גדולה של יהודים שעלו ארצה, וכעבור שנים אחדות חזרו לתורכיה.

קליטתם בישראל לא עלתה יפה, ובארץ מוצאם קרצו להם הזדמנויות כלכליות. מספרם של יהודי תורכיה שעלו לישראל ונשארו בה נאמד בשישים אלף. כמעט מחציתם בבת־ים, שאחת משכונותיה מכונה “איסטנבול הקטנה”.

בפגישתנו הראשונה ראיינה אותי רינה אשכנזי בשביל העיתון היהודי המקומי, השבועון “שלום”. הלוגו שלו מופיע באותיות עבריות, אך שפת השבועון היא תורכית, פרט לעמוד אחד המתפרסם בלדינו בשביל הקשישים, כל העובדים בו מתנדבים. גם בני הזוג הצעיר שבטקס נישואיו השתתפנו הכירו זה את זה תוך כדי עבודתם ההתנדבותית בעיתון.

“שלום” הוא עכשיו העיתון היחיד של יהודי תורכיה, אך בעבר היתה להם עיתונות עשירה, רובה בשפת לדינו ובכתב רש“י, ומקצתה בצרפתית, שחדרה ליהדות תורכיה במאה ה־19 בזכות בית הספר “אליאנס”. היו גם עיתונים עבריים: “המבשר” יצא בקושטא, ו”חברנו" באיזמיר, אך שניהם לא האריכו שנים, קושטא היתה גם אחד המרכזים החשובים של הדפוס העברי: הדפוס העברי הראשון הוקם בה ב־1493 על ידי דוד ושמואל אבן נחמיאס, ממגורשי ספרד, והוא הקדים בהרבה את הדפוס הערבי שם. במאה ה־16 באו מאיטליה המדפיסים המפורסמים, בני משפחת סונצינו (שוֹנצינו) – האב גרשום והבן אליעזר, והעלו את המו"לות העברית בקושטא לרמה גבוהה.

בית הכנסת “אכרידה” נקרא על שם כפר המוצא של מייסדיו, שבאו מארץ מקדוניה עוד לפני שבאו לקושטא מגורשי ספרד. הוא אחד מבתי הכנסת העתיקים באירופה שעדיין בשימוש יומיומי. יותר נכון, כמעט יומיומי. שכן, הוא שוכן ברחוב מעיין הפרוונים ברובע בלאט, שהיה אחד מרובעי המגורים של היהודים (שני האחרים היו הסקוי וגלטה). אבל קרה שם מה שקרה בעת החדשה בהרבה מקומות: הרובע הידרדר, היהודים יצאו ברובם לאזורי מגורים מיוחסים יותר, ופרט לשבתות ולחגים שוב אין בו די אנשים למניין. אלא שכמה מן היהודים אשר הרחיקו מגוריהם מבלאט עדיין מוצאים בה את פרנסתם – ובחורף, כאשר החשיכה יורדת מוקדם, מתפללים כאן הסוחרים מנחה ומעריב בבית המדרש הקטן הסמוך לאולם התפילה.

אולם התפילה העיקרי הוא פנינה. סגנונו אמנם אינו אחיד, כי הוקם בתקופה הרומניוטית, ושוקם משריפה בתקופת הבארוק, אך על הקירות השתמרו הפראסקות המקוריות המתארות מראות מכפר מולדתם של המהגרים המייסדים. הדלתות של ארון הקודש, מעשה אמן מעץ משובץ בצדף, הן מקוריות. גולת הכותרת היא הבימה המגולפת שצורתה צורת אונייה, והיא אמורה לסמל את תיבת נוח. הנברשות והשטיחים מעידים על עבר מפואר, שחודש במלוא זוהרו בשיפוץ רבתי לקראת ציון חמש מאות שנותיה של הקהילה הספרדית בתורכיה.

קודם לכן בלטה הזנחה בבית הכנסת ההיסטורי הזה, שמראשית המאה ה־15. במלחמת העולם השנייה הוא שימש מחסן צבאי, וגם אורווה לסוסים. הוא שופץ בשנות החמישים, והעידה על כך לוחית בעברית לאמור: “המשתדלים היקרים מכפר בלאט הוסיפו שנית ידם לחדש ולפאר בצבעים יפים את ק”ק אכרידה. ישלם השם פעלם, אמן. שנת שערי החיים הטובים 5717." אבל הצבעים היפים דהו, הווילונות בלו, עזרת הנשים נתערערה, וכמה חלונות שבורים כוסו בלוחות דיקט. לא יכולתי להבין שכך ייעשה ל“בית הכנסת של שבתי צבי”. כך קראתי לו אני, כי בעיני זה היה ייחוס גדול של בית הכנסת “אכרידה”, ששבתי צבי התפלל ודרש בו בחודשים שעשה בקושטא בשנת 1658.

עצם המודעות לכך תחיש את פעימות לבו של כל מי שתהפוכות ההיסטוריה היהודית מדברות אליו. אמנם שבתי צבי היה משיח שקר. אמנם סופו שהתאסלם. והיום, בעקבות מחקריו של גרשם שלום, יודעים גם שסבל מפסיכוזה מאנית־דפרסיבית. היו לו מוזרויות רבות. הוא שמר על פרישות תוך כדי נישואין, ובשל כך התגרש פעמיים, ואחר כך נשא זונה לאשתו השלישית – כנראה כדי לקיים את דיבר ה' בנביא הושע “לך קח לך אשת זנונים”. בגחמות פתע התיר איסורים, איחד חגים רחוקים, ואפילו ערך לעצמו טקס כלולות עם ספר תורה, וכאשר הועמד בפני ברירה להמיר דתו לאסלאם או למות על קידוש השם, נעשה שבתי צבי לעזיז מוחמד אפנדי.

על אף כל אלה, ואולי גם בגינם, שבתי צבי הוא דמות מרתקת. הנה, לפני מאות בשנים, בטרם היות רדיו וטלוויזיה וסרטים, לפני המטוס והמכונית והרכבת, הוא גרף בהתלהבות את העולם היהודי המפוזר. לא רק באיזמיר עירו ולא רק במקומות שאליהם הגיע, בקושטא ובסלוניקי ובירושלים ובקהיר ובעזה ובחלב, אלא גם בארצות רחוקות כהולנד ואנגליה, תימן וגרמניה, פולין ובוהמיה ואיטליה. בכל מקום שהיו קהילות ישראל הן ניעורו בתקווה גדולה כי הנה פעמי משיח נשמעים והישועה בדרך, הסבל יגיע לקצו. לא היה איש לפניו ולא אחריו שהצליח לגרום לטלטלה המונית כזאת בעם היהודי המפוזר כפי שגרם שבתי צבי. אנשים מכרו את רכושם בשווה פרוטה ויצאו לדרך לארץ הקודש, או נערכו לקריאה לעלות לירושלים ולהקביל את פני המשיח.

ידועות נסיבות שהכשירו את הקרקע להתגלותו של משיח שקר, הפוגרום הנורא של חמלניצקי ב־1648, שבו נרצחו יותר ממאה אלף יהודים, גרם לזעזוע עמוק ביהדות האשכנזית. גם היא וגם יהדות המזרח התנחמו בראיית המאורעות והסבל שפקדו אותם כ“חבלי משיח”. לדעת רוב החוקרים גם חדירתה של הקבלה הלוריאנית, הקבלה בשיטת האר"י, יצרה מתח משיחי אדיר בקרב הציבור היהודי. אבל חייב היה להופיע אדם מיוחד במינו, דמות כריזמטית מאוד, כדי להוציא את המתח המשיחי הזה מן הכוח אל הפועל, ולהפוך אותו לתחושה של מציאות.

חרף החיבורים הרבים שנכתבו עליו, אישיותו לא פוענחה לגמרי עד היום. אבל בשביל קורין סוריאנו – אחותו של נשיא בית הכנסת “אכרידה” שאליה נתלוויתי בביקורי שם – הקשר של בית הכנסת לשבתי צבי אינו יותר מקוריוז. לגביה שבתי צבי הוא רק אבי ה“דונמה”, מהופכים בתורכית, דהיינו מומרים; אותם צאצאים מסתוריים של השבתאים אשר התאסלמו, ומקצתם עדיין חיים באיסטנבול ושומרים על ייחודם המחתרתי.

אשתו הרביעית והאחרונה של שבתי צבי, יוכבד, היתה בת הרב יוסף פילוסוף מסלוניקי, יחד עם קבוצה מחסידיו באיזמיר, היא התאסלמה בעקבות שבתי צבי, והיא הלכה אחריו גם לאלבניה, שאליה הוגלה לימים על ידי הסולטאן ושם גם מת ביום הכיפורים של שנת 1676.

שבע שנים אחרי מות שבתי צבי חזרה אלמנתו לעיר מולדתה סלוניקי, והכריזה על אחיה יעקב כעל יורשו וגלגול נשמתו של שבתי צבי. הוא שכנע כשלוש מאות משפחות מאמינים בסלוניקי להתאסלם בעקבותיו. כך נוסדה כת נוספת של “דונמה”, כת היעקוביים. מייסדה מת בדרכו חזרה מעלייה לרגל למכה.

לימים חל פילוג בכת. כמה מחבריה הכריזו על ברוכיה רוסו, צעיר כריזמטי מבני הכת, כעל גלגול נשמת שבתי צבי. חסידי ברוכיה נקראו גם קאראקאשים. שלושת פלגי הדונמה, האיזמירים, היעקוביים, והקאראקאשים (שלימים התפלגו מהם הקאפאנג’ים…), לא עוינו זה את זה ואף השתמשו בבית קברות משותף ומיוחד להם. אבל הם לא התפללו ביחד ולא באו בקשרי נישואים אלה עם אלה, לא כל שכן עם מוסלמים או עם יהודים. גם לא עם הקראים (שכ־150 מהם עדיין חיים באיסטנבול).

לפי מה שנודע על אמונתם ומנהגיהם של הדונמה, הם נשארו שבתאים, ושמרו על כמה ממצוות היהדות – כמו מילת בניהם ביום השמיני. אך היו להם גם מנהגים שונים משל היהודים והמוסלמים גם יחד, כמו שיתוף נשים בתפילה בציבור וכשליחי ציבור, או “חג הכבש” המוזר בכ"ב באדר, שנחוג על ידי שתי משפחות בצוותא בסעודת ערב, ולפי כמה מקורות גם בהחלפת הנשים של ראשי המשפחה לאותו לילה.

הדונמה חיו בסלוניקי מאתיים וארבעים שנה, עד לחילופי האוכלוסייה בין יוון ותורכיה. אז, ב־1923, הועברו לתורכיה, שהרי נחשבו למוסלמים. הם היו מקורבים לתורכים גם קודם לכן, רבים מהם הצטרפו ל“תורכים הצעירים”, והיו מהם גם בין מנהיגי המהפכה. לפי שמועות, גם כמאל אתאתורכ היה דונמה, אלא שלא נמצאו לכך כל הוכחות. איתמר בן־אבי סיפר ששמע זאת מפי הקפטן מוסטפא כאמל (לימים אתאתורכ) בעצמו, אך יש להביא בחשבון כי הסקופים של איתמר בן אבי היו לעתים פרי דמיון.

כאשר הועברו הדונמה לתורכיה, הם מנו כ־15 אלף נפש. חלקם היו עשירים מופלגים, חלקם אינטלקטואלים, חלקם השתלבו בפקידות הממשלתית הבכירה והבינונית, וחלקם היה פרולטריון. היום נותרו מהם אולי 3,000, בעיקר מכת הקאראקאשים. הכתות האחרות נטמעו באוכלוסייה המוסלמית, ומהם גם חזרו ליהדות. יש אומרים שאחדים אף עלו ארצה. אך הקאראקאשים ממשיכים לשמור על ייחודם, ובכך למעשה מקיימים את השבתאות עד היום. אומרים שיש להם באיסטנבול בית כנסת סודי משלהם.

שאלתי יהודים מקומיים היכן גרו דוד בן־גוריון ויצחק בן־צבי כאשר למדו באוניברסיטת קושטא. מישהו אמר לי שאמו המנוחה סיפרה לו כי הכירה משפחה שבן־גוריון נהג לפקוד אותה, אבל עכשיו כבר אין את מי לשאול. הייתי צריכה לברר זאת בארץ לפני צאתי. בישראל יודעים הרבה על קשרי העבר שלנו עם איסטנבול. הנה סיפר לי עיתונאי עמית, חסן ג’מאל, כי הוא בן־בנו של ג’מאל פחה, אחד מן השלישייה השלטת של “התורכים הצעירים”, שהיה מושל סוריה וארץ ישראל. מכיוון שגם הנכד היה איש חשוב, העורך הראשי של היומון התורכי “ג’ומהורייט”, הרי כאשר ביקר בישראל, ליווה אותו בסיוריו צוער של משרד החוץ שלנו. התברר שאותו צוער כתב את הדוקטורט שלו על ג’מאל פחה, ו“הוא ידע על סבי יותר משידעתי אני,” אמר חסן ג’מאל.

באיסטנבול, גם היסטוריה בת כחמישים שנה בלבד היתה זכורה רק במעורפל אפילו לקשישים: מעטים ידעו לספר משהו על חבורת השליחים של היישוב שפעלו בקושטא משנת 1942 ועד גמר מלחמת העולם.

באותה תקופה הייתה תורכיה נייטראלית, ואפשר היה לנסות ולפעול ממנה – אם כי לא בגלוי – להצלת יהודים מארצות הכיבוש הנאצי. מלבד למחלקות שונות של הסוכנות היהודית שלחו גם תנועות ומפלגות בארץ שליחים לקושטא. סיפור המשקף את המצב הזה שמעתי מפי אהוד אבריאל, שהיה שליח המחלקה המדינית של הסוכנות בקושטא. לפני צאתו הצטייד בתעודת עיתונאי של “דבר”, כדי שיהיה כיסוי לשהותו שם. פעם, כאשר הלך למסיבת עיתונאים עם שר החוץ התורכי, מצא באותו מעמד עוד ארבעה שליחים מהארץ עם תעודת עיתונאי של “דבר”! זאת לעומת “ניו יורק טיימס”, שהיה לו רק כתב אחד בקושטא. כדי שלא לעורר חשד ביקש אבריאל תעודת עיתונאי מעלון הקיבוץ שלו. וכך הוא נרשם במשרד החוץ התורכי ככתב החוץ של “יומן געתון”. הוא היה כתב החוץ היחיד של יומן געתון בעולם, וגם בהיסטוריה. לימים שמעתי מטדי קולק שגם הוא, בעת שליחותו בקושטא, נרשם ככתב חוץ של עיתון קיבוצו “יומן עין־גב”, שספק היה קיים וספק לא.

תורכיה היתה באותם הימים ארץ מעבר לפליטים היהודים הלא־רבים שהצליחו להימלט ממזרח אירופה, דרך ברית־המועצות, ומאוחר יותר ממרכז אירופה דרך רומניה. שליחי ההצלה ששיגר היישוב לקושטא דאגו לסידורי עלייתם של פליטים אלה לארץ. תפקידם היה גם להסדיר ספינות ומקלט ליהודי יוון הכבושה, שכאלף מהם ניצלו בדרך זאת. שליח עליית הנוער מצא עצמו גם לפני משימה לא צפויה: העלאת ילדיהם של יהודים תורכים. באותם הימים הטילה ממשלת תורכיה “ורליק ורגיסה”, מס רכוש להיערכות הגנה. שיעור המס על המיעוטים – היוונים, הארמנים והיהודים – היה גבוה במיוחד, ונקבע בשרירות. היהודים נפגעו יותר מאחרים, ורבים לא יכלו לשלמו. מי שלא שילמו את מלוא השיעור נשלחו למחנה עבודה. המשפחות נשארו בלי מפרנס, בחרדה, ולחצו על השליחים לקחת את הילדים לארץ־ישראל. מאות מהם אכן הועלו. לימים כונה המס הזה כ“פוגרום כספי”, והוא היה אחד המניעים לעליית יהודי תורכיה לישראל, אחרי הקמת המדינה.

שליחי היישוב בקושטא מצאו עצמם במשימה טראגית. מה שיכלו לעשות כדי לסייע ליהודים בארצות הכיבוש הנאצי היה מעט מאד. הם הצליחו למצוא בלדרים לא־יהודים ולקיים באמצעותם קשר כלשהו עם פעילים יהודים בארצות הגזירה, להעביר להם כסף ולקבל מהם מידע. אבל הקשר לא היה רצוף, והמידע רק החריף את תחושת חוסר האונים. גם כאשר נדמה היה כי הנה הצליחו להציל אנשים – התברר לימים שהיתה זאת רק הצלה זמנית. יהודים שעזרו להם להימלט מפולין לסלובקיה, מצאו מותם כאשר התחילו גם משם המשלוחים למחנות. אותו גורל פקד יהודים שעזרו להם לברוח מסלובקיה להונגריה, וכעבור זמן נשלחו למותם משם.

העלייה הבלתי ליגלית לארץ ישראל נפסקה למעשה אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, ולא התחדשה אלא באביב 1944. או אז טיפלו השליחים בקושטא במעפילים, ושלטונות תורכיה הנפיקו תעודות מעבר, דרך הים או היבשה. היו גם יהודים גרמנים שמצאו מקלט בתורכיה, בעיקר אנשי מדע.

בתי קברות יהודיים רבים נהרסו באיסטנבול, ושוב אי אפשר למצוא קברותיהם של רופאי החצר היהודים שאגדות מתהלכות עליהם; או של דון יוסף נשיא, מאנוסי פורטוגל, שהיה כאן לבנקאי בעל מעמד בחצר הסולטאן, וסייע רבות לבני עמו; ולא של דודתו דונה גראציה מנדס, שהיתה דמות מופלאה, או של הנשים היהודיות כאסתר קירה הנדלי ובולה איקשאטי אשכנזי, שהיו ספקיות של סחורות ושירותים לנשות ההרמון וזכו להשפעה רבה. בתי הקברות שנשתמרו היו מוזנחים ונתונים אף הם בסכנת הרס – עד שבאה ישראלית, פרופסור מינה רוזן מאוניברסיטת תל־אביב, והחלה בזיהוי המצבות.

בעבודת שדה רבת חודשים, עם צוות עוזרים וקבוצת פועלים, נחשפו מצבות שהיו שקועות באדמה או מכוסות חלקית. הן נוקו וצולמו ופוענחו ומוחשבו. במימון אמריקני וישראלי, ובשיתוף פעולה עם הקהילות במקום, זיהתה מינה רוזן 60 אלף מצבות בתורכיה כולה, מהם כ־45 אלף באיסטנבול. על בית הקברות ברובע הסקוי, רובע יהודי חשוב בעיר, הוציאה ספר מדעי המנתח את 22 אלף המצבות שבבית העלמין הזה ואת הניתן ללמוד מהן על דפוסי חברה ותרבות בקהילה בתקופות השונות. זוהי תרומה ישראלית רבת ערך להבנת תולדותיה ומורשתה של יהדות קושטא.