יגידו שווייץ, ומיד תתעורר אסוציאציה של ניטראליות, גבינות, הרים מושלגים, שעונים, משאלי עם, שוקולד, כלבי סן ברנאר, חשבונות בנק סודיים. אצלנו תתעורר, או צריכה להתעורר, גם האסוציאציה של ציונות, של תיאודור הרצל אשר האמין כי בבאזל, בקונגרס הציוני הראשון, יסד את מדינת היהודים.

הישראלים אוהבים את שווייץ. נתונים סטטיסטיים מראים שבני ארצנו הפוקדים אותה צוברים בה יותר משלוש מאות אלף לינות לילה בשנה. יחסית לאוכלוסיית ישראל, זה שיעור גבוה מאוד. תיירנים בשווייץ מציינים בערגה, שאילו היו תושבי ארצות־הברית פוקדים אותה באותה פרופורציה, היו צריכים להיות לה 15 מיליון לינות לילה של אמריקנים.

הישראלים אוהבים את שווייץ, אבל ספק רב אם יש לזה קשר כלשהו לקונגרס הציוני. הם באים לנשום אוויר צח, לעשות סקי, לטייל ביערות, לקנות בבאנהופשטראסה, ליהנות מן הנוחות המודרנית שבתוך הטבע. יש לשווייץ נוף נהדר של נהרות ויערות והרים עם שלג נצחי וקרחונים ועמקים ירוקים פורחים, והרבה אגמים. בכל נקודה שבה יימצא אדם בשווייץ, יהיה אגם בקרבתו.

אלא שנדיבות הטבע אינו כוח המשיכה היחיד של שווייץ. צריך להוסיף עליה את מעשה האדם שהפך אותה למקום שנעים לשהות בו. הכל מפותח, נקי, מטופח, אסתטי. בכל מורגשות יעילות ודייקנות והגינות.

אומרים כי השווייצים קמצנים. ההומוריסטן ג’ורג' מיקש כתב כי כולם אוהבים פרנקים שווייצים, אבל רק השווייצים עצמם אוהבים גם את הסנטימים, המעות הקטנות. ובדיחה מפורסמת מספרת על השווייצי שביקש מאלוהים חלקת מרעה, ואלוהים נתן לו. אחר כך ביקש ממנו פרות, וגם אותן קיבל. הקים לו השווייצי משק חלב לתפארת, והזמין את אלוהים לראות מה חולל במתנותיו. אלוהים בא, סייר, התרשם, ואפילו שתה כוס חלב. כשפנה ללכת, הודה לו השווייצי על כל מה שעשה למענו, אבל גבה את מחיר החלב.

נכון, אין מתנות ואין גם מציאות. אבל אין רמאות ואין ניצול. ועדיין יש ביטחון יחסי מפני גניבות ומפני תקיפות בפלא הזה של מדינה רב־לאומית ורב־לשונית שאינה חושבת להתפרק. היא כבר עשתה את המלחמות שלה במשך מאות שנים, ומאז היא שוקטת מאות שנים, גם אם היא ערוכה לקרב בכל רגע.

ארץ קטנה, רק שישה מיליון וחצי נפש, והיא ענייה באוצרות טבע. אין לה מכרות יהלומים או מרבצי נחושת, ולא נפט או אורניום. אף על פי כן היא ארץ עשירה, ולא סתם עשירה אלא יחסית לאוכלוסייתה, העשירה ביותר בעולם. לפי נתוני הבנק העולמי, ההכנסה הלאומית לנפש בשווייץ היא הגבוהה מבין כל המדינות, והיא צועדת לפני יפן וארצות־הברית בהפרשים גדולים. (בראשית שנות התשעים - 33.5 אלף דולר בשווייץ, לעומת 22.5 אלף בארצות־הברית; 25.4 אלף בשוודיה; 26.9 אלף ביפן; 16.7 באנגליה; היחס בין הנתונים הוא עקבי לאורך שנים).

שווייץ היא עשירה כי השכילה לטפח ולנצל את האוצר האנושי שלה. יש לה אוכלוסייה חרוצה, אנשים העושים היטב את שהם עושים. וזה מסר האומר כי גם מדינה קטנה בלי אוצרות טבע יכולה להבטיח רווחה רבה לתושביה. דרושות לשם כך רק תושייה, חוכמה בתכנון וחריצות בביצוע.

כשאני יכולה, אני עוברת את שווייץ בדרכי למקומות אחרים. אני אוהבת את עריה האינטימיות, שיש בהן סממני התרבות של כרך גדול, תיאטרון ומוזיאונים ותזמורת ואופרה ובלט, וחנויות אלגנטיות, בלי ההמולה של מטרופולין, בלי הצפיפות, ובלי המרחקים המעייפים. ואני אוהבת את תנועת הרכבות היעילה והנוחה שלה. פעם הגעתי לנמל התעופה של ציריך לפני הצהריים, ונסעתי ברכבת לווינטרטור, עיר תעשייה ירוקה מאוד שבה נערכה באותו יום ועידת הפדרציה של הקהילות היהודיות בשווייץ. הספקתי לשמוע דיון בוועידה, לשוחח עם נציגי הקהילות, ולהגיע בזמן למטוס שהמריא לפנות ערב. קשה לעשות זאת בארץ אחרת.

באותו דיון דובר הרבה על הזהות של יהודי שווייצי, וכרגיל לא היתה הגדרה אחת המקובלת על הכל. אבל היתה מידה של הסכמה בדבר סכנת התבוללות, והיתה הערכה משותפת בדבר הקיטוב הפנימי הגובר בקהילות, קיטוב בין דתיים מזה לחילונים בעלי נטייה ליברלית מזה. אמר אחד הדוברים: “מחר השמאליים לא יהיה עוד יהודים, והדתיים לא יהיו עוד שווייצים, ושוב לא נוכל להיפגש כיהודים שווייצים.”

ואכן, קיימת תופעה של קיטוב מחריף. מצד אחד, יש נישואי תערובת בשיעור גבוה מאוד, ומצד אחר אין הקהילה האורתודוקסית מסכימה לגיור בני הזוג הלא-יהודים. האורתודוקסים גם אינם מסכימים לקבל את הקהילות הליברליות והרפורמיות לפדרציה של הקהילות, כך שזו אינה מייצגת מרכיב אחד, לא גדול אבל בעל צביון משלו, של היהדות המקומית. ואם יקבלו את הליברלים והרפורמים, יפרשו הדתיים, ושוב תימצא הפדרציה לוקה בייצוג מרכיב חיוני.

וכל זה בארץ שהיהודים בה מעטים, כעשרים אלף, פחות משליש של אחוז מכלל האוכלוסייה. יש גם קצת ישראלים שהשתקעו שם, בדרך כלל בעקבות נישואים עם בת זוג או בן זוג מקומי. יורדים כמעט אין, כי מדיניות ההגירה קפדנית, והפיקוח על מגורי זרים בשווייץ הדוק מאוד. עדיין יש בה מאות אלפי עובדים מיובאים, אך לרוב מעמדם הוא כשל זרים. על מהותו של מעמד כזה אפשר ללמוד מבדיחה ששמעתי מפי יהודי שווייצי, השגריר פיליפ לוי. לפי הבדיחה שאל המורה בכיתה מי היה האדם הראשון. השיב אחד התלמידים מניה וביה שהיה זה וילהלם טל. ומה בדבר אדם וחווה, שאל המורה. אה, הגיב התלמיד, לא ידעתי שאתה מחשיב גם זרים.

אבל למעשה, או כך נדמה לאדם מבחוץ, גם השווייצים זרים זה לזה. השכבה המשכילה היא רב־לשונית, אבל אנשים מהשורה בקנטונים הצרפתיים יתקשרו אך בקושי עם אנשים בקנטונים הגרמניים. בבאזל זה קצת אחרת, כי היא שוכנת בצומת גבולות צרפתי-גרמני־שווייצי, ויש לה מסורת קוסמופוליטית. קל לשער שהרצל, עם נטיית הלב הקוסמופוליטית שלו, הרגיש בה בנוח.

כשהייתי בבאזל לראשונה, התקיים בה יריד סתיו. אורות צבעוניים ריצדו בבארפוסו-פלאץ, ב“כיכר היחפים”, קרוסלות הסתובבו, אנשים הצטופפו, רמקולים העבירו מוסיקה עממית. המולה עליזה כמו ביריד. היעד שלי היה בניין העומד באחת הפינות של כיכר זאת – הקאזינו, הוא המקום שבו נערך הקונגרס הציוני הראשון ב-1897.

הבניין הוקם עשרות שנים לפני הקונגרס הזה, כבית ויעוד תרבותי לאזרחי העיר. באותם הימים המונח קאזינו שימש רק במובנו המקורי, בית, ועדיין לא שיערו כי לימים ישתרש כשם למועדונים של משחקי הימורים. מכל מקום, בקאזינו של באזל מעולם לא הימרו. בינתיים שינה הבניין את צורתו, אבל האולם שבו נערכו דיוני הקונגרס, שהוסף לבניין רק ב-1874, נשאר כמעט כשהיה. רק הבמה הוגדלה, והחלונות מאחורי הבמה, שאנחנו רואים בצילומים היסטוריים, שוב אינם קיימים כי מאחורי האולם הגדול נבנה עוד אולם.

כיום יש לבאזל בניין חדיש לקונגרסים בינלאומיים, והקאזינו משמש לאירועים מוסיקליים ותרבותיים. לדברי מנהל הבית, הוא נחשב לאחד משלושת אולמות הקונצרטים הטובים ביותר בעולם, ובזכות זאת באים לבאזל חשובי האמנים, שאחרת לא היו מופיעים בעיר קטנה כזאת. יש בה רק כמאתיים אלף תושבים, אבל לקאזינו יש “אקוסטיקה שלא מן העולם הזה”, אמר. הוא התכוון למוסיקה, ואני חשבתי כי אכן היתה אקוסטיקה-שלא-מן-העולם הזה בעת הקונגרס הציוני בקאזינו.

בעיני רוחי ראיתי את האנשים המופלאים שהתכנסו באולם הזה לפני כמאה שנים, ושכולם כבר הלכו לעולמם. נציגים של עם מפוזר המרגיש כעם אחד. עזר וייצמן סיפר כי בהיותו נער לקח אותו דודו חיים וייצמן לאחד הקונגרסים הציוניים, הצביע על הצירים, ואמר לו: אתה רואה, בני, יש פה נציגים משבעים ארצות, וכולם מפולין.

אבל החיוך אינו גורע מן ההערצה לאנשים האלה, בעלי השקפות שונות ושאיפה משותפת לחולל תמורה בתנאי הקיום היהודי, לשנות את גורלם של המוני היהודים החיים במצוקה קשה, ולשנותו על ידי שיבה ליסוד הלאומי של היהדות הממוקד בארץ האבות. יש לא מעט הגדרות לציונות, אבל ההגדרה האחת שכל השאר נובע ממנה היא הכרה ביסוד הלאומי של היהדות, והאנשים האלה שבאו לבאזל הכירו בלאומיות היהודית כפתרון לבעיה היהודית. הם היו בעלי חזון וכושר ניתוח, תמימים וריאליסטים בעת ובעונה אחת. אנשים שחרף כל המלים הרמות בדיוניהם, לא שיערו בנפשם מה גדולה תרומתם למהפכה שעתידה היתה להתחולל בגורל עמם.

במרוצת השנים, באזל אירחה קונגרסים ציוניים נוספים. את השני (1898), השלישי (1899), החמישי (1901), השישי (1903), השביעי (1905), השבעה־עשר (1931) והעשרים ושניים (1946). אבל לראשון עומדת זכות ראשונים, ולקרוא את הפרוטוקול של דיוניו זו חוויה מרגשת.

זוהי תעודה מרתקת, מרווה ומצמיאה בעת ובעונה אחת. היא מחייבת את הקורא במאמץ, אך גם מזכה אותו בתמורה. ההרצאה של מכס נורדאו, למשל, היא גם כיום, ארבעה דורות אחרי השמעתה, אתגר אינטלקטואלי. נורדאו הצטיין בצירוף של כושר ניתוח והגות, רוחב אופקים והשכלה, עוצמה ותרבות של ביטוי. אך בסופו של דבר, גם זה רק שולי בסך הכל של התעודה המזינה באמוציות חזקות את הביקור במקום ההתרחשות.

במצעד דו"חות מסרו הצירים על מצב היהודים בארצות השונות. באולם הקאזינו שיוויתי אותם לעיני כפי שנראו לי על פי נאומיהם, תמימים ואמיצים, בעלי חלום ומעש. אנשים כמו סולם יעקב – שראשם מגיע השמימה, אבל רגליהם ניצבות על הארץ. באותה תערובת של בראשית כבר הסתמנה המציאות הלאומית שאנחנו חיים בה כיום, כמו דיוקן של איש שתווי פניו מצטיירים בתצלומו כפעוט.

ההזדהות וההערכה מכסות במעטה סלחנות גם דברים העשויים להיות מרגיזים. כך, למשל, מורגשת ברישום הסטנוגרמה של הקונגרס הראשון (וגם של כמה קונגרסים אחריו) מדיניות ברורה להרחיב במסירת דבריהם של תומכי הנשיאות, ולקצר בדבריהם של החולקים עליה. מורגשת גם התנשאות של יהודי המערב, בהשלטת הגרמנית על ה“אוסטיודן” שהיו רוב העם ורוב הציונים. עלבונה של העברית יכול היה להיות צורב, אלמלא היה מעלה חיוך. בגירסת המקור של הפרוטוקול מצאתי במקום דבריו של נואם הערת הרשם “שפריכט הברייש” דהיינו, דובר עברית – ועל כן לא הובן ודבריו לא נרשמו.

גם הוויכוח בין הציונות המדינית והציונות המעשית כבר מצא את ביטויו בקונגרס הראשון, אם כי לא במלוא עוצמתו. שני הצדדים ריככו ניסוחיהם כדי שלא לפגוע בחגיגיות המעמד. זאת לא היתה חגיגיות טקסית או חיצונית. היא היתה תחושה של חג בלבו ובמוחו של כל מי שהיה אז באולם הקאזינו, וכך חשתי בו גם אני כעבור יותר מתשעים שנה, הרגשה של חג ומעין עצב, ותחושה ברורה של רציפות הדורות.

לעמוד על הבמה הזאת, להתהלך באולם הזה, לדעת שכאן הם ניצבו וכאן הם ישבו, האנשים המיוחדים האלה, ולכאן הם הביאו את הזעקות והחלומות של יהודים חלכאים ונדכאים, כאן הם שללו את דרכם של המתבוללים, כאן התעלמו מחרמות החרדים.

ודאי, מדינת היהודים לא נוסדה בבאזל. הקונגרס הציוני הראשון היה תחנה חשובה מאוד בדרך הארוכה והפתלתלה מן הרעיון אל ההגשמה, מן הכיסופים אל הגאולה; תחנה חשובה מאוד, לא פחות ולא יותר. רק הרצל, בסגנון ההפלגה המובהק שלו, יכול היה לכתוב כי יסד בבאזל את מדינת היהודים. מי יכול לקבוע היכן ומתי היא נוסדה: במקווה ישראל ב־1870? בקאטוביץ ב־1884? בלונדון ב־1917? באושוויץ ובדכאו ובמיידאנק בשנות הארבעים? בקרבות תש"ח? אין מקום אחד ואירוע אחד, לפני הקונגרס הציוני הראשון או אחריו, שראוי להגדרה מפליגה כזאת. היא נאה רק לכל הדרך הארוכה, של ייסורים ובניין ומאבק וקורבנות, דרכם של חלוצים, דרכם של לוחמים, דרכו של עם אל מדינתו המחודשת.

כאשר נתכנסו הצירים באולם הקאזינו לקונגרס הראשון, כבר היתה לתנועה הציונית תשתית אנושית וארגונית ורעיונית. כבר היו ספרות עניפה, חיבורים מתווי דרך ומלהיבי דמיון, כתבי עת מלבנים דעה ומדרבנים להגשמה. היתה פעילות אידיאולוגית ומעשית של חובבי ציון, היתה עלייה ויישוב הארץ, והתקדמות רבה בתחיית השפה העברית. בארץ ישראל כבר חיו אז 70 אלף יהודים, וכפי שנמסר בקונגרס הם ייצאו תפוזים ופרג וסבון ויין. גם הרעיון של הקמת ארגון מדיני מאחד ושל קיום קונגרס לא היה חדש. מה שצריך לזקוף לזכותו הגדולה של הרצל הוא מתן הנהגה לגיוס הפוטנציאל המצוי הזה והכוונתו לאפיק הנכון. הרצל היה הרוח החיה בכינוס הקונגרס בבאזל, ובהפיכתו למציאות מדינית קבועה כמסגרת מאחדת להגשמת המאווים הלאומיים של היהודים.

באולם הקאזינו מותקנת עתה לוחית זיכרון לקונגרס הראשון, בעברית ובגרמנית, לאמור: “בבית הזה התאסף לקול קריאתו ובהנהגתו של בנימין זאב תיאודור הרצל (תר“ך-תרס”ד; 1904–1860) הקונגרס הציוני הראשון (א-ג אלול תרנ"ד; 31–29 אוגוסט 1897) ויסד את ההסתדרות הציונית העולמית, מפלסת הדרך למדינת ישראל.”

להתבונן בלוחית הזאת, זה להימצא בעימות עם העובדה המודחקת שלא חלפו עדיין אפילו מאה שנים מאז שהכל היה רק חלום תמהוני, הזייה פרועה, בלי בסיס מציאותי, זוהי הפרספקטיבה מבאזל, והיא מאזנת כלשהו את הביקורת שלנו על עצמנו ואת האכזבות שלנו מעצמנו. ולכן לבוא לבאזל, זה לחוש מחדש מה שמיטשטש במציאות היומיומית של חיינו בארץ, את הפלא של הקיום היהודי הריבוני, זה לרענן את האמונה וכושר ההתלהבות. זה לחזור לשורשים.

מן הקאזינו הלכתי למלון “דריי קניגה”, מלון שלושת המלכים, שבו התאכסן הרצל בהיותו בבאזל. המלון הזה נוסד לפני כמעט אלף שנים (!) ומתגאה בשורה ארוכה של אישים מפורסמים אשר לנו מאז תחת קורת הגג שלו. מלכים ורוזנים וסופרים מהוללים ונסיכי הכנסייה, “דוכסים של הרוח ושל העוצמה הפוליטית”, כנאמר בפרוספקט של המלון. עלון הסברה זה מונה רבים מהם: נפוליאון בונפרטה, צ’רלס דיקנס, וולטר, מטרניך, המלכים של איטליה, שוודיה, נורווגיה, בולגריה, ספרד ורומניה. מלכות מהולנד, מפורטוגל, בריטניה ורוסיה. המלך פארוק המצרי ומלך סיאס, מארשל מונטגומרי, ועוד ועוד. הרצל ידע היכן לגור, וגם שמו מופיע בספר הזהב של אורחי המלון הדגולים.

עובדי המלון לא הופתעו כלל כאשר ביקשתי לראות את החדר שבו התאכסן הרצל. כנראה שלא הייתי ראשונה. אמרו לי כי הריהוט חודש מאז, אבל לא שונה. עליתי לחדר מספר 126. מיטת האפריון ופיתוחי התקרה שימרו את אווירת הימים ההם. המרפסת צופה על הריין, ובה צולמה התמונה המפורסמת של חוזה המדינה, כשהוא נשען על המעקה, וברקע הגשר. הריין עובר בעיר בקשת אלגנטית, וחמישה גשרים מתוחים עליו, העתיק שבהם נקרא בשם הפרוזאי “מיטלריין בריקה”, הגשר שבמרכז הריין, והוא הגשר שנראה בתצלום הידוע של הרצל.

לא קשה לחוש בבאזל את האווירה של ימי הקונגרס הציוני. כמו ערים אחרות בשווייץ, גם היא שומרת בקנאות על החזות המקורית של בנייניה הישנים. אסור להרוס בתים כדי להקים תחתיהם רבי קומות. אסור גם לשנותם מבחוץ. משפצים אותם מבפנים, מכניסים לתוכם את המאה ה-20 ואפילו את המאה ה-21, אבל משמרים את המאות הקודמות במראה החיצוני שלהם. הרובעים הישנים על סמטאותיהם הצרות ובתיהם הקטנים עם שערי הברזל האמנותיים נראים כיום כפי שנראו בעבר הרחוק.

באזל מכנה עצמה “הלב התרבותי של שווייץ”, היא מתכוונת בכך בראש וראשונה למסורת שלה כמרכז לחיי רוח ומדע. יותר מחמש מאות שנים יש בה אוניברסיטה, ומלומדים מכל אירופה נמשכו אליה, ונרדפי דת נמלטו אליה, ותולדותיה אלה עיצבו את אופייה התרבותי. יש בה יותר משלושים מוזיאונים, ביניהם גם מוזיאון יהודי.

כאשר חזרתי לבאזל לביקור נוסף, גרתי במלון “שלושת המלכים”, ולא סתם במלון זה, אלא בחדרו של הרצל – אם כי לא במיטתו. מאז ביקורי הראשון בו חלפו חמש שנים, המלון עבר שיפוץ, החדרים רוהטו מחדש, ומיטת האפריון של הרצל כבר לא היתה. אחר כך קרה לי מה שקרה לאותו ישראלי שיצא לטיול באירופה, ובכל מקום שאליו בא, במגדל האייפל ובכיכר פיקדילי ובקריית הוואתיקן ובגני טיבולי ובאקרופוליס, מצא כתובת בעברית “סנוב, ובאילת כבר היית?”. בכל אופן, כך הרגשתי כאשר סיפרתי בהתפעלות על חדרו של הרצל במלון “שלושת המלכים” שזכיתי לישון בו, ומישהו שאל אותי אם כבר הייתי בחדר שבו ישן הרצל כאשר ביקר בירושלים. לבושתי, נאלצתי להודות שלא הייתי ולא ידעתי – אבל לפחות תיקנתי את הדבר.

יש בבאזל רחוב על שמו של הרצל, בקצה העיר, בדרך אל בית הקברות היהודי. בית האוכל הקרוב לקאזינו שבו היה סועד הרצל הוא עכשיו מסעדה סינית. אך המלון, הקאזינו, הרחוב והמסעדה אינם כל העקבות של הקונגרס ושל הרצל בבאזל. בכל אופן, לא בשביל מי שמחפש עוד, למשל בארכיון העיר.

בית העירייה של באזל הוא בניין עתיק ומרשים, מתחילת המאה ה-16, וגדול דיו על מנת לשכן גם את הפרלמנט והממשלה הקנטונאליים, פגשתי שם את ההיסטוריון ד“ר בארט, ראש הגנזך העירוני. בגנזך מתויקים מסמכים הקשורים לקונגרס הציוני הראשון – כמו ההזמנה שנשלחה לצירים, הדף עם סדר היום, חלק מן הפרוטוקול, דיווחי העיתונים על מהלכו, ומכתב תודה לעירייה, מכתב תודה אחר, בכתב ידו של הרצל, המכוון לנשיא הממשלה של קנטון באזל, נשלח דווקא אחרי קונגרס ציוני מאוחר יותר, הזכור כ”קונגרס אוגנדה". זו תעודה מעניינת, אופיינית מאוד לנוסח הרצל בתוכנה ובסגנונה, ומכיוון שאין היא מן הידועות, אביאה להלן.

וכך הוא כותב לד"ר צוט, נשיא ממשלת הקנטון “הנכבד ביותר”, ב־30 באוגוסט 1903: "למרבה צערי, חופשתך לא אפשרה לי את הכבוד להביע לך אישית את תודתי הנאמנה על הרצון הטוב שבו התייחסה ממשלת באזל כלפי הקונגרס שלנו. לא זיכית אותנו מיד עם הופעתנו הראשונה בכבוד של ברכת ברוך הבא. על כן הערכנו אותה עתה כפליים, כי אנו מאמינים שהיא מבטאה הכרה ברצינות תנועתנו שהספקת בינתיים לעמוד עליה.

"את דבריך הנדיבים עלי, שבהם הואלת לשמחני, אני רואה כהכרתך בי כבמשרת נאמן של העניין, שלעולם אינו חושב על עצמו אלא על העניין בלבד.

“אבקש ממך, ומעמיתיך הנכבדים מאוד, להעניק לנו גם להבא את רצונכם הטוב, ואבקש את רשותך להעביר לך בזה אלפיים פרנקים לחלוקה בין עניי העיר.”

בשולי המכתב מעיר המקבל, ב־2 בספטמבר, שיש להשיב להרצל תודה ולתת דו"ח על השימוש בתרומה. ואכן, יש בגנזך פירוט כיצד השתמשו בה ומי נהנה ממנה.

בבאזל של ימינו יש ייצוג כמעט לכל ארגון ציוני. היהודים בה מונים לא יותר מאלפיים נפש, אבל הפעילות הקהילתית שלהם עניפה. ישנה, קודם כל, הקהילה האורתודוקסית הייצוגית. אך מי ששייך לקהילה האורתודוקסית אינו בהכרח דתי. אדרבא, בקרב חברי קהילה זאת יש הרבה נישואי תערובת, והרב שלה מסרב לעסוק בגיור. הרב, ד"ר י. מ. לוינגר, הוא אחיו של הרב לוינגר מקריית ארבע.

יש בית ספר עממי יהודי, וכיתות לשיעורי דת, ובית אבות, ומקווה טהרה, ושני בתי כנסת, ומסעדה כשרה. יש גם שני אטליזים, והם משווקים בשר מיובא, כי שחיטה כשרה אסורה בשווייץ מטעמים של צער בעלי חיים. יש גם קהילה חרדית, “עדת ישורון”, ולה כמובן מוסדות נפרדים.

יהודי באזל השיגו הכרה של הקנטון בקהילה כבגוף רשמי. מעמד זה, הזהה למעמד הכנסיות, הקתולית והפרוטסטנטית, מזכה אותה ביתרונות שונים, כמו הנחה במסים שעליה לשלם – ומה שחשוב עוד יותר, הסדר שלפיו הקנטון גובה את המסים שהקהילה מטילה על חבריה. שיעור המס הזה הוא 11 אחוזים ממס ההכנסה של הנישום. המעמד הרשמי מזכה את הקהילה גם בהקצבות שונות. למשל, כאשר בוצע לפני כמה שנים שיפוץ ובתי בבית הכנסת הגדול, השתתפה באזל במיליון פרנק, שליש מן ההוצאה.

הכל נשמע כל כך יפה ומושלם, שאולי לא כדאי לפסוח על פרט היסטורי מעברם הרחוק של היהודים בבאזל. בשנת 1349 השתוללה בעיר המגפה השחורה, והמוני תושבים –כמעט עשרים אלף – מצאו בה את מותם. כמו במקומות אחרים, גם כאן היהודים הואשמו בהבאת האסון הכבד על העיר. וכמו במקומות אחרים, הם לא נמלטו מגורל איום ונורא. הם הובאו לאי קרוב והועלו על המוקד. 600 יהודי באזל, ובראשם הרב, הומתו באש וילדיהם נטבלו לנצרות. איך אמר יודקה של הזז? קשה ללמוד את ההיסטוריה הזאת, מוטב שהילדים ישחקו בכדורגל.

אחרי שרצתי לאתרי הרצל בבאזל, לא נשאר לי אלא לשלם לו את החוב הירושלמי, הספקתי לעשות זאת לפני שהתחילו לבצע את פרויקט ממילא, שסגר זמנית את “מוזיאון הרצל” ברחוב ממילא מס' 18. הבית שייך למשפחת שטרן והיה אחד מראשוני הבתים מחוץ לחומת העיר העתיקה. מיכאל שטרן אירח בו את תיאודור הרצל בשהותו בירושלים. וזה סיפור המעשה:

בשנת 1898 כאשר ביקר בעיר הקודש קיסר גרמניה, וילהלם השני, היו בה רק מעט בתי מלון ראויים לשם זה. כולם היו תפוסים עד אפס מקום בידי פמליית האורח הרם. תיאודור הרצל, שביקש לחלות את פני הקיסר בעת ביקורו, הזמין חדר במלון קמניץ. אלא שהחדר היה תפוס, והוא נאלץ לבלות את הלילה על דרגש ליד פקיד הקבלה. משפחת שטרן הזמינה אותו להתארח אצלה.

לימים ריכזו בני המשפחה חפצים מחפצים שונים, שהיו כרוכים באירוח זה, והכריזו על הבית כעל מוזיאון הרצל. היו בו תצלומים, קטעי עיתונות, גלויות ששלח הרצל לבני המשפחה, כובע הצילינדר שאותו השאיל בעל הבית להרצל לקראת הפגישה עם הקיסר, ומקל ההליכה בעל ידית כסף שאותו השאיל להרצל גיסו של בעל הבית. היה משהו מן האווירה האותנטית בחדרים הקטנים, שכל פרט בהם היה מובהר ומוסבר על ידי נכדיו של מיכאל שטרן. עיריית ירושלים לא הרחיקה כדי מתן חסות למוזיאון, אך הציבה על הבית שלט שהעיד כי אכן חוזה המדינה התארח בו.

יתר על כן, העירייה דאגה לכך שפרויקט ממילא לא יבלע את הבית מספר 18. הוא נשאר על תילו כאשר כל הבתים סביבו נהרסו. לכבוד זכרו של הרצל הוא ישוחזר בדיוק כשהיה בעת שהותו בו. הבית הישן ישתלב בשכונה החדשה שילוב אלט-נוי.