מדוע פֵלאטבוּש? כי בפלאטבוש יש ריכוז של יוצאי חלב, ויוצאי חלב הם מיוחדים. די לציין כי בעיר שבה נישואי תערובת של יהודים עם מי שאינם יהודים מגיע לפי אומדנים שמרניים לשישים אחוזים, יוצאי חלב הצליחו למנוע תופעה זאת בקהילתם. בחמישים השנים האחרונות היו אצלם רק 11 מקרים של נישואי תערובת.

ידעתי עליהם מעט מאוד. בעצם, ידעתי רק כי בין יוצאי חלב ברחבי העולם יש שיעור גבוה מאוד של אנשים עשירים מאוד. האחים ספרא והאחים נאצר והאחים נקש ומשפחת פיצ’וטו ומשפחות הררי וספדיה וכהן ושלום ואשכנזי ועוד ועוד. צוות משפחתי המתפרס בזירה הבינלאומית היא שיטת עסקים מועדפת אצל החלבים.

וקראתי את “מישל עזרא ספרא ובניו” של אמנון שמוש. והכרתי כמה ישראלים מכובדים יוצאי חלב כמו הקרדיולוג פרופסור לניאדו, ועורך־הדין תוסייה-כהן, ומנכ"ל משרד החוץ יוסף הדס, והקולנוען נסים דיין והמוסיקאי אלדד שרם, ופרופסור יצחק שווה שכמעט היה נשיא המדינה, והאדריכל משה ספדי, ואמנון שמוש הרי כבר אמרתי.

לא מניתי כמה אנשים מצוינים מבני העדה שהכרתי בקיבוצים ובזרועות הביטחון. כי, בעצם, החלבים בארץ כבר אינם כל כך חלבים. הריבוד המקצועי שלהם, למשל, הוא כשל שאר הציבור בישראל, ותמצאו אותם בכל מלאכה ועיסוק. בחו"ל הם במסחר. גם אלה שכבר רכשו השכלה אקדמית הם בעיקר במסחר, ואם כבר במקצוע חופשי אז עריכת דין מועדפת. וגם בעניינים אחרים, לטוב ולרע, השורשים שם שמורים יותר ובולטים יותר.

יוצאי חלב שבאו לארץ התפתחו באופן שונה מאלה שהיגרו לחו"ל. תופעה מוזרה היא: אנשים יצאו מאותו מקום ובאותו זמן, עם אותו רקע ואותו חינוך, אבל יצאו למקומות שונים ונעשו בהם שונים אף הם, גם בעיסוק וגם באורח החיים, בסגנון, בהתנהגות, בבחירת החברה, בכל. החלבים בישראל הם כשאר הישראלים, החלבים בניו יורק או בבואנוס איירס אינם כשאר האוכלוסייה בעיר, גם לא כשאר היהודים בה.

לכן נסעתי לפלאטבוש. הייתי בניו-יורק, אבל בשביל תייר נורמלי ניו־יורק היא מנהאטן. המטרופוליטן אופרה זה מנהאַטן, וכך גם הפילהרמונית של ניו-יורק, והבלט העירוני. וברודווי היא מנהטן, ואפילו אוף-ברודווי היא מנהטן. והמוזיאונים העשירים בתצוגות קבע ובתערוכות מיוחדות, והחנויות המשגעות, ומטה או"ם. בשביל התייר בניו-יורק, ברוקלין היא חוץ־לארץ, ופלאטבוש היא בברוקלין, אחד הרובעים היפים ביותר של ברוקלין.

ידעתי שרבים מן היהודים אשר חאפז אסד נתן להם לצאת מסוריה באו לניו-יורק, ורציתי לראות היכן הם נקלטים. אמרו לי, הדמשקאים אצל הדמשקאים, והחלבים אצל החלבים, וזה בשום אופן לא אותו דבר, אבל אלה כאלה בפלאטבוש. שם גם נקלטו לפני כמה שנים הבנות היהודיות שאסד הסכים ליציאתן מסוריה משום שהיו “כלות שנישאו מרחוק”. אבל גם אחרי שיציאת היהודים התפרסמה, ואפילו אחרי עלייתו של הרב הראשי של יהודי סוריה לישראל שזכתה להדים תקשורתיים רבים, בפלאטבוש מעדיפים שלא לדבר על הנושא הזה. כל עוד נשאר יהודי אחד בחלב, השאלות בעניין זה ייתקלו בפנים חתומות ובמבט זועם.

נזדמן לי ספר משל יוסף סוטון (סיטון) על יוצאי חלב בניו־יורק, וגם שמו פיתה לביקור אצלם: Aleppo in Flatbush. שמה הלועזי של חלב הוא אלפו, אבל היהודים מעדיפים לקרוא לה ארם צובה. יתר על כן, לבית הכנסת הגדול והעתיק בעיר קראו על שמו של יואב בן צרויה. להזכירכם כי יואב בן צרויה כבש את ארם צובה בראש גייסותיו של דוד המלך. (שמואל ב‘, פרק י’, ותהילים פרק ס').

הקהילה היהודית בארם צובה אמנם לא התחילה בימי דוד המלך, אבל היא עתיקה מאוד, עוד מימי בית שני, והתקיימה ברצף. לפני אלף שנים היא כבר היתה מרכז תורני חשוב. סעדיה הגאון ביקר בה והעיד על כך, ויהודה אלחריזי עשה כן מאוחר יותר. הרמב“ם, באחת מאיגרתיו לחכמי לונל שבצרפת, קבל על המצב העגום של לימוד תורה בימיו (“אבדה תורה מבנים”), וציין את חלב כנקודת אור. ואת “מורה הנבוכים” שלו ליווה באיגרת לתלמידו האהוב יוסף בן יהודה אבן שמעון שהתיישב בחלב, וכדברי רמב”ם “האיר מקהל מדינת ארם צובה.”

בתחילת המאה ה־16 קלטה הקהילה מגורשים מספרד, ובמאה ה-17 וה־18 קלטה - לא בלי מתיחויות – יהודים מאיטליה שבאו לסחור, ונשארו. לספרדים ולאיטלקים קראו “פרנקוס”, וזה כנראה מקור הכינוי “פרנקים” שעדיין רווח בישראל, שלא לטובה, מבלי שידענו ממי קיבלנו אותו. המעניין הוא שבמקור השתמשו בכינוי דווקא כלפי אלה שבאו ממערב, כדי להבדילם גם בהגדרה מאוכלוסיית ה“מסתערבים” - היהודים שלא עזבו את המזרח, יהודי המקום.

מסורת עתיקה של עיסוק במסחר יש ליהודי ארם צובה, והיא עברה מדור לדור. העיר היתה צומת חשוב של סחר בינלאומי, ממוקמת על דרך המשי ודרך התבלינים והאבנים היקרות מהודו לפרס, וגם לאירופה דרך תורכיה. מיקומה האסטרטגי בנתיב השיירות משך לעיר סוחרים מארצות שונות באירופה, שיצרו בחלב מעין מושבות בראשות הקונסולים שלהם, והעניקו לעיר אופי קוסמופוליטי.

בעת החדשה, כאשר פחתה חשיבותם של נתיבי השיירות, ירד מעמדה של חלב כמרכז סחר. גם הקהילה היהודית שוב לא שגשגה כמו בעבר, ולאחר פתיחת תעלת סואץ לא מעטים מבניה השתקעו בקהיר ובאלכסנדריה, על מנת לנצל את האפשרויות שזימן נתיב הסחר החדש. דוברי הצרפתית שבהם, אלה שלמדו בבית הספר של “אליאנס”, מצאו עצמם בעמדת תחרות נוחה. “אליאנס” הביא את החינוך היהודי המודרני לחלב, ב־1869 לבנים, וכעבור שני עשורים לבנות, אך רוב ילדי חלב קיבלו רק חינוך תורני: השכלה כללית וקריירה מבוססת עליה לא היו בין השאיפות, הצלחה במסחר כן. היו בין יהודי חלב גם שנסעו למנצ’סטר לרכוש סחורה בעיר טכסטיל נודעת זאת, נשארו לגור בה, וייסדו שם קהילה של יוצאי חלב. רובע דידסברי במנצ’סטר כרובע פלאטבוש בניו־יורק.

ההגירה לארצות הברית נבעה ממצוקה כלכלית, אבל גם ממניעים אחרים. מקצת מבני חלב אמנם הגיעו לחופיה עוד בסוף המאה ה-19, אבל הרוב באו אליה בעקבות מהפכת “התורכים הצעירים”. חלב, שבעקבות מלחמות שונות ידעה שיוכים מדיניים רבים, היתה מאז 1516 תחת שלטון עותמאני, והמשטר החדש ביטל את פטור היהודים משירות צבאי. הפחד מפני חיי הצבא, ועוד תחת קצינים מוסלמים, וגם מאכילת טרף וחילול שבת בו, הביאו את בני העדה להעדיף הגירה. עיקר ההגירה של יהודי חלב לניו-יורק היתה בין 1908 למלחמת העולם הראשונה.

בארצות־הברית של אותם הימים מהגר חדש וחסר כסף היה צפוי למאבק קיום אכזרי. אמנם היו בחלב גם משפחות עשירות, אבל רוב המהגרים היו עניים. כמו שאר המהגרים, גם הם ראו מחסור וסבל. תנאי המגורים בבתי ה־tenement היו קשים מאוד. הבתים האלה היו מאוכלסים בצפיפות נוראה, בחמש־שש קומות בלי סניטאציה: בתי שימוש, ללא מים זורמים, היו רק בקומת הקרקע. אוויר ואור כמעט לא חדרו לדירות שקירותיהן היו רטובים, שעכברושים שרצו בהן, שלא היו בהן סידורי בטיחות מפני אש, והשריפות בהן היו תכופות. באחרונה אפשר לראות המחשה לתנאי מגורים אלה במוזיאון להגירה יהודית בלואר איסט סייד של ניו־יורק.

שלא כמו האשכנזים, יוצאי חלב לא פנו ל“סווטשופ”, למלאכת התפירה דלת השכר בעד שבוע עבודה של 108 שעות, בבתי מלאכה שחמקו מפיקוח וסיכנו את בריאות העובדים בהם. ממילא גם לא עסקו בפעילות אידיאולוגית וארגונית להטבת גורלו של הפועל, כפי שעשו היהודים שבאו ממזרח אירופה וחוללו את המהפכה החברתית של האיגודים המקצועיים בארצות־הברית. יוצאי חלב פנו לרוכלות, בעיקר בדברי סדקית, התקדמו בהדרגה, הביאו את המשפחות בעקבותיהם, ועם בואן של אלה התחילו גם חיי קהילה.

האשכנזים, שבעצמם נלחמו קשה על קיום עלוב, לא קיבלו את אחיהם הסורים בזרועות פתוחות. למעשה, הם לא היו בטוחים שמדובר באחים: וכי איזה יהודי הוא זה שאינו יודע יידיש? היתה גם מעין תנועת שרשרת: מגורשי ספרד, שהיו כנראה היהודים הראשונים ביבשת החדשה קיבלו בזלזול את יהודי גרמניה, שבאו באמצע המאה ה-19, ואלה קיבלו בזלזול את יהודי מזרח אירופה, שהחלו לבוא לקראת סוף המאה. אחר כך היה תורם של המזרח אירופים לזלזל בסורים שבאו בראשית המאה העשרים. אולי באותה תקופה של ציפיות נכזבות, התגבשה אצל יהודי חלב הנטייה להיות עדה לבדד תשכון ובאחרות לא תתערב, נטייה המורגשת עד היום הזה.

היחד של החלבים בחו"ל הדוק כל כך, שהוא מקים סביבם מעין מחיצה. יוצאי חלב גרים באותה שכונה, מבלים ביחד את החופשות, מתחתנים בתוך העדה. בכל אופן, זאת ההעדפה ובפועל שבעים אחוזים מכלל הנישואים בדור הזה הם בתוך העדה. הסופר אמנון שמוש, יליד חלב, מנסח זאת כך: יהדות חלב, ב־120 השנים האחרונות, “יצרה לעצמה בתפוצה קהילות שקשריהן הפנימיים לקהילת האם ולקהילות האחיות חזקים מקשריהן לקהילות יהודיות אשכנזיות או ספרדיות שמעבר לרחוב.” אלא שקהילת האם שוב אינה קיימת.

לפי הפולקלור של בני העדה, מקור השם חלב הוא בימי אברהם אבינו, אשר חנה שם בדרכו מאור כשדים לארץ כנען. בכל בוקר היה חולב את פרותיו, ומשקה בחלב את הנזקקים. אנשים שאלו אם כבר חלב, וכך נתייחדה המלה למקום. קשה להאמין שכך נוצר שם של עיר שיש לה כמעט 4,000 שנה של היסטוריה כתובה, אבל לסיפורים עממיים יש חיות משלהם. מכל מקום, פתחיה מרגנסבורג, איש מסעות כבנימין מטודלה, דיווח עוד במאה ה-12 על האגדה הרווחת בדבר מקור השם חלב. בני חלב מאמינים גם שהמצודה העתיקה החולשת על העיר, יסודה במבצר שהקים שם יואב בן צרויה אחרי הכיבוש.

למדתי וקראתי הרבה על יהודי חלב, וככל שלמדתי יותר, התרשמתי יותר - מן הכשרון ומן הזיקה האיתנה למסורת, מן המחוייבות המשפחתית ומן העזרה ההדדית העניפה. אלא שהעזרה ההדדית אינה צריכה להטעות: העדה בתפוצותיה היא סולידארית אבל מעמדית. כל אחד נמדד לפי ייחוסו, ורק הרבה כסף יכול לחפות על העדר ייחוס מבית.

עם זאת, חלה בגולה דמוקרטיזציה מסוימת לעומת ההפרדה המעמדית שהיתה נהוגה בקהילת האם. למשל, העיתונאי יונה כהן, שהיה שליח “החלוץ הדתי” בחלב באמצע שנות הארבעים, מספר בספרו “אל המיליון הנשכח” כי ארגן שם נשף חנוכה בשביל בני הנוער, וכי “לא קל היה להשיג את הסכמת ראשי הקלוב המיוחד לעשירים היהודים שברובע ג’אמילייה, לאפשר לצעירים וצעירות מהגטו היהודי באחסיטה להיכנס לקלוב בליל נשף חנוכה.” השליח נזקק ללחץ ולאיומים כדי שגם בני העניים יוכלו לחגוג במועדון העשירים.

יש תפוצה חלבית במקסיקו סיטי, בסאו פאולו בברזיל, בבואנוס איירס בארגנטינה, ובמדינות דרום אמריקה אחרות. בפנמה, למשל, הם רוב ביהודים וגורם דומיננטי באזור הסחר החופשי קולון שליד התעלה. באירופה, קהילות בני חלב הן ותיקות וקטנות יותר. אומרים כי מכל התפוצות, ניו־יורק, קרי פלאטבוש, היא המסורתית ביותר. יש בארצות־הברית עוד מושבות קטנות של יוצאי חלב, בלונג איילנד ובוושינגטון, בדיל ובלוס־אנג’לס ובסקארסדייל – ובכל מקום הם מובלעת עדתית בקהילה היהודית הכללית. ובסך הכל אנחנו מדברים על עדה קטנה, שמספר נפשותיה בעולם כולו נמדד ברבבות ולא במאות אלפים.

נסעתי לבקר את הרב סידני זבולון ליברמן, רב הקהילה החלבית “בית תורה” בפלאטבוש. כפי שמעיד עליו שמו, הרב ליברמן הוא אשכנזי. יתר על כן, גם רב הקהילה החלבית הגדולה “שערי ציון”, הרב אברהם הכט, הוא אשכנזי, ולא סתם אשכנזי אלא חב"דניק. זו תופעה יוצאת דופן הטעונה הסבר. לפי לשונות רעות, החלבים בניו־יורק אינם נמשכים לרבנות, כי רב אמנם יכול להתפרנס בכבוד, אבל לעולם אינו יכול להתעשר. זה חל גם על משרות אחרות, כזו של מנהל בית הספר “מגן דוד” של החלבים בפלאטבוש, ושל רוב סגל המורים בו, שגם הם אשכנזים.

הסבר אחר הוא שהקהילות חיפשו רבנים שיוכלו להנהיג אותן בצורה מודרנית – לא מבחינת התוכן הנתון במסורת, אלא מבחינה ארגונית. בית כנסת בארצות הברית הוא מפעל, מרכז קהילתי שצריך להציע משהו לכל בני המשפחה. הרב צריך לארגן חוגי לימוד לקבוצות גיל שונות, לעודד פעולות הנוער, להפעיל את הגברות לסיוע, לגייס תרומות, והכל בנוסח אמריקה. לכן פנו בשעתו לאשכנזים למלא משרות אלה, אם כי היה גם רב ראשי לעדה, החכם באשי, הרב יעקב קצין, שהוסמך בישיבת “פורת יוסף” בירושלים, ישיבה שנוסדה ב־1920 בידי חלבים. אחרי מותו בשיבה טובה, בסוף 1994, ירש בנו שאול את המשרה, והוא דור 12 ברבנות. עד היום, יהודי חלב בחו"ל שולחים את בקשותיהם לקדוש ברוך הוא דרך רבני “פורת יוסף”, במקרים דחופים בפאקס.

הרב הכט מונה לרבה של “שערי ציון” בשנות הארבעים, כאשר לעדה לא היו רבנים המיטיבים לדבר אנגלית. הוא מונה לשנה אחת, אך כידוע אין יותר קבוע מזמני. בינתיים בנתה הקהילה בית כנסת מפואר שיעיד על אמידותה. “בית כנסת יפה מאוד, אבל לא כמו זה שבחלב,” אמרה לי שם תיירת מישראל יוצאת חלב. הזיכרון הסלקטיבי בדרך כלל מכסה את העבר במעטה ורוד, אבל במקרה הזה הנוסטלגיה והמציאות עולות בקנה אחד.

בית הכנסת הגדול בחלב – זה שעל שם יואב בן צרויה והנקרא לפעמים גם “הצהוב” - מרשים בפארו. לפי המסורת הוא נוסד עוד בימי בית שני, אבל המבנה הקיים, בחלקו הקדום ביותר, הוא מן התקופה הביזנטית, ויש בו כתובת משנת 834. גם כך, הוא כנראה בית הכנסת העתיק ביותר בעולם שעדיין מתפללים בו, עתיק במאות שנים מבתי הכנסת העתיקים באירופה. אלא שלא יתפללו בו עוד זמן רב. בחלב נשארו יהודים בודדים, וקהילה בת אלפיים שנה נמצאת בשלב חיסול.

במרוצת הדורות הוא נפגע ושופץ פעמים רבות, ובמאה ה-15, אחרי שקהילת ארם צובה קלטה מגורשי ספרד, נבנה בשבילם אגף חדש. בחצר שבין שני האגפים יש בימה מקורה קבועה, לתפילות בקיץ. ב“בית התפוצות” מוצג דגם של בית הכנסת הזה, וניתן לראות בו גם את שתי שורות העמודים היפים והקשתות האלגנטיות המחלקים את האגף המערבי העתיק לשלושה חלקים ובהם שלושה היכלות (ארונות קודש).

ב-1947, אחרי החלטת החלוקה של ארץ ישראל באו"ם, היו בחלב פרעות נגד היהודים. באותה עת חיו שם כרבבה של יהודים, ובשנים שאחרי זה יצאו רבים בדרכים לא דרכים לישראל או שהיגרו למדינות הים.

בפרעות ההן לא פגעו בנפש, אבל נהרס רכוש רב, לרבות בתי הכנסת. גם בית הכנסת הגדול הוצת, וניזוק קשה. הוא שוקם בשנות השבעים. בשריפה ניזוק גם “כתר ארם צובה”, כתב היד העתיק ביותר של תנ"ך שלם, המוחזק כנוסח האותנטי ביותר של הטקסט המקראי, הניקוד, הטעמים והמסורה. הוא נכתב לפני יותר מאלף שנים והוגה על ידי בעל המסורה הטברייני אהרן בן-אשר.

ככל הנראה זהו כתב היד שהרמב“ם הסתמך עליו בספר התורה שכתב בקהיר. אמנם העניין הזה היה שנוי במחלוקת, אבל כיום נוטים להניח שאכן כך הוא, ושכתב היד הובא לחלב לפני מאות שנים על ידי רבי דוד בן רבי יהושע, צאצא דור שישי של הרמב”ם. בשל ערכו וקדושתו הוא נקרא “כתר”.

הכתר היה שמור ב“מערת אליהו הנביא” שבבית הכנסת הגדול בחלב, בתוך תיבת ברזל, שכמסתבר לא עמדה באש. יהודי המקום הצילו את הכתר מכליה, ואחרי שהוסתר עשר שנים, מסרו אותו חכמי חלב לידי יהודי מקומי בעל אזרחות אירנית, מרדכי (מוראד) פחאם, על מנת שיבריחו לירושלים. הוא הצליח במשימה, ומסר את הכתר ב־1958 לידי הנשיא יצחק בן-צבי. כתב היד יקר הערך נמסר למעבדה של מוזיאון ישראל, שם הוא עבר תהליכים אטיים ומורכבים של ריפוי ושיקום, בידי מיכאל מגן שעמל על כך שש שנים. עתה מוצג “הכתר” בהיכל הספר של מוזיאון ישראל.

הצרה היא שחסרים בספר 192 מבין 487 דפיו. יש המשוכנעים שלא כל הדפים האלה הושמדו בפרעות, ועדיין מקווים שלפחות אחדים מהם יימצאו. הנחה מקובלת היא שדפים מן הכתר נמצאים בידי יוצאי חלב שאינם רוצים להיפרד מהם.

סיפור כהונתו של הרב ליברמן בפלאטבוש דומה לזה של הרב הכט. גם הוא נתבקש, ב־1959, לכהן רק שנה. בקהילת “בית תורה” היו אז 20 משפחות. כיום היא מונה 420 משפחות, שבנו בית כנסת יפה, עם תקרה אקוסטית באולם התפילה המרכזי, עם אולמות נוספים שבהם נערכות בשבת תפילות נפרדות לבני נוער ונפרדות לילדים, עם מקום לאירועים הכולל שירותי מטבח ומשרדים. בבית הסמוך יש ספרייה וחדרים ללימוד ולתפילה של ימי חול. אחרי תפילת השחרית מגישים שם בכל יום גם ארוחת בוקר ל-120 מתפללים לפני צאתם ליום העבודה הארוך במנהאטן. ראיתי שם את סידורי התפילה “כמנהג ארם צובה”, שנתרמו על ידי האחים ספרא לזכר אביהם יעקב. התפילה והפזמונים כמנהג ארם צובה הם במשקל מקאמות, והסידורים הראשונים בנוסח זה הודפסו בוונציה בשנות העשרים של המאה ה-16.

הרב ליברמן, מרצה להיסטוריה של החינוך היהודי ובעל הסמכה לרבנות מישיבה יוניברסיטי, הסתגל יפה למנהג ארם צובה. יש לו הסמכה גם מן הרב עובדיה יוסף, והוא מדבר קצת ערבית. מלבד לרבנות בקהילתו, הוא משמש גם מנהל בית הדין הרבני של כל העדה בפלאטבוש. בחודשי הקיץ, כאשר הקהילה שלו “מהגרת הגירה המונית” לדיל, נוסע הרב לישראל, אל בנו המתגורר באלון מורה.

זה בוודאי ברוח הקהילה שהיא בעלת גישה לאומית, עם זיקה לישראל והעדפה לימין. הרב עובדיה יוסף נערץ עליה, אם כי רוב בניה מסתייגים מנוסח ש“ס. עם זאת, אחד מרבני העדה, הרב אברהם הררי רפול, הוא חרדי בנוסח ש”ס ובקהילתו כמאתיים משפחות חרדיות.

פלאטבוש היא אזור מגורים נאה, ירוק, שדרה ראשית רחבה ורחובות שקטים ניצבים לה. הבתים משפחתיים, מטופחים, עם גינות נוי קטנות בחזית, מקרינים אמידות. גטו נעים ונוח. למען הביטחון, כל דייר כאן משלם 700 דולר בשנה לשירותי שמירה. אבל ההוצאה הכבדה באמת היא שכר הלימוד. ילדי החלבים לומדים ב“ישיבות”, כפי שמכונים כאן בתי ספר יהודיים, וזה יקר. בין 4,000 ל־ 6,000 דולר לשנה לילד בבית הספר היסודי, ו־8,000 בתיכון. למשפחה חלבית יש ארבעה-חמישה ילדים.

רבים מילדי העדה לומדים ב“ישיבת פלאטבוש”, בית ספר יסודי ותיכון, אשכנזי, אבל שיעור גבוה של תלמידיו הם מסוריה ורובם מחלב. התלמידים החלבים הם מעין חוג סגור, ואינם מתערבים חברתית בתלמידים אחרים. יש לחלבים גם בית ספר משלהם, יסודי בלבד, והוא “מגן דוד”. גם לדמשקאים יש בפלאטבוש בית ספר יסודי, ושמו “אחיעזר”, כשם בית הכנסת שלהם. לרשות גילאי התיכון בפלאטבוש עומדים גם “בית הספר התיכון הספרדי” ו“ישיבת מקדש מלך”. שניהם נועדו לדתיים מאוד.

בזמן האחרון ניכרת מגמה של התחרדות בקרב חלק מבני העדה, ואלה שולחים את בניהם לישיבות החרדיות בבולטימור, מהן חסידיות כישיבת מיר. משה כהן, יושב ראש המרכז למורשת יהודי חלב, אומר שגם בארץ יש מגמת התחרדות אצל חלק מבני העדה, בניגוד לרוח המתונה והסובלנית ששררה בקהילת האם. נראה כי זהו התהליך שעבר גם על עדות מזרח אחרות, בהשפעת החרדים האשכנזים.

הרב ליברמן אומר שבני העדה תורמים למגבית המאוחדת כשני מיליון דולר לשנה, נוסף למפעלי הצדקה העצמיים שלה, “מעוז לאביון” ו“ביקור חולים”, ונוסף לחברות בבית הכנסת ותרומות לישיבות העדה. הם גם קלטו את הבאים מסוריה, ובעין יפה.

את דרכם בניו-יורק התחילו החלבים כמו שאר היהודים, ב“לואר איסט סייד”, בדרום־מזרח מנהאטן. משם עקרו לברוקלין, תחילה לוויליאמסבורג, אחר כך לבנזונהרסט, ולבסוף לפלאטבוש, תמיד תוך עלייה ברמת הדיור, ותמיד ביחד. לימים רכשו בתי נופש מרווחים בדיל שעל חוף הים בניו־ג’רזי, וכמה מן המשפחות, הצעירות יותר והאמידות יותר, נשארו לגור שם כל ימות השנה. גם קהילת החלבים בדיל דאגה היטב לחינוך היהודי של ילדיה.

החינוך היהודי הוא בוודאי גורם, אם כי לא בלעדי, בהצלחת העדה למנוע נישואי תערובת. לא רק שלא מתחתנים עם נוצרים או נוצריות, לא מתחתנים גם עם גר או עם גיורת. ברצותו להקים “קיר ברזל” בפני התבוללות, בית הדין של העדה הכריז עוד בשנת 1935 על חרם עד דור עשירי נגד כל מי שיישא אשה או תינשא לאיש שלא מזרע אברהם אבינו. החרם חודש ב־1985.

זה אולי אכזרי, אבל זה אפקטיבי ועל כן מוצדק, אומר הרב ליברמן. מבחינתו, התהליכים העוברים על יהודי ארצות־הברית הם שואה בלי דם. היהדות הולכת ונעלמת. רשמית מודיעים שלושת הזרמים על שלושה מיליון ומאה אלף חברים (האורתודוקסים על 800,000, הקונסרבטיבים על מיליון, והרפורמים על 1,300,000). המספרים מוגזמים, כמובן, אבל אפילו אם נאמין להם, איפה כל שאר היהודים?

אצל החלבים אין זרם רפורמי או קונסרבטיבי. הם לא הושפעו מתנועת ההשכלה ומשאר האידיאולוגיות שהלהיבו יהודים באירופה, ולא נדבקו במחלות האשכנזיות, אומר ליברמן: אמריקה לא נטלה מהם כיבוד אב ואם, והם לא ישלחו את ההורים הזקנים שלהם לבתי אבות. מצוות ו“הדרת פני זקן” ו“בפני שיבה תקום” מקוימות כאן במלואן.

מבין 420 המשפחות של צאן מרעיתו, 360 שומרי שבת. את העובדה שחנויות החלבים פתוחות בדרך כלל בשבת מסביר הרב בכך שכל הרווחים מן העסקים בשבת הולכים למנהל שאינו יהודי, וחוזה המבטיח זאת נחתם בבית הדין הרבני של העדה.

הדברים האלה מסתדרים ביהדות יפה מאוד. לא פעם הרהרתי, למשל, איך זה שבכל מקום ובכל הדורות ובכל שנה, הנוכרים שרכשו מן היהודים את החמץ ערב פסח, תמיד החליטו למחרת הפסח למכור אותו חזרה לבעליו הקודמים. אף פעם לא מימשו את שטר המכירה הגמורה שניסחו בתי הדין הרבניים. ממש נס.

יש לחלבים בפלאטבוש גם מועדונים, שעיקר הבילוי בהם הוא משחק קלפים. המועדף בהם הוא פוקר, אבל גם ברידג' וקנסטה חוגגים. אומרים כי מי שאינם חברים במועדון, מארגנים משחקי קלפים בבית, כי זה הבילוי המסורתי עוד מחלב עצמה.

יש בסביבה חנויות שבהן אפשר לקנות את כל המצרכים, התבלינים והמאכלים המיוחדים שבני העדה אוהבים. חנויות של ערבים לבנונים ושל ערבים סורים וגם חנויות של יהודים שיצאו מארצות ערב וחלקם התעכבו כמה שנים בישראל לפני שהגיעו לניו-יורק. הם מדברים עברית, ולא רואים בהם יורדים.

לחתונות בפלאטבוש מזמינים בדרך כלל להקה ערבית שתנעים לקרואים במוסיקה סורית, ולהקות אלה יודעות לשבץ ברפרטואר שלהן גם כמה שירים ישראליים מסוג “הבה נגילה”. בדפוסי השמחות משפחתיות, כמו גם במאכלים, נאמנים החלבים להרגלים מבית, אפילו שרוב בני העדה הם כבר דור רביעי בניו-יורק. “חלבי הוא חלבי לנצח”, אומר הרב ליברמן בחיוך.

שלא כמו באזורי המגורים של החסידים והחרדים, בקראון הייטס או בוויליאמסבורג, או אפילו ב“לואר איסט סייד”, לא נתקלים בפלאטבוש בסימני היכר חיצוניים של יהדות. אין שטריימלך וקפטנים, ולא זקני מידות או פאות מסולסלות. אבל בבתים פנימה, המסורת נשמרת מדור לדור – המסורת היהודית והמסורת של ארם צובה.