יש באוסטרליה קנגורו, ולנקבות הקנגורו יש כיסים, ובכיסים יש (לפעמים) גורים, ואפשר לפגוש אותם בפארקים ובשמורת טבע, מנתרים כבני חורין, מתקרבים אליך ללא פחד, ואוכלים מכף ידך כמו חיית בית. הציפייה הזאת התמלאה, ומלבד מה שזה מלבב מאוד, יש בכך כדי להרגיע: לפחות משהו באמת כפי שחשבת שיהיה. בשאר הדברים המפגש עם אוסטרליה הוא המפגש עם בורותך שלך, כי מה שתיארת לעצמך איננו מה שמצאת.

הבומרנג הוא דוגמה טובה לכך. הרבה לא ידעת עליו, אך דבר אחד היה לך ברור: זה כלי נשק של אוכלוסיית המקור האוסטרלית, כיום גם מכשיר ספורט, שמטילים אותו והוא חוזר. בכך היית בטוח, שהרי הבומרנג נכנס למילון העולמי כמושג מושאל לדבר החוזר למטילו ברצותו ושלא ברצותו. וחוץ מזה שמעת את הבדיחה על האוסטרלי שרצה לקנות לעצמו בומרנג חדש אבל לא הצליח להיפטר מן הישן…

יש בומרנגים חוזרים – אלה המיוצרים כיום ייצור תעשייתי למשחק ולשעשוע. יש גם שעושים אותם, מלאכת־יד, האנשים השחורים החיים ביבשת האוסטרלית זה דורי דורות: אומרים 30־40 אלף שנים. הבומרנג שימש ומשמש להם גם לשעשוע וגם לציד. אבל רוב הבומרנגים לציד – כך אתה לומד מן הסמכות במוזיאון לאמנות אבוריגינית – אינם עשויים לחזור.

ידיעתך החלקית יצרה דימוי שאיננו זהה עם המציאות, ואפילו מסלף אותה. זה תופס במידה רבה לגבי אוסטרליה בכללה, שרבים מתושביה תוהים מדוע דימויה כה שונה מזהותה.

סביר להניח שזה קשור בריחוקה. מרחק הוא אמנם מושג יחסי, וודאי שאוסטרליה אינה רחוקה מדי מפאפואה־גיניאה החדשה, או מטימור, אבל להגיע אליה מאירופה או מארצות־הברית, זוהי טיסה רצופה של יותר מיממה. ומכיוון שמקומות מרוחקים הם גם באזורי זמן שונים, הרי לאדם הטס מארצות־הברית לאוסטרליה פשוט “נעלם” יום מחייו.

היא מצטיירת כארץ חקלאית, כמרחבים עצומים של חוות צאן וחוות בקר ושדות חיטה. ממילא האוסטרלים אמורים להיות אנשי אדמה בשיעור ניכר. למעשה אוסטרליה היא עירונית יותר מכל ארץ אחרת בעולם. יש רק מדינה אחת יותר עירונית ממנה, היא סינגפור שכולה עיר אחת.

עם זאת, הדימוי החקלאי אינו בלתי מבוסס. יש באוסטרליה חוות צאן – אומרים כי בכל זמן נתון יש בה 150 מיליון כבשים – ויש חוות בקר, ושדות חיטה, והכל אכן במרחבים עצומים. הייצוא החקלאי עדיין מהווה מחצית מכלל הייצוא של אוסטרליה. לשם הקוריוז נזכיר שהיא מייצאת כבשים גם למזרח התיכון, והיא מייצאת לשם אפילו גמלים! יתר על כן, היא מייצאת חול לסעודיה – סוג מסוים של חול הדרוש להפקת נפט, ואינו מצוי שם.

החקלאות המודרנית בכלל, וזו האוסטרלית בפרט, אינה נזקקת לחקלאים רבים. התארחתי בחוות בקר המשתרעת על 17 אלף דונם. אקסטנסיביות זו מוכתבת על ידי תנאי האקלים יותר מאשר על ידי שאיפת גודל: בגלל מיעוט הגשם המרעה הוא דליל, והרחבת שטחו מאזנת חיסרון זה. באותה חווה יש 2,800 ראשי בקר, ועובדים בה בסך הכל שני אנשים: בעל החווה ועוזר שכיר.

בשטח שגודלו כמעט כשל ארצות הברית חייה אוכלוסייה של 17 מיליונים בלבד. מכיוון שרוב אדמות אוסטרליה צחיחות, מתרכזים תושביה בכמה ערי חוף גדולות. אלא שעיר אוסטרלית היא די כפרית. יש בה כל סממני הכרך על פיתוייו, אך רוב האנשים – כמעט 80 אחוז – גרים בבית משפחתי משלהם, מוקף גינה. ממילא מתפשטת העיר האוסטרלית על שטחי ענק, פרברים־פרברים. סידני, למשל, בת שלושה מיליון תושבים, היא אחת הערים הגדולות בעולם מבחינת שטחה. הדגש על הירק בולט בכל מקום. במלבורן, על כל אלף תושבים יש 25 דונם של פארק עירוני.

מציאות זאת חוסכת מערי אוסטרליה הרבה מקללות האורבניזציה. סקר השוואתי בתחום הפשיעה בין סידני ובין ערי ארצות־הברית העלה שהיא יכולה “להתחרות” איתן רק בגניבת מכוניות. בפשעים אלימים היא מפגרת לעומתן. בני אדם נינוחים וידידותיים כאן גם בתוך העיר הגדולה. מוטב שלא לשאול אותם לכתובת מסוימת, כי קרוב לוודאי שפשוט ילוו את השואל למקום חפצו.

דונאלד הורן, שקרא לספרו על אוסטרליה בשם “ארץ בת־מזל”, קלע בכך בול. ודאי שיש בעיות גם לאוסטרליה, אך בעיותיה נראות כבנות פתרון, ופתרון קל יחסית – מה שאין כן אצל רוב המדינות האחרות, מתועשות או מתפתחות. היא משופעת באוצרות טבע: מכרותיה ומחצבותיה מספקים מגוון עצום של חומרי גלם, בכמויות שהפכו אותה בעשורים האחרונים לאחת המפיקות והיצואניות הגדולות בעולם, בכמה מענפי יסוד אלה.

עתיקות כמעט שאין בה, כי אוכלוסיית המקור השחורה היתה נוודית באופיה ולא השאירה שרידים מעברה, פרט לציורים על אבן או על קליפות עץ; ואילו אוסטרליה החדשה, הלבנה, היא רק קצת יותר מבת מאתיים שנה. לכן אין טעם בחפירות ארכיאולוגיות, אך דומה כי בכל מקום שיחפרו, ימצאו מתכות או מינרלים. יש לה עפרות ברזל ואוראניום ונחושת וניקל ואבץ ועופרת ובאוקסיט; יש לה פחם שחור (שגם ישראל רוכשת ממנו בשביל תחנת החשמל הדו־תכליתית בחדרה); יש לה מנגן וכסף וזהב וחולות מינרליים – אם למנות רק את העיקריים שבאוצרות הטמונים באדמותיה. הרזרבות הן עצומות, ויש יסוד להניח שהרבה ממשאביה הטבעיים עדיין לא נתגלו.

עושר כזה, כאשר הוא מצטרף לכושר בלתי מנוצל של קליטת אוכלוסייה, עלול להיות מקור פוטנציאלי לאיום ביטחוני. המחשבה הזאת לא מטרידה יותר מדי את האוסטרלי המצוי. לפעמים, אנשים מן השורה יגידו לך כי הם חשים חוסר נוחות ביחס לעתיד, שהרי “הפיתוי לפלישה” גדול. יזכירו לך שהיפנים רעבים לחומרי גלם, ושהאינדונזים סובלים מהתפוצצות אוכלוסייה, ושהמסקנות מדאיגות. אך המומחים משוכנעים, שסכנה ביטחונית כזאת אינה צפויה לאוסטרליה בטווח הקרוב וכי אפשר לנטרל אותה במדיניות סחר נכונה (כשני שלישים מחומרי הגלם האוסטרליים נמכרים ליפן), בדיפלומטיה מתוחכמת ובכוננות צבאית מתאימה.

בכל הנוגע לכוננות כזאת עכשיו, הדעות לפחות חלוקות. קנטרנים טוענים שהמדינה אינה מסוגלת למנוע אפילו נחיתתן של ספינות פליטים על חופיה, הנמשכים לאורך 37 אלף קילומטרים. אלא שזה שונה, כמובן, מסכנה אסטרטגית שלקראתה ערוכה אוסטרליה במסגרת ברית עם ארצות־הברית.

אין איום ביטחוני ממשי, אין מחסור במשאבים, אין סכנה של התפוצצות אוכלוסייה, אין בעיה של בערות, ואין גם בעיית גזעים. אמנם קשה לטעון שנפתרה הבעיה של אוכלוסיית המקור השחורה, האבוריגינים. ההיפך הוא נכון. האנשים השחורים מקופחים ברמת החיים, בתנאי החיים, באפשרויות ההתפתחות, בטיב השירות. רק עכשיו הם מתעוררים לראשית של תודעה עצמית. דוגמה לכך יכולה לשמש תביעה לבעלות על האדמות עשירות האוראניום שמציג שבט נוודי קדמון, ותביעות אחרות לקרקעות יקרות. אלא שמעצם משקלה הסטטיסטי – ואולי צריך לומר, חוסר משקלה הסטטיסטי – זוהי בעיה מוגבלת במשמעותה: אוכלוסיית המקור “הטהורה” מונה רק 50־60 אלף איש, ואוכלוסיית המקור “המעורבת” מונה אף היא כמספר הזה. בכל מקרה, השחורים והשחורים פחות אינם יותר מאחוז של כלל תושבי אוסטרליה.

המדיניות הרשמית, הנתמכת על ידי ההנהגה השבטית המסורתית של אוכלוסיית המקור ועל ידי הנהגתה העירונית המשכילה המתחילה להתגבש – אינה של התבוללות בתרבות הרוב, אלא דווקא הפוכה: לטפח את המורשת הייחודית העשירה בפולחן, במיתולוגיה ובאמנות; לחקור בשיטות מודרניות את דפוסי הארגון החברתי, המשפט והדת של המורשת הזאת; להקנות תודעה עצמית וגאווה; ליצור שפה אחידה לעשרות ולמאות הניבים השבטיים, להעלות את רמת השירותים למשפחה ולקדם את החינוך לצעירים. משימה לא קלה, אבל אפשרית.

אך נסו להגיד לאוסטרלי, לאיש ברחוב או למעצב מדיניות, שאין לארצו בעיות קשות, והוא יביט בכם בתדהמה; ומה עם הכלכלה? מאז אמצע שנות ה־70 הכלכלה האוסטרלית מראה סימני עייפות. ממשלה הולכת וממשלה באה, והמצב משתפר רק במעט. אנשים מודאגים, והדאגה קיימת אצל עניים ועשירים. היה לי פעם ידיד, שמאלן איטלקי מבריק, שנהג לומר כי העוני הוא דבר נורא, מפני שהוא מוריד את האדם לשפל דרגתו של העשיר: כל הזמן חושב על כסף.

מה שמביא אותי לרשימת 200 האנשים העשירים ביותר של אוסטרליה, המתפרסמת מדי שנה בשבועון העסקים “ביזנס רוויו ויקלי”. ברשימה המפורטת הזאת, לפחות 50 מתוך ה־200 הם יהודים. אם נביא בחשבון כי חלקם של היהודים באוכלוסייה האוסטרלית הוא רק כחצי אחוז – כשמונים אלף מתוך 17 מיליון – הרי ששיעורם בקרב המיליונרים, כ־25 אחוזים, הוא גבוה מאוד. יתר על כן, השבועון מדרג את העשירים לקבוצות לפי שווי רכושם, וככל שגדל ההון, גדל שיעור בעליו היהודים (אגב, את הרשימה ראיתי גם במשרדי המגבית של קרן היסוד במלבורן. זה מדריך שימושי להתרמה, אמרו שם).

הרבה מיליונרים נאנחו באוסטרליה בשנים האחרונות. השפל הכלכלי וקשיי נזילות פגעו גם בהם. היו הרבה פשיטות רגל, ביניהן של יהודים. גם בלעדי כך, לא כל יהודי אוסטרליה הם גבירים. אף על פי כן, הנתונים שהביא שבועון העסקים משקפים נאמנה את הישגיהם הכלכליים של היהודים – הישגים מדהימים ממש נוכח העובדה שברוב המקרים מדובר במהגרים מן הדור הראשון.

יהודים הגיעו לאוסטרליה עם ראשוני המתיישבים הלבנים שם, אם אפשר לקרוא להם מתיישבים. אולי המלה “מיושבים” מתאימה יותר, שהרי הם היו אסירים שפוטים שהובאו לארץ גזירה, ליבשת שוממה. היו יהודים בין האסירים, פחות ממניין, אבל היו. והיו יהודים בכל גל הגירה שבא ליבשת הרחוקה. בימי מלחמת העולם הראשונה כבר היו באוסטרליה בערך 18 אלף יהודים.

באפריל 1990, כאשר מלאו 75 שנים לפלישה העקובה מדם לגאליפולי, עשו גם יהודי אוסטרליה את סיכומם שלהם לאותם הימים: 2,300 התנדבו לצבא, שיעור גבוה יותר מזה של המתנדבים באוכלוסייה הכללית. 176 היו קצינים, ורבים מהם עוטרו באותות הצטיינות – ביניהם גם אשה אחת, לאה רוזנטל, חובשת שזכתה בצלב האדום המלכותי על אומץ לב בקרב. הקצין האוסטרלי המפורסם ביותר במלחמת העולם הראשונה – שאל סיומה הוא הגיע בדרגת רב־אלוף – היה סר ג’ון מונאש, יהודי ציוני ששמו מונצח גם באוסטרליה וגם בישראל.

שניים מן היהודים שהשתתפו בפלישה לגאליפולי היו עדיין בחיים בעת ציון 75 שנים למבצע הצבאי הזה. אחד מהם, הארולד קולינס מסידני, היה בן 98, וראיתי אותו צועד בגיל הזה בראש המצעד החגיגי. הוא התגייס לצבא האוסטרלי ב־1914 בגיל 22, כחובש. בחמש שנות שירותו קיבל אותות מערכה שונים, כולל אות הצטיינות על הישגיו כמתאבק בזירת הספורט הצבאית. על אלה נוספה מדליה אשר חולקה לכל הקשישים שהשתתפו בקרב על גאליפולי ונשארו בחיים עד ליובל.

את המדליה הזאת קיבל עוד יהודי, סמל ארנסט ליבוק, בן 95. בשעתו, התגייס לגדוד רגלים, שירת גם בפלשתינה, במצרים ובאנגליה, השתתף ב־17 קרבות בצרפת, וקיבל עיטור גבוה מידי המלך ג’ורג החמישי. בכתב הצל"ש נאמר כי “…קיבל על עצמו את הפיקוד על מחלקה כאשר הקצין המפקד נפגע, והנהיג אותה באומץ לב ובשיקול דעת בהתקפה על עמדה מבוצרת של האויב. המחלקה היתה תחת אש כבדה משלושה כיוונים, אך הסמל הצליח להביא את הקצין ואת שאר הפצועים למקום מבטחים ולהמשיך בהתקפה. הוא הצטיין בקור רוח ובמנהיגות למופת.” בעת החגיגות היה סרג’נט ליבוק בבית אבות מונטיפיורי במלבורן, אחד מן המוסדות המפוארים של הקהילה היהודית בעיר זו.

סיפורם של קולינס וליבוק התפרסם ב“אוסטרליין ג’ואיש ניוז”, שבועון יהודי המופיע בשתי מהדורות, של סידני ושל מלבורן. ממנו גם למדתי כי בגאליפולי נפלו 55 יהודים אוסטרלים.

אם כי יהודים חיו באוסטרליה מאז שהיתה בה אוכלוסייה לבנה, הרוב הגדול של הקהילה בא מאירופה אחרי מלחמת העולם השנייה. אולי משום כך, יהדות אוסטרליה היא יהודית מאוד, חמה מאוד וציונית מאוד. מבחינות רבות היא דומה ליהדות ארצות־הברית לפני 50 שנה ויותר. מבחינת הקשר שלהם עם ישראל, יהודי אוסטרליה כנראה מובילים בכל התפוצות; כעשרה אחוז מהם עלו לישראל.

כמעט לכל משפחה יהודית שפגשתי באוסטרליה יש בן או בת בארץ. חלקם השתקעו בישראל, ולפי האומדן יש בארץ קרוב לרבבה מיוצאי אוסטרליה. אחוז גבוה מן הצעירים עושים בארץ שנת לימודים, או שנת הכשרה, או שנה בקיבוץ. אגב, גם באוכלוסייה הלא־יהודית שיעור גבוה של הצעירים נודד למרחקי חו"ל לשנים אחדות.

הצרה היא שכנגד כל יהודי אוסטרלי העולה לארץ, יש לפחות יהודי ישראלי אחד היורד לאוסטרליה. צריך לזכור כי כיורדים מסווגים רק אנשים שעזבו את הארץ אחרי קום המדינה. מי שעזב בימי היישוב, אינו נחשב ליורד. אדרבא, הנאמנים ביותר לציונות באוסטרליה, הפעילים ביותר למען ישראל, הם בניהם של אנשים שחיו תקופה מסוימת בארץ, עזבו אותה, ובנו להם בית חדש ביבשת הרחוקה.

לגבי הנוטשים המוגדרים כיורדים, הרי גם אם איש לא עשה להם מפקד, ואיש איננו יודע את מספרם המדויק, אומדנים שמרניים למדי מדברים על אלפים רבים – בלי להביא בחשבון את המספר הגדול של צעירות וצעירים הנמצאים שם רק חודשים אחדים במסגרת הסיור למזרח הרחוק, שנעשה כמעט חובה לכל בוגר ובוגרת של צה"ל. החבר’ה באים, משתכנים במעין קומונה (“כמו סרדינים,” אמר לי מישהו), עובדים בכל עבודה מצויה שאפשר להשיגה בלי רישיון – בניקיון, בגינון, במזנונים, או במסעדות ובתחנות דלק. יש שתי רשתות של תחנות דלק בידי ישראלים לשעבר המוכנים להעסיק את הטיילים הצעירים.

בין הישראלים שהשתקעו באוסטרליה לבין היהודים המקומיים אין כמעט מגע חברתי. רוב יוצאי ישראל חיים במעגל חברתי סגור משלהם, גטו ישראלי בתוך גטו יהודי. במלבורן בלבד יש לפחות 6,500 ישראלים, אומר בסמכותיות מסעדן שם, הבעלים של אחת משלוש מסעדות ישראליות ה“עושות על אש” ומגישות סלטים ים־תיכוניים.

לא רק הישראלים אינם מתערבים בקהילה היהודית. גם המהגרים מקרב יהודי ברית המועצות לשעבר שהגיעו לחופי אוסטרליה עדיין אינם חלק אינטגרלי של הקהילה, אף שהם נעזרים בה וגם מתחילים להתערות בה בהדרגה. בשני העשורים האחרונים הגיעו לאוסטרליה כ־10 אלף יהודים מברית המועצות, ובשנות ה־90 נקבעה מכסה שנתית מיוחדת של כתריסר אלפי איש שניתנת להם אשרה מטעמים הומניטריים. יהודים מן הרפובליקות הסובייטיות־לשעבר נכללים במכסת ההגירה המיוחדת הזאת, בתנאי שיהיו להם קרובי משפחה מדרגה ראשונה באוסטרליה.

לעומת זאת, המהגרים היהודים מדרום אפריקה השתלבו היטב בקהילה המקומית. ל“עולים החדשים” מדרום אפריקה לא היו חבלי הסתגלות. הם באו לאוסטרליה עם ידיעת השפה, עם מקצוע, בדרך כלל גם עם אמצעים, ועם הרבה רצון לפעילות קהילתית יהודית. בחוף המזרחי אומרים שהם השתלבו, בחוף המערבי אומרים שהשתלטו: המהגרים היהודים מדרום אפריקה ממש הכפילו את קהילת פֶּרְת.

מאמצע שנות השבעים הונהג צמצום במכסות ההגירה לאוסטרליה, הן על ידי ממשלות השמרנים והן על ידי ממשלות הלייבור. המדיניות גם מגבילה בהיקף וגם סלקטיבית בהרכב. יש טוענים שעדיין נשאר שמץ גזענות גם בסלקטיביות הזאת. אך מספר האנשים האסיאניים – וייטנאמים, קמבודים, סינים – החיים כיום באוסטרליה גדל מאוד. בערים, זה בולט לעין. המדובר במהגרים, ולא בתיירים הרבים הבאים מיפן. עד כדי כך רבים הם שהתפריטים במסעדות מודפסים באנגלית וביפנית. ובמדינת קווינסלנד, בצפון־מזרח הטרופי והסוב־טרופי של אוסטרליה, גם השלטים בכבישים הם ביפנית.

תיירים מתקבלים בברכה. לא כן המהגרים. בראשית שנות התשעים, ובמחציתם, המכסה השנתית של ההגירה נעה סביב שמונים אלף, כולל החלק ההומניטרי. זה כחצי אחוז מהאוכלוסייה של היבשת הריקה הזאת. ומתנהל ויכוח בציבוריות, בזירה הפוליטית, באמצעי התקשורת וגם בשיחות סלון: מהו מספר המהגרים שהמצב הכלכלי מאפשר לקלוט?

בעבר, התפיסה באוסטרליה היתה כמו זו השוררת אצלנו והגורסת שהמהגרים הם גורם לתאוצה כלכלית, לצמיחה. שאולי הם מעמסה לטווח קצר אבל ברכה משקית לטווח ארוך. כיום התיזה הזאת כבר שנויה במחלוקת מקצועית באוסטרליה. אומרים שקליטת ההגירה משבשת את מדיניות ההשקעות ואת מאזן התשלומים. יש גם דעות שלפיהן היבשת שחלק כה גדול ממנה מדברי, איננה יכולה לפרנס גידול אוכלוסייה מהיר ומשמעותי. למבקשי ההגבלות הצטרפו הירוקים, שוחרי איכות הסביבה. זו היתה הפתעה לרבים, כי הירוקים אמורים להיות ליברלים יותר, אבל עובדה, הם דורשים לצמצם את מספר המהגרים השנתי ל־50 אלף. אם למלא חובה הומניטארית, הם אומרים, מוטב להגדיל את סיוע החוץ מאשר לפתוח את שערי המדינה.

כנגד המתנגדים יש גם המזכירים שתורת מאלטוס כבר שבקה חיים, שאוסטרליה היא ענקית, ובתכנון נכון היא יכולה לקלוט עוד ועוד, ושאחרי ככלות הכל לא כל משפחה חייבת לגור בבית משלה על דונאם וחצי. אינני יודעת אם כל משפחה אכן גרה בבית על דונם וחצי, אבל בתי היהודים שהייתי בהם היו מרשימים בגודלם.

מה שמייחד את יהודי אוסטרליה יותר מכל, הוא היקף החינוך העצמאי. בתי־ספר יהודיים עומדים לרשות כל הגילאים מגן הילדים ועד האוניברסיטה, בכל מגוון שייראה להם, או להוריהם. במלבורן, לדוגמה, יש בית הספר “הר־הצופים” (מאונט סקופוס) שבו לומדים אלפיים וחמש מאות ילדים, ועוד כמה מאות לומדים בשלוחות שכונתיות של בית ספר זה, בכיתות הנמוכות. בשביל אלה המבקשים דגש ציוני מובהק, ישנו בית ספר “ביאליק”, ואילו בית הספר “שלום עליכם” נועד לילדים שהוריהם מבקשים לנצור את מורשת היידיש. 200 ילדים לומדים ב“שלום עליכם”, בגן ובבית הספר העממי, והמוסד קיבל הקצבה מיוחדת של מיליון דולר מאת ממשלת אוסטרליה כדי שהיידישיסטים יוכלו לבנות לבניהם גם בית ספר תיכון. המשפחות הרפורמיות שולחות את ילדיהן לבית הספר “המלך דוד”, ואילו לאנשי חב“ד יש בית הספר “בית רבקה” לבנות, ו”ישיבה קולג'" לבנים. למפד"ל בית הספר “יבנה”, ולחרדים בית ספר “עדת” (קיצור של עדת ישראל, ומבטאים אדאס).

כל זאת בעיר שאוכלוסייתה היהודית מונה רק כ־35 אלף נפש. 60 עד 70 אחוזים מן הילדים אכן לומדים בבתי ספר יהודיים. הממשלה תומכת בבתי הספר האלה כשם שהיא תומכת בבתי הספר הקתוליים: בסכום המכסה את עלות הלימודים הכלליים. מימון השעורים שמעבר לכך, העצמאיים, היא דאגתם של ההורים ושל התורמים. (לתשומת לב ממשלת ישראל!)

בתי הספר היהודיים משקפים את הזרמים המאורגנים הקיימים בקהילה. אך עם כל הגיוון, אפשר לומר שההסתדרות הציונית שלטת. ישראל היא מרכז הפעילות היהודית שם. מסיבת יום העצמאות של ישראל שנכחתי בה במלבורן המחישה זאת יפה. כ־ 3,000 איש קנו כרטיסים לאירוע באולם הקונצרטים המרשים של העיר, ולא נשאר מקום פנוי. היציעים העליונים נתפסו על־ידי הנוער, נוער נלהב מנופף בדגלים כחולים לבנים ומפגין הזדהות בקריאות עידוד ובתשואות. אפשר היה לחוש בחום ובאהבה וברגש ההשתייכות. כעבור שנה עיצבה סידני דגם אחר לחגיגות יום העצמאות – פסטיבל רב גוני, לכל גיל ולכל טעם, שמשך חמשת אלפים נפש. הדפוסים משתנים מפעם לפעם, אבל העיקרון נשאר בעינו, והוא שחג ישראל הוא חג היהודים.

עצם הגיוון של בתי הספר ושל תנועות הנוער – פועלות שם “הבונים־דרור”, “השומר הצעיר”, “בני־עקיבא”, “נצר” שהוא נוער ציוני רפורמי, ובית“ר – מלמד שקהילות אוסטרליה הן פלורליסטיות. יש בהן אין־ספור ארגונים, לפי התפלגות פונקציונאלית ואידיאולוגית, דתית או פוליטית, וכולם פעילים וכולם כמובן גם מתרימים. אפילו ה”בונד" המזרח אירופי עוד מיוצג שם. ושלא כמו בארצות־הברית, באוסטרליה אין מפרישים מן המגבית לישראל אחוזים נכבדים לצרכים מקומיים.

בין הזרמים הדתיים חסר שם הזרם הקונסרבטיבי. יש אורתודוקסיה ברמות שונות, ודי מקובל גם בבית כנסת אורתודוקסי להגיע לתפילות השבת במכונית. ויש רפורמים, בערך רבע מכלל הקהילה. במלבורן יש גם שני בתי כנסת ספרדיים, שמתפללים בהם בעיקר יוצאי מצרים ויוצאי עיראק שחיו קודם בהודו.

הקהילה בסידני קלטה בעיקר את יוצאי גרמניה, אוסטריה והונגריה, בשעה שמלבורן קלטה בעיקר את יוצאי מזרח אירופה. אין קשר של ממש בין רוב הקהילה על גוניה השונים ובין החרדים מ“עדת ישראל”. לעומת זאת אנשי חב“ד מקובלים מאוד ופעילים מאוד, ובמיוחד בקרב המהגרים מברית המועצות לשעבר, שרוב ילדיהם נקלטו ברשת החינוך של חב”ד. הלובביצ’ים פתחו גם חנות לספרים ולמשחקים, הכל יבוא מארצות־הברית, וראיתי בה משחקים מפתים נוסח “מונופול” שהתחרות בהם היא על זכייה במצווה. מנצח מי שצובר את המספר הרב ביותר של מצוות.

אך פלורליסטית ככל שתהיה, בכל הנוגע לישראל הקהילה שומרת על הופעה מלוכדת. כך גם ביחס לגילויים של אנטישמיות שאינם נדירים, אם כי בהשוואה למדינות אחרות הם מעטים. גם נישואי התערובת אינם מגיעים להיקף הנוהג כיום ברוב המדינות האחרות. האומדנים נעים בין 20 ל־25 אחוזים, לעומת שיעורים כפולים מזה בתפוצות אחדות, אך הם מדאיגים את הקהילה.

הטיסה הישירה לסידני מהונג־קונג “השכנה”, תשע שעות, נראתה לי ארוכה. אלא שהכל יחסי: הגברת המבוגרת שנמנמה לידי באה הישר מלונדון, מרחק 17 אלף קילומטרים, ואפילו קצת יותר – ובהגיעה ליעד, בלי איחורים, היתה מאחוריה דרך של 28 שעות. אך דומה כי המרחק הגיאוגרפי העצום שעברה לא הרחיק אותה הרבה מאנגליה במובנים אחרים. אמרתו של ברנרד שאו, כי מה שמפריד בין האנגלים לבין האמריקנים הוא השפה המשותפת, אינה חלה בהכרח על האוסטרלים. אם שכנתי במטוס יודעת קוקני, הרי המבטא האוסטרלי יצלצל באוזניה מוכר מאוד; הבישול האוסטרלי יזכיר לה את מטבחה של אמה, בתוספת שפע צדפות וחסילונים שבמקומות אחרים הם תענוג קולינרי יקר הרבה יותר. שמות של ערים ורחובות ובניינים, מן ההיסטוריה או הגיאוגרפיה של בריטניה, יקנו לה גם הם הרגשת בית; ואולי תשמח להיווכח כי הכנסייה האנגליקנית עדיין הגדולה באוסטרליה.

ומה פלא? הרי מאז היווסדה כמושבת עונשין, לפני יותר ממאתיים שנה, ועד למלחמת העולם השנייה, לא פחות מ־98 אחוזים של אוכלוסייתה היו יוצאי אנגליה, סקוטלנד, אירלנד או ויילס. פתיחת שערי היבשת בפני פליטים מאירופה בשנות ה־30, ומדיניות ההגירה המואצת אחרי המלחמה (ועד שנות ה־70), שינתה את הרכב האוכלוסייה. כיום רבים בה יוונים ואיטלקים, תורכים ולבנונים, הונגרים והולנדים. יתר על כן, בעוד בעבר חיו באוסטרליה רק סינים מעטים, צאצאיהם של מחפשי הזהב מאמצע המאה הקודמת, הרי כיום יש בה לא מעט מהגרים חדשים מהונג־קונג, וייטנאם וקמבודיה.

מספרם של הערבים באוסטרליה גדול עכשיו בהרבה ממספר היהודים בה. כשהייתי שם בעיד אל־פיטר, באו למסגד במלבורן 3,000 איש, והשייח פאהמי לא שכח בדרשתו לתקוף את ישראל, ולנבא שהפלסטינים ינצחו אותה “כשם שהמורדים המוסלמים באפגניסטאן ניצחו את הצבא הסובייטי”. זה היה לפני הסכמי אוסלו. עיריית מלבורן נתנה למסגד רישיון להוסיף לבניין צריח בגובה 25 מטרים, אבל המואזין לא יורשה לקרוא לתפילה כדי לא להפריע את מנוחת השכנים.

היבשת הרחוקה ביותר מאירופה היא למעשה הקרובה לה ביותר, ובמיוחד לבריטניה. גם אחרי קליטת מהגרים מארצות רבות, בעלי המוצא האנגלו־סקסי הם עד היום 80 אחוז מן האוכלוסייה. מלכת בריטניה היא גם מלכת אוסטרליה: בראש כל אחת משש מדינות הפדרציה האוסטרלית (ניו־סאות ויילס, ויקטוריה, דרום אוסטרליה, מערב אוסטרליה, קווינסלנד וטסמאניה) עומד מושל המייצג את המלכה, מתמנה על ידה על פי המלצת הממשלה המקומית, וסמכויותיו במדינתו חופפות בדרך כלל את סמכויות המלכה בבית.

באדלאיד, בירת דרום אוסטרליה, מושל המדינה ערך לכבודי סעודת צהריים עם מוזמנים נכבדים – וחרף כל חביבותו הטבעית, ראיתי איך האורחים המיוחסים קפואים בגינוני הטקס, איך הגברים מרכינים ראש לפניו, והנשים קדות לו קידה. הוד מעלתו המושל, כומר מתודיסטי הנושא בתואר הכבוד של מפקד האימפריה הבריטית, הקל על מצפוני על שלא נהגתי בנימוס המקובל. הוא הבהיר כי בתור נתינה זרה ממילא לא הייתי חייבת לקוד קידה.

בנוסף למושלים המדינתיים, יש מושל כללי המייצג את המלכה במישור הפדרלי האוסטרלי. בשנות השבעים, המושל הכללי היה סר זלמן כהן, יהודי. ואי אפשר לומר “מובן שהוא יהודי”, כי באוסטרליה יש נוצרים לא מעטים ששמם כהן. כנראה שהם דור שני שלישי של מתנצרים שלא שינו את שמם. יש נוצרים גם בשמות יהודיים אחרים: בדרום אוסטרליה יש אפילו בישוף מתודיסטי ששמו לוי.

אך רוב הכהנים שתמצאו במדריך הטלפונים עדיין יהודים. ובוודאי שסר זלמן הוא יהודי, ואפילו לא הראשון שכיהן בתפקיד הרם של מושל כללי באוסטרליה. הראשון היה סר אייזיק אייזיקס, שעליו כתב סר זלמן ביוגרפיה. אבל הוא עצמו יהודי מטיפוס אחר, ציוני, קשור לארץ, ואחד מבניו חי בישראל.

יהודים נושאי משרה אינם תופעה יוצאת דופן באוסטרליה. היה לסידני ראש עירייה יהודי, ליאו פורט. גם למלבורן היה ראש עירייה יהודי, אבל המיוחד בכהונתו של פורט היה שהוא קיבל אותו כ“ירושה” מידי ראש עירייה ערבי, שהאדי,

הרבה מן האמור לעיל משמש דוגמה למערכת הגורמים הקונסטיטוציוניים והרגשיים, הקובעים את קירבתה של אוסטרליה לאנגליה – אם נתעלם מקווי האופי הקובעים את קירבתה לארצות־הברית דווקא. אכן, גם האמריקני יכול להרגיש עצמו בה בבית. החוק של אוסטרליה מעוגן אמנם במשפט המקובל האנגלי, אבל יש לה חוקה כתובה, כמו לארצות הברית, וחלוקת הסמכויות בין מדינות הברית לבין הרשויות הפרדליות דומות בשתי הארצות. קנברה, הבירה הפדרלית של אוסטרליה, כמו וושינגטון בירת ארצות הברית, היא מעין מובלעת חוץ־מדינתית בשלטון עצמי ובפיקוחו של הפרלמנט.

בנייתה של קנברה תוכננה ליעדה, והיא פנינת נוף מקסימה שגבעותיה משתקפות באגם מלאכותי גדול, ובתיה נעלמים בין עצי גינותיהם. אך עם כל יופיה ונוחות החיים בה, היא כאילו סטרילית. שגריר אחד אמר לי שהיא “מפלסטיק”: חסרים בה נפתולי החיים הטבעיים לעיר. בזה היא נבדלת מהבירה האמריקנית, שיש לה בעיות אורבניות קשות מאוד. רוב אוכלוסייתה של וושינגטון כלל איננה קשורה בממשל ובמוסדותיו. לא כן קנברה. רוב תושביה הם עובדי הממשל, או עובדי השגרירויות, והתחלופה באוכלוסייה גבוהה. אולי יש באלה כדי להסביר את הממצא הסטאטיסטי שלפיו שיעור ההזדקקות לטיפול פסיכולוגי בקנברה הוא במקום הראשון במדינה.

כיום, קשריה של אוסטרליה עם ארצות־הברית אמיצים יותר מאשר עם בריטניה. ההסתמכות הצבאית היא על ארצות הברית, וזו תופסת מקום רב יותר מאנגליה גם בתחום יחסי המסחר. הקרבה הזאת מורגשת גם במישור העממי: כצאצאים של קולוניזטורים שפתחו גבולות וכבשו יבשת בייסורים, יש לאוסטרלים הרבה קווי אופי משותפים עם האמריקנים. סיפורי “המערב הפרוע” מחווירים לעומת הקשיים בהם נאבקו ראשוני המתיישבים בשממות אוסטרליה, ועד היום סיפורי ה־outback – כפי שמכונים מרחבי הבראשית המנותקים של פנים היבשת – הם מציאות חיים אגדית לרבבות אוסטרלים שגדלו במרחבים אלה. פולקלור החלוציות בחברה שהתברגנה, והעובדה כי כל אדם הוא מהגר או צאצא של מהגרים, יוצרים אותה תערובת מוזרה של פתיחות ושמרנות המציינת גם את החברה האמריקנית – ואולי גם את הישראלית.

ההגירה מאירופה היבשתית התחילה בשנות השלושים, בקילוח דק. באותו זמן הגיע לאוסטרליה מלך ראוויטש, משורר וסופר ביידיש, יהודי בעל שאר רוח ותעוזה הרפתקנית. הוא ביקש למצוא מקום שיקלוט מיליוני יהודים, ויצילם בכך מחיי המצוקה והניוון במזרח אירופה ומסכנות הרדיפה שהחלו להסתמן בשמיה הפוליטיים של גרמניה. הוא בא ליבשת הרחוקה כי “כל המדינות נעולות על שבעה מנעולים, ואילו אוסטרליה רק על שישה.”

יעדו היתה הטריטוריה הצפונית, שטח ענק ושומם. עד היום, אלף שלוש מאות וחמישים הקילומטרים הרבועים כמעט שאינם מיושבים. כמה רבבות נפש כבשו להם תחום מחייה עירוני במדבריות האלה, ורבים מהם עזבו אחרי שסופת ציקלון הרסה ב־1974 את דארווין בירת הטריטוריה. בימי מסעו של מלך ראוויטש שם, האוכלוסייה הלבנה מנתה רק כמה אלפים, ומספר האבורגינים הגיע לרבבה.

גם עכשיו המסע היבשתי לטריטוריה הצפונית אינו קל. בימים שמלך ראוויטש יצא לדרך, ב־1933, זה היה מבצע אדיר. פעם בשבועיים נסעה רכבת מאדלייד לעיירה אליס ספרינגס שבגבול המדבר הצפוני, מרחק של כמעט אלפיים קילומטרים. היא עשתה את המרחק הזה בארבעה ימים וארבעה לילות. מאליס ספרינגס צריך היה להמשיך במשאית הדואר, בדרך לא דרך. מלך דארוויטש היה הנוסע היחיד, פרט לנהג ולנער שחור שיועד לשרת את הנוסעים. בתום חמש יממות הגיעו לעיירה בירדהם, שממנה הובילה רכבת אל דארווין.

מן התכנית הגרנדיוזית ליישב המוני יהודים בטריטוריה הצפונית לא יצא כמובן דבר. מה שנשאר ממסעו של מלך ראוויטש הוא תיאור מקסים של רשמיו, וסידרת ציורים שובי לב של בנו, הרי הוא יוסל ברגנר. הסידרה נקראת “פנטזיות קימברלי” והיא נוצרה בהשראת התיאור הספרותי של האב. קימברלי הוא אזור בצפון־מערב אוסטרליה, גובל בטריטוריה הצפונית, ומלך ראוויטש הגיע כנראה גם אליו.

אחרי מלחמת העולם השנייה גבר זרם המהגרים מאירופה היבשתית, וביניהם רבים משארית הפליטה. הגל הגואה של ההגירה נמשך שנים רבות, עד שהופסק עם היווצרות אבטלה באוסטרליה. זרם ההגירה בן עשרות שנים יצר גם כאן מעין כור היתוך לאומי. כאשר אמר לי איש מלבורן, כי העיר האוסטרלית השנייה בגודלה היא “העיר היוונית השלישית בגודלה” (יש 125 אלף יוונים במלבורן), נזכרתי באנשי ניו־יורק האוהבים להדגיש שיש בה אירים יותר מאשר באירלנד, ואיטלקים יותר מאשר ברומא, ויהודים יותר מאשר בירושלים ובתל־אביב ובחיפה גם יחד.

אלא שבשנים האחרונות, באוסטרליה כמו בארצות־הברית, הפולחן של כור ההיתוך פינה את מקומו לפולחן של פלורליזם אתני, כאשר כל קבוצה זוכה לעידוד בטיפוח המורשת הייחודית שלה. יש ויכוח בין הסוציולוגים אם המדיניות החדשה מחזקת או מחלישה את הזיקה הכלל־לאומית של הקבוצות האתניות השונות, ואם היא תורמת לגיבוש החברה או לפירודה.

בינתיים הצליחה אוסטרליה ליצור זהות משלה, ולשמור עליה. אדרבא, הזהות הזאת הולכת ומתחזקת בעשורים האחרונים, ויצרה גם דפוסים ומוסדות השונים משל אחרים. למשל, הבחירות: בשעה שכמעט כל המדינות הדמוקרטיות מעניקות לאזרחיהן את זכות הבחירה, הרי אוסטרליה הולכת בעקבות הבודדות, ומטילה על אזרחיה את חובת הבחירה. במקומות אחרים צריכות המפלגות לעמול קשה כדי להביא את הציבור אל הקלפי; באוסטרליה מביא אותו החוק.

גם בשיטת הבחירות הנהוגה באוסטרליה יש משהו ייחודי. אמנם היא אזורית, אך יש לה סיבוך משלה. בשיטה האזורית הרגילה מצביע הבוחר בעד המועמד המקובל עליו, ומי שזוכה במספר הגדול ביותר של קולות הוא הנבחר. באוסטרליה מתווספת על השיטה האזורית שיטת ההעדפה, דומה לזו של גרמניה, אבל לא זהה עמה. הבוחר האוסטרלי חייב לקבוע את סדר העדיפויות שלו לגבי כלל המועמדים, ולסמן ליד כל שם מספר סידורי בהתאם להעדפתו שלו. כדי להיבחר חייב מועמד לצבור יותר קולות של עדיפות ראשונה משצברו כל שאר המועמדים גם יחד. כאשר שום מועמד איננו זוכה בשיעור כזה של קולות, מוחקים מן הרשימה את האיש שקיבל את מספר הקולות הקטן ביותר של עדיפות ראשונה, ומחלקים קולותיו בין המועמדים הנותרים, לפי העדיפות השנייה, וחוזרים על תהליך זה לפי הצורך. התכסיס בשיטה זו הוא בהסכמים בין־מפלגתיים. אוהד של מפלגה נותן למועמדה את העדיפות הראשונה, ואילו את העדיפות השנייה הוא נותן למועמד המפלגה שיש לה הסכם עם מפלגתו שלו. וכמו בכל שיטה שאיננה יחסית, ייתכנו גם כאן עיוותי ייצוג.

מוסד אחר המייחד את אוסטרליה מארצות דמוקרטיות אחרות הוא “ועדת הבוררות והתיווך” המופקדת על יחסי העבודה. הפרדוקס הוא שהיא חיה בשלום עם האיגודים המקצועיים, והם חיים בשלום אתה. אך למעשה המוסד הזה איננו מצליח למנוע שביתות, ובכך מופרכת הטענה כי בוררות חובה משיגה שקט תעשייתי. הוסבר לי שהפיקוח על יחסי העבודה נובע מסיבה היסטורית ומקורו בימים שבהם אוסטרליה היתה מושבת עונשין, והמעסיק לא שכר את העובדים אלא הם סופקו לו. הרי אלה היו האסירים השפוטים שנשלחו לארץ גזירה, והממשלה היתה חייבת לדאוג שהמעסיקים לא ינצלו אותם, או שהם לא יסחטו את המעסיקים. “אין לבחון את המוסד במונחים של המאה ה־20, אלא בהקשרו ההיסטורי ביחד עם מידת הסתגלותו למאה ה־20.”

הסתגלותו לתנאי המאה ה־20 היא בהחלט סבירה, ואין הוא מפריע לאיגודים המקצועיים לתפקד כבכל מקום בעולם הדמוקרטי של ימינו. אבל במקום אחד באוסטרליה מצאתי זן מיוחד של איגודים מקצועיים. היה זה בעיר הכורים ברוקן היל, שכולה מתנהלת כעין אוטונומיה של איגוד מקצועי שמרני מאוד. התושבים רובם ככולם אירים, ובהיותם די מבודדים בשולי ה־outback, הם הצליחו לשמור על אורח חיים דומה לשל אבותיהם שהגיעו לכאן בשלהי המאה הקודמת.

המכרות של ברוקן היל מפיקים כסף ואבץ ועופרת. הלבישו אותי חלוק לבן ונעליים מיוחדות וקסדה, וירדתי למכרות במעלית המכונה “כלוב”, אמרו לי שהייתי אשה ראשונה במעמקי המכרות. אינני יכולה להגיד שהרגשתי שם בנוח. היה חם והיה לח וחשוך, והאויר היה כבד. אלא מה? בעומק של 1,000 מטרים מתחת לפני הקרקע מצאתי יהודי. הוא היה מהנדס המכרות.

בברוקן היל התוודעתי גם לחידוש אוסטרלי נוסף, הוא השירות הרפואי המוטס. המרחקים העצומים והבדידות של מתיישב בפנים הארץ, הם שהולידו שירות מקורי זה. כיום הוא מקיף אלפי משפחות הקשורות בקביעות לרשת בעלת תריסר מרכזים. כל מרכז מצויד בתחנת שידור וקליטה, ואליה מחוברים ה“לקוחות”, שגם להם תחנת שידור וקליטה. מי שחש ברע, מתקשר עם הרופא שבמרכז, מתאר לו את תופעות המחלה, משיב על שאלות, ואם הרופא רואה צורך בטיפול, הוא יוצא אליו מיד באחד המטוסים הקטנים העומדים לרשות התחנה, מגיש את הטיפול, ובמקרה הצורך מעביר את החולה במטוס לבית החולים. אך במקרים רבים אין כלל צורך באלה, ודי להורות לחולה בשידור באיזו תרופה להשתמש. לכל אחד מלקוחות השירות יש בית מרקחת פרטי שסופק לו חינם על ידי הממשלה. זהו מְכל פלדה של חצי מטר מעוקב ויש בו מאה מיני תרופות. כל אחת מהן ממוספרת, והרופא אינו אומר לפציינט את שם התרופה אלא את מספרה.

שירות הרופא המוטס התפתח מהתחלות צנועות למבצע מורכב ורב ממדים. מטוסיו עושים עתה כ־ 2,400,000 קילומטרים כל שנה – מרחק השווה לשש טיסות לירח וחזרה – ורופאיו מושיטים קרוב ל־100 אלף “טיפולים אלחוטיים”. אנשי ברוקן היל, שיש להם רופאים במקום (בעיקר פקיסטאנים והודים) אומרים כי לתושבים שמעבר להרי החושך יש פחות בעיות בהשגת שירות רפואי מיידי מאשר לתושב עיר. מה פלא שהשרות הזה כבר הוליד גם סידרת טלוויזיה.

תחנות האלחוט של השירות הרפואי, המקיף שטח של יותר משני מיליון מילין מרובעים, משמשות גם לשתי מטרות נוספות. האחת היא “בית הספר המשודר”, המספק לימודים סדירים לכל ילד מבודד במרחקים שאיננו יכול לבקר בבית ספר. יש לו קשר עם מורים קבועים, ואין לימודיו מקופחים אף אם הוא ילד יחיד ברדיוס של 3,000 קילומטרים.

המטרה הנוספת היא שבירת הבדידות של משפחות במרחב מבודד. הן יכולות לשגר ולקבל בדרך זו הודעות, ואף להחליף רשמים ורכילויות או מתכונים לעוגה.

אי אפשר לדבר על ייחודה של אוסטרליה בלי להזכיר את החי והצומח בה. שכן, בעלי חיים רבים וצמחים רבים שאינם מצויים במקומות אחרים השתמרו כאן משום שאוסטרליה היא יבשת עתיקה מאוד, שנוצרה בהיסטוריה הגיאולוגית המוקדמת של העולם, ומיליוני שנים היתה מנותקת מכל יבשת אחרת. אומרים 75 מיליון שנים.

טלו את הפלאטיפוס, חיה אמפיבית ממשפחת המונוטרמים – יונקים המטילים ביצים. אין בו יופי או חביבות, הוא איננו מרשים במיוחד, אך הוא נחשב בעיני הזואולוגים ל“מאובן חי”, וזה ייחוסו.

משפחת המרסופיאלים, לעומת זאת, מלבבת מאוד. אלה הן “חיות הכיס” הממליטות את גוריהם לפני שהושלמה התפתחות הוולד, ועל כן הוא מוחזק ב“אינקובטור” הטבעי של האם. הקנגורו, סמל אוסטרליה, הוא המפורסם שבחיות אלה, ויש עשרות מינים של קנגורו ועוד כ־100 מינים של חיות מרסופיאליות אחרות. מכולם התחבבו עלי דובי הקואלה. בשמורות הטבע ובגני החיות אפשר לראותם מנמנמים בין ענפי האקליפטוס רוב שעות היום – ומי שמזדמן לשם בשעת ההאכלה, יכול להחזיק דוב קואלה בזרועותיו, וזה יתרפק על מחזיקו כתינוק. אלא שאין מקום לאשליות: חיבוק הדוב הזה אינו מבטא חיבה, או צורך בקרבה אנושית. הקואלה מחבק גם עץ; הוא פשוט מחזיק את עצמו על ידי חיבוק.

בין מאות המינים של בעלי הכנף באוסטרליה, המפורסמים הם ציפור הנבל היפהפייה, הברבור השחור המלכותי, הקאסואר הנראה כאילו חבש קסדה, האמו הדומה ליען ענק, ומשפחות התוכיים. מעולם הצומח עלינו לזכור במיוחד את האקליפטוס שהשתמר כאן בקרוב ל־500 זנים. אחד מהם הוא האקליפטוס הישראלי המצוי, שהובא אלינו בשעתו, ניחשתם – מאוסטרליה.