רקע
משה סמילנסקי
נְדוּדֵי רַמַדַאן

 

1    🔗

אסון התרגש ובא לפתע פתאום על ראשון של רמדאן, ומני אז הלך מדחי אל דחי. רמדאן היה כבן שתים־עשרה, בן לאמו האלמנה, חנונית בכפר הגדול בדרך בואך עזה. אביו מת בראשית המלחמה, במדבר, בלכת הצבא התורכי לכבוש את מצרים מידי האנגלים. ככה ספרה לו אמו. ככה שמע גם מפי השכנים. אמנם השכנים אנשים מוזרים הם; כי נעימת התול בפיהם כשהם מזכירים בפניו את שם אביו, אולם התולם אינו קולע אל המטרה. רמדאן לא ידע את שפת ההתולים; הוא הבין רק דבר לאשורו. השכנים מהתלים גם ברמדאן עצמו: על עיניו – עינים כחולות וחולמות לו; על שערותיו – שערותיו תלתלים בהירים ממראה האש, ויש אשר יאמרו לו כי לבני־ערב אין עינים כחולות ואין שערות בהירות. רמדאן לא ירד לסוף דעתם: כיצד? הלא בן־ערב הוא! ולפעמים, כשהיה רמדאן מספר מדברי השכנים לאמו, היתה כועסת, מגדפת ומחרפת את השכנים על לבם הרע והטפוש.

רמדאן לא ידע כעס מימיו. טוב־לב ושמח היה תמיד. תמיד שׂבע היה וכתנתו היתה תמיד לבנה ונקיה ואבנט אדום על מתניו. ועבוֹד לא עבד כבני גילו, כי אם למד בבית־הספר קרוֹא וכתוֹב. אמו השׂתכרה בשפע ולא ידע דאגה. והנה בא האסון.

גזרה של אִיפראַז יצאה על הכפר. הבֶּק אשר בעזה – רבע הכפר היה ירושתו. והנה באו אליו אנשים מיפו וקנו ממנו את חלקו בכסף מלא, ובתנאי מפורש שיסמן את תחומי אדמתו. אין הקונים רוצים להיות שותפים עם הפלחים. והבּק – הכל נושאים את פניו גם בימי שלטון האנגלים כמו בימי שלטון התורכים. ופקודה יצאה מאת הרשות לחלק את אדמת הכפר בין בעליה ולהציב את גבולות כל איש ואיש. התאוננו הפלחים לפני הרשות על הפקודה. מסורת בידם מאבותיהם ואבות אבותיהם, שהאדמה אינה נחלקת ואינה מוּצאת מרשות הרבים לרשות היחיד, והעובר על זה תתנקם בו האדמה. לעגו להם הפקידים ואמרו כי מסורת של שטות בידם והאדמה אינה מתנקמת כי אם בנבערים מדעת, שאינם מזבלים ואינם משביחים אותה. ולא עוד אלא שאמרו כי אך טוב לפלחים שיחלקו את אדמתם ביניהם, כדי שידע כל איש חלקו ועבד ושמר את אדמתו והיתה ברכה. הסכימו הפלחים בעל כרחם: אין לדון עם מי שתקיף. והיתה מהפכה בכפר. מן הבוקר ועד הערב ריב ומדנים, צעקות ויללות וגם תגרות קשות. קללה – נקמת האדמה. הרשות דורשת מכל אחד ואחד ראָיוֹת של בעלוּת, והראָיות כולן בידי הזקנים והמוכתארים. והראיוֹת מסובכות ומדולדלות – זכות הבעלוּת עברה במשך דורות מיד ליד. ירושות, מתנות, מכירות ומשכנתאות. ויש קטנים שלא הגיעו לפרקם. ויש חלקים שעברו לרשות האשה ומרשות האשה לבעלה, ומרשות האם ליורשיה שלא מבני בעלה. ויש חלקים שנגזלו, שנלקחו בזרוע וה“חזקה” עמדה לבעליהם החדשים. וכל הדברים הללו אינם כתובים ואינם רשומים. בכפר אין ספרים. מה לכפר ולספרים? ומפני ספרי הטאַבּוּ1 פּחדו תמיד. מסי הטאַבּוּ, חוקי הטאַבו, וביחוד פקידי הטאַבו מבעיתים. כלל גדול בידי הכפר: אל תתודע לרשות! הכל רשום ותקוע בזכרונם של המוכתארים ושל הזקנים והמכובדים. ויש שהדברים הסתבכו מתוך שכחה. קשה הנסיון של קרקע ולא כל אחד עומד בנסיון. מהומה ומבוכה בכפר. קללה. נקמת האדמה.

וגם בבית רמדאן ואמו נגעה הרעה. לאביו של רמדאן היתה חלקת אדמה, אשר אף הוא ירש אותה מאביו. לאחר שנלקח לצבא חרשו וזרעו אחיו, בני אביו, גם את חלקת שדהו. על־פי הדין היו צריכים האחים לתת לאלמנת אחיהם את השליש מיבול השדה. אבל הם לא נתנו לה כי אם מעט מזער. והיא לא דיינה עמהם: פרנסתה על חנותה ופחד האחים העברינים עליה.

האחים אנשי־זרוֹע היו, ואת אלמנת אחיהם שנאו. בשל רמדאן שנאו אותה. רמדאן נולד לאמו בשנה השנית לאחר שגויס בעלה לצבא, שבמשך כל אותם הימים לא בא לפקוד את ביתו. בעת ההיא חנה ליד הכפר גדוד תותחנים גרמנים. ומפקד הגדוד הטה חסד לאשת החיל ומידו היתה לה החנות. אחי המנוח שמרו את עֶברתם לאלמנת אחיהם, ובימי חלוקת הכפר פרצה העֶברה ותהי לשנאה גלויה וקשה. על־פי החוק היתה חלקת האדמה של המנוח – חציה לאלמנה וחציה לבנו. אבל האחים לא הודו בזכות הבעלוּת הזאת, וטענו כי האדמה אדמתם בזכות החזקה שהחזיקו בה. כשנודע הדבר לאלמנה ולרמדאן, היו כהלומי רעם. להיות משוללי־קרקע היתה גזרה קשה ואכזריה בעיניהם. הלכו רמדאן ואמו אל אספת אנשי הכפר, אל בית־מועד המוכתארים, לדרוש את משפטם. ושם באספה נפתחה הרעה על רמדאן. כששמעו אחי המנוח את טענות האלמנה ובנה, לא שלטו ברוחם, ובפני הזקנים וכל הקהל התריעו כלפי האלמנה כי בגדה בבעלה… הדברים יצאו מפי האחים ופני האלמנה חפו. ורמדאן לא קמה בו רוח. השיך הראשי של הכפר קרוב היה למשפחת האלמנה ונסה לריב את ריבה, אולם האחים העברינים המטירו עליו חרפות. ויריבו בחזקה אנשי השיך ומשפחת האחי, והדבר הגיע למהלומות, וגם האלמנה ורמדאן ספגו מכות.

וכאשר חזרו האלמנה ובנה הביתה, פנה רמדאן אל אמו ושאל אותה בחרי־אף:

– האמת בפי הדודים, אשר חרפוך באספה?…

האם הורידה את ראשה ולא אמרה דבר. אז תפס רמדאן את הסכין הגדולה אשר בבית והשליך אותה בפני אמו… ובטרם יִראה אם כִּוֵן אל המטרה ואם החטיא, עצם את עיניו מפחד וברח מן הבית.


 

2    🔗

רמדאן ברח צפונה. על ראשו חרפה ובלבו פחד. הוא חשב כי הסכין, אשר השליך בפני אמו, הרגה אותה וחַילי הממשלה רודפים אחריו לאסרו כרוצח. רגש רחמים לאמו ההרוגה לא היה בלבו. רק החרפה והפּחד דכאוּ את נפשו. כל הלילה הלך עם דרך־המלך ובבוקר פנה אל אחד הכפרים אשר נקרה לו.

הימים ימי ראשי הקציר. מחוסרי־הקרקע שבכפרים עוברים בזמן זה מכפר לכפר לבקש להם עבודת קציר. ויבוא גם רמדאן בקהלם ויחד עמהם מצא לו עבודה על־נקלה. בזמן הראשון כבדה עליו העבודה, אבל מעט מעט התרגל בה והתקשר אליה. הוא שמח כי עם חבורת הקוצרים הלך והתרחק מכפרו ומפחד ענשוֹ. אבל כשהוקל מעליו רגש הפחד גברה דאגתו לאמו, ורצון עז התעורר בו לדעת מה היה. אלא שחושש היה לשאול עליה מאת עוברי־דרך, פן יוָדע סודו.

עברו ימי הקציר. הקוצרים החלו לשוב איש איש לביתו וברכת הקציר עמהם. המרבה מביא את ברכתו על גמל והממעיט – על החמור; כי לא בכסף יקצרו הקוצרים, כי אם בחלק מן התבואה. רק רמדאן אינו חוזר לביתו. לאן יחזור? ורק לו לא נשאר דבר מכל ברכת הקציר. כי גם בימי הקציר לא השׂתכר יותר מלחם חוקו יום־יום, ועם גמר הקציר נשארו ידיו ריקות כביום החלוֹ. הכתונת לעורו נקרעה מקוֹצים ודרדרים, ובעמל רב אחה את הקרעים, שלא יחָשף בשרו לחוץ. האבנט הלך לאבּוּד, והטאַקיה2 על ראשו נתמעכה; ידיו ורגליו נתכסו פצעים, פניו נשזפו והשחירו ועורו נקלף. רמדאן דאג ליום מחר והציע את עצמו לאחד הפלחים העשירים, בכפר האחרון שקצר בו, להיות לו לרועה בקר. הפלח מאן. הלך אל אחר, וגם זה השיב פניו ריקם: אין העונה מתאימה לכך. את הרועים השנתיים מזמינים הפלחים עם ראשית החרישה בחורף. לבסוף נעתר לרמדאן פלח עשיר, אשר עדרי צאן לו, והצאן ירדו עכשיו מהרי יהודה לרעות בשדות השפלה אחרי הקציר. רמדאן סוּפח אל הרועה הראשי ויהיה עוזר על ידו מעלות השחר ועד חשכה, ובשכר עבודתו קבל שלש פתות ומעט מלח. אם לב הרועה הראשי טוב עליו, והזמינו אל ארוחת הערב, אל ה“סלַטַה” ואל התבשיל, שהיה מכין לו ומבשל בשדה; כי הרועים לנים עם הצאן בשדה. וכשלב הרועה הראשי רע עליו, לא הזמינוֹ לארוחת־הערב ועתים גם הכה אותו מכות־רצח. רמדאן נשך את בשרו בשניו, נשא את כאבו בלבו ושתק. כי מה יעשה ואל מי יקרא לעזרה נער יחיד וגלמוד, אשר חרפת אמו על ראשו ופחד ענשו בלבו? מי ישמע את קולו? ויהי משתטח על האדמה היבשה רעֵב ומוכה וישן שנת אובד.

באחד הלילות, כששכב רמדאן בשדה ליד העדר לישון את שנתו, שמע את הרועה הראשי מדבר עם עובר־דרך, אשר סר אליהם מדרך־המלך ללון עמהם הלילה. והאיש ספר על המאורעות אשר בכפרים בדרום, ומדבר לדבר הזכיר גם שם של כפר פלוני ועל מחלוקת האיפרז שבו… נשימתו של רמדאן נעצרה: הלא הדברים מוסבים על כפר מולדתו!… ויט אוזן לשמוע. והאיש הזכיר במפורש את שמות השיכים והמוכתארים שבכפרם… ואת שם אמו ודודו, ואת ריב הקרקע שביניהם, ואת השיך הראשי, הרב את ריב האלמנה… ובכן עוד אמו חיה, ועוד רבה היא עם אחי בעלה על דבר הירושה… ואותו שכחה… נשכח כמת מלב… הרגשה כבדה תקפה את רמדאן, ולא ידע אם מכעס על אמו, אם מצער. הוא הפך את פניו את פני הקרקע היבשה ויבך בכי מר, ולא יכול לישון עוד. כל הלילה שמע את נחרת הרועה הראשי ואורחו, ואת נשימת הצאן שמע ואת נביחת הכלבים אשר כמשמר ואת יללת השועלים ממרחק. רק עם עלות השחר עצם את עיניו וירדם… אולם עד־מהרה העירה אותו מכת האַלה הכבדה של הרועה הראשי, אשר נחה על גבו: השמש עלתה והרועה הקטן עודנו ישן!…

באותו יום עזב רמדאן, מוכה, פצוע ורעב, את העדר והלך אל הכפר השכן, לבקש לו עבודה שם. והפעם האירה לו ההצלחה את פניה. בכפר פשטה מחלת האבעבועות ועשתה שַמוֹת. לא מעטים הרועים השנתיים שמתו. והימים ימי דיש. עוד באותו יום השיג רמדאן עבודה בביתו של פלח, אשר שני צמדי שוָרים לו ופרד אחד. והיה בנו של הפלח נוהג בשוָרים לדישה ורמדאן בפרד; ובלילה, לאחר יום דישה, צריך היה לרעות את השורים עם כל רועי הכפר. רמדאן היה מאושר. אותו ערב אכל לשובע ליד הגורן, עם כל בני ביתו של הפלח, לחם חטים ו“טַבּיח”3 של עדשים ושמן זית, מאכל אשר לא בא אל פיו מיום ברחוֹ מבית אמו.

לא היה קץ לאשרו של רמדאן. מדי בוקר נִתנה לו פּתּה חמה של דוּרה, ובצהרים שתי פתות ושתי עגבניות ופלפל חריף אחד ומלח ל“סלטה”. ומדי ערב אכל עם כל בני ביתו של הפלח לחם־חטים ותבשיל חם. אמנם העבודה היתה קשה. בעצם שעות החום, כשהשמש לוהטת וצורבת, היה עליו ללכת אחרי הפרד בתוך הגורן, במחנק האבק, להרים תכופות בקלשון את שיורי התבן מן הצדדים ולהשליכם אל לב הערמה. ואחרי הדישה, בלילה, לנהוג את השוָרים אל השדה. עבודה קשה היתה זאת, אבל חלף העבודה הקשה היה רמדאן שׂבע והרגשת השובע השכיחה את קשי העבודה, ואף את העלבון ואת הצער אשר בלבו.

והנה שוב צרה. עבודת הגורן נגמרה, ובעליו של רמדאן הודיע לו, שאין לו עוד צורך בו. ימי רעב קשים נשקפו שוב לרמדאן. אבל בטרם מצאוֹ הרעב, מצאה אותו עוד רעה חדשה. בלילה, לאחר שפוּטר מעבודתו, שכב לישון על שיורי התבן אשר בגורן, ופתאום תקף אותו חום עצום והיה כולו בוער באש. ממחרת לא יכול להרים את ראשו ולהניע יד או רגל. כבול־עץ שכב. וכשנגש אליו הפלח, בעל הבית, קרא בבהלה: “אבעבועות!” ונרתע לאחוריו. שלשים יום ושלשים לילה התגולל רמדאן בגורן על שיורי התבן. אשת הפלח הרחמניה כסתה אותו במחצלת והביאה לו יום־יום תבשיל לאכול ומים לשתות. בתבשיל לא נגע ואת המים שתה בצמא. יומם שכב דומם מול קרני השמש הלוהטות ולא הוציא הגה מפיו, ובלילות הקיץ תכופות בצעקת בהלה: איש אדום, לבוש כפרנג’י, וכולו כמו אש, בא אליו ומושיט לו יד ורומז לו וקורא אותו אליו… בהקיצו היה קורא מתוך בהלה לאמו; אבל אין קול ואין קשב. רק דממת הלילה מסביב. נביחת כלבים. יללת שועלים.

מקץ שלשים יום הוקל לו. בבוקר, כשהביאה לו אשת־הפלח לבּן, אכל לתאבון. הוא נצל ממות. ובעוד ימים מספר כבר התהלך כצל על פני הגורן הריקה והשוממה ופניו מרושתים בחטטים ובגממיות.

לאחר שבועים, כשרמדאן שב לאיתנו, נתן לו הפלח עשרים גרוש כסף מזומן ואשת הפלח נתנה לו צידה לדרך, וישלחוהו לנפשו.


 

3    🔗

היה בוקר, באחד הימים הראשונים לאחר היורה. רמדאן הלך בדרך־המלך המובילה ליפו. הוא שמע כי אחרי היורה מתחיל קטיף תפוחי־הזהב בפרדסים שביפו ואז רבה העבודה. לבו היה טוב עליו, אם מתקוה טובה ששעשעה את נפשו, ואם משפע הכחות שנוספו לו יום יום במשך הזמן האחרון אחרי מחלתו. והיום, יום חורף בהיר, השפיע מרוחָתוֹ על נפשו. הוא היה שׂבע. בלילה האחרון היתה סעודת ברית־מילה בכפר אשר לן בו, ואל הסעודה, שנערכה כיד המלך, הוזמן גם הנער העובר־דרך עם כל נערי הכפר. הוא נתכבד שם בבשר כבשים צלויים ובפתות שנלושו בשמן זית, ויאכל וישׂבע, וגם צידה לדרך נתּנה לו.

משני עברי הדרך חרשו הפלחים את שדותיהם. מהם עשו “שג’ג',”4 פתחו תלמים רחבים בשדה כּרבּ של שומשומין, כי יספוג אויר ומי הגשמים, להכשירו לזריעת החטים. מהם פלחו וחרשו באדמת בוּר, המיועדת לזריעת קטניות. ומהם – הזריזים, המקדימים, כבר זרעו את זריעת השעורה הראשונה באדמה קלה של כּרבּ אבטיחים. הזורע הלך לו בצעדים מדודים, ובתנועות־יד שקולות, רחבות ומלאות הרגשה של יום טוב, פזר את הגרעינים ומסרם באמונה לרשות האדמה הטובה, הרחמניה. ומאחוריו הלך והזדרז החורש, דפק את זוג השוָרים וחרש את הקרקע הזרועה תלמים דקים דקים, צפופים היטב, הקפיד לשרש את עשבי הבר, לכסות על הזריעה היקרה מפני הצפרים הזוללות, ולשמור עליה מיובש.

השדות המו מרוב אדם ובקר. כל מיני בהמות היו רתומות אל המחרשות, ערב רב: צמד שוָרים, או שור ופרה, או פרה וחמור, גמל, פרד, סוס. ובצדי הדרכים, במקום שצמחה ראשית העשב, רעה הבקר המיועד לתּוֹר השני. כי בשני תוֹרים יחרשו בימי החרישה והזריעה הדחופים. התור האחד יחרוש והשני ינוח. והאדם בל ינוח בעת הרת־עולם זו.

התור האחד חורש והתור השני רועה בעשב… אמנם עשב חדש טרם היה בארץ וראשית צמיחתו היא ללא טעם וללא ערך, והעשב הישן גם הוא יבש, קמל זה־מכבר; אבל תקות החדש שמחה כבר את לב הבקר והאדם. השדות המו מרוב אדם ובהמה. ומעל לראשי האדם והבקר עפו והסתובבו באויר להקות־להקות צפרים, אשר באו זה עתה מעֵבר לימים אל הארץ שהחורף שלה אביב ושמש חָרפה חמה ומבריאה. להקות הצפרים עפו לאטן בשקט, במרומי השמים, בלי השמיע קול, ורק מַשק רבבות כנפים הגיע לאוזן בני־האדם. ויש אשר התחילו לרדת פתאום בהמון מטה מטה, כנופלות מרוב עיפות אחרי הדרך הרחוקה והכבדה, ובקול חדוה ובצריחת שמחה פשטו על השדות השחורים והחרושים, לעמוד בשתי רגליהן על קרקע מוצק, לנוח מעמלן ולנקר בין הרגבים, לבקש תולעים וגרעינים. הרעבתנים!… בני האדם, הרעבים לבשר, היודעים את עיפותן של הצפרים לאחר המעבר בים, מעמידים רשתות על הארץ, והצפרים העיפות נופלות עליהן ונלכדות… אז יאספון בני האדם, כאסוף ביצים עזובות, ושחטון ואכלון. הזוללים!…

והאדמה השחורה והטובה פשטה את זרועותיה לרוָחה ותתן את עצמה מתוך רחבות־נפש לכל: לאדם, לבהמה ולעוף השמים. כאילו היא קוראת להם: בואו אלי הרעבים, העיפים והנזוקים, בואו כולכם, כולכם… הנה ירדו הגשמים, רויתי… הנה תחממני שמש החורף הרחמניה ואתן לכם מלחמי, מלשדי וממתקי. והאדם והבקר והעוף הרעבים ישׂבעו מראש מהבטחת האדמה, והאמינו בברכתה ורוַח להם; כחותיהם מתחדשים, ושירת האדם וגעית הבהמה וצפצוף הצפרים ממלאים את העולם שירה והודיה… עת הצמיחה הגיעה!…

והשמש זורחת מלמעלה, חמה ורכה. היורה רכּך את חַמתה. והאדם והבקר שמחים ואינם מזכירים לה את חטאת הלהט בקיץ. טוב להם עכשיו, ולמה יזכירו את יסורי העבר? שוכחים הם וסולחים.

רמדאן הלך באֵם־הדרך ולא פנה ימינה ושמאלה. פניו מועדות צפונה אל עיר הפרדסים. כתנתו הלבנה, שנתלכלכה מאד בזמן האחרון, שוב נקיה. רק שלשום כבס אותה. בשדה מצא מקוה מים, ממי הגשם, פשט את כתנתו מעל בשרו ויכבסנה וגם יבּשה לחום השמש, וילבשנה, ויהיה בעיני עצמו, בכתנתו הכבוסה, כמחוּדש. ורק הטאקיה הישנה, המעוכה והקרועה, עדיִן על ראשו. ידו לא השיגה לקנות חדשה. אבל ברגע הזה לא הציקה אותו מחשבת הטאקיה. לבו קל וטוב. לכשישׂתכר בעבודתו בפרדסים יקנה לו ב“מדינה”, ביפו, טאקיה חדשה וגם עוד כתונת אחת והיו לו שתים: אחת ללבוש ואחת לכביסה. לבו טוב.

– סַלאם עלַיְכֻּם!… – מברך רמדאן בקול רם וחגיגי את חבורת הפלחים, החורשים ליד הדרך.

– עַלַיְכֻּם אִס־סַלאם!… – עונים לו הפלחים־הפולחים בקול רם וחגיגי. חג היום לכל. ראשית החרישה אחרי היורה. הלבבות קלים. התקוה לשנת־שובע מצחקת להם. סרו רגשות הקנאה והשנאה מן הלבבות.

רמדאן מרחיב דבורו:

– אללה יתן ויוסיף לכם מברכתו!…

– ברוך תהיה לאללה!… – עונים הפלחים בחן וברצון.

הזכרת השם בימים אלה משמחת ביותר את לב האדם; ומיד הם הופכים את פניהם ומתרחקים ממנו בלכתם אחרי מחרשותיהם. אין להתמהמה: המלאכה מרובה והיום קצר. אולם יש אשר האחד, בעל נפש רחבה, אינו מקמץ בזמנו היקר והוא מעכב לרגע־קט את צמד שוָריו ופונה אל רמדאן ואומר:

– לאן פתוח שער אללה לאיש הטוב?…

– צפונה, אחי, צפונה, אל עיר הפרדסים!…

– עוד רחוקה הדרך עליך. שבה־נא עמנו וסעדת את לבך בלחם הצהרים.

– אללה יגמול לך על טוב לבך… חלילה לי… נחפז אני לדרכי…

וגם הפלח נחפז לעבודתו ואינו מפציר בו ביותר, ופנו איש איש לעֶברוֹ.

השמש מתרוממת. חום היום גדל. רמדאן עיף מלכת. והפרדסים טרם נראו לעיניו.

– העדין רחוקה הדרך ליפו?… – שואל רמדאן את אחד הרוכלים, הנפגש לו בדרך רכוב על חמורו אל הכפרים דרומה ומביא למכירה שמן, סבון ופלפלים.

– עוד רחוקה!… כעשון הסיגרה ממך לכפר הראשון… ואם תנוח בו ואכלת מלחמך ויצאת לדרך, ובאת לפנות ערב אל המושבה של היהודים… האנשים טובים בה, ולנתן עמהם, ובבוקר עם חום השמש, כעת הזאת, ובאת ליפו…

רמדאן הודה לאיש שיחו על הפרטים אשר פרשׂ לפניו, הרחיב את צעדיו והלך הלאה.


 

4    🔗

עם בוא השמש ראה רמדאן את המושבה של היהודים, אשר נגלתה פתאום לעיניו על אחת הגבעות. הוא הביט בתמיה אל הבתים הגדולים והיפים, כולם בתי־אבן ומכוסים רעפים אדומים, ויש אשר בית רוכב כאן על גבי בית. ורוַח בין הבתים, וגני עצים מסביבם. אמנם צדקו האנשים אשר ספרו באזניו על חריצותם של היהודים… בדרך, בטרם יבוא אל המושבה, ראה פרדס גדול. לאור האדום של השמש השוקעת נצנצו מבּין העצים תפוחי־זהב זהבהבים אדמדמים, נחמדים למראה וריחם לוקח נפשות.

“הלילה אלין במקום הזה”… – חשב רמדאן בלבו – “מובטחני שיאכילוני כאן לשובע”…

הוא הרחיב את צעדיו. כעבור רגעים־מספר הגיע עד שער הפרדס. בשער עמד איש לבוש כ“פרנג’י”. “הנה היהודי”… חשב רמדאן בלבו. וליד היהודי ישב על הקרקע איש מוסלמי, פלח, ואַלה עבה בידו.

– האלהים יברך את ערבכם!… – אמר רמדאן בקול של רחבות־הנפש. הפלח הביט אליו מתוך אי־רצון גלוי ורטן מבין שפתיו את ברכתו־תשובתו. והיהודי ענהו ברצון:

– יהי ערבך ברוך!… הביט בו רגע והוסיף: ואנכי הסתכלתי בך מרחוק וחשבתי בלבי: ודאי אחת מבנות המושבה היא… שערות תלתלים בהירים ושמלה לבנה…

האיש היהודי הצטחק, ורמדאן נכלם, נעלב, ואמר בקול גואָה:

– לא… גבר אנכי בעזרת אללה!…

– ומאַין אתה בא, איש האלהים?…

– משוט בארץ ומהתהלך בה.

– לשם מה את שט בארץ?…

– עבודה אנכי מבקש…

– א!… ולאן פניך מועדות?…

– ליפו. לעיר תפוחי־הזהב. עת הקטיף הגיעה.

– לאיזו מעבודות הקטיף והאריזה אתה מומחה?

– אף לא לאחת מאלה! עוד לא טעמתי מימי טעם של תפוח־זהב… האמנם מתוק הוא, כמו שאומרים הבריות?

– ולמה בחרת ללכת אל עבודת הקטיף דוקא?…

על פני היהודי רחף צחוק קל.

– כי עבודה אין בארץ, ואנכי רעב וכתנתי קרועה וטאקיָתי מעוכה.

הצחוק נעלם מעל פני היהודי. הוא העיף מבט של שאלה אל הפלח היושב על הארץ, ואולם מבטו של זה הפיק עדין זעם וחשד.

ורמדאן המשיך:

– אמרתי: אנסה את מזלי. הכל בידי שמים… ואולי תרשוני, אנשים טובים, ללון עמכם הלילה ולטעון מן הלחם אשר נתן לכם אללה?

היהודי פנה אל הפלח ואמר לו:

– תאספהו ללון עמך הלילה… ולחם אשלח בשבילו מהבית…

– אם רצונך בכך, ילין עמדי… ולחם יש לי די… יאכל מלחמי – ענה הפלח באי־רצון, כעושה דבר על־כרחו. אין זאת כי אם לא מצא רמדאן חן בעיניו. מדוע?

היהודי הסתכל שוב ברמדאן ואמר עוד פעם לפלח:

– ואולי נשאירו לעבוד עמנו… ידיו דקות… ילמד להריק את תפוחי־הזהב מן הסלים…

– כרצונך… – ענה הפלח באדישות.

– ומה השׂכר אשר תנקבו לי? – נתעורר רמדאן לשמע דברי היהודי.

– חמשה גרושים מצריים ליום.

פני רמדאן אורו. הוא הושיט את ידו ליהודי ואמר בקול רם:

– הנה לך ידי. ממחרת אתחיל לעבוד עמך, ואעבוד אותך באמונה. אללה יברך את ערבכם!…

כך גמר רמדאן, שוב בברכה, ישב בהרחבה על הארץ ליד הפלח וקפל את רגליו תחתיו: ישיבת אזרח. והיהודי ברך את שניהם והפך את פניו ללכת אל המושבה.


 

5    🔗

ימים טובים באו לרמדאן. בעל הפרדס התיחס אליו בסבר פנים יפות. גם הפלח המשגיח רכּך במקצת את זעמו, כי מהיר וזריז היה רמדאן בעבודתו. וכל הפועלים היהודים, שהיו באים יום יום אל הפרדס לעבוד, הטו חסד אליו. קולו של רמדאן עָרֵב היה, ובשעות המנוחה היה מבדח את דעתם בשירתו המסולסלת. הם התפעלו גם משערותיו הבהירות ומעיניו הכחולות והצטערו על אשר השחיתו האבעבועות את יפי פניו. ועבודתו היתה קלה ונעימה. מריק היה מן הסלים את תפוחי־הזהב ומסדרם בערמה ברוחב הקיר של המחסן. תפוחי־זהב אכל כאַות נפשו. ואת לחמו אפה בעצמו מקמח חטים ודורה, שהביא לו הפלח מן הכפר בזול. והכה לא הכהו אדוניו. ואת שכרו קבל בקביעות ובשלמות. בסוף החודש הראשון לעבודתו עשה את חשבונו ויוָכח לשמחתו, כי כבר חסך לקנית כתונת וטאקיה. ובאחת השבתות, ביום המנוחה מעבודה, ירדו הוא והפלח המשגיח אל העירה הקרובה, עברו מחנות לחנות, מששו בידיהם כל מיני בד אשר ראו עיניהם, מדדו לראשו של רמדאן טאקיות מטאקיות שונות, עמדו על המקח, רבו, דיינו, התוכחו, ולבסוף קנו כתונת תפורה אחת, טאקיה וגם… חגורת־עור. לאשרו של רמדאן לא היה גבול. למחרת, כשבאו הפועלים היהודים לעבודה, יצא אליהם רמדאן, לבוש כותנתו החדשה, חגור חגורתו ועל ראשו הטאקיה היפהפיה. כל הפועלים שמחו וברכוהו בקול רם, והוא הרגיש את עצמו כחתן. שחקה לו שעתו, ובמוחו התחילה מתרקמת מחשבה על… נעלים כנעלי היהודים ועל זוג מכנסיים… את מחשבתו על המכנסים שמר לעת־עתה בלבו ולא גלה לאיש. ועל הנעלים דבּר ארוכות עם הפועלים ועם הפלח המשגיח והתיעץ עמהם.

ימים טובים באו לרמדאן, אשר כמוהם לא היו לו מיום עזבוֹ את בית אמו. ולאט־לאט שכח את ביתו ואת אמו, והפרדס והמחסן היו לו לבית ולמקלט.

אבל לא לעולם מנוחה. ארבעים יום לפני לדתו של רמדאן כתבה יד נסתרה את גורלו: להיות נע־ונד כל ימיו. רעה אשר לא חכה לה באה עליו לפתע פתאום, והרעה אשר באה עליו – ראשיתה היתה מתוקה מדבש ואחריתה מרה כלענה.

באחד הימים, יום בהיר ומלא זוהר, ישבה כל החבורה במחסן על העבודה. קרני השמש העליזות התפרצו דרך החלונות, הפתוחים לרוָחה, אל המחסן ושחקו על הערמה השטוחה של תפוחי־הזהב, הזהיבו והאדימו אותה. כנופיה של ילדים נכנסו זה אחר זה מן הפרדס, עמוסים, זה על גבו וזה על ראשו, סלים מלאים תפוחי־זהב. הילדים מורידים בזהירות את הסלים ומעמידים אותם בשורה ליד רמדאן; ורמדאן היושב על גבי המחצלות, הפרושׂות על הרצפה, מחזיק כל סל בין רגליו ומוציא ממנו, אחד אחד, את תפוחי־הזהב ומניחם בערמה על המחצלות שכבות שכבות. מן הצד השני של הערמה יושבים ארבעה בוררים בשורה. בידו הימנית לוקח הבורר מן הערמה שלשה תפוחים, מגלגלם כל אחד ואחד לנגד עיניו ומבקש לדעת אם אין בהם מום: פצע, שרטת או נקב. אלה שלא נפגעו ישים בזהירות לפניו, ואשר נפגעו יתן לסלו ישר לפניו. הסל עובר לידי נער שני, אשר יריקם כמעשה רמדאן לערמה שניה: ערמת הפסולים. התפוחים שאינם מנוגעים עוברים לידי המבררים, אשר יעבירום שוב ולנגד עיניהם יבדקום, ומסרו את הטובים שאין בהם כל מום לידי העוטפים, והפסולים יעברו לערמת הפסולים. והעוטפים, שני נערים זריזים, יושבים ורגליהם מקופלות תחתם, ועל ברכם חבילה של נירות. במהירות הבזק יקחו מתפוחי הזהב, יעטפום בניר וישימום בשלשה מקומות לפניהם: גדולים, בינונים וקטנים. ואחרי העוטפים יושב האורז ואורז את תפוחי־הזהב בתבות. את התבות הריקות יגיש אליו הנער ואת הארוזות יקח מתחת ידו המשגיח, הפלח, ויוציאן אל המרפסת לנגר לסגור אותן.

העבודה רבה ואחראית. כל שגיאה קלה גורמת כשלון של מחיר תפוחי־הזהב בשוק… והכל שוקדים על העבודה והכל זהירים בה… שתיקת מות עומדת במחסן, אין לדבּר ואין לשיר: שלא להסיח את העובדים מעבודתם… והאורז הראשי הוא האחראי לכל העבודה, הוא המפקח עליה והוא המשליט סדר ומשמעת במחסן, כמפקד של גדוד.

כל החבורה ישבה על העבודה. איש איש עסוק במקצוע שלו. ופתאום הורגש כי מישהו זר נכנס למחסן. רמדאן הרים את ראשו והביט: בדלת, במקום שמוציאים את התבות, עמדה… נערה יהודית צעירה. רמדאן פקח את עיניו לרוָחה והביט אליה בתמהון: מה לה פה? היא היתה כבת שמונה־עשרה, דקה, רזה, עדינה ומלאת־חן. בתוך המחסן המלא עבודה, בין כל הפועלים השחורים, השזופים, גסי הידים והרגלים, היתה הנערה כהופעה שלא מעולם זה. מה לה פה?… היא עמדה נבוכה, נכלמה והעבירה את מבטה על כל המסובים. לבושה היתה שמלה יפה, שנראתה כדבוקה אל גופה הגמיש. בעיני רמדאן דמתה למלכה.

– מי כאן בעל הפרדס?… – שאלה הנערה ופניה הסמיקו.

כל הפועלים הפסיקו מעבודתם והפנו את ראשיהם כלפי הדלת. כולם הביטו בה בהפתעה. בעל הפרדס, שישב בשעה זו בין הבוררים וסיע להם בעבודה, התרומם ונגש אל הנערה.

– מה רוצה הגברת?

– עבודה…

ובדבּרה הסמיקו פניה עוד יותר ואת עיניה הורידה. הפועלים לא גרעו את עיניהם ממנה.

– הגברת רוצה לעבוד?… – שאל בעל הפרדס בתמיהה, ומבטו בחן אותה מכף רגלה ועד ראשה.

– כן… – ענתה הנערה כמעט בלחש.

– האם תוכלי?…

– אנסה…

בעל הפרדס עמד רגע במבוכה ואחר־כך אמר:

– טוב… שבי… שם אצל הנער… – הוא הראה בידו על רמדאן – תנסי להוציא את התפוחים מן הסלים…

הנערה העיפה בו מבט של תודה, נעקרה כאילו בחָזקה ממקומה ושׂמה פניה אל רמדאן, בעברה בין ערמות תפוחי־זהב על גבי המחצלות.

– סליחה… – קרא בעל הפרדס אחריה – עליך להסיר את נעליך… אסור להתהלך נעולה בין תפוחי־הזהב, פן יפצעו…

הנערה נשארה עומדת על מקומה כנדהמה.

– להסיר את הנעלים? – השתאתה ופניה הסמיקו שוב… כיצד?…

בעל הפרדס הצטחק.

– שבי על המחצלת והסירי…

– אבל… – היא עמדה רגע כמפקפקת. אחרי כן התאוששה, ישבה על המחצלת והסירה את הנעלים.

רמדאן לא גרע את מבטו מעליה. ויותר מן הנערה הפתיעו אותו נעליה. מה הן הנעלים האלה?… וכיצד נועלים אותן?… נעלים צעצועים!… קטנות וצרות… והעקבים… עקבים שכאלה!.. גבוהים ודקים… וגם ידיה ורגליה של הנערה הפתיעוהו עד אין קץ… האם כאלה הן ידים ורגלים של אדם?…

ולא רק רמדאן השתאה לה. כל הפועלים לא גרעו עין מנערת הפלאים. ומבט כולם הביע תמהון: הכזאת באה לעבוד?… ומבט כולם הביע חמלה. היה רק אחד, שהביט עליה כמו בתרעומת, כאילו באה לקלקל דבר־מה קבוע ולהפריע דבר־מה מקובל. זה היה המשגיח, הפלח.

הנערה חלצה את נעליה־צעצועיה, שׂמה אותן הצדה ובצעדים אטיים ובלתי־בוטחים עברה ותשב ליד רמדאן. את רגליה הגמישות חבקו גרבים דקים כמראה העור. ויהי גם הדבר הזה לפלא בעיני רמדאן. בפעם הראשונה בחייו ראה גרבים. בעל הפרדס נגש אל הנערה, הראה לה כיצד לשבת, כיצד להוציא את תפוחי־הזהב מן הסלים, התבונן אל ידיה ושאל אותה:

– אין לך צפרנים?…

פני הנערה הסמיקו שוב, במבוכה הביטה אל אצבעותיה ואמרה בקול נמוך:

– אינני מגדלת צפרנים…

– טוב מאד… הצפרנים עושות שׂריטות בתפוחי־הזהב…

רמדאן והנערה ישבו זה בצד זו ועבדו. הנערה היתה חרוצה, על־נקלה התרגלה לעבודתה ובמהירות הריקה סל אחר סל. היא היתה שלוה מאד. ואולם ידי רמדאן כאילו כבדוּ פתאום. לבו פעם ודפק. הוא לא יכול להוריד עיניו משכנתו, מנערת־הקסם. כל תנועה של גופה הדק, הזקוף והגמיש הפליאה אותו. ועיניה השחורות, הגדולות והנוצצות כאילו מסכו בקרבו רוח שכרון. זה פעמַים נכשל: תפוח־זהב נפל מידו ונפצע. המשגיח הביט אליו בזעם. ולא רק ברמדאן נגעה הרעה. גם הילדים־הסבּלים, כשהם מביאים את הסלים על ראשיהם, שוהים במחסן עד שהמשגיח גוער בהם. אף הם מסתכלים אל היהודיה הפלאית. והבוררים התימנים, השקועים ראשם ורובם בעבודה, יש וגם עיניהם משתמטות מהביט אל התפוחים והן תועות על פני הנערה, היושבת כפופה על הסל ואינה מפסיקה אף רגע ממלאכתה. והמברר הראשי, ספרדי מיפו, איש בא בימים, מצא תפוחים פסולים בתוך הנבחרים ויגער פעם ופעמים בבוררים. וגם הנערים העוטפים חלשה ידם ואינה מתהפכת במהירות כרגיל, ואין הם מספיקים תפוחים לאורז. אולם הצלחתם עמדה להם, כי האורז הצעיר אף הוא העיף לעתים קרובות מבטי־סתר אל הנערה ולא חש ולא הרגיש כי חסרים לו תפוחים… לולא כן היה צובט באזניהם כדרכו… וגם הנגר עם הפטיש בידו צופה לרגעים מן המרפסת אל המחסן, כאילו יבקש דבר־מה אשר אבד לו… ושם היהודיה הפלאית נשׂא בפיות הילדים הסבּלים אל תוך הפרדס והגיע לאזני הקוטפים. פתאום התחילו מזמרותיהם להתקלקל, זו אחר זו, הם באים למחסן להחליפן… ואף הספרדי הזקן מיפו, ראש המבררים, שוהה הפעם יותר מן הרגיל על לפיפת הסיגריה שלו, ותוך כדי כך יביט ויתבונן לנערה. פעם אחת גם קרא לה מרחוק ושאל אותה לשמה…

– בת־שבע… – ענתה הנערה ופניה הסמיקו עד לאזניה.

ורק האחד, המשגיח הפלח, מביט אל היהודיה בזעם.


 

6    🔗

ימים חדשים באו לרמדאן. הטובים או רעים? בודאי טובים; אבל משונים. מנוחתו נגזלה ממנו. שנתו אינה מתוקה כקודם. המחשבות על קנית נעלים וזוג מכנסים חדלו מהעסיק את מוחו ביותר. בת־שבע בלבלה את מחשבתו ואינו יודע למה. כל היום אינו מוריד את עיניו ממנה. טוב לו ונעים לו להביט עליה. ואת שמה הוא מבטא בעונג מיוחד. מרבה הוא לקרוא לה בשמה, לצורך ושלא לצורך. והיא עונה לו תמיד בלשונה וחיוך של חן על שפתיה. ונעים לו לרמדאן והוא משתדל להבין את לשונה.

בת־שבע עושה חיל בעבודתה. היא יושבת כבר בשורה אחת עם הבוררים. ורמדאן לא קנא בה ולא כעס על בעליו כי נשא את פני בת־שבע. ביחס אליה מוּתר. לוּ היה זה אחר, דומה לו, היה מתמרמר, אבל בת־שבע…

כל היום אין רמדאן מוריד את עיניו מבת־שבע, ובשעת הצהרים הוא בוחר לו מקום קרוב אליה ומשתדל לעזור לה ולשרתה. וכי תתן לו דבר משיורי מאכלה, אין קץ לאשרו. מאכלה מתוק פי־שבעה לחכו. ובערבים, כשבת־שבע עוזבת את הפרדס עם הפועלים ללכת אל המושבה, צר לו ואינו יודע למה. דבר־מה מכאיבו, ואת פשרוֹ אינו יודע, ובלילות על משכבו הקשה, על המחצלת שעל הרצפה, הוגה הוא בפועלת הצעירה, ויש אשר שמה יצא מפורש מפיו והוא לא ידע ולא ירגיש. שומר הלילה, התימני, צוחק לו, והמשגיח, הפלח, גוער בו בנזיפה. ולולא הספרדי מיפו, המגן על רמדאן, היה מכה אותו.

ובת־שבע אינה עוד שתקנית ובישנית כבימים הראשונים. תכופות נשמע קול דבריה, וגם קול צחוקה, ולפעמים תתן בשיר קולה. וקולה ערב כל־כך, ויש אשר ישמע רמדאן את שמו יוצא מפורש מפי בת־שבע, כשהיא מדברת בלשונה עם הפועלים, ולבו ימס בו כמים. ויש שכל הפועלים מביטים עליו ומצטחקים, ובדבּרם עם בת־שבע יזכירו את שמו בפניה. ולבו מתחלחל.

ככה עברו הימים בין צער ונחת, עד… עד שקרה המקרה המוזר והמשונה, אשר הפך את קערתו של רמדאן על פיה.

פעם אחת, לפנות ערב, עם גמר העבודה, כשקמו הפועלים ללכת לביתם, בקשה בת־שבע את נעליה ולא מצאה אותן… הנעלים־הצעצועים, נעלי־הפלא, נעלמו!… היא ישבה כל היום יחפה עם הבוררים ואת נעליה החביאה, ובערב בקשה אותן ולא מצאתן… תחילה היה הדבר לצחוק בעיניה, ויחד עמה צחקו כל הפועלים; אבל אחר־כך עבר הצחוק ויהיה לתוגה. כל הפועלים עזרו לבת־שבע בחפוש, ורמדאן עלה על כולם. לשוא! הנעלים לא נמצאו. צחוק הנערה חלף־עבר. דמעות עמדו בעיניה. צר לה עד מות. כיצד תשוב הביתה? בחוץ מטפטף גשם והאדמה רטובה וקרה. ורע מכל זה, כי גם בבית אין לה נעלים חוץ מאלה. ומאין תקנה אחרות? שכר עבודתה, אף כי לקחה פי־שלשה מרמדאן, לא הספיק לה למחיתה, והיא חייבת כסף למטבח הפועלים… בת־שבע היתה כאובדת עצות. וגם הפועלים עמדו כולם נבוכים. לרוחתה ולישועתה בא רמדאן. הוא רץ אל המושבה, אל ביתו של בעל־הפרדס, והביא משם זוג נעלים של אשה… הנעלים אמנם גדולות וכבדות, אבל בת־שבע שמחה עליהן כעל מציאה גדולה. ושוב הצחוק על שפתיה, והיא נותנת תודה לרמדאן ולבעל־הפרדס שלא בפניו. ועמה שמחו וצחקו כל הפועלים, שמחים וטובי־לב שבו כולם אל המושבה, ורק רמדאן נשאר יחידי בפרדס. ופתאם תקפוֹ רגש שלא ידע זה ימים רבים, רגש של יתמוּת, ויש אָבל וחפוי־ראש. לבו נבא לו רעה, ולא ידע מה. ויאכל את לחמו בעצב וישכב על משקבו הקשה ויישן שנת אובד.

באמצע הלילה הקיץ רמדאן בפחד ובבהלה. הוא זכר פתאום, מתוך שנה, את מקום מחבואן של נעלי בת־שבע!… הוא זכר ברור: היא שׂמה את נעליה בסמוך לערמת תפוחי־הזהב הפסולים. כשגדלה הערמה, התגלגלו לא־לאט תפוחים מלמעלה וכסו את הנעליים… הוא ראה זאת ורצה לקרוא לבת־שבע ולהגיד לה, אבל אותו רגע נדחקו אל המחסן הרבה ילדים עם סליהם, והפרדסן קרא לו וגער בו וצוָהוּ להזדרז, למהר ולהריקם. רמדאן דחה את דבר הנעלים לאחר שישתחרר, ואחרי כן נשכח הדבר מלבו… וגם בערב, כשקמה הבהלה לבקש את הנעלים, לא זכר את אשר ראה בבוקר. כמו נמחה הדבר מזכרונו כליל, ורק בלילה, בשנתו, זכר את כל הדבר. זכר והקיץ וישב על מחצלתו ושפשף את עיניו. המחסן הגדול מוּאר אור כהה. עששית קטנה, שבערה בפנת החלון ליד משכבו של הספרדי מיפו, כדי להבריח את העכברים, הפיצה אור קלוש מסביב. את חצי־המחסן מלאה ערמה של תפוחי־זהב לא־מבוררים, ובחציו השני היו ערמות קטנות: של תפוחי־זהב מבוררים, עטופים בניר, ושל פסולים. מסביב מושלכים היו שיורי ניר ועמדו סלים ריקים ומלאים. בין הסלים האלה, על הרצפה, על גבי המחצלת, ישן רמדאן בלי כר, בלי כסת ובלי כסות. רק חתיכה קטנה של שׂמיכה, אשר נתן לו בעל־הפרדס במתנה, שמשה לו כסוּת. הוא ישב והביט כנדהם. בחוץ הבריק ברק והאיר את כל המחסן. רעם התגלגל לכל אורך השמים, ונאלם. נשמעה קריאת השומר, המזרז את עצמו. רמדאן ישב ורעד מקור. “מחר אין עבודה”, חלפה מחשבה מתוקה במוחו, ויאמר לשכב שוב ולהתכוץ, להתכסות ולישון, ושוב עלה זכר הנעלים על לבו. הוא קפץ ממקומו ועמד בהלה. מבטו נפל על ערמת תפוחי־הזהב הפסולים, ויזכור בדיוק גמור את מקום הנעלים. הוא עבר בזהירות בין הערמות, נגש למקום הידוע לו והתחיל להעתיק בזריזות ובמהירות את תפוחי־הזהב. לבו דפק. הוא רעד כולו מקור ומהתרגשות. לא עברו כי אם רגעים־מספר וראשי הנעלים־הצעצועים, היקרות לו, נראו לעיניו. הוא משך בהן בבת־אחת והוציאן. הנעלים היו בידיו. הנעלים, אשר רק מרחוק חמד את מראיהן…

הוא ישב על הרצפה, בהחזיקו את הנעלים לפניו. מה לעשות? עליו לשמור את הנעלים עד הבוקר מעיני הספרדי, מעיני השומר התימני, הבא לפעמים בלילה לבקר את המחסן, ומעיני המשגיח, הפלח, אשר קול נחרתו עלה אליו מחדר־המכונה הקרוב. בבוקר, כשתבוא בת־שבע, ירוץ אליה, יתן לה את הנעלים ויספר לה את כל הדבר… מה תגדל שמחתה! ופתאום הלמה את ראשו מחשבה חדשה: המשגיח רגיל להכנס אל המחסן עם דמדומי הבוקר, לנקות ולסדר הכל לעבודה… ומה אם ימצאהו ישן והנעלים בידו? הלא יעשהו לצחוק, ולפועלים ולבת־שבע יאמר כי מצא את הגנבה בידו… עוד המחשבה הזאת במוחו, ומחשבה חדשה הפחידה אותו: וגם אם יתגבר לא יישן עד הבוקר ויסתיר את הנעלים מעיני המשגיח, הלא בבוא הפועלים יראו את הנעלים בידיו, ובטרם ימצא מלים בפיו לספר את הדבר לבת־שבע, ישימוהו לצחוק ולקלס, והיה כגנב בעיניהם ובעיני בת־שבע… מה לעשות? האור הכּהה במחסן כָּהה עוד יותר. רמדאן הרים ראשו והביט בעד החלון החוצה. מה לעשות? עליו להשיב תכף־ומיד את האבדה לבת־שבע, לוּ גם יצטרך ללכת אליה, אל המושבה, בלילה. בחוץ חדלה הרוח ופסק הגשם. נחרת המשגיח מן החדר הקרוב נפסקה. במחסן הָשלך שקט. מעל התקרה על פני הכותל ירדו זה אחר זה שני עכברים גדולים, עברו בזהירות עד משכבו של הספרדי הזקן והתחילו לכרסם את הארגז, שבו שמורים מזונותיו. הספרדי נאנח מתוך שנה והתהפך על צדו השני. שני העכברים הגדולים נבהלו, קפצו הצדה במהירות הבזק, חזרו ועלו על פני הקיר אל התקרה ונעלמו.

רמדאן קפץ ממקומו מתוך החלטה גמורה ויצא מן המחסן. הרוח שקטה, אבל גשם דק הוסיף לטפטף. רמדאן עמד תחתיו. לו לעצמו לא דאג: הגשם לא יזיק לו. רגיל הוא בכך. אבל הנעלים – אולי יבולע להן?… שב אל המחסן ולקח את חתיכת שמיכתו, עטף בה יפה את הנעלים ויצא.

המרחק בין הפרדס למושבה לא היה רב, רק כמהלך עשרה רגעים, ואת הדרך ידע רמדאן היטב. ובכל זאת נראתה לו הדרך קשה ורחוקה כל־כך. לבו פחד ולא ידע מה… הגשם הפך את האדמה לרפש וטיט. המים השוטפים עשו בה חריצים, והחושך היה כבד. והגשם לא חדל לטפטף, והקור והרטיבות חָזקוּ על רמדאן וירעד כולו, כאילו אחזתו קדחת. הוא רעד מקור ומהתרגשות יחד. איך יבוא אל ביתה של בת־שבע בלילה, איך ידפוק על חלונה, מה יגיד לה ואיך יספר לה על הנעלים?…

בעמל רב עבר את הגבעה, אשר חצתה את הדרך למושבה. רגליו מעדו פעם בפעם בטיט החלקלק, ובקושי רב ידע לשמור בחושך על שווּי המשקל. פעם נכשל, נפל והתלכלך כולו מכף רגל ועד ראש. וגם השמיכה התלכלכה ורק בנעלים לא נגעה הרעה. ופעם ברדתו מן הגבעה, היה כפשׂע בינו ובין רעה גדולה. הוא פגע חבורה של שועלים רעבי, שרצו נבהלים ונפחדים מן המושבה… מרוב פחד הרים את השמיכה לאַים עליהם – והנעלים נפלו מן השמיכה והתפזרו לכל עבר!… צעקת בהלה פרצה מפיו… השועלים ברחו, ורמדאן שכב לארץ וגשש בידיו בחושך סביב, וימצא תחלה את הנעל האחת ואחר־כך את השניה… הנעלים נצלו!… אמנם רטובות ומלוכלכות היו, אבל שוב הנן בידיו!… מרוב צער ושמחה פרצה בכיה יתומה מפיו… עטף שנית את הנעלים בשמיכה הרטובה והמשיך דרכו.

החושך גדל. הגשם גבר והמית הרוח הרוח חָזקה. מרה היתה המיתו ועגומה כל־כך. ולבו של רמדאן התכוץ בו. מתוך החושך הבריקו פתאום לעיניו האורות הבודדים של המושבה… והנה מחשבה חדשה הפתיעה את מוחו של רמדאן, מחשבת פחד. כיצד יבוא בלילה אל המושבה? ואם יפגשוהו שומרי הלילה, מה יגיד להם? ואם יחזיקו בו וימצאו בידו את השמיכה ואת הנעלים, הלא יחשבוהו לגנב. הכה יכו אותו ואל הועד יביאוהו ויאסרוהו… ולמחרת יוָדא קלונו ברבים. אנשים יבואו אל הועד לראותו ולהכירו, וגם פועלי הפרדס יבואו ובת־שבע עמם…

רמדאן נשאר עומד על מקומו כמרותק. והנה נשמע מתוך המושבה קול צפירה עבה… ומעברים שונים ענו לקראתו צפירות דקות… ראש השומרים קרא לחבריו והם נענו לו… השומרים ערים… רק צעדים אחדים מבדילים ביניהם ובין רמדאן… צמרמורת אחזה את בשרו… והנה… מרחוק, מתוך החושך, הבהיקה אש קטנה ואחריה מפץ חזק של יריות רובה… ועוד אש קטנה ועוד יריה… ואחרי היריות קול צעקה… ואחרי הצעקה קול רגלים יחפות הרצות בבוץ… לא נותרה נשמה ברמדאן: גנבים במושבה… השומרים רודפים אחריהם… עוד מעט ומצאו גם אותו…

רמדאן הפך את פניו לאחור וברגלים מהירות רץ וברח כארנבת אל הפרדס, אל המחסן, וכעבור רגעים־מספר כבר שכב על מחצלתו וחבק בשתי ידיו את הנעלים מתחת לשמיכתו הרטובה והמלוכלכה…

רמדאן הקיץ מכּאב חזק בגבו. הוא קפץ ממקומו בפחד ובבהלה. השמש האירה בעד חלונות המחסן הפתוחים לרוָחה. המחסן היה מלא: בעל הפרדס וכל הפועלים… כולם דברו בקול. צעקו. רמדאן הביט סביבותיו כמוכה תמהון. עוד מכה אחת חזקה נחתה על ערפו.

– האמרת לגנוב את הנעלים של בת־שבע?…

זה קולו של האורז. רמדאן פקח את עיניו לרוָחה. האורז עמד לפניו ונעליה של בת־שבע בידיו… רטובות ומלוכלכות…

– כיצד הרטיבן ולכלכן… האמר לטיל בהן בלילה?… – שוב נשמע קולו של אחד הפועלים. וקול צחוקם של כל המסובים לוָהו. ושוב נחתה מכה על ערפו.

רמדאן עמד נכלם, נבהל וחפוי־ראש. עיניו בקשו את בת־שבע. וגם מצאוה. היא עמדה מאחורי כל הפועלים כנכלמה, ומבטה, מבט של הפתעה וחמלה, נח עליו. אור־תקוה האיר את לבו: ממנה תבוא ישועתו, היא אינה חושדת בו וּודאי תאמין לדבריו. הוא התפרץ אליה, בכוַנה לספר לה ולבאר הכל… ופתאום החרישה את אזני רמדאן מכת־לחי קשה… דבר מה לח וחם פרץ מחטמו… ידו הקשה של המשגיח נחתה על פניו…

– הלאה מכאן… לך!… – הרעים באזנו קולו של המשגיח, הפלח, וידו החזקה החזיקה בערפו ותשליכהו החוצה.

קול צעקת בהלה וצער נגע באזנו של רמדאן. קולה של בת־שבע הוא, אך ראה לא ראה אותה עוד… הוא רץ כל עוד רוחו בו. רץ מן המחסן, מן הפרדס, מן המושבה. רץ אל עֵבר השדה, אל עבר הדרך, המלאה בוץ ורפש. רץ בלי לחשוב לאן, בלי לדעת אל מי.



  1. טאבו – משרד הקרקעות.  ↩

  2. טאקיה – כומתה.  ↩

  3. טביח – תבשיל.  ↩

  4. שג‘ג’ – החריש המוקדם, הדליל, לעצור את מי הגשמים; לפני החריש המאוחר־יותר בשביל זריעת התבואה  ↩

המלצות קוראים
1 קוראות וקוראים אהבו את היצירה
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות