רקע
משה סמילנסקי
אוֹרְחִים

עוד בערב היום ההוא בא אל ה“בּאיכּה”,1 העומדת בודדה בלב השדות הרחבים, בנגב, רץ מן העיר אשר לחוף הים תשכון, ובשׂורה בפיו ופקודה מאת הבּק בעל הקרקע: עם זרוח השמש תבדקו את עדר הצאן ותבחרו את אחת הכבשות הרכות והשמנות ותשחטוה, ותקחו קמח־סולת ותאפו לחם ותכינו סעודה כיד המלך לאורחי הבּק, אשר יבואו מחר אל המקום הזה…

את כל הדברים האלה הוציא הרץ מפיו בעודנו רוכב על סוסתו הרטובה מזיעה ונושמת בכבדות, כי חָזקה עליו, כנראה, פקודת אדוניו. ובן־משק־הבית, הממונה מטעם הבּק על הבּאיכּה, על השדות הרחבים במקום הזה ועל עדרי הצאן והבקר, – איש גבה־קומה ורחב־כתפים, אשר שׂיבה זרקה בשערות זקנו, והוא עטוף עַבַּיה ירוקה לגופו וכֻפִיה2 לבנה ועגל שחור לראשו – עמד כפוף ראש והקשיב רב־קשב, בלי להוציא אף הגה מפיו, כאילו אדונו ובעליו, הבּק בכבודו ובעצמו, מדבּר אליו.

הרץ כלה לדבּר והשיב את רוחו, וישא אליו בן־המשק את ראשו ויאר לו פניו ויאמר:

– עלי ועל ראשי, ככל אשר צוה הבּק אדוננו וככל אשר שׂם בפיך אעשה, דבר לא יפול ארצה… ועתה כבדני־נא וירדת מעל סוסתך אלי ולנת עמי הלילה בצל ביתי, ואכלת מלחמי ושתית ממימי, וחזרת עם אור הבוקר בדרך אשר באת.

– חלילה לי… צר לי להשיב את פניך ריקם, אבל אינני יכול לחלל את מצות אדוננו הבק – והוא צוני ללכת ולקדם בבוקר את פני האורחים, בטרם יבואו אל שער העיר, ולהראות להם את הדרך… רק זאת אבקש מעמך: הגמיאני מעט מים, כי צמא ועיף אנכי, וגם את סוסתי תשקה.

– גם אותך אגמיא וגם את סוסתך אשקה, וגם מן המספוא אשר עמנו אתן לה, וגם אתה תשב עמדי עד חצות הלילה, ויצאת ושבתּ העירה, ובאת בעוד מועד. ראה הפצרתי בך, לא יהיה כדבר הזה באהלינו, כי באת בצל קורתי ולא תסעד את לבך עמנו ולא תנוח מדרכך הקשה.

ולא עמד לב הרץ בפני הפצרת בן־משק־ביתו של הבק וירד מעל הסוסה, וכמו מבטן האדמה צמח ועלה לקראתו עלם גבוה וחסון כאלון, בנו של בן־משק־הבית, עטוף כפיה על ראשו ועל פניו, ורק עיניו השחורות נוצצות מתוך סדק הכפיה, וישתחו לאורח, ויאחז בידו וישק לה ויוצא ממנו את רסן הסוסה, ויעלם הוא והסוסה יחד אל מאחרי הבּאיכּה.

ובן־משק־הבית מהר ויפרושׂ מחצלת ליד קיר הבּאיכּה, מבחוץ, וישם עליה כר ומרבד קטן. ויִשל האורח את נעליו מעל רגליו, ויאנח אנחה שיש בה מּן הרוָחה, מיראת־שמים ומן ההודיה לבעל־הבית, וישב על הכר, ויאסוף את רגליו תחתיו, ושוב נאנח מעֵין האנחה הראשונה, וילחש בשפתיו ברכה והודיה ליושב מרום.

וגם בן־משק־הבית ישב ליד אורחו שלוף־נעלים ושניהם גמעו גמיעות קלות מן הקהוה השחורה, הטעימה והריחנית, אשר הכין להם הבן. ובמרחק־מה, מחוץ לתחום המחצלת, על גבי החול, ישבו הבן וכחצי תריסר מן הפועלים העובדים עמהם, משוכני האוהלים, וילדים אחדים מילדיהם עמם, והקשיבו מתוך שתיקה אלמת לדברי השנים היושבים על המחצלת, אשר ספרו זה עם זה בלחש על הבק, ועל מתנגדיו אשר קמו לו מתוך הדור הצעיר שבעיר, שפרקו מעליהם עול יראת שמים ויראת הכבוד בפני הגדולים, זקנים וטובים מהם. ועל שנת הבצורת הקשר ספרו, אשר הכבידה הפעם את ידה על כל הארץ שבעתים מכל השנים שלפניה, ועל הבדואים הרעבים ללחם, אשר לולא הרוָחה שהיתה להם מן הזבל שהם מוכרים במושבות היהודים, כי עתה תמו כולם לגווע ברעב.

וככלות השנים לגמוע מכוסות הקהוה, שנמלאו פעמים ושלש בזריזות ובמהירות רבה בידי הבן, רמז לו אביו לחלק את השארית בין המסובים היושבים על החול… מזג הבן מן הקומקום אל אחת הכוסות והעביר אותה כסדר לפני כל המסובים, מידי האחד לרעהו, ולאחרונה לקקו מתוכה הילדים השלושה את שארית הפליטה.

ומדבור לדבור, ותוך כדי דבור, הגיעו המסובים השנים, היושבים על המחצלת, אל פרשת האורחים העתידים לבוא מחר, אשר הבק חרד מאד לקראתם, לכבדם ביד רחבה כיאה לו. מי אלה, ומה להם פה בתוך השדות החרבים והשוממים של הנגב?… וברמזים ובחצאי־רמזים נודה הדבר מתוך שיחת הרץ, נאמן ביתו של הבק ויודע רזיו, כי האורחים הללו “יהוּד” הם, ומגמת בואם לקנות חלק מאדמת הבק, המשתרעת לכל ארכו ורחבו של המקום הזה, מהלך שעות…

הרץ הוציא את הדברים מפיו והביט נבוך אל איש שיחו. וגם פניו של בן־משק־הבית נבוכו ועיניו העידו על המהומה שהוטלה בלבו. וגם בין המסובים על החול, מחוץ למחצלת, עבר כעין רחש בלי מלים… לאחרונה התאושש בן־משק־הבית ואמר:

– ברוך שמו של הבק וברוכים כל מעשיו… כל מחשבותיו רצויות לנו… וכל אשר יאמר ויעשה ייטב בעינינו…

_________

עם חצות הלילה חזר הרץ בדרך אשר בא. אחרי סעדו את לבו מן הלחם אשר נאפה לכבודו ומן התבשיל אשר הוכן למענו, – בליל לבן וגבינה ושמן, – ואשר משיָריו נהנו המסובים על החול ולקקו הילדים עד לבלתי השאיר שריד. אחר חזרו האנשים בעצלתים לאהליהם. וכשהאיר הבוקר הקיצו כולם ונגשו מיד לעבודה. הפועלים פתחו את פתחי הבּאיכּה, שהיו סגורים מאז עבר החורף, ועדת עכברים התפרצה בהמולה בעד הדלת, זרם של פרעושים השתפך מן התקרה ומעל הקירות, והאויר המעופש שׂם מחנק לעומדים בפתח… הפועלים קרעו גם את החלונות, ובמטאטאי־הקוצים אשר בידיהם התחילו לנקות את הרצפה, התקרה והקירות ויפרשׂו מחצלות, כרים ומרבדים על הרצפה.

ובן־משק־הבית חבש את סוסו וירכב אל העדר. וכעבור שעה קלה, כשהבאיכה כבר היתה מוכנה ומסודרה לקבלת האורחים, חזר בן־המשק, וכבשׂה רכה ושמנה עקודה לו מלפניו על אוכף סוסתו. בנוֹ מהר אליו, הוריד את הכבשה, וכל החבורה יצאה מאחורי האהלים לזבוח את הזבח – הגדולים והקטנים יחדו.

ובעוד זמן־מה עמד דוּד נחושת על גבי מדוה, וריח־הניחוח שעלה מתוכו העיד על למרחקים על התבשיל הנעים אשר בו… ומסביב למדורה ישבו בן־משק־הבית, בנו, ששה פועלים ושלושת ילדיהם והסתכלו במדורה המושכת־לב והריחו מריח התבשיל המושך את הלב עוד יותר. ועוד שלשה, וגם הם מן הפועלים, עסוקים היו בעצם מלאכת הבשול. האחד, המבשל, ישב ליד המדורה והוסיף מזמן לזמן על האש מחומר ההסקה אשר אצלו – קוצים, דרדרים וזבל כבוש. לרגעים יתבונן אל תוך הדוד, לבחון את מצב התבשיל, ונגע בו באצבעו ולקק את האצבע בלשונו, השני אוחז בידו האחת את האורז, המעוטף בשק־בד קטן, ואת כד־השמן הפתוח בידו השניה, לשים מכל הטוב הזה אל הדוד לפי מצות המבשל. והשלישי מנקה ומשפשף בחול את שלשת טסי הנחושת, אשר בהם יוגש המאכל לאוכלים.

בן־משק־הבית קצרה רוחו. מזמן לזמן קם ממקומו ונתן פקודות לבנו וזרזו פעם לכאן ופעם לכאן… ששת הפועלים, שנקרא להם היום דרור מעבודה, ושלושת ילדיהם – תשעה זוגות עינים אינם פוסקים אף רקע מהסתכל בעבודה אשר לפניהם, בדוּד, במבשל, באיש האוחז באורז, במנקה את הטסים. והבעת פני כולם דבקות, התפעלות ויראה, כבפני מזבח… לרגעים יעלה הרוק על שפתותיהם ושבו ובלעו אותו להנאתם כמעלים גרה…

בן־משק־הבית קצרה רוחו. הוא מתהלך ממקום למקום. פקוד יפקוד על העוסקים במלאכת הבשול שלא יכשלו חלילה; ופעם בפעם יגש אל הגורן העלובה מאחורי האוהלים, אשר עוד המלאכה נמשכת בה בעצלתים. שלשה צמדי בקר, קשורים זה לזה בחבל בקרניהם, מסתובבים על הקש הקצר והצנום ונער קטן נוהג בהם. סוס לבן, טבּשי, רזה וצנום ועצמותיו שוּפּוּ, מסתובב אף הוא קשור לקרש־דיש, וזקן עִוֵר שתי עיניו מחזיק במושכותיו… ועוד אחד זקן מסתובב אנה ואנה עם קלשון־עץ בידו ומחזיר אל הערמה כל גבעול־קש הנזרק הצדה…

מן המקום הזה היו נשלחים בשנים הטובות, הגשומות, אלפי גמלים עמוסים שׂעורה לעיר אשר על חוף היום, ומראה השׂעורים כמראה הכסף, ומשקלן כמשקל הזהב, ולערמות התבן לא היה קץ. והשנה לא יאספו גם את החלק השלישי מאשר זרעו…

בן־משק־הבית מתרחק בלב רע מעל הגורן ומסתכל בפעם המאה אל עֵבר הדרך הנמתחת מן העיר. מחשבות נוגות רוחשות במוחו. הרעה נגעה אפילו בבק. קצרה ידו מלשלם את הורקוֹ3 ואת המעשׂר מן השנה שעברה, גם לאחר שוִתּרה הממשלה על החלק הגדול. לפני חודש באו לעקל את הגורן – ושבו בבושת פנים… גם הנושאים הנוגשׂים־בו באו ופניהם חפו… והפועלים, שׂכירי השנה, לא באו על שׂכרם מראשית השנה… והשׂכר מצער מאד: שני שקים שׂעורים ושׂק דוּרה לכל איש. וכד שמן לששה אנשים, ועבּיה לשנים, וכתונת וזוג נעלים וחמשים גרוש במזומן לכל אחד… והפועלים רעבים. כל הסביבה הגדולה והרחבה הזאת רעבה.

עיניו הנוגות של בן־משק־הבית עוברות מעל הדרך הנמתחת מן העיר, והן משוטטות קדמה וימה, צפונה ונגבה… ולכל צד משׂתרעים שדות, שדות נרחבים לאין גבול ולאין קץ, וכל השדות שוממים וחרבים, כאילו מארת אלהים רבצה עליהם, כשדה הזה שרגליו עומדות בו. זעיר פה זעיר שם נראית באיכּה שוממה וסגורה, כבּאיכּה הזאת של הבק, וכל אחת מהן שיכת לגוש האדמה אשר מסביבה, והאדמה – רכוש הבדואים או רכוש אנשי העיר אשר הבדואים משכּנוּ בידם ולא פדו אותה ותשאר קנינם לצמיתות. זעיר פה זעיר שם נראית גם גורן עלובה כגורן אשר לבּק. ובדואים מעט מזער מסתובבים בין הבּאיכּות ובין הגרנות, ערומים, יחפים, רעבים וצמאים… על פת לחם ועל טפת מים ירד כאן איש לחייו של חברו… ועדרי בקר צנומים ורזים, רעבים וצמאים ורעי־המראה, משוטטים אף הם לאורך השדות ולרחבם ומבקשים מאכל ואָין… כיצד יוציאו העדרים האלה את שנתם, בטרם יבוא הגשם ויצמיח דשא חדש על פני האדמה? רק את הצאן עוד רחם אללה, הן חזרו מהרי חברון שׂבעות… ואַללה ודאי יוסיף לרחמן וימציא להן מזון… היד אַללה תקצר?…

מעל פני הדרך המוליכה מן העיר נראה ענן אבק… נשמע קול רעש… "טרוֹמבּיל״4 בא!

_________

הטרוֹמבּילים היו שנים. בראשון ישב בנו בכורו של הבק ושני אנשים עירוניים, לבושים כפרנג', לא פני מוסלימי פניהם ואף לא פני אינגליז… האֵלה הם יהוּד?… ובשני ישבו שנים, אף הם כראשונים, ואחד “בדואי”? לבושו כלבוש הבדואים, אבל לא כפני בדואי פניו. מי הוא זה? הגם הוא “יהודי”?… מה שונים ומשונים הם ה“יהוד”! הבדואים אשר בנגב שמעו את שמעם מפי חבריהם היורדים אל משכנות היהודים למכור להם זבל, אבל את פניהם טרם ראו עד היום הזה…

הטרוֹמבּילים התעכבו רגע, אבל אף איש מן היושבים לא יצא. בנו של הבק קרא אליו את בן משק בית־אביו ולחש דבר־מה על אזנו, וילך אל הטרומביל השני ויקח דברים עם ה“בדואי” היושב בו, וזה שאלוֹ בקול רם לשלומו ולשלום ביתו, לשלום הגורן ולשלום העדרים ולשלום כל הסביבה הזאת… ודבורו דבור ערבי צח, בסגנון בדואים… אבל בדואי איננו… משונה הדבר!… וה“בדואי” הזמין את המדבר אליו אל תוך הטרוֹמביל, ויסעו הלאה… הלתור את הארץ נסעו?

והפועלים והילדים עקרו את עצמם מן המקום אשר מסביב לדוּד ומריח־הניחוח העולה ממנו, והביטו מלוֹא־עיניהם אל “הטרומבילים”, אשר רק את שמעם שמעו וראה לא ראום עד עתה, ואל האנשים המשונים היושבים בהם, ש“יהוד” שמם ולתור את ארצם באו ולקנותה ולרשת אותה… דוממים ומשתאים עמדו, בלי הזיז יד ורגל, ועל פניהם הפתעה, הקשבה ותמהון… ולא זזו ולא הוציאו הגה מפיהם – עד שנתעלמו הטרומבילים מן העין וענן־האבק אשר עמד מאחוריהם נעלם… רק אז שב רוחם אליהם. נאנחו אנחת רוָחה והתחילו לשוחח ביניהם.

– טרומבילים…

– יהוד…

– כּנשרים קלו…

– מהירים מסוסת הבּק…

– האם כופרים הם?…

– אינם מאמינים בנביא…

– ומה האלהים אשר ישתחוו לו?…

– והזבל חשוב בעיניהם מזהב…

– גם מן האוכל?…

הגדולים מדברים והקטנים מקשיבים קשב רב.

שלושה היו הקטנים. האחד מהם צולע על ירכו ומתהלך נשען על מקל עבה, עבה מרגליו הרזות והדקות, וגם ידיו רזות ודקות הן ומראה החבל מראיהם. והפנים רזים והעינים מלאות עצב ותוגה… החולה הוא, הרעב?… והשני קטן מן הראשון, וידיו ורגליו רזות אף הן, ובטן עבה לו ובולטת וכל גופו מכוסה צלקות… אין זאת כי אם יד אביו לא רחמה אותו… עינו האחת סגורה למחצה וזבה… ועינו השניה גדולה, שחורה, פקוחה לרוָחה ומביעה פחד ומורא… והשלישי גדול משניהם, ושערות בהירות לו ועינים כחולות – פה, במדבר הזה!… מאין בא ומי הביאוֹ אל תוך הישימון הזה?… הרעב המתמיד מדבר מכל אבריו – וגם מתוך עיניו הכחולות… ושלשתם ערומים כביום הוָלדם. שום דבר אינו מכסה את עירום בשרם.

_________

האורחים חזרו מתיורם, והתישבו – אחרי שלפם את נעליהם – בבאיכּה על המחצלות ועל הכרים, לסעוד את לבם. בראש ישבו הארבעה הלבושים כפרנג'… אלה הם, כנראה, ה“גדולים” שבהם… מאחריהם, בשורה השניה, ישבו בנו של הבק, ה“בדואי” ובן־משק־הבית… ועל החול, מחוץ למחצלות, בפתח הבּאיכּה, ישבו בנו של בן־משק־הבית ושני נהגי הטרומבילים. ולאחרונה, מאחוריהם, מחוץ לבּאיכה, לפני הפתח, ישבו הפועלים וילדיהם.

השלושה הממונים על ה“דביחה”5, סדרו בידיהם את האוכל על הטסים… מלמטה שׂמוּ פתות־לח דקות ורחבות וספוגות שמן, ועליהן שׂמו את חתיכות הבשר, ותוך כדי כך לקקו בלשונם את השומן מעל האצבעות והאורז נשפך מלוא־חפניהם מעל לבשר. כל אחד החזיק טס בידו. את הטסים העמידו לפני שלש השורות הראשונות, טס־טס לפני כל שורה, בראשונה החלו ובאחרונה כלו…

הסעודה החלה. הידים תלשו חתיכות מה“פּתּות”, האצבעות קרעו את נתחי הבשר, כרכום בפתה, טבלום בשמן ושׂמוּ אל פיהם, והלשון לקקה את השומן מעל האצבעות… ומן האורז לקחו מלוא החופן, הדקוהו ביד הדק היטב עד שקיבל צורה של כדור קטן, והשליכוהו אל תוך הפה הפעור…

היושבים בשורה הראשונה היו נבוכים. אם מפני שלא הורגלו למאכל בני־ערב, ואם מפני מבטי הפועלים וילדיהם, מבטי־רעב אשר דבקו באוכלים ולא ירדו אף רגע – כאילו בקשו להשתתף בסעודתם לכל־הפחות במבטיהם… היושבים בשורה הראשונה נבוכו ולא ידעו כיצד לאכול, אף כי חברם ה“בדואי” למדם וזרזם באמרי פיו… בנו של הבק ובן־משק־ביתם כבשו את מבטם בקרקע, שלא לביש את אורחיהם ושלא לראותם בקלונם.

היושבים בשורה הראשונה משכו את ידם מן הטס והודו בקול רם לבעל הבית, באמרם כי כבר אכלו די צרכם ושׂבעו. אז לוּקח הטס המלא־כמעט מלפניהם ונתּן לפני הפועלים והילדים. אך אלה רק הביטו אליו, מבט מלא תאוה, ונגוֹע לא נגעו בו, – כי לא מן הנמוס הוא, שיתחילו באכילה בטרם יגמרו הגדולים והחשובים מהם… מן הטס השני נשאר רק המעט כאשר משכו האוכלים את ידיהם ממנו, ומן הטס השלישי – עוד פחות מזה, ואז הועמדו גם שני הטסים האלה לפני הפועלים, ושלשת העוסקים בבשול ישבו עמהם ואכלו כולם יחד… רק הילדים חכו עדיִן… וככלות הגדולים לאכול, ועל הטסים לא נשארו בלתי אם עצמות ושיורי פתות ואורז, התנפלו עליהם שלשת הילדים וילוקו הכל בלשונם, מן העצמות ומן הטסים, כלחוך הארבה…

וכשכלתה כל הסעודה הוגשו לאורחים כדי מים לרחוץ את ידיהם, ואחרי־כן הוגשה להם הקהוָה השחורה, הריחנית… וישתו, שוב על־פי הסדר. תחלה שתו יושבי השורה הראשונה, אחריהם יושבי השורה השניה, ואחריהם השורה השלישית, ולאחרונה הפועלים. והילדים לקקו את שארית הקהוה מן הספלים.

השמש נטתה לערוב. האורחים נחפזו לדרכם. הטרומבּילים נעלמו מן העין. וה“חיים” בבאיכּה שבו לסדרם…

והשדות הרחבים לאין־בול ולאין־קץ, השוממים והחרבים, נתכסו צללי ערב…



  1. באיכה – ממגורה, גם בית־חומר למגורים.  ↩

  2. כפיה – מטפחת לעטוף את הראש.  ↩

  3. ורקו – מס בתים וקרקעות.  ↩

  4. “טרומביל” – אוטומוביל.  ↩

  5. דביחה – זבח, סעודה.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות