1 🔗
עבד אל־קדר עודנו זוכר את הימים ההם, עת ישבו אחיו בני סַטריה על הככר רחבת־הידים, המשתרעת לנגד עיניו. כארבעים אוהל היו בני סטריה והם עומדים על פני הדרך העולה ליפו, ושיך אחד מושל על כולם, אַבּוּ־חטב הזקן, שנהג נשיאותו ברמה.
שמוֹע שמע אז עבד־אל־קדר, כי האדמה, אשר הם יושבים עליה, חלקה האחד שיך לעיר רמלה והשני לאחד מעשירי יפו, אבל אחוזה היא לשבט סטריה מאז, כי זה ימים רבים עזבו בני סטריה את הדרום הרחוק מפני שכניהם התקיפים ויבואו ויאחזו בככר הזאת, ומאז ועד עתה הם חורשים אותה, זורעים בה וחיים פה עליה ועל יבולה ומשלמים מסיהם לממשלה מדי שנה בשנה.
וזוכר עבד־אל־קדר את ימי נעוריו, והוא פה נער את בני שבטו הבחורים, והיה בלילה והלך לרעות את הצאן ואת הבקר בשדות השכנים הרחוקים, וביום יש אשר יקפוץ עם חבריו הנערים בין הגבעות לארוב לארנבת ולצוד צפרים, ויש אשר ישב באחד האוהלים, הוא וחבריו, ושמעו תורה מפי החַג'1, ושנו אחריו בקול וברננה ולמדו גם קרוֹא וכתוֹב, והללו אז האנשים במחנה את עבד־אל־קדר ואמרו, כי יודע־ספר הוא מאין כמוהו בכל הנערים, כי גם את הקוראן הנדפס הוא קורא, ואם ירצה וילמד עוד, וקרא גם מכתב כאחד הלמדנים.
ויהי היום ועבד־אל־קדר יושב, הוא וחבריו, בצל האוהל, והם שונים בנעימה אחרי רבם החג', והנה נשמע קול צלצול, קול מַשק מוזר, אשר לא שמעו כמוהו מתמול־שלשום. וישאו את עיניהם ויראו והנה שני מיני בנינים מוזרים יורדים בדרך יפו אל הבאר אשר מתחת לגבעה. מיני בנינים הרצים ומתגלגלים על גבי גלגלים אשר מתחתם, ושני סוסים רצים לפני כל בנין, ובתוכו יושבים מיני אנשים, שאינם מלובשים כבני־אדם כלל… מה זאת? דומה, שמעשה־שטן הוא.
– אלה הן מרכבות הבאות מיפו, והן נושאות חַוַג’ים אשר יצאו לטיל, – כך באר להם החג' בחכמה; כי אכן ראה האיש הזה את העולם וכל אשר בו.
ורוח לבשה את הנערים וירוצו כולם אל המרבות שהתעכבו על יד הבאר.
מרחוק עמדו הנערים וראו, והנה יוצאים מתוך המרכבות אנשים הלועזים ביניהם בלעגי שפה שלא שמעוה מעולם, והנה קרבו האנשים אל הבאר והתבוננו בה, וישבו על גל האבנים אשר על יד הבאר, ושוחחו בלשונם, וידברו עוד, ויקומו וילכו אל ראש הגבעה מערבה, אל מקום החורבה העתיקה, ושני ערבים פלחים, אשר עמם באו החַוַג’ים, נשארו פה על יד המרכבות לטפל בסוסים האסורים ברצועות. השקו הפלחים את הסוסים ונתנו להם מספוא, והסוסים אכלו, כאשר יעשו כל הסוסים… אז מצאו הנערים עוז בנפשם לגשת אל המרכבות ולהתבונן בהן…
ואז פנה אליהם אחד הפלחים וצחוק מר על שפתיו, ואמר:
– אי, בדואים קטנים, עוד מעט יגרשוכם מן הארץ! כי הנה באו היהודים האלה לתור את ארצכם ולקנותה מידי בעליה.
אבל הנערים לא שׂמו לב לדבריו. הם שמחו כי באו הפלחים עמהם בדברים, ויקרבו לגשת עד למרכבות וימששו בידיהם את האופנים וימששו את הסוסים בצוארם, ומהם שנועזו ובאו לתוך המרכבות ממש…
ובעוד הנערים עושים כה וכה, בא אחד האורחים החַוַג’ים, הניף את השוט אשר בידו והצליף על גבם, ויגער בהם לאמור:
– סורו, גנבים קטנים!
והשוט הצליף גם על גבו של עבד־אל־קדר, ויחר לו מאד, עד מות… אמנם לא־אחת ולא־שתים הוכה עבד־אל־קדר גם במקל וגם בשוט – אבל לא בידי איש כזה… איש זר ומוזר, אשר אך נטה אל ארץ אחוזתם – והוא מכה…
_________
וזוכר עבד־אל־קדר את האספה הגדולה, שהיתה בערוב היום ההוא.
בלילה ההוא נתאספו כל בני סטריה אל אוהל אבו־חטבּ. כל השיכים וכל זקני השבט וכל האנשים אשר במחנה נועדו ובאו כולם. ישבו השיכים והזקנים על המרבדים אשר לפני פתח האוהל, ושאר כל הקהל ישב על המחצלות אשר מסביב. בראש האספה ישב אבו־חטבּ הזקן בהדרת שׂיבתו; מימינו אַבּוּ דַאעי הזקן – הוא אַבו־דְאעי ראש השיכים לפנים, אשר נדחה מפני אבו־חטבּ – ומשמאלו שיך חמדאן, אהובו הנאמן של אבו־חטב. ומסביב להם בעגול – כל נשוא־פנים אשר במחנה: על יד אבו־דאעי ידידיו ואוהביו, מתנגדי אבו־חטב, ולעומתם, על יד חמדאן, כל אוהבי אבו־חטב הנאמנים לו. ומחוץ לעגול־הכבוד הזה התכנס כל שאר הקהל, אשר בא לשמוע דברי חכמים בהועצם יחד, ועליהם נוספו גם רבים מן הבחורים ומן הנערים – ובתוכם הנער השובב עבד־אל־קדר.
והלילה ליל חושך, אחד הלילות האחרונים לחודש, רק המדורה הקטנה דולקת בתוך העגול ומאירה פני המסובים הקרובים לה, והם מוסיפים עליה פעם בפעם קוצים יבשים. ואבו־חטב מסב על צדו, מושך עשן הטבק מקנה הנַרגילה – ועדיִן אינו פותח פיו לדבּר. רציני הוא בשעה זו ומחשבה כבדה רובצת על פניו ומַשרה עליו דומיה. אולם אבו־דאעי – צחוק קל, צחוק ערמה, מבריק בתוך עיניו, כאילו הוא יורה משם זיקי נקמה… וכל המסובים יושבים שקועים בשתיקה ומיחלים למוצא פי ראש־השיכים.
והנה אסף אבו־חטב את רגליו וישב ויבט אלל המסובים. עוד רגע שתק ואחרי כן פתח פיו ויאמר:
– צַלוּ עַלַא אַנ־נֶבִּי! 2
– עַלֵיְהֻ אִצ־צַלַאת ואַס־סַלַאם! 3 – ענו כל המסובים וישאו את עיניהם השמימה ביראה ובדאגה.
ויען אבו־חטב ויאמר:
– שמעו אלי הזקנים והשיכים בני סטריה! הזעקתיכם היום מאהליכם, קראתיכם הנה ותבואו, כי גדול הדבר ונכבד הוא לנו, בני סטריה. כארבעים שנה יושבים אנחנו על אדמת הככר הזאת, עליה עבדנו, מפריה אכלנו אף שלמנו לבעליה את ה“מעשׂר” ואת ה“וִרְקוֹ” מימים ימימה. עתה הנה באו היהודים לקנות את אדמת אחוזתנו מידי בעלי הקוּשאנים. וגם קנה יקנו ויקבלו קושאנים, ואחרי כן יבואו ויגרשו אותנו מזה, באמרם: עדים הם הקושאנים כי לנו האדמה. אבל, אחים, האמנם יגדל כח הקושאן מכח עבודה של ארבעים שנה? אנחנו חרשנו, זרענו את האדמה, פה מתו אבותינו, אשר אִתם באנו מן הדרום הרחוק – ועדיִן אין האדמה הזאת לנו ולבנינו? זכות אבותי עמדה לי והגעתי כיום להיות ראש השיכים בשבטי, והנה נשבעתי לכם כי לא אנוח ולא אשקוט ונתון לא אתן לזרים לקחת את רכושנו! לנו הארץ! ואתם, אחי בני שבטי, זאת עצתי לכם: יתנדב איש איש כמתנת ידו והבאתם אלי, ומחר כעלות השחר אחבוש את סוסתי וארכב אל השיך הקדוש, אל אבו־רבאח, ואמסור לו את צרור הכסף ואבקש ממנו להגן על עבדיו ולעמוד להם בעת צרה. ואַללה ישלח לנו את נביאו ועזרנו בקדשו!
– לַא אַללה אִלַא אַללָה וַסַיִדֻנַא מֻחַמַד רַסוּל אַללָה! 4– לחשו כל הזקנים, וכל העם ענה אחריהם ביראה.
וידום הקהל, וידום הלילה, והמדורה גם היא כהתה בדממה, והנה נאנחו יושבי שמאל, ולחש חרישי ומקוטע עבר בין יושבי ימין, אשר על יד אבו דאעי…
– הבו עצה, השיכים זקני סטריה! – אמר אבו־חטב שנית.
אז נעור אבו־דאעי, הטה ראשו לתוך העגול, וזקנו המחודד רעד קצת, ויען ויאמר:
– שמעו נא השיכים וכל זקני סטריה! אמנם צדק זקן השיכים באמרו כי אנחנו אדוני הככר הזאת, אבל לא טובה העצה, אשר יעץ לכם היום אבו־חטב. לא טוב לנו לבוא בריב לא עם היהודים ולא עם בעלי הקושאנים. והיהודים – להם הכסף, להם הזהב. ובעלי הקושאנים תקיפי הדור הם ועזי הארץ – ואנחנו מה כי נריב עמהם? לשוא נאבד את כספנו ובפריו נביא עלינו רק חמת הפקידות, את אהלינו נרושש, את כל בהמתנו נמכור והועל לא נועיל. אמנם לא טוב כי יבואו היהודים ויקנו את האדמה הזאת, אבל אם יבואו, אַל נא נבוא אתם בריב. נבוֹאה אז אנחנו ונעשה את כל עבודתם בשדה, גם את בהמתם נרעה אנחנו, גם את בתיהם נשמור – ונתנה לנו האדמה הזאת פי שנים מאשר נתנה עד עתה. אוהל קל לבדואי, וּלקחוֹ והעתיקוֹ מזה מעט. כי צאו נא וראו את הכפרים אשר מסביב לעיוּן ומלֶבֶּס מושבות היהודים, והלא התעשרו בני ערב: פטורים הם מן המעשׂר, ורקוֹ אינם משלמים, וכל שׂכר העבודה אשר הם עובדים – להם הוא…
ואבו־דאעי טרם יכלה את דבריו,, והנה קפץ למולו חמדאן, והוא כולו רועד מכעס ועיניו בוערות בחושך ויקרא:
– בוגד אתה, אתה אבו־דאעי! אתה היית מוכר את זכויותינו לבני רמלה, בימי היותך עוד זקן השיכים, והנה באת היום למכור אותנו בידי היהודים!…
הדבר יצא מפי חמדאן ואברהים בן אבו־דאעי הבכור קפץ ואחז בצוארו… אך זקן השיכים עמד בתָּוך והפריד ביניהם ולא נתנם להכות זה את זה.
– נקרא את הדרויש הזקן ונשמע מה בפיו – קרא אחד המסובים.
– כן דברת, – אמר אבו־חטב, בראותו כי בזה ירגיע את הקהל.
– ילך נא שיך חמדאן להביא את הדרויש.
ושיך חמדאן לא נועז להמרות פי זקן־השיכים וילך לקרוא את הקדוש, אף כי לא האמין בו הפעם, בדבר הזה. וכל המסובים נשארו יושבים דומם, שקועים במחשבותיהם ומחכים.
ויבוא הדרויש, והוא עור שתי עיניו, גבוה ודל־בשר ובלכתו יתנועע כתמר לפני רוח, ימינו מגששת במקל ושמאלו על שכם שיך חמדאן… ויפנו לא המסובים דרך ויבוא אל תוך העגול וישב בראש, לימין אבו־חטב. האש האירה את פניו הצומקים ואת ראשו הרועד, כי זקן הוא הדרויש מכל אנשי סטריה, ורק הוא נשאר מכל הזקנים אשר באו מן הדרום, ויהי לקדוש השבט.
ולאחר שהשמיעו בקול רם את דבר האספה באזנו הכבדה משמוע, נאנח ויפתח את פיו חסר־השנים ויאמר:
– אם בכוח הכסף הולכים היהודים, שמעו לעצת אבו־חטב וילחם הכסף בכסף. אך אם בכוח האלהים הם הולכים, אין טוב לפניהם משמוע בעצת אבו־דאעי, וחייתם בשלום עם היהודים, כי להם הארץ נתּנה; כי ככה יאמרו הקדושים אשר בארץ: יבוא יום ואלהים ישיב את חמתו מעל אִבּן אשׂראיל בנו, אשר גרשו מארצו, והשיבוֹ אל נוהו.
– צדק הדרויש! – קרא אחד מכת אבו־דאעי.
– פג טעמו! – ענו לעומתו מכת אבו־חטב.
ושוב קמה מהומה ומבוכה בקהל, אך את אחרית הדבר אין עבד־אל־קדר זוכר, כי אחד הזקנים יצא אל הנערים והפיצם לכל עבר וגרשם במקל שבידו. אך זוכר עבד־אל־קדר כמה כעס אז על אביו שנטה אחר אבו־דאעי, וכמה חרה לו גם על הדרויש הזקן, אשר את שיחותיו ואת ספורי מעשיותיו על הקדושים בעלי־המופת אהב הנער מאד, עד כי חשב גם אותו לקדוש־עליון. נהפך לב עבד־אל־קדר גם על זה הדרויש; ובזעפו סר ושב האוהלה.
לפנות בוקר, והשמים נוצצים בכל כוכביהם, הקיץ עבד־אל־קדר לקול צעדים: המון אנשים הולכים אל אהלו של זקן השיכים. הוא קם ומהר אחריהם ועמד מאחורי האוהל, והנה השיך חמדאן עומד ומקבץ מטבעות זהב וכסף מאת הבאים שמה אל האוהל.
ועם עלות השחר יצא אבו־חטב וירכב על סוסתו השרוקה האבירה, רכוב וירוד מעל הגבעה מזרחה.
ואז נזכר עבד־אל־קדר, כי הלילה ראה בחלום והנה הוא רוכב על סוסה זו, שוטף וטס כנשר, כי הדבר נחוץ מאוד.
ובעודנו נדהם מן החלום אשר זכר – והנה יצא אבו־דאעי הזקן מתוך אהלו ונשא עיניו אל אהלו של אבו־חטב וירא כי הסוסה איננה, ואת חמדאן ואת חבורתו ראה – ויגחך מבּין שפתותיו, ויפרושׂ את המרבד לפתח אהלו וישם פניו אל מול מכּה ויכרע ויקוד בתפלת הבוקר…
– בוגד אשמאי! – לחש עבד־אל־קדר בשצף־קצף. ומאחורי ההרים זרחה השמש: כדור אדום, לוהט – יוקד באש נקמה.
2 🔗
ימים של מבוכה באו לעבד־אל־קדר. הוא רואה מעשים, הוא שומע דברים, אשר לא ידע את טיבם – ולבו מר עליו. מרגיש הוא ביסורי שבטו, כי אין נחת ומושיע אין. אבו־חטב שב מעם השיך הקדוש במפח־נפש – כי גם הוא יעץ להכנע…
– הם קנו את לבו, – גמגם חמדאן בחרוק שנים, אבל הפסיק באמצע דבּורו, כי נפל עליו מבטו הקשה של אבו־חטב, מבט קשה: בקדושים אַל תדבר סרה.
אז פנו אל אפנדי עשיר אחד מיפו, שבני סטריה היו חַיבים לו כסף, והוא הבטיח להשתדל בעדם ולקח מידי אבו־חטב את הזהב אשר הביא. ימים אחדים חכו והנה באה הידיעה מאתו כי אין תקוה והקניה עומדת להעשות.
והסכסוכים בין השיכים הלכו וגברו, עד כי החליט אבו־דאעי והכת שלו להפרד מעל אחיהם ולחנות לבד. גם בין אבו־חטב ובין חמדאן היו דברי ריב. חמדאן יעץ להגן על האוהלים בנשק, להתנפל על המודדים, אשר באו למדוד את האדמה ולהכותם נפש; אבל הזקן התנגד לו ופעם בפעם גער בו על דבריו המסוכנים – ואין נחת במחנה.
רק הנערים, חבריו של עבד־אל־קדר, בלו את זמנם בטוב. הם רצו אחרי המודדים ועינם שׂבעה נפלאות. בתמהון הביטו אל הכלי המשונה בעל שלש הרגלים, אשר שתי עינים נוצצות לו, אחת מפּנים ואחת מאחור, והחַוג’ים מתבוננים אל תוך העין… מה הם רואים בה?… והנה שרשרת ברזל ארוכה, אשר לא ראו כמוה לאורך, ושנים אוחזים בה בשני קצותיה ומכים בה על הקרקע. למה זה הם מכים? ואוכלים הם האנשים הללו שלא כבני־אדם כלל. אך כנראה טובים הם המאכלים שלהם, וכארבה מתנפלים הנערים על כל מַפל מסעודת המודדים. מלקטים הם פרורי הלחם הלבן, שיורי־פירות וקליפתם, עצמות דגים ובשר, ומתקוטטים על המציאה שהם מוצאים… רק עבד־אל־קדר מתנהג כגדול. הוא הוגה בכל הדברים שהוא שומע בלילות מפי אבו־חטב וחבריו, ולבו עליו כל היום כמרקחה.
והנה בא היום האחרון. עם הערב־שמש באו מרמלה שני חַילים, אחד זקן ואחד צעיר. הזקן הודיע לאבו־חטב כי האדמה אשר הם יושבים עליה נמכרה לבעלים חדשים, הבאים להאחז בה, וכי הוא ובני־שבטו צריכים להעתיק מחר את מקומם אל אדמת העיר רמלה, אשר במזרחה ובמערבה.
ובלילה, כשהלכו להם החילים, שוב נקראה אספה גדולה באהלו של זקן השיכים. והפעם לא בא אבו־דאעי אל האספה וגם אחדים ממקורביו לא באו שמה. ובין אבו־חטב וחמדאן נפלה קטטה, עד שכעס הצעיר על הזקן וקרא לו: “נאה לך להיות מחבריו של אבו־דאעי!”…
וכל אותו הלילה היה רעש ושאון במחנה. אבו־דאעי וכל ההולכים בעצתו התכוננו להסיע את אהליהם: אספו את כל הכלים, הוציאו את הדגן מן המטמורות, הסירו את האוהלים, גללו את יריעותיהם על הבדים וקשרום בחבלים, וכאור הבוקר יצאו הגמלים והחמורים העמוסים, ירדו מעל הגבעה, ומאחריהם נהרו כעשרים בית מבתי סטריה ואבו־דאעי ובניו בראשם.
גם אבותיו של עבד־אל־קדר נספחו אל היוצאים, ועבד־אל־קדר הולך עמהם, הולך ומסב פניו להביט אחורנית, ולבו חרד לקראת המקום החדש אשר יבואו שמה…
וילכו ויבואו אל אדמת רמלה אשר במערב ויטו שם את אהליהם על אחת הגבעות. ועיר מלאה בתי אבן ממולם, ומגדל נושן וגבוה מאוד מביט מרחוק ברוגז על חבורה זו, אשר נפרדה מעל שבטה ותעמוד פה, מעט מהרבה.
ובני סטריה הנותרים מה יהא עליהם?
ויהי היום ועבד־אל־קדר וחבריו רועים את הצאן, ויבואו עד לפני המקום אשר גרו בו קודם, והנה קול צעקת שבר. הם מהרו לרוץ שמה ויראו, בעודם מרחוק, והנה חילים מזוינים פשטו על אהלי אבו־חטב וסיעתו, והם מושכים בחזקה את יתדות האוהלים ומפילים אותם ארצה… הגברים בורחים ומסתתרים בשדה מאחורי הגבעות ובין האבנים, הנשים צועקות ותולשות בשער ראשן והילדים בוכים… מהומה ומבוכה. איפה הם אבו־חטב ובניו? וחמדאן הגבור הקנאי אנה בא?
הנה חמשה חילים עוברים בדרך, רוכבים על גבי סוסים, ואבו־חטב וחמדאן הולכים אחריהם ברגל כשידיהם קשורות לאחוריהם… ברגל רצים השיכים, בעלי הסוסים האבירים, נדחפים אחרי סוסי החילים – ופני חמדאן מוכים וזבים דם.
עתה יעתיקו גם בני סטריה את אהליהם ויחנו במקום אשר נתּן להם מזרחה לאחוזתם.
_________
ושם, במקום אשר היה המחנה, עולם חדש הולך ונבנה. ועבד־אל־קדר וחבריו הולכים מדי יום ביומו לראות את הנעשה. אבנים, אבני גזית, נערמות כאן, בורות נחפרו ובהם סיד רותח, וגמלים באים פעם בפעם מיפו ומביאים עצים, לבנים וקרשים חדשים, רעפים אדומים, פח וברזל וכלים וכלים שונים. גם עגלות הולכות ומביאות שמה כל משא – וכמו מעפר צומחים הבנינים מיום ליום. ועל אחת הגבעות עומדים שני עמודי־ברזל וביניהם תלוי פעמון גדול, ובוקר, צהרים וערב מצולצל בו: דין־דן, דין־דן!
ובאים הנערים הבדואים ועוזרים גם הם על ידי הבונים, והם מקבלים מטבעות של כסף, כסף ממש. ונבנים בתים מטויחים ומסוידים לבן, וגגות להם אדומים ומשופעים, ומראיהם כמראה התרבוש שבראש האפנדי, ודלתות גבוהות ורחבות להם וחלונות, הנוצצים ולוהטים לעין השמש.
והנה גם מן המבוגרים אשר בבני סטריה החלו לעבוד אצל היהודים, והראשונים היו בני השיך עצמו, חמשת האחים אבו־דאעי, אשר קבלו על עצמם לשמור את המושבה מכל רע.
גם אביו של עבד אל־קדר הלך לעבוד אל המושבה ולקח גם את בנו עמו. קשה היתה העבודה לבדואי הקטן, אשר ידע רק את צאנו ובקרו, ופה הנוגשים אצים בו, גוערים ומחרפים וגם הכה יכו ביד. ועוד קשה מזה לראות בנערי בני סטריה המזרחית, הבאים ומרננים אחרי אחיהם, אשר נפרדו מעליהם מערבה, כי מכרו את עצמם ליהודים… אבל, היהודים משלמים כסף רב!
מפי הנערים ההם שמע עבד־אל־קדר, כי הם, בני סטריה המזרחית, חושבים מחשבות־נקמה, כי יבוא יום נקם ושלם… ובלילה, בשוב עבד־אל־קדר אל מחנהו, אל אהלי אבו־דאעי, שמע גם שם משׂוחחים על הנקמה שחורשים אבו־חטב וחמדאן על היהודים. אף דוּּבּר כי אבו־חטב יוּרד מנשיאותו, על כי נזהר הוא ביותר, וחמדאן אמיץ־הלב יבוא על מקומו, ואז יבוא יום הנקמה…
שומע עבד־אל־קדר את כל השיחות הללו ולבו מתמלא פחד ותוחלת – מתי, מתי יבוא היום ההוא?
_________
והנה זה בא היום ההוא.
לילה – ופתאום נשמעו יריות מעֵבר המושבה ושעטת פרסות סוסים וצעקות אנשים. עבד אל־קדר הקיץ בחרדה ורץ החוצה: ראהו אביו ויכהו על לחיו וישיבהו אל האוהל. שכב עבד אל־קדר כל הלילה ויט אזנו לשמוע, מה בחוץ?… חיש־מהר נדמו הקולות ודממת הלילה שבה לשלוט בכל. אך המחנה לא שב עוד לתנומתו. ישבו כל האנשים לפתח אהלו של השיך ושמעו לדברי בנו, שבא זה עתה מן המושבה. הוא ספּר כי רועי סטריה המזרחית פשטו בכרמי המושבה החדשים, ויהי כי נשמע הדבר במושבה ויצאו משם רוכבים על סוסים ויירו ברועים ויגרשום.
– חמדאן מתחיל “לצחק”… – אמר אחד המסובים בקול חדוָה.
– צחוק רע! – ענה בן השיך.
– מי יודע? אולי מעשיך רעים יותר, – מעז זה ועונה.
ואמנם זאת היתה אך תחלת ה“צחוק”, כי למחרת היום, בנטות השמש מערבה, ראה עבד אל־קדר מראש הגבעה אשר עמד עליה, והנה עשרה פרשים רוכבי סוסים יוצאים ממחנה סטריה המזרחית ואחריהם המון רגלים ובידיהם נבוטים ורובים…
רץ עבד אל־קדר לבשׂר את הדבר במחנה אבו־דאעי; כי אמר, יקומו גם הם ויצאו עם אחיהם. אך מרחוק ראה את אבו־דאעי הזקן עומד חִוֵר ועוצר את צעירי חבורתו ללכת. ויפן עבד אל־קדר וכחץ מקשת עף אל המושבה.
והנה, מן הגבעה האחרונה נראתה לו המושבה כולה, והוא נבהל ומשתומם ולבו הולם ונפעם.
עוד טרם נראו בני סטריה במושבה – והפעמון הארור התחיל לצלצל בחָזקה, ומכל עברים נחפזים היהודים ומקלות עבים ומוטות־ברזל בידיהם, ואחדים מחזיקים גם רובים… גם הנשים רצות אחרי הגברים ומלקטות אבנים אל סנוריהן.
”הגם הם גבורים למלחמה?"
והנה יצאו שני רוכבים מן המושבה ודפקו סוסיהם בחזקה ויעופו כבזק; האחד בדרך העולה עיונה, והשני בדרך העולה רמלתה.
“גם לרכוב הם יודעים?” השתומם עבד־אל־קדר בלב דואג.
והנה הוא רואה שני רוכבים מן הסטריים מתאמצים לחצות את דרך הרוכב רמלתה.
“הוי, מהרו… לא, לא, הם לא ישיגוהו… עוד מעט והנו בין הזיתים… אחרו!”…
ובני המושבה כבר נקבצו כולם על גבעתם אצל פעמונם. ועל הגבעה ממולם בני סטריה עולים… בראש כולם רוכב חמדאן, ואחריו שני בני אבו־חטב.
עומדים הבדואים על הגבעה, מביטים אל היהודים, והיהודים אליהם… והנה עמד בראש היהודים איש אחד, שפל־קומה ודל־בשר, ומוט־ברזל ארוך בידו. עבד־אל־קדר הכירו – הנפח הוא זה… מתפרץ הנפח להתנפל, אבל העומד מאחוריו עוצר אותו – זה הוא ראש המושבה.
“ולמה הם מחכים בני סטריה – הלא עוד מעט ויבואו הרוכבים מעיון ומרמלה?”
והנה עלה קול מפץ יריות… חמדאן וחבריו הרוכבים ירו אל פני היהודים, אבל קלוע קלעו למעלה, כי רק להפחיד הם רוצים את היהודים ולהפיצם… וגם מצד היהודים עונים במפץ כזה, וקולעים למטה לארץ…
עתה קפץ הנפח, ומוט־הברזל בידו, ורץ אל מחנה הבדואים; הבדואים רצים לקראתו… ממטירים היהודים על הבדואים מטר אבנים; גם הבדואים העומדים על ההר זורקים אבנים לעומתם… והנפח – הנה הוא בתוך הבדואים, מכה בברזל שבידו על ימין ועל שמאל… והנה – הך, בנו הצעיר של אבו־חטב הכה בנבוט על פני הנפח! – ועבד־אל־קדר רץ, רגליו נושאות אותו אל הנלחמים – כבר התנגשו היהודים והבדואים פנים אל פנים… עבד־אל־קדר הגיע למקום – ושעטת פרסות סוסים באה מאחוריו, חַילים מזוינים באו מרמלה… וצליפות־שוט צורבות כאש הדליקו את גבו ואת ראשו והוא נופל מלוא קומתו ארצה…
ולמחרת היום, כשהלכו ה“חילים” בלוית בני־המושבה אל אהלי סטריה המזרחית, נגררו אחריהם גם נערי סטריה המערבית ועבד־אל־קדר בתוכם. בתוך האוהלים נשארו רק הנשים והטף בלבד, וגם השיך הזקן אבו־חטב. חשב הזקן את עצמו נקי, כי לא הלך אל המושבה, אך החַילים אחרי אשר פשטו על האוהלים ויהרסום ויבוזו כל אשר חפצו, קשרו את הזקן בחבלים… דמעות חרפה שְמו מחנק לגרונו של עבד אל־קדר.
_________
וחמדאן נמלט, ומאז לא ידע איש את מקומו ואיש לא ראהו עד היום. יש אומרים כי מת חמדאן מפצעיו אשר פצעוהו החילים, ויש אומרים כי נדד חמדאן לעבר ים־המלח והתחבר עם הבדואים שם. את בנו הקטן, את מוחמד, אסף אליו אחד מקרוביו אשל אָהל על העוֹג’ה, ויֵשב אתו.
השיכים יצאו, ומספר אלי בני סטריה המזרחית הולך ופוחת.
אבו־חטב הזקן ישב בבית־הכלא יותר משנה, עד אשר מכרו בניו את כל אשר לו ויתנו כופר נפשו ופדוהו. ובשוב הזקן אל מחנהו, מצא רק שארית דלה. מקצתם נדדו דרומה ומקצתם נפוצו בין כל הבדואים אשר בסביבה. ככה הלכו הלוך והתפזר. ויהי כי מת אבו־חטב, ויירש בנו אחריו נשיאוּת בלי שבט.
3 🔗
והימים עוברים. והנה חלה גם אבו־דאעי למות.
ויהי היום ואבו־דאעי מוטל בפנת אהלו ואין איש מבניו עמו בבית, והנה עבר העלם עבד־אל־קדר ויסר אל האוהל, כי בקש לראות ולהוָכח אם יחיה עוד אבו־דאעי ומה מראהו עתה. ראהו הזקן ויקראהו אליו. נגש עבד־אל־קדר, והשיך התחזק וישב על יצועו, ויאמר:
– אלהים הקרה אותך לפני, בני. שוכב אני ורעיונותי סובבים על שארית בני סטריה. אין בהם אף אחד אשר יצלח להיות לראש ואשר יוכל להרים את קרן שבטנו בכבוד. בני כמוהם כאין, בנזיד־עדשים אתה קונה אותם. רק אותך ראיתי בדואי אשר שאָר־רוח לו. דם בדואים בך ולבך לב בדואי. ועתה שמע ואגדך את אשר יקרך אחרי מותי: יום יבוא ואתה תירש את מקומי אחרי. איש עוד לא שׂם את לבו אליך, כי נער אתה. אבל יבוא יום והכל יכירו את ערכך ואתה תמשול… והיה אחרי מותי יעלה בני להיות לשיך, אבל ימי נשיאותו לא יארכו – שומר בכרמי היהודים לא יהיה נשיא לבדואים… וקמו האחים בני דֶרְוִיש ואמרו הם לקחת את מקום בני, אבל גם הם לא יצלחו. כי כמוהם כפלחים, יודעים לחרוש ולזרוע; אבל לא ה“חַרַתּ” הטוב יהיה גם מנהל טוב… וכאשר תהיה יד איש באחיו, ושׂמו אחיך את עיניהם בך ומשלת… וגם אני הנני משׂים את ידי עליך, כי תעלה וכי תצלח! ועתה שמע את אשר אומר לך, בטרם אלך ואינני: ‘הכסף נלחם את הכסף’, אשמר הדרויש המנוח. ואתה, בני, התבונן אל דרכי היהודים וראית כי לא בכח אלהים הם הולכים, כי אם בכח הכסף אשר להם… לא זה העם, אשר הבטיחם האלהים להשיבם אל הארץ. העם ההוא טרם בא… הם באים רק בכסף: את הקרקע הם קונים, את שמירתם הם קונים, את העבודה הם קונים, את אכלם הם קונים. והיה כי יתם הכסף מכיסם ודלו ותש כחם, או אז נקום ונירש את מקומם… וזאת אשר עלינו לעשות: נצל את כספם והיו ככלי ריק. כל הכסף אשר יוציאו יבוא אל ידינו, והיה כל כחם בידינו אנו… אך אתה עבד־אל־קדר, אתה אל תלך לעבוד, כי חכם אתה ונבון לב. אם סחור תסחר את המושבה, נצל תנצל אותם והתעשרת. קנה בהמה, קנה שעורה, קנה חטה ומכרת להם, כאשר ימכור הסוחר. ואת כספך תתן ברבית לעבדי־עולם לפלחים, ורבה כספך ועצם, ואל תחמול על הפלחים, כי כמוהם כחמורים. וכאשר תתעשר וכחך יגדל, זכור תזכור את השיכים הגדולים של סטריה – ועשית כיאוּת לבדואי לעשות!
נדהם ישב הנער ושמע את כל הדברים אשר נבא לו הזקן, ויפג רוחו. ופתאם צלחה עליו רוח אחרת, ולולא בוש כי עתה נפל על צוארי הזקן הזה, אשר שנא עד היום, לחבקו ולנשקו. הוא הראה לו דרך בחיים.
וביום השני, כבוא עבד־אל־קדר אל אבו־דאעי בהיותו לבדו באוהל, גלה לו אבו־דאעי את המקום, אשר טמן שם כלי־חרס מלא מטבעות זהב, ויצוהו לאמור: “ידעתי כי עני הוא אביך וקשה תהיה לך ראשית דרכך, והנה אצלתי לך ברכה. את הכסף הזה תקח ושמרתו עד עת מצוא ויכולת עמוֹד, ועשית והצלחת. והיה כי ייטב לך, ובני אתך יהיו ולא יפרדו ללכת אל שבט אחר, והשיבות להם את הכסף, כי ידעתי: ביד אמונה, ביד בדואי בן־חיל, אני מוסר את כספי”.
_________
… וככל אשר דבר אבו־דאעי לפני מותו קם ויהי.
אחרי מותו נבחר בנוֹ לשיך. אבל רבים נרגנו עליו בסתר אהליהם, ובראשם האחים דרויש: “הנכון הדבר כי שומר היהודים יהיה לנו לראש?”… ויהי ריב בין הבדואים כל הימים.
והנער עבד־אל־קדר גדל ויחכם, ושמו הטוב הלך לפניו בין כל הבדואים אשר בסביבה. וכאשר מת עליו אביו, ירש עבד־אל־קדר את אהלו הדל ויהי לבעל־בית בשבטו, לאדם שדעתו מקובלת על הכל.
ולאחים דרויש אחות ושמה תּמאם. מהירה היתה כאַילה ועינים לה כעיני האַַילה, וכאילת השחר בין הכוכבים כן גדלה והתנוססה בין הבנות, וכל הבחורים שבסטריה בקשו אותה לאשה. אך אחיה קצבו את מחירה חמשים לירה זהב. אז הוציא עבד־אל־קדר את האוצר אשר נתן לו אבו־דאעי, וישקול את המוהר על ידי אחי תמאם, ועוד נשאר לו. ויהי הדבר לפלא בעיני כל מכיריו: מאַין לו לבן הבדואי העני חמשים לירה?… ויצא הקול במחנה כי הקרה אלהים מטמון לפני עבד־אל־קדר… ויגדל כבודו במחנה עד היום.
אז יאמר האחד, כי זה האיש אשר בו בחר הנביא להיות שיך לסטריה, למעט יחדל ריב ומדון מקרבם ושבו אל כבודם הראשון.
כך נוספו על האחים דרויש עוד מתנגדים לבן אבו־דאעי, ויורידו אותו מנשיאותו וישימו את עבד־אל־קדר לשיך עליהם.
ויבּדלו האחים אבו־דאעי מתוך השבט וישכנו לבד.
ועבד־אל־קדר התחיל לסחור ויעש חיל. ושותפות עשה עם קצב המושבה, יהודי עני, והיה קונה בהמות גנובות מכל הסביבה ונותן אותן לו לשחיטה, ואת כל הרוַח בלע עבד־אל־קדר. גם עם מוכתר המושבה עשה עסקים ורמה בערמתו את בני המושבה ונצל אותם בכל אשר יכול. וכסף לפלחים נתן בנשך ופשט את עורם. וילך הלוך וגדול מיום ליום, ולבו הלוך וקשה. הוא שכח כל רחמנות ולא שמע לכל תחנה. כל משא־נפשו היה הכסף, הכסף אשר יתן לו כח, עצמה וכבוד, הכסף אשר בכחו יכריע את היהודים בני המושבה…
גם את אחיו בני סטריה גזל. גם על אחי אשתו לא חמל ולחָצם בבוא עליהם צרה, ויקן מהם את בהמותיהם בחצי־מחיר. ויהי עבד־אל־קדר בכל הסביבה כדוב אורב. ואת אשר מצא טרף ודרס באין רחמים. “לא ברחמים – אמר – יעשה עושר”. ועם כל לירה ולירה, אשר הוסיף לאוצרו, נדמה לו כאילו קנה עוד איש־חיל להלחם במושבה הנשקפת לו מרחוק.
4 🔗
השמש נטה לערוב, ועבד־אל־קדר יושב בפתח אהלו ומבשל קהוה כדי לכבד את אורחו היקר, את מוחמד בנו של חמדאן, אשר בא אליו מעל גדות העוֹג’ה.
צעיר, יפה, גבוה וחסון כאלון הוא מוחמד. תלתליו השחורים פורצים חוצה מתחת לכופיה שלו ונופלים על פניו השחרחרים, המלאים חן־נשים ועצב־גבורים. נושא הוא את עיניו השחורות והמבריקות אל חברו הגדול, אל עבד־אל־קדר, ומשתאה לו. גדול הוא עבד־אל־קדר וחזק, זקן שחור ועגול מכתיר את פניו ומראה מושל־בעמיו לו. מי יאמר עליו כי היה לפנים בדואי עני, הקטן בבני סטריה? הלא שיך ראשי הוא ועל בת־סוסתו של אבו־חטב הוא רוכב, כי קנה אותה מאת בניו הירודים…
אכן ירודים היו. כל בני סטריה שבמזרח הלכו ודלו משנה לשנה, כי לא התאחדו עם בני סטריה שבמערב להיות למשפחה אחת חזקה, אשר מושל אחד גבור־חיל כעבד־אל־קדר ימשול בם. ובני סטריה שבמערב גם הם במה נחשבו? הם אמנם נתעשרו, כי עבדו במושבה וסחרו בה, אבל מספרם במה נחשב? הן מעט מהרבה נשארו, כי האחים אבו־דאעי גם הם נתבדלו, הפרידו בין אחים וירדו איש לחיי חברו.
הנה הם אהלי סטריה המעטים הנטויים על הגבעה. מאדמת רמלה, שנמכרה גם היא למושבה, נדדו ובאו הנה, וממול הגבעה נשקפה המושבה העברית. במקום שעמדו, לפני שמונה־עשרה שנה, אהלי סטריה, בנויים עתה כמאה בתי־אבן ואורוות רבות, וכולם טובעים בירק עצים, ועל הגבעות ובעמקים כרמים, פרדסים ובארות מים…
מביטים הם שני החברים אל המחזה היפה אשר לעיניהם, ושותקים. עבד־אל־קדר יוצק את הקהוה מן הספל אל האשישות הקטנות ואומר:
– לא, אחי, לא! אל תאמן לדבת רבים. אני לא מכרתי את נפשי לשטן. פעם נסה אותי אלהים, ועמדתי בנסיון. הזוכר אתה לפני שנים אחדות, כשנתעוררו אחינו שבדרום להלחם בתורכים על חרותם? אז אמרתי כי הגיעה השעה; חשבתי כי עתה נעשה כולנו, כל הבדואים שבצפון, יד אחת, לצאת לעזרת אחינו ולהחל במלחמה מכאן… רבים הסכימו לי והשלוחים אשר באו מן הדרום עזרו לי. אבל אחינו שבעבר־הירדן הפרו את מחשבתי. הם נתנו את ידם לממשלה ועזרו לה כנגד אחיהם. אינני יודע מה הרוח הרעה שעברה עליהם; אין זאת כי אם הקנאה העבירתם על דעתם. הנה כן מתקנאים אחינו שבעבר־הירדן בכבוד אחיהם הדרומיים, כי ראשי עם קדוש הם. חשוב חשבתי כי בעוד שנה נקח את אדמתנו והמושבה הזאת לנו תהיה, אך מחשבתי הופרה… ואולם לאחינו בדרום הלא עזרתי. הלא בחפץ־לב מסרתי לשליחיהם את כל כספי, אשר היה אתי במזומנים, ועד היום, מדי זכרי את הדבר, תבוא שמחה בלבי כי עשיתיו – אף כי לא הצלחנו. אות הוא לי כי לא שלט בי השטן וכי עוד אלהים בלבי, ולולא התקוה למלחמת אלהים לא הייתי עושה את אשר עשיתי.
עבד־אל־קדר ואורחו גמעו שלש גמיעות קטנות, שרויים בשתיקתם. ועוד פעם נשא עבד־אל־קדר את עיניו אל מול המושבה, נאנח ואמר:
– הרואה אתה את המטמורות אשר מאחורי האוהלים – כולן שלי הן, וכולן מלאות דגן, ובתוך הכפרים יש לי מחסנים ובהם תבואה ופירות וכלים ממושכנים. וכסף יש לי והכל חָבים לי… וכבר היו ימים שאמרתי: עוד שנה, עוד שנה, והמושבה הזאת תשוב אלינו וידעו בני סטריה את אשר עשה להם השיך עבד־אל־קדר. ראיתי את המושבה, והנה רוב יושביה אך נרפים הם ורכי־לבב, והם הולכים ודלים. גם רוח הגבורה אשר היה באחיהם הראשונים פג. עבודתם נעשית על־ידי אחרים, ובניהם כי יגדלו – אחד אחד הם עוזבים את הארץ. אמרתי בלבי: קרוב קצם… אבל טעיתי. טעיתי, מוחמד! אכן נוכחתי לדעת כי טעיתי…
– במה? – שואל מוחמד.
עבד־אל־קדר אינו עונה. הוא מביט אל המושבה.
הנה פרשׂ הערב את כנפיו. צללי־חושך החלו לכסות את הסביבה, ומן המושבה התחילו נוצצים אורות בודדים… כאן כנופיה של בדואים מתלקטים מסביב לשיך ואורחו ומדברים בלחש. הנשים מישנות את ילדיהן בשירות עצב… ושם מן המושבה נשמעים קולות צעירים בשירה עליזה, ועל אחת הגבעות נראית מדורה גדולה וסביבה מרקדים ומקפצים בחורים וגם בתולות…
ועבד־אל־קדר הניע ראש ואמר:
– לבי לא נפל עלי כאשר נודע לי כי בגדו בני רמלה, אשר בג’אמע5 שלהם התפללנו יחד זה כחמשים שנה, והם הלכו ומכרו את נחלתם ליהודים – מכרו בכסף, וכסף אפשר לפדוֹת. לא אבדה תקותי גם בעמדי לפני הפחה בירושלים לפדות את האדמה אשר ישבנו עליה, והוא מחרף ומגדף אותנו ואומר כי נרפים אנו ועצלנים, כי כל ימי שבתנו על האדמה לא נטענו אף עץ אחד ולא חפרנו באר אחת כיהודים, – כי ידעתי, לא קנאת העצים ומימי הבארות אכלתהו. ראיתי כי עוד רב כסף היהודים מכספנו… אולם עד מות חרה לי כי עצרני הפחה במאסר על אשר נועזתי להתאונן עליו בקושטא, במברק ששלחתי דרך עכו; דוָה לבי, כאשר שבתי מן הכלא וראיתי כי היהודים כבר חרשו את האדמה אשר קנו. ועדין לא אמרתי נואש, וכשרצה הפחה לתת לנו מקום בדרך יפו וגם לחפור לנו באר בכסף היהודים, לא חפצתי לקבל, כי עוד לא מתה תקוָתי, בזכרי את דברי הדרויש: ‘כסף בכסף ילחם’… אך כנראה שכחתי אז את דברי הדרויש האחרונים, אשר אמר על היהודים: ‘ואם בשם האלהים הם הולכים, יכול יוכלו’…
– האמנם הולך האלהים לפניהם? – שאל מוחמד משתומם.
– יש שאני מתחיל לחשוב כן… ראֵה: דלו בני המושבה, ופתאום קמו ויקנו נחלה על נחלה. ראֵה: אֵלה נעשו נרפים וחלשים, ויבואו חדשים… כל אלה חדשים הם!
– ומאין בא להם הכסף החדש והאנשים החדשים?
– אין זאת כי אם אלהים בתוכם…
– לא, לוּ יש אלהים בתוכם, כי עתה לא שנאנו אותם, ‘אין שונאים מי שהאלהים אתו’, היה דרויש אומר.
– שונאים?… כן, שונאים אנחנו אותם… תכלית שנאה שנאתים גם אני, אך יש שאני מתחיל לכבדם. ומי שאין אלהים בתוכו אין מכבדים אותו… הראיתת כי ימכור יהודי את אדמתו ללא־יהודי? הראית כי יקח אחד מראשי המושבות שוחד כדי להרשיע את בני עדתו? לא!…
– אבל את כספם הם נותנים לנו, ואת עבודתם אנחנו עושים!
– אמנם, זאת היתה נחמתי כל הימים; אבל מיום שראיתי אותם הצעירים חופרים תעלה, חופרים ושרים – רפתה גם נחמתי האחת הזאת…
ועבד־אל־קדר הוריד את ראשו וידום.
– אַלְלָה אַר־רַחִים! 6– קרא מוחמד, קם ממקומו והביט השמימה בחרדת־קודש.
– לַא אַללה אִלַא אַללָה וַסַיִדֻנַא מֻחַמַד רַסוּל אַללָה! – ענו אחדים מן הבדואים שבחבורה.
והשיך עבד־אל־קדר שתק…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.