למשפחת כהן נולדה הבת הראשונה, במזל טוב. הדוד יוס’קה הבטיח מיטת־תינוק, קומפלט עם כילה, וסבא משה קנה עגלה. אפילו לול כבר הכינו לגברת הקטנה, מתנת חבריו־לעבודה של האב המאושר.
רק השם הוא עדיין בעיה, והוא בעיה באמת. כי גם סבתא הגדולה, אמא של אבא, אינה עוד בחיים וגם סבתא הקטנה הלכה לעולמה; רוצים לכבד את זכרן, להקים להן שם בישראל – אבל לאחת קראו שולמית והאחרת נקראה חנה, ואיך זה יַפלו בין הורֶה להורֶה? הכוהנים מתלבטים, מתייעצים, וקצת גם מתווכחים. אך שעת אושר איננה שעת ריב, ולכן מתפשרים. עושים צדק לשתי הסבתות, לוקחים קצת מזו וקצת מזו, ושמח של התינוקת נקבע, נרשם ונגזר. היא תיקָרא שולחנה. שולמית־חנה, שולחנה. מסכנה.
אולי זה מגוחך, אבל זה אינו בלתי־אפשרי. לא אטען, כי זה מעשה שהיה; האמת היא, שהמצאתי אותו. אך זה בהחלט יכול לקרות.
ראשית, מי ימנע את ההורים מלקרוא לבתם בשם שולחנה? אין בישראל גורם המוסמך לכך. שנית, אין להתווכח על טעם ועל ריח, גם לא בשמות. אם נמצאו הורים, שקראו לבתם בשם תפוחה, מדוע לא שולחנה? זה עדיין טוב יותר מאריג – והאמינו לי, יש גם אריג וגם תפוחה.
אם אינכם מאמינים לי, האמינו לדב רוזן, שהוציא קובץ של 2660 שמות פרטיים עבריים; לא כולם נראים רצויים, אבל כולם מצויים: שמות תנ"כיים ושמות מאוחרים, שמות חדשים וחדישים. אין זה ספר ראשון בסוגו, אבל נראה, כי בכל הנוגע לשמות החדשים הוא האוסף הייצוגי ביותר. המחבר ריכז אותם מתוך עיון ברבע מיליון שמות פרטיים המופיעים במדריך הטלפונים, ברשימות ילדי הגנים ותלמידי בתי־הספר היסודיים בירושלים וברשימת הסטודנטים של האוניברסיטה העברית, באמצע שנות החמישים.
קשה להבין את ההורים הישראליים. הם מוכנים לכל קורבן כדי לחסוך עגמת נפש מיוצאי־חלציהם, אבל אינם נרתעים מלתת להם שמות שיעשום מטרה ללעג של בני־כיתתם ונושא של צחוק אצל החבר’ה במסיבות; שמות שיעלו סומק על לחייהם כל אימת שיידרשו להציג את עצמם. קשה להניח, כי בחור ייהנה להציג עצמו בשם שופר; אבל תארו לכם מצבו של אדם, ובמיוחד של ילד, שהוריו קראו לו בשם תאו. ועשו זאת – עיינו בדף 110 בספר. מן הסתם חשבו את תאו למהדורה עברית של הדוד תיאודור.
יש ספרות ענפה ומלבבת על תלאותיהם של בני־ישראל בגלות אירופה, בתקופה שבה קבעו בשבילם פקידי השלטון שמות משפחה. אם מתוך האנטישמיות ואם מתוך שאיפה לסחוט שוחד תמורת מניעת הבזיון, או משתי הסיבות גם יחד, ניסו להדביק להם שמות מכוערים ומשונים. והיהודים היו מוכנים לחסוך פת מפיהם, ובלבד שיקראו להם רוזנווסר (מי־ורדים) וגולדפאדן (חוט־זהב) במקום רויטשוואנץ (אדום־זנב) ושטינקפיש (דג מבאיש).
אבל עכשיו, אצלנו, כאשר כל אחד חפשי לחלוטין לבחור או לחדש שם, פרטי או משפחתי, לעצמו או לצאצאיו – המזוכיזם, פשוט, משתולל. כאשר מדובר בילד, זה יכול להיות גם סדיזם. התינוקות הרכים, שאין שואלים את פיהם ושאינם יכולים להתגונן, נופלים לפעמים קורבן לדמיון הפורה והפרוע של הוריהם.
כי מה חטא חטאה תינוקת תמימה, כי יקראו שמה – אניה? או ריקודה או אופנה. איזה מין אופנה היא זאת? ומדוע נותנים לבן שם כמו זן־אילן, או חליל?
איך שהוא, התרגלו לשם אבא, אפילו במשרד החוץ. אבל אין זאת עדיין סיבה מספקת לקרוא לבת בשם אמא. למען האמת, אינני מתפעלת גם מבובה, או מבושם, אחרונה ולולבה. מובן שאלה יוצאים־מן־הכלל.
בדרך כלל, שמות פרטיים באים בגלים. לפעמים אפשר לקבוע גילו של אדם על פי שמו. דור העוזים והדליות, הוא דור ההורים של ילדי־היום, נוטה לא פעם לבחור לבניו שמות בעלי צליל המקובל גם בלועזית. אחרי־הכל, הם יסעו לחו“ל, אולי גם ילמדו בחו”ל. זהו עידנם של שירלי ושרלי, של ליאורה וליאור. ומי יודע – אולי רק בזכות הפזילה לח“ול חוזרים לאופנה גם שמות תנ”כיים, כגון דוד ודינה, מיכאל ומיכל, ושֹרה הקרוייה עכשיו שֹרית.
מצבים משעשעים עשויים להתעורר כאשר שם פרטי גזור משם־תואר ובכלל אינו הולם את נושאו. כבר התרגלנו לבת מרשעת ששמה טובה, ולנערה כעורה ששמה יפה. עכשיו יש לנו גם בנות טפשיות ששמן נבונה,, ועצלנית בשם חרוצה – ועוד על משקל זה: חסודה, מלבבת, טעימה, ישרה, חיננית. והבנים אינם מפגרים. הנה מבחר: מתוק, מרנין, מחונן, יקר, טרי.
וכאילו לא די לנו ביפה כעורה. הביא לנו היבול החדש גם בת בשם יפהפיה – לא פחות ולא יותר. בכלל, גאוות ההורים עולה על גדותיה ויוצרת שמות־סופרלאטיביים. כמו דגול ודגולה, טהורה, משובחת, גאון, גאונה – וגם גאונית – מושלם ומושלמת. ניחא. אבל איך תרגיש נערה שיציגוה כארוסה? ומה רושם תקבלו, כאשר תוצב לפניהם נערה בזו הלשון: "הכירו בבקשה, זאת משולמת…
לא ברורים לי המניעים של הורי טווס ושל הורי אלימה, כשם שנעלמים מפני שיקוליהם של הורי רץ ושל נזיר ושל קדוש ושל תלת.
לעומת זאת נהירים לי המניעים הפטריוטיים של הורים אחרים. ובכל זאת, לא הייתי קוראת לבתי בשם מדינה־יהודית.
אכן, הרעיון הציוני, החזון החברתי, הרגש הלאומי והתודעה הבטחונית הולידו שורת שמות פטריוטיים: אומה, אדמה, ארץ, סולל; חלוצה, עבריה, עבריתה, נצחונה, עשֹורה;
שויון ושוויונה, שותל (ת), שתול (ה), וזה עוד בלי השמות של מלחמת ששת הימים!
אפילו תנובה יש, ולא חסר גם חזון. חזון ותנובה – איזה זוג מן השמים! אתה ממש שמח להיתקל באחד השוחה נגד הזרם הציוני הזה וקורא לבתו בשם גלותה. אבל זה בטל בששים על צהל וצהלה, צי וגם… צבא; פשוט צבא.
לקבוצה זו של שמות “אידיאולוגיים” אפשר לשייך גם שמות פרטיים, הלקוחים משמות־משפחה של אישים מפורסמים כהרצל, בלפור, בן־צבי, שרת ואשכול, בן־גוריון ובגין.
אך מסתבר שיש אצלנו הערכה לא רק למדינאים. גם אנשי־עט זכו ושמותיהם הפכו לשמות פרטיים: שלום עליכם, ביאליק ועגנון. וכדי לא להפלות ולא להעדיף סופר על סופר, יש הקורא לבנו סתם סופר, אבל לא סופר־סתם.
יש מדינות, המגבילות את חופש הבחירה של שמות, מתוך רשימה מאושרת, ארוכה למדי. מדינות אחרות שינן מטילות מגבלות רשמיות, אבל ההורים נוהגים בריסון עצמי.
למשל, לא שמעתי בחו"ל על בנות ששמן מונטה־קרלה, או מנצ’סטרה, מיסיסיפי או דנובה. אבל אצלנו יש ירקונה וירדנה, בלפוריה (נוסף לבלפורה) הרצליה (נוסף להרצלה), בת־גלים, בת־ים, בית־לחם, גדרה, נתניה, טבעון וטבעונה, עתלית וירושלים.
לא ברור לי, אם עתלית וירושלים הם שמות לבנות או לבנים. דבר זה לא ברור גם ביחס לפז, כרמל,שי, גל ועוד כהנה וכהנה שמות דו־מיניים חדשים, הבאים להוסיף לבלבול הדו־מיני הוותיק של יונה ושמחה. זוהי רק אחת הסיבות, שבגללן מציעים להקים רשות ציבורית שתהיה מעין כתובת מוסכמת להכוונה ולהדרכה בבחירת שמות ובחידושי שמות. הבו כתובת, למען השם.
אגב, כתובת: מה דעתכם על כתובת בתור שם פרטי לילדה?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.